פיטר גריי

בית ספר הוא כלא – ומזיק לילדים שלנו

בית ספר הוא כלא – ומזיק לילדים שלנו

שנת לימודים ארוכה יותר היא לא הפתרון. הבעיה היא בית הספר עצמו. שיעורים ומבחנים בכפיה פשוט לא עובדים.

הורים שולחים את הילדים שלהם לבית הספר עם הכוונות הטובות ביותר, כשהם מאמינים שזה מה שהם צריכים כדי להיות מבוגרים יצרנים ושמחים. להרבה יש ספקות לגבי הביצועים של בתי הספר, אבל הלך הרוח הרווח הוא שהסוגיות האלה יכולות להפתר בעזרת יותר כסף, תוכנית לימודים מאתגרת יותר ומבחנים נוקשים יותר.

אבל מה אם הבעיה האמיתית היא בית הספר עצמו? העובדה המצערת היא שאחד המוסדות המוערכים ביותר, מעצם טבעו, מכשיל את הילדים שלנו ואת החברה שלנו.

ישן בית ספר
Credit: wavebreakmedia via Shutterstock

בית הספר הוא אחד המקומות שילדים מחוייבים להיות בו, מקום שבו החירות שלהם מוגבלת קשות – מוגבלת הרבה מעבר למה שמבוגרים יהיו מוכנים לסבול במקומות העבודה שלהם. בעשורים האחרונים, אנחנו מחייבים את הילדים שלנו לבלות יותר זמן בסביבה כזאת, ויש ראיות חזקות (המסוכמות בספר החדש שלי) שזה גורם לבעיות פסיכולוגיות חמורות לרבים מהם. יתרה מכך, ככל שמדענים לומדים יותר על איך ילדים לומדים באופן טבעי, כך אנו מגיעים יותר למסקנה שילדים לומדים בצורה הכי עמוקה ומלאה, ובהתלהבות הרבה ביותר, בתנאים כמעט הפוכים לאלה שקיימים בבית הספר.

לימודי חובה הם חלק קבוע בתרבות שלנו כבר מספר דורות. קשה לרוב האנשים היום אפילו לדמיין איך ילדים יכולים ללמוד מה שהם חייבים בשביל להצליח בתרבות שלנו בלעדיהם. הנשיא אובמה ושר החינוך ארני דנקן כל כך מקובעים על בתי ספר שהם אפילו רוצים ימי לימודים ושנות לימודים ארוכים יותר. רוב האנשים מניחים שהתכנון הבסיסי של בתי הספר, כמו שאנחנו מכירים אותו כיום, נובע מראיות מדעיות על איך ילדים לומדים בצורה מיטבית. אבל, למעשה, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת.

בתי הספר כמו שאנחנו מכירים היום הם תוצר של היסטוריה, לא של חקירה על איך ילדים לומדים. תוכנית המתאר שעדיין משתמשים בה בבתי הספר היום תוכננה במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, כשבתי הספר נוצרו כדי ללמד ילדים לקרוא את התנ"ך, להאמין לכתבי הקודש בלי לפקפק בהם, ולציית לדמויות הסמכות בלי לפקפק בהם. מקימי בתי הספר הראשונים היו ברורים לגבי זה בכתביהם. הרעיון שבתי ספר יכולים להיות מקומות לטיפוח חשיבה ביקורתית, יצירתיות, יוזמה-אישית או יכולת ללמוד לבד – מסוג הכישורים הנחוצים ביותר כדי להצליח בכלכלה של היום – היו הדבר הרחוק ביותר מהם. עבורם, דעתנות הייתה חטא, שהיה צריך להוציא מהילדים על ידי שינון או מכות, לא משהו לעודד.
———————————————————————————————————————-
כשהמדינה השתלטה על בתי הספר והם הפכו להיות חובה, ונהפכו להיות למטרות חילוניות, המבנה והשיטות הבסיסיות נשארו כשהיו. ניסיונות עוקבים לרפורמות נכשלו בגלל שלמרות שהן ניסו לתקן חלקים במבנה, הן לא שינו את השרטוט הבסיסי. שיטה מלמעלה-למטה, למד-ובחן, בה למידה מונעת על ידי מערכת של פרסים ועונשים במקום על ידי סקרנות או על ידי רצון אמיתי לדעת, היא מתוכננת היטב לאימון לאינדוקטרינציה וצייתנות אבל לא להרבה יותר מזה. אין פלא שהרבה מהיזמים והממציאים הגדולים ביותר עזבו את בית הספר מוקדם (כמו תומס אדיסון), או אמרו שהם שנאו את בית הספר ולמדו למרות, ולא בזכות בית הספר (כמו אלברט איינשטיין).

אין פלא שהיום, אפילו "התלמידים המצטיינים" (או אולי במיוחד הם) מדווחים הרבה פעמים שהם "תשושים" מבית הספר. בוגר מצטיין אחד, כשהוא מסביר לכתב עיתון למה הוא דוחה את התואר, אמר זאת כך: "הרגשתי שאני חייב להצליח ולא ישנתי הרבה בשנתיים האחרונות. היו לי חמש או שש שעות של שיעורי בית כל לילה. הדבר האחרון שרציתי זה עוד בית ספר."

רוב התלמידים – מצטיינים, בינוניים או נכשלים – איבדו את להט הלמידה עד הגיעם לחטיבה או התיכון. במחקר חדש, מיהאי צ'יקסנטמיהאיי וג'רמי האנטר הביאו ליותר מ-800 תלמידים בכיתות ו' עד י"ב מ-33 בתי ספר שונים ברחבי ארה"ב, שעונים מיוחדים שנתנו אות בזמנים שונים במהלך היום. כל פעם שהאות הופיע, הם היו צריכים למלא שאלון שמעיד על איפה הם, מה הם עושים, וכמה הם שמחים או עצובים באותו רגע. הרמות הנמוכות ביותר של אושר, בהרבה, הופיעו כשהם היו בבית הספר, והגבוהות ביותר הופיעו כשהם שיחקו או דיברו עם חברים מחוץ לבית הספר. בבית הספר הם היו לרוב משועממים, חרדים או שניהם. חוקרים אחרים הראו, שעם כל כיתה עוקבת, תלמידים פיתחו הלך רוח שלילי יותר לגבי הנושאים הנלמדים, במיוחד מתמטיקה ומדעים.

כחברה, אנחנו נוטים לבטל ממצאים כאלה. אנחנו לא מופתעים שלמידה היא לא נעימה. אנחנו חושבים עליה כתרופה מרה, שקשה לבלוע אותה אבל היא טובה לילדים לטווח הארוך. אנשים מסוימים אפילו חושבים שחוסר הנעימות של בית הספר מועיל לילדים, כדי שהם ילמדו לסבול זאת, כי החיים מלאים אי נעימויות. אולי נקודת המבט העצובה הזאת נגזרת מבתי הספר. כמובן, בחיים יש עליות ומורדות, בבגרות ובילדות. אבל יש הרבה אפשרויות ללמוד איך לסבול אי נעימויות בלי להוסיף את אי הנעימות של בית הספר לקערה. מחקרים מראים שאנשים בכל הגילאים לומדים הכי טוב כשהם מונעים פנימית, הולכים אחר שאלות שהן שאלות אמיתיות שלהם, ומטרות שהן מטרות אמיתיות בחייהם. בתנאים כאלה, למידה היא לרוב מהנה.

***

ביליתי הרבה מקריירת המחקר שלי בלמידה על איך ילדים לומדים. ילדים שמגיעים לעולם מתוכננים בצורה יפה לכוון את הלימוד שלהם. הטבע מעניק להם אינסטינקטים חזקים ללימוד, הכוללים סקרנות, רצון לשחק, חברותיות, תשומת לב לפעילויות מסביבם, רצון להתבגר ורצון לעשות מה שילדים גדולים יותר ומבוגרים יכולים לעשות.

הראיות לכל אלה בילדים קטנים נמצאות מתחת לאף של כל מי שצפה בילד גדל מהלידה עד גיל בית הספר. במאמצים שלהם, ילדים לומדים ללכת, לרוץ, לקפוץ ולטפס. הם לומדים מאפס את שפת האם שלהם, ואיתה הם לומדים לעמוד על דעתם, להתווכח, לבדח, לעצבן, להתידד, להקסים ולשאול שאלות. דרך שאילת שאלות וחקירה הם רוכשים כמות עצומה של ידע על העולם הפיזי והחברתי הסובב אותם, ודרך המשחקים שלהם, הם מאמנים כישורים שמעודדים את ההתפתחות הגופנית, השכלית, החברתית והרגשית שלהם. הם עושים כל זאת לפני שמישהו, בכל צורה שיטתית שהיא, מנסה ללמד אותם משהו.

הדחף המדהים הזה והיכולת ללמוד לא פוסקים כשהילדים מגיעים לגיל 5 או 6. אנחנו מכבים אותם עם שיטת הלימוד הכופה שלנו. השיעור הגדול והעמיד ביותר במערכת החינוך שלנו הוא שלמידה היא עבודה, שיש להמנע ממנה בכל מחיר.

המיקוד של המחקר שלי היה בלמידה של ילדים ב"גיל בית ספר", אבל כאלה שלא הולכים לבית ספר, או שלא הולכים לבית ספר רגיל. בחנתי איך ילדים לומדים בתרבויות בהם אין בתי ספר, במיוחד בתרבויות ציידים-לקטים, שזה סוג התרבות בה המין שלנו התפתח. כמו כן בחנתי למידה בתרבות שלנו אצל ילדים שסמכו עליהם לקחת אחריות על החינוך שלהם ונתנו להם את האפשרות והאמצעים ללמד את עצמם. בתנאים אלה, הסקרנות הטבעית והלהט ללמידה אצל ילדים נשארים כל הדרך במהלך הילדות והנערות, ונכנסים לבגרות.

עוד חוקר שתיעד את הכח של למידה מוכוונת-עצמי הוא סוגטה מיטרה. הוא התקין מחשבי רחוב בשכונה עניה מאוד בהודו, בה רוב הילדים לא הלכו לבית הספר והרבה מהם היו אנאלפביתים. בכל מקום בו הוא מיקם מחשב כזה, עשרות ילדים היו מתקבצים, וללא עזרה מהמבוגרים, לומדים איך להשתמש בו. אלה שלא ידעו לקרוא, למדו זאת דרך אינטראקציה עם המחשב ועם הילדים האחרים סביבו. המחשבים נתנו לילדים גישה לכל ידע העולם – בכפר נידח אחד, ילדים שלפני כן לא ידעו דבר על מיקרואורגניזמים למדו על חיידקים ווירוסים דרך האינטראקציות שלהם עם המחשב והתחילו להתשמש בידע החדש הזה בצורה נכונה בשיחות.

הניסויים של מיטרה מדגימים איך שלושה הבטים שונים של טבע האדם – סקרנות, משחק וחברתיות – יכולים להתחבר בצורה נפלאה כדי לשרת את מטרת החינוך. סקרנות משכה את הילדים למחשב והניעה אותם לחקור אותו, הרצון לשחק דחף אותם לתרגל הרבה כישורי מחשב והחברתיות אפשרה ללמידה של כל ילד להתפשט כמו אש לעשרות ילדים אחרים.

***

בתרבות שלנו היום, יש הרבה דרכים דרכם ילדים יכולים לישם את הדחפים והאינסטינקטים הטבעיים שלהם כדי ללמוד כל מה שהם צריכים לדעת כדי להיות מבוגרים מצליחים. יותר מ-2 מיליון ילדים בארה"ב מבססים כעת את החינוך שלהם בבית ובקהילה המורחבת במקום בבית הספר, ויותר ויותר מהמשפחות האלה נפטרות מגישה מבוססת תוכנית לימודים לטובת למידה מוכוונת-עצמי. ההורים האלה לא נותנים שיעורים או מבחנים, אלא מספקים סביבה ביתית שמסייעת ללמידה, והם עוזרים לקשר בין הילדים שלהם לפעילויות קהילתיות מהם הם יכולים ללמוד. חלק מהמשפחות האלה התחילו עם הגישה הזאת לפני זמן רב וכעת יש להם ילדים בוגרים המשגשגים בלימודים גבוהים ובקריירות.

עמיתתי ג'ינה ריילי ואני סקרנו לאחרונה 232 משפחות כאלה. לפי הדיווחים של משפחות אלה, היתרונות העיקריים של גישה זאת טמונים בסקרנות, היצירתיות והלהט ללמידה המתמשכים של הילדים, ובחופש וההרמוניה שכל המשפחה חווה כשהיא משוחררת מהלחצים ולוח הזמנים של בתי הספר והטרחה של הפעלת מניפולציות על הילדים כדי שיעשו שיעורי בית שלא מעניינים אותם. כמו שאמא אחת אמרה, "החיים שלנו למעשה חסרי לחץ… יש לנו מערכת יחסים קרובה מאוד המושתתת על אהבה, אמון הדדי וכבוד הדדי." היא המשיכה לכתוב: "כמחנכת אני רואה שלבת שלי יש יכולות חשיבה ביקורתית מדהימות שלרוב תלמידי המכללה שלי אין… הבת שלי חיה ולומדת בעולם האמיתי ואוהבת את זה. מה עוד אני יכולה לבקש?"

ריילי ואני מסיימים כעת מחקר של כמעט 80 מבוגרים שהיו בעצמם בחינוך ביתי בצורתו המוכוונת-עצמי כשהם היו ב"גיל בית ספר". התוצאות הסופיות עדיין לא רשמיות, אבל זה ברור שאלה שהיו בשיטה הזאת הגיעו ממגוון סוציואקונומי רחב, ובאופן כללי, המשיכו בהצלחה רבה בבגרותם.

בזמן שהגישה המוכוונת-עצמי לחינוך ביתי גדלה בפופולריות שלה, יותר ויותר מרכזים ורשתות קמו כדי להציע משאבים, קשרים חברתיים ואפשרויות חינוכיות נוספות לילדים ומשפחות שלוקחים חלק בגישה זאת (הרבה מהם נמנים באתר alternativestoschool.com). בעזרתם – ובעזרת ספריות, משאבים קהילתיים שהיו תמיד זמינים, וכמובן האינטרנט – אפשרויות הלימודים חסרות גבול.

אבל לא לכל משפחה יש את האמצעים ואת הרצון לאפשר לימוד מוכוון-עצמי של ילדים בבית. להרבה, אפשרות טובה יותר היא מה שנקרא בתי ספר דמוקרטיים, בהם ילדים לוקחים אחריות על החינוך שלהם בסביבה שמנצלת בצורה יעילה את ההזדמנויות החינוכיות ובהם יש הרבה ילדים אחרים להתחבר אליהם וללמוד מהם (נא לא לבלבל בתי ספר כאלה עם בתי ספר בשיטת מונטסורי או סוגים אחרים של בתי ספר "פרוגרסיביים" שמאפשרים יותר משחק ונותנים יותר אפשרויות אך עדיין שומרים על מערכת של סמכות מלמעלה-למטה, מורה-תלמיד ותוכנית לימודים די אחידה שאותה כל התלמידים מצופים ללמוד).

במהלך שנים רבות, צפיתי בלמידה במקום כזה, בית הספר סאדברי ואלי בפרמינגהם, מסצ'וסטס. הוא נקרא בית ספר, אבל הוא שונה לחלוטין ממה שאתם יכולים לדמיין כשאתם חושבים על "בית ספר". התלמידים, בגילאי 4 עד 18, חופשיים כל היום לעשות כרצונם, כל עוד הם לא עוברים על חוקי בית הספר. לחוקים, אשר נוצרים בצורה דמוקרטית באסיפת בית הספר על ידי תלמידים וצוות ביחד, אין קשר ללמידה. הם קשורים לשמירה על השלום והסדר ונאכפים על ידי מערכת שיפוטית המחקה את זאת של החברה שלנו. בבית הספר הנוכחי יש כעת כ-150 תלמידים ו-10 חברי צוות, והוא פועל לפי תקציב בעבור כל תלמיד שהוא פחות מחצי התקציב של בתי הספר הציבוריים בסביבתו. הוא מקבל למעשה את כל התלמידים שנרשמים ושההורים שלם מסכימים לרשום אותם.

כיום כשני תריסר בתי ספר קיימים בארה"ב המבוססים ישירות לפי המודל של סאדברי ואלי, וקיימים אחרים להם יש את רוב המאפיינים הבסיסיים שלו (יש גם אחד בירושלים). בהשוואה לבתי ספר פרטיים אחרים, בתי ספר אלה גובים דמי לימוד נמוכים, ולחלקם יש דמי לימוד משתנים. תלמידים מגיעים ממגוון רקעים ועם מגוון סוגי אישיות.

לפני הרבה שנים, עמיתי דייויד צ'אנוף ואני ערכנו מחקר על בוגרי בית הספר. מצאנו שאלה שהמשיכו ללימודים גבוהים (בערך 75 אחוזים) דיווחו שלא היה להם קושי מיוחד להתקבל לבתי הספר שהם רצו והם עשו חיל לאחר קבלתם. חלק, ביניהם כאלה שמעולם לא היו בשיעורים פורמליים קודם לכן, המשיכו בהצלחה לאוניברסיטאות יוקרתיות. כקבוצה, בלי קשר ללימודים אקדמאים, הם הצליחו באופן בולט למצוא תעסוקה. הם הגיעו למגוון רחב של מקצועות, הכוללים עסקים, אמנות, מדע, רפואה, מקצועות סיעוד ושירות, ומשלחי יד מקצועיים. הרוב אמרו שהיתרון העיקרי בחינוך סאדברי ואלי היה שהם רכשו חוש אחריות עצמית ויכולת לשליטה עצמית ששירתו אותם היטב בכל תחומי חייהם. הרבה ציינו את חשיבות הערכים הדמוקרטיים שהם רכשו, דרך אימון, בבית הספר. לאחרונה, שני מחקרים גדולים יותר של בוגרים, שנעשו על ידי בית הספר עצמו, הפיקו תוצאות דומות ופורסמו כספרים.

תלמידים בסביבה כזאת לומדים לקרוא, לחשב ולהשתמש במחשבים באותן דרכי משחק שילדים בתרבויות ציידים-לקטים למדו בעזרתם לצוד וללקט. הם גם פיתחו תחומי עניין מיוחדים יותר, אשר יכולים להוביל בצורה ישירה או עקיפה לקריירה. למשל, מכונאי וממציא מצליח ביותר בילה את ילדותו בבניה ופירוק של דברים כדי לראות איך הם עובדים. בוגר אחר, שהפך לפרופסור למתמטיקה, שיחק באינטנסיביות וביצירתיות עם מתמטיקה. ואחת אחרת, יוצרת דוגמאות לאופנה עילית, שיחקה בהכנת בגדים לבובות ואז בגדים לעצמה ולחבריה.

אני משוכנע שסאדברי ואלי מצליח כל כך כסביבה לימודית בגלל שהוא מספק את התנאים המיטיבים עם היכולות הטבעיות של ילדים ללמד את עצמם. התנאים האלה כוללים א) אפשרות בלתי מוגבלת לשחק ולחקור (דבר המאפשר להם לגלות ולדבוק בתחומי עניין). ב) גישה למגוון של מבוגרים בעלי ידע ודואגים שמסייעים, לא שופטים. ג) ערבוב חופשי בין ילדים ומתבגרים (משחק רב גילאי הוא הרבה יותר מתאים ללמידה מאשר משחק בקרב כאלה הנמצאים כולם באותה רמה). ד) השתתפות ישירה בקהילה יציבה, ערכית ודמוקרטית בה הם רוכשים חוש אחריות כלפי אחרים, ולא רק כלפי עצמם. תחשבו על זה: אף אחד מהתנאים האלה לא קיים בבתי ספר רגילים.

אני לא מתכוון לצייר את הלימוד המוכוון-עצמי כתרופה לכל המחלות. החיים לא תמיד חלקים, לא משנה מה התנאים. אבל המחקר שלי ומחקריהם של אחרים בסביבות כאלה שכנעו אותי, מעבר לכל צל של ספק, שהדחפים הטבעיים של אנשים צעירים ללמוד מספיקים לגמרי לדחוף אותם במהלך כל לימודיהם. כשהם רוצים או צריכים עזרה מאחרים, הם מבקשים זאת. אנחנו לא צריכים להכריח אנשים ללמוד. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לספק להם את החופש וההזדמנויות לעשות זאת. כמובן, לא כולם הולכים ללמוד את אותם הדברים, באותה דרך, או באותו זמן. אבל זה דבר חיובי. החברה שלנו משגשגת בעזרת שוני. התרבות שלנו צריכה אנשים עם הרבה מיומנויות, תחומי עניין וסוגי אישיות שונים. יותר מכל, אנחנו צריכים אנשים החיים את חייהם עם תשוקה ולוקחים אחריות על עצמם במהלך חייהם. אלה המכנים המשותפים של אנשים שלקחו אחריות על לימודיהם.

—————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

6 מחשבות על “בית ספר הוא כלא – ומזיק לילדים שלנו

  1. תודה רבה על המאמר! כמובן שמסכימה עם כל מילה ברמת החשיבה. ברמה הפרקטית, לצערי, אני רואה את ילדיי (בחינוך ביתי, גילאי 10 ו13) כלא ממש מיישמים את התאוריה הלכה למעשה. אם הייתי נותנת להם לשבת מול המחשב ללא הגבלה, היו יושבים במשך שעות על משחקי "טימטום" למיניהם (מה שנחסך מילדים בחברות שבטיות פרימיטיביות למזלם הרב:). ככל שהם גדלים ומתבגרים אני רואה שתחומי העניין מצטמצמים והולכים, הסקרנות הטבעית נעלמת ועימה הרצון ללמידה. מה שמעורר בי ספקות לגבי נכונות התאוריה.

    1. וגם תהיתי לגבי השם של המאמר שיוצר אנטי… האם זה השם המקורי? שלחתי את המאמר למספר רב של מחנכים ומורים ונראה לי שהיה להם הרבה יותר קל לקרוא את הכתוב עם השם היה פחות שיפוטי.

    2. כדאי לך לקרוא את הכתבות האלה, זה יסביר לך למה המשחקים הם לא טימטום
      http://goo.gl/f60scw
      http://goo.gl/ZNiC6s
      http://goo.gl/cgT9Ab

      ובנוסף אני מבלה הרבה מעוד במשחקים המטמטמים האלה ואני בחמש יחידות מטמתיקה, אנגלית, ביולוגיה, כימיה ופיזיקה וכולם ציונים מעל 85 (ויש מאיות).

      ובנוסף כול האנגלית שלי קיבלתי דרך המחשב (והיא ברמה טובה)
      וזה לא רק אני יש לי הרבה חברים שהמצב שלהם בדיוק אותו דבר

  2. סוף סוף מישהו באמת קולט איך התלמידים מרגישים
    אני עדיין בבית ספר וזה פשוט הורס לי את החיים
    ובאמת אני חושבת להפסיק ללמוד בבית ספר ולהתחיל ללמוד דברים
    שמעניינים אותי באמת אני מרגישה שהחיים שלי מתבזבזים על כלום
    בכל שניה שאני נמצאת בכלא הזה.

    1. היי נעמי,
      לצערנו היום חוק חינוך חובה הוא עד גיל 18.
      אבל אם זה מה שאת חושבת על בית הספר, יהיה לך פחות מה למחוק מהתכנות וללמוד מחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *