אלפי קוהן

האמת על שיעורי בית

פורסם בתשיעי לספטמבר 2006 ב – Education Week

האמת על שיעורי בית

מטלות מיותרות מחזיקות מעמד בגלל תפיסות שגויות נפוצות לגבי למידה

מאת אלפי קוהן

יש משהו מרתק בתוכניות חינוכיות שנמצאות בבירור במחלוקת עם הנתונים הקיימים. בתי ספר ענקיים עדיין נבנים למרות שאנחנו יודעים שתלמידים נוטים להסתדר טוב יותר במקומות קטנים שפועלים ליצירת קהילות דמוקרטיות תומכות. הרבה ילדים שמוכשלים על ידי הסטטוס קוו האקדמי מאולצים להשאר כיתה למרות שהמחקרים מראים שזו כמעט דרך הפעולה הגרועה ביותר עבורם. שיעורי בית ממשיכים להינתן – בכמויות גדולות מתמיד – למרות חוסר הראיות שהם חיוניים או אפילו מועילים ברוב המקרים.

המימדים של חוסר ההתאמה האחרונה לא היו ברורים לי עד שהתחלתי לבחון את המחקרים בשביל ספר חדש. בהתחלה, מצאתי שעשורים של חקירה נכשלו למצוא כל ראיה לכך ששיעורי בית מועילים לתלמידים בבית הספר היסודי. אפילו אם אתם מחשיבים מבחנים תקניים כאמת מידה שימושית, שיעורי בית (אי אלו מול כלום, או יותר מול פחות) אפילו לא מקושרים עם ציונים גבוהים יותר בגילאים האלה. התוצאה היחידה שעולה היא גישה שלילית יותר מצד התלמידים שמקבלים יותר מטלות.

בבתי הספר העל-יסודיים, חלק מהמחקרים מצאו התאמה בין שיעורי בית לבין תוצאות במבחנים (או ציונים), אבל הם לרוב מאוד קטנים ונוטים להעלם כשמחילים אמצעי בקרה סטטיסטיים מתוחכמים יותר. יתרה מכך, אין שום ראיות שהישגים גבוהים יותר הם בזכות שיעורי הבית גם כשההתאמה מתקיימת. לא קשה לחשוב על הסברים אחרים למה תלמידים מוצלחים עלולים להיות בכיתות בהם יש יותר שיעורי בית – או למה הם מקדישים לכך יותר זמן מחבריהם.

התוצאות של מבחנים ארציים ובין לאומיים מעלים ספקות נוספים. דוגמה אחת מני רבות היא הניתוח של "מגמות בלימודי מתמטיקה ומדע" (TIMSS) של 1994 ו- 1999 מ-50 מדינות. החוקרים דייויד בייקר וג'ראלד לטנדר כמעט ולא הצליחו להסתיר את הפתעתם כשהם פירסמו את התוצאות שלהם בשנה שעברה: " לא רק שלא מצאנו שום קשר חיובי," אלא "ההקשרים הכלליים בין הממוצע הלאומי של הישגי תלמידים והממוצעים הלאומיים (בכמות שיעורי הבית) הם כולם שליליים."

לבסוף, אין כל קצה ראיה שתתמוך בהנחה המקובלת ששיעורי בית מניבים תועלות לא-אקדמיות לתלמידים בכל גיל. הרעיון ששיעורי בית מלמדים הרגלי עבודה טובים או מפתחים תכונות אופי חיוביות (כמו משמעת עצמית ועצמאות) יכלו לקבל מעמד של אגדה אורבנית אילולא העובדה שהם נלקחים ברצינות גם בפרברים ואיזורים כפריים.

בקצרה, ללא תלות בקירטריון כלשהו, אין סיבה לחשוב שלרוב התלמידים יהיה איזשהו חיסרון אם שיעורי הבית היו מצומצמים בחדות או אפילו נזנחים. אף אל פי כן, רוב רובם של בתי הספר האמריקאים – יסודיים ועל-יסודיים, ציבוריים או פרטיים – ממשיכים לחייב את תלמידיהם לעבוד משמרת שנייה על ידי הבאת משימות אקדמיות הביתה. לא רק שהדרישה הזאת מתקבלת ללא עוררין, אלא שכמות שיעורי הבית גדלה, במיוחד בכיתות הנמוכות. סקר לאומי גדול וארוך טווח, מצא שיחס הילדים בין גילאי שש לשמונה שדיווחו על שיעורי בית ביום נתון עלה מ 34 אחוזים ב 1981 ל 58 אחוזים ב 1997 – והזמן השבועי שמנוצל ללמידה בבית יותר מהוכפל.

סנדרה הופרת' מאוניברסיטת מרילנד, אחת ממחברות המחקר הזה, בדיוק שיחררה עדכון שמבוסס על נתונים מ-2002. כעת היחס של ילדים צעירים שהיה להם שיעורי בית ביום נתון קפץ ל- 64 אחוזים, וכמות הזמן שהם משקיעים בהם עלה בעוד שליש. האירוניה פה מכאיבה בגלל שהראיות להצדקת שיעורי בית לילדים צעירים לא רק מפוקפקות – הן לא קיימות.

*

אז למה אנחנו עושים משהו שבו הנגד (לחץ, תסכול, ריבים משפחתיים, הפסד זמן לפעילויות אחרות, הפחתה אפשרית בהתעניינות בלמידה) עולה כל כך על הבעד? סיבות אפשריות הן חוסר כבוד למחקרים, חוסר כבוד לילדים (משתמע מההחלטיות שלנו להשאיר אותם עסוקים אחרי בית הספר), חוסר רצון לפקפק במנהגים קיימים, והלחץ מלמעלה ללמד יותר דברים יותר מהר כדי להעלות ציונים בשביל שנוכל לצעוק ש"אנחנו מספר 1!"

כל ההסברים האלה מתקבלים על הדעת, אבל אני חושב שיש עוד משהו שאחראי על ההאכלה המתמשכת שלנו של שמן הדגים המודרני הזה. בגלל שרובנו מאמינים שההגיון הבריא אומר ששיעורי בית מועילים אקדמית, אנחנו נוטים להתעלם מהכשלון במציאת יתרונות כאלה. בתורה, האמונה שלנו ששיעורי בית אמורים לעזור מבוססת על חוסר הבנה בסיסי לגבי למידה.

תשקלו את ההנחה ששיעורי בית צריכים להיות מועילים רק בגלל שהם נותנים לתלמידים יותר זמן להתמחות בנושא או מיומנות מסויימים. (הרבה ברי סמכא מסתמכים על ההנחה הזאת כשהם קוראים להארכת יום או שנת הלימודים. אכן, שיעורי בית עלולים להיראות כדרך זולה להאריך את יום הלימודים.) לצערינו, הנימוק הזה מתגלה כפשטני בצורה מעוררת רחמים. בזמנו "כשפסיכולוגים ניסיוניים למדו בעיקר על מילים והברות חסרות משמעות, חשבו שלמידה מסתמכת על זמן באופן בלתי נמנע," מסבירים חוקר הקריאה ריצ'ארד ק. אנדרסון ועמיתיו. אבל "מחקרים מאוחרים יותר רומזים שהאמונה הזאת שגויה."

ההצהרה "אנשים צריכים זמן ללמוד דברים" היא נכונה, בבירור, אבל היא לא נותנת לנו הרבה ערך שימושי. לעומת זאת, הטענה "זמן רב יותר מוביל בדרך כלל ללמידה טובה יותר" היא מעניינת הרבה יותר. היא גם שגויה בצורה ניתנת להוכחה, לעומת זאת, כי יש מספיק מקרים שבהם יותר זמן לא מוביל ללמידה טובה יותר.

למעשה, הכי פחות מתקבל על הדעת שיותר שעות מייצרות תוצאות טובות יותר כשמעורבים הבנה ויצירתיות. אנדרסון ועמיתיו מצאו שכשמלמדים ילדים לקרוא על ידי התמקדות במשמעות הטקסט (לעומת התמקדות בכישורים פונטיים), הלמידה שלהם "לא תלויה בכמות זמן ההוראה." בחשבון, גם, כמו שגילו קבוצה אחרת של חוקרים, הזמן במטלה קשור ישירות להישגים רק אם הפעילות והתוצאה המדידה מתמקדים בשינון וזיכרון בניגוד לפתרון בעיות.

קרול איימס מאוניברסיטת מישיגן סטייט מציינת שלא "שינויים מדידים בהתנהגות" – כמו חיוב תלמידים לבלות יותר שעות על ספרים או דפי תרגיל – הם שעוזרים לתלמידים ללמוד טוב יותר. אלא, אלה "שינויים מדידים בדרכים בהם תלמידים רואים את עצמם ביחס למטלה, עוסקים בתהליך הלמידה, ואז מגיבים לפעילויות הלמידה והמצב." בתורם, הלכי הרוח והתגובות האלה מגיחים מהדרך בה מורים חושבים על למידה, וכתוצאה מכך, איך הם מארגנים את כיתותיהם. בלתי סביר שלהטלת שיעורי בית תהיה השפעה חיובית על כל אחד מהמשתנים האלה. אנחנו עשויים להגיד שחינוך הוא פחות מה שהמורה מעביר ויותר מה שמאפשר לעזור לתלמידים לגלות – ויותר זמן לא יעזור להביא את השינוי הזה.

ביחד עם הדגש המוגזם על זמן נמצאת האמונה הנפוצה ששיעורי בית "מחזקים" את המיומנויות שתלמידים למדו – או, לחילופין, לימדו אותם – בכיתה. אבל מה זה אומר למעשה? לא יהיה הגיוני להגיד "תמשיך להתאמן עד שתבין" כי חזרה לא יוצרת הבנה – רק לתת לילדים שעת יעד לא מלמד כישורי ניהול זמן. מה שיכול להיות הגיוני הוא להגיד "תמשיך להתאמן עד שמה שאתה עושה יהיה אוטומטי." אבל איזה מיומנויות טובות לסוג כזה של שיפור?

התשובה היא תגובות התנהגותיות. מומחיות בטניס דורשת הרבה אימונים, קשה לשפר את החבטה שלך בלי לבלות הרבה זמן במגרש. אבל לצטט דוגמה כזאת על מנת להצדיק שיעורי בית היא דוגמה למה שפילוסופים קוראים לו טיעון מעגלי. היא מניחה בדיוק מה צריך להוכיח, והוא שחקירה אינטלקטואלית היא כמו טניס.

ההנחה שהם מקבילים נגזרת מביהייבוריזם, שהיא השורש לפועל "חיזוק" וכן הבסיס לראייה מדולדלת לגבי למידה. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כשג'ון ב. ווטסון ניסח את התיאוריה שלו שלאחר מכן תגיע לשלוט בחינוך, חוקר מפורסם הרבה פחות בשם וויליאם בראונל קרא תיגר על גישת התרגול-והאימון במתמטיקה שהשתרשה כבר אז. "אם מישהו רוצה להצליח בחשיבה כמותית, אותו אחד צריך הון של משמעויות, לא מספר גדול של 'תגובות אוטומטיות,'" הוא כתב. "תרגול לא מפתח משמעויות. חזרה לא מובילה להבנה." למעשה, אם "חשבון נעשה בעל משמעות, הוא הופך לכך למרות התרגול."

התובנות של בראונל הועשרו בשורה ארוכה של מחקרים שהדגימו שהתבנית הביהייביוריסטית היא, אם תסלחו על הביטוי, שטחית באופן עמוק. אנשים מבלים את חייהם בבניית תיאוריות על איך פועל העולם, ואז בונים אותם מחדש לאור ראיות חדשות. תרגול רב יכול לעזור לחלק מהתלמידים לזכור תשובה טוב יותר, אבל לא להיות יותר טובים – או אפילו מורגלים – בחשיבה. ואפילו כשהם כבר רוכשים מיומנות אקדמית דרך תרגול, הדרך בה הם רוכשים אותה צריכה לגרום לנו לעצור. כמו שהראה הפסיכולוג אלן לאנגר, "כשאנחנו מתרגלים את עצמינו במיומנות מסויימת כך שהיא הופכת לטבע שני," אנחנו עלולים לבצע את המיומנות בצורה "חסרת דעת", כך שננעל לדפוסים ותבניות שהן פחות מאידיאליים.

אבל אפילו אם תרגול הוא שימושי לפעמים, אנחנו לא זכאים להסיק ששיעורי בית מסוג כזה עובדים אצל רוב התלמידים. הם לא עוזרים לאף אחד מאלה שלא מבינים מה שהם עושים. שיעורי בית כאלה גורמים להם להרגיש טפשים, מרגילים אותם לעשות דברים בצורה לא נכונה (בגלל שמה שבאמת "מחוזק" הן הנחות מוטעות), ומלמד אותם להסתיר מה שהם לא יודעים. באותו זמן, תלמידים אחרים באותה כיתה כבר ביססו את המיומנות הזאת, לכן תרגול נוסף הוא בזבוז זמן עבורם. יש לנו ילדים, עם כך, שלא צריכים את התרגול ואחרים שלא יכולים להשתמש בו.

יתר על כן, אפילו אם תרגול היה עוזר לחלק מהתלמידים, זה לא אומר שהם צריכים לעשות אותו בבית. במחקר שלי מצאתי כמה מורים נהדרים (של כיתות שונות ובעלי רקע הוראתי מגוון) שלעיתים נדירות, אם בכלל, מצאו שזה הכרחי לתת שיעורי בית. חלקם לא רק שלא הרגישו צורך להכריח תלמידים לקרוא, לכתוב או לעבוד בחשבון בבית, הם העדיפו שהתלמידים יעשו את הדברים האלה בכיתה היכן שהיה אפשר לצפות, לכוון ולשוחח.

לבסוף, כל יתרון תיאורטי של שיעורי בית צריך להישקל נגד ההשפעה שיש להם על עניין התלמידים בלמידה. אם לעמול על דפי תרגילים מעמעם את החשק של מישהו לקרוא או לחשוב, לבטח זה לא יהיה שווה את השיפור במיומנויות. וכשפעילות מרגישה כמו עבודת פרך, גם איכות הלמידה נוטה לסבול. זה שכל כך הרבה ילדים מתייחסים לשיעורי בית כמו משהו לסיים במהירות האפשרית – או אפילו כמקור משמעותי ללחץ – עוזר להסביר למה נראה שהם לא מציעים כל יתרון אקדמי אפילו לאלה שיושבים בצייתנות ומסיימים את המטלות שניתנו להם. כל המחקר שמראה ערך קטן לשיעורי הבית עלול לא להיות מפתיע בסופו של דבר.

התומכים בשיעורי הבית כמעט ולא מסתכלים על הדברים מנקודת המבט של התלמיד. להפך, מתייחסים לילדים כאובייקטים דוממים שעליהם צריך לפעול: אלץ אותם לתרגל והם ישתפרו. הטענה שלי היא לא רק שנקודת המבט הזאת היא מזלזלת, או שהיא שארית של פסיכולוגיית גירוי-תגובה מיושנת. אני גם רומז שהיא מזיקה. אי אפשר להכריח ילדים לרכוש מיומנויות. הם לא מכונות ממכר שאנחנו שמים בהם יותר שיעורי בית ומקבלים יותר למידה.

אבל הנחות שגויות כאלה חדרו לכל סוגי השכונות, ומחזיקים בהם הורים, מורים וחוקרים כאחד. אלה האמונות האלה שהופכות לכל כך קשה אפילו את העלאת הספק במדיניות של הטלת שיעורי בית קבועים. אפשר להראות לנו את המחסור בראיות תומכות ולא תהיה לזה שום השפעה אם אנחנו נשואים לחוכמה עממית ("אימון מביא לשלמות", יותר זמן שווה לתוצאות משופרות).

מצד שני, ככל שנלמד יותר על למידה, כך נהיה מוכנים יותר לערער על הרעיון ששיעורי בית חייבים להיות חלק מבית הספר.

——————————————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *