גאטו - ראשי

שישה שיעורים של מורה בבית הספר

שישה שיעורים של מורה בבית הספר

נכתב בשנת 1991 על ידי ג'ון טיילור גאטו, מורה השנה של מדינת ניו יורק

תקראו לי מר גאטו, בבקשה. לפני 26 שנים, כשלא היה לי משהו יותר טוב לעשות, ניסיתי את ידי בהוראה. התעודה שלי מסמיכה אותי ללמד אנגלית וספרות, אבל זה בכלל לא מה שאני עושה. מה שאני מלמד זה בית ספר, ואני מקבל על זה פרסים.

הוראה משמעותה הרבה דברים, אבל יש שישה שיעורים המשותפים להוראה בבית הספר מהארלם ועד הוליווד. אתם משלמים על השיעורים האלה ביותר דרכים מאשר תוכלו לדמיין, אז כדי שתדעו מה הם:

השיעור הראשון שאני מלמד הוא: "תשארו בכיתה שאתם שייכים אליה." אני לא יודע מי מחליט שהילדים שלי שייכים לשם אבל זה לא העסק שלי. הילדים ממוספרים כך שאם מישהו מהם יברח יהיה אפשר להחזיר אותו לכיתה הנכונה. במהלך השנים מגוון הדרכים בהם ממספרים ילדים גדל דרמטית, עד שנהיה קשה לראות את הבן אדם תחת משא המספרים שהוא נושא. מספור ילדים זה עסק גדול ורווחי מאוד, אך קשה להגדיר מה העסק מתוכנן להשיג.

בכל מקרה, שוב, זה לא העסק שלי. העבודה שלי היא לגרום לילדים להנות מזה – כלומר, מלהיות סגורים ביחד – או במינימום, לסבול את זה. אם הדברים הולכים כמו שצריך, הילדים לא יכולים לדמיין את עצמם בשום מקום אחר. הם מקנאים ופוחדים מההקבצות הטובות יותר ובזים להקבצות הטפשות יותר. אז הכיתה פחות או יותר משאירה את עצמה בקצב צעידה טוב. זה השיעור האמיתי בכל תחרות מכורה כמו בבית הספר. אתה לומד את מקומך.

אף על פי כן, למרות התוכנית הכללית, אני עושה מאמץ לעודד ילדים להגיע לתוצאות טובות יותר במבחנים, ואני מבטיח להם מעבר מההקבצות הנמוכות כפרס. אני מרמז שיגיע יום בו מעביד יעסיק אותם על סמך תוצאות המבחנים שלהם, למרות שמהניסיון שלי מעבידים הם שווי נפש (בצדק) לדברים כאלה. אני אף פעם לא ממש משקר, אבל הגעתי לראות שהאמת וההוראה (בבית הספר) לא תואמות.

השיעור של הכיתות הממסופרות הוא שאין כל דרך לצאת מהכיתה שלך אלא על ידי קסם. עד שזה קורה אתה צריך להשאר איפה ששמים אותך.

השיעור השני שאני מלמד ילדים הוא להדלק ולהכבות כמו מתג חשמל. אני דורש שהם יהיו שקועים לגמרי בשיעורים שלי, שיקפצו בהתלהבות על הכסאות שלהם מרוב ציפייה, שיתחרו בנמרצות אחד בשני כדי לזכות בטובתי. אבל כשהפעמון מצלצל אני מתעקש שהם יעזבו את עבודתם מיד וימשיכו בזריזות לתחנת העבודה הבאה. שום דבר בעל חשיבות לא מסתיים בכיתה שלי, או בכל כיתה אחרת שאני מכיר.

שיעור הצלצולים מלמד שאין עבודה ששווה מספיק שיסיימו אותה, אז למה להתעניין לעומק במשהו? צלצולים הם ההגיון הסודי של זמן בית הספר. הטיעון שלהם נחרץ. הצלצולים הורסים עבר ועתיד, ממירים כל מרווח זמן לידי אחידות, כמו שמפה אבסטרקטית הופכת כל הר ונהר חיים לאותו הדבר למרות שהם לא. הצלצולים מחסנים כל יוזמה עם אדישות.

השיעור השלישי שאני מלמד אותך הוא להכניע את כוח הרצון שלך לשרשרת פיקוד קבועה מראש. זכויות עלולות להנתן או להלקח, על ידי הרשויות, ללא ערעורים. כמורה בבית הספר אני מתערב בהרבה החלטות אישיות, מנפק מעבר לאלה שאני דן לגיטימיים, או פותח בעימות משמעתי להתנהגות שמאיימת על שליטתי. השיפוט שלי מגיע עבה ומהיר, כי אינדיבידואליות מנסה בקביעות לעמוד על שלה בכיתה שלי. אינדיבידואליות היא קללה לכל מערכות הסיווג, סתירה לתיאורית הכיתה.

הנה כמה דרכים נפוצות בהם זה מתבטא: ילדים מתחמקים לרגע פרטי בשירותים בטוענה של תזוזת מעיים. הם מוציאים ממני רגע פרטי בהסתמך על כך שהם צריכים מים. לפעמים רצון חופשי מופיע לפני בילדים כועסים, מדוכאים או נמרצים מדברים שמחוץ להבנתי. זכויות בדברים כאלה לא יכולים להתקיים אצל מורי בית הספר. רק פריבילגיות, שיכולות להלקח, קיימות.

השיעור הרביעי שאני מלמד הוא שרק אני קובע את תוכנית הלימודים שתלמד. (יותר נכון, אני אוכף החלטות שמועברות על ידי האנשים שמשלמים לי). הכוח הזה מאפשר לי להפריד ילדים טובים וילדים רעים באופן מידי. ילדים טובים עושים את המטלות שאני מציב עם התנגדות מינימלית ותצוגה מכובדת של התלהבות. מתוך מיליון הדברים שאני מעריך ללמידה, אני מחליט לאיזה מעטים יש לנו זמן. הבחירות הן שלי. לסקרנות אין מקום בכיתה שלי, רק לקונפורמיות.

ילדים רעים משיבים מלחמה, כמובן, ומנסים בישירות או בחשאיות לקבל החלטות בעצמם על מה שהם ילמדו. איך אנחנו יכולים לאפשר זאת ולשרוד כמורי בית ספר? למזלנו יש נהלים על מנת לשבור את כח הרצון של אלה שמתנגדים.

זאת עוד דרך בה אני מלמד את שיעור התלות. אנשים טובים מחכים למורה שיגיד להם מה לעשות. זה השיעור החשוב מכולם, שאנחנו חייבים לחכות לאנשים אחרים, בעלי הכשרה טובה יותר מאיתנו, שיסבירו לנו את משמעות חיינו. זו לא הגזמה להגיד שכל הכלכלה נסמכת על הלימוד של השיעור הזה. תחשבו מה יתפרק אם ילדים לא יאומנו בשיעור התלות: כל עסקי השירותים החברתיים יצליחו לשרוד בקושי, אשר כוללים את תעשיית היעוץ המתפתחת במהירות. בידור מסחרי על כל סוגיו, ביחד עם הטלוויזיה, יקמלו אם אנשים יזכרו איך ליצר את ההנאה של עצמם. שירותי המזון, מסעדות ומחסני מזון מוכן יצטמקו אם אנשים יחזרו להכין את הארוחות שלהם במקום להסתמך על זרים שיבשלו בשבילם. הרבה מהחוק המודרני, רפואה והנדסה יעלמו גם הם – תעשית הביגוד גם – אלא אם כן אספקה מובטחת של אנשים חסרי ישע יצאו מבתי הספר כל שנה. בנינו דרך חיים שנסמכת על כך שאנשים יעשו מה שאומרים להם כי הם לא יודעים שום דבר אחר. למען השם, בואו לא נפריע לסדר הקיים!

בשיעור החמישי אני מלמד שהערכה-עצמית תלויה במדידת הערך שלך על ידי צופה. הילדים שלי נמדדים ונשפטים בקביעות. דיווח חודשי, מרשים בדיוקו, נשלח לבתי התלמידים כדי להפיץ אישור או כדי לסמן בדיוק – עד לרמה של אחוז בודד – כמה לא מרוצים מהילדים שלהם צריכים ההורים להיות. למרות שחלק מהאנשים עלולים להיות מופתעים כמה מעט זמן או מחשבה מושקעים בבנית הרשומות האלה, המשקל המצטבר של המסמכים האוביקטיבים-לכאורה מבסס פרופיל של פגמים אשר מאלץ את הילד להגיע להחלטות מסוימות לגבי עצמו ועתידו בהתבססו על השיפוט המזדמן של זרים.

אומדן-עצמי – המרכיב המרכזי של כל מערכת פילוסופיה מרכזית שאי פעם הופיעה על כדור הארץ – היא אף פעם לא פקטור בדברים האלה. השיעור של תעודות, ציונים ומבחנים הוא שילדים לא אמורים לסמוך על עצמם או על ההורים שלהם, אלא להסתמך על ההערכה של פקידים מוסמכים. אנשים צריכים שיגידו להם מה הם שווים.

בשיעור השישי אני מלמד ילדים שעוקבים אחריהם. אני שומר על כל תלמיד במעקב תמידי וכך עושים גם עמיתי. אין מקומות פרטיים לילדים, אין זמן פרטי. החלפה בין כיתות אורכת 300 שניות כדי להשאיר התחברויות מופקרות על אש קטנה. תלמידים מעודדים לרכל אחד על השני, אפילו לרכל על הוריהם. כמובן שאני מעודד הורים לתייק את ההפכפכנות של ילדיהם, גם כן.

אני נותן "שיעורי בית" כדי שהמעקב יתרחב גם לבית, שם עלולים תלמידים לנצל את הזמן ללמוד משהו שאינו מאושר, אולי מאב או מאם, או על ידי חניכות אצל איזה איש חכם בשכונה.

השיעור של מעקב תמידי הוא שאי אפשר לסמוך על אף אחד, שפרטיות היא לא לגיטימית. מעקב הוא דחיפות עתיקה בקרב כמה הוגים משפיעים. זה היה מרשם מרכזי אצל קלווין ב"מוסדות הדת הנוצרית", אצל אפלטון ב"המדינה", אצל הובס, אצל קונט, אצל פרנסיס בייקון. הגברים חסרי הילדים האלה גילו את אותו הדבר: ילדים צריכים להיות תחת מעקב צמוד אם אתם רוצים להשאיר את החברה תחת שליטה.

זה הניצחון הגדול ביותר של בתי הספר שאפילו בקרב המורים הטובים שבעמיתי, ואיפלו בקרב ההורים הטובים ביותר, יש רק מספר קטן שיכול לדמיין דרך אחרת. אולם רק לפני כמה דורות הדברים היו אחרת בארצות הברית: מקוריות ומגוון היו מטבע נפוץ. החופש והמשטור שלנו עשו אותנו לפלא העולם. גבולות המעמדות החברתיים היו קלים למעבר באופן יחסי. האזרחים שלנו היו בטוחים בעצמם ורבי תושיה ויכלו לעשות הרבה דברים בעצמם, לחשוב בעצמם. היינו משהו, לגמרי בעצמנו, כיחידים.

זה דורש רק בערך 50 שעות כדי להעביר כישורי אוריינות וחשבון בסיסיים בצורה טובה מספיק כדי שילדים יוכלו ללמד את עצמם מאותה נקודה. הזעקה ל"כישורים בסיסיים" היא מסך עשן שמאחוריו בתי ספר רוכשים מראש את הזכות על זמנם של ילדים למשך 12 שנים ומלמדים אותם את ששת השיעורים שלימדתי אתכם עכשיו.

החברה שלנו נשלטת יותר ויותר בארצות הברית מאז לפני מלחמת האזרחים: החיים שאנחנו חיים, הבגדים שאנחנו לובשים, האוכל שאנחנו אוכלים והתמרורים הירוקים שאנו נוהגים לפיהם בכבישים המהירים מחוף אל חוף הם התוצרים של שליטה מרכזית. כך גם, אני חושב, מגיפות הסמים, ההתאבדויות, הגירושין, האלימות, האכזריות והפיכת המעמד לקסטה בארה"ב, הם תוצרים של הוצאת החיוניות מחיינו, ההפחתה של חשיבות הפרט והמשפחה שהשליטה המרכזית כופה.

בלי תפקיד מלא בחיי קהילה אי אפשר להתפתח לאדם מלא. אריסטו לימד זאת. לבטח הוא צדק. תשתכלו מסביבכם ועליכם במראה: זאת ההדגמה.

"בית ספר" היא מערכת תמיכה חיונית לחזון של הנדסה חברתית שדנה את רוב האנשים להיות אבנים משועבדות בפירמידה המצרה לכדי נקודת שליטה בעלייתה. "בית ספר" הוא תחבולה שגורמת לסדר פירמידה חברתי שכזה להראות בלתי נמנע (למרות שהנחה כזאת היא בגידה יסודית במהפכה האמריקאית). בימים הקולוניאלים ובימיה הראשונים של הרפובליקה לא היו לנו בית ספר. אולם הבטחת הדמוקרטיה התחילה להתממש. הפננו את גבינו להבטחה כשהפחנו חיים בחלומה העתיק של מצרים: הוראה בכפיה היה הסוד שאפלטון העביר באי-רצון ב"מדינה" כשהוא פרש את התוכניות לשליטה מלאה של המדינה על חיי האדם.

הדיון הנוכחי על האם אנחנו צריכים תוכנית לימודים כלל ארצית הוא מזויף. כבר יש לנו אחד, נעול בששת השיעורים שסיפרתי לכם עליהם ועוד כמה שחסכתי ממכם. תוכנית הלימודים יוצרת שיתוק מוסרי ושכלי, ואף תוכן של תוכנית לימודים לא יהיה מספיק כדי להפוך את ההשפעות הרעות האלה. מה שנסוב בדיון הוא חסר חשיבות מכריעה.

דבר מזה לא בלתי הפיך, אתם יודעים. דבר מזה לא חסין לשינוי. יש לנו בחירה בדרך בה אנחנו מגדלים אנשים צעירים, אין דרך נכונה. אין "תחרות בינלאומית" שמחייבת את קיומנו, למרות כמה שזה קשה בכלל לחשוב כך כשהמדיה מפגיזה אותנו כל הזמן בסיפורים המוכיחים את ההיפך. בכל החומרים החשובים המדינה שלנו יכולה לקיים את עצמה. אם נרכוש פילוסופיה שאינה חומרית שמוצאת משמעות במקום בו היא באמת קיימת – במשפחות, חברים, חילופי העונות, בטבע, בטקסים פשוטים, בסקרנות, נדיבות, חמלה ומתן שירות לאחרים, בעצמאות הגונה ופרטיות – אז נעמוד ברשותנו באמת.

איך המקומות הנוראיים האלה, "בתי הספר" האלה, נוצרו? כמו שאנחנו מכירים אותם, הם התוצרים של שתי "צלקות אדומות" של 1848 ו – 1919, כשבעלי עניין רבי-עוצמה פחדו ממהפכה בקרב העובדים העניים, ובחלקם הם התוצאה של שאט נפש שמשפחות מיוחסות גילו כלפי גלי ההגירה הקלטיים, סלביים ולטיניים – והדת הקתולית – אחרי 1845. ובטוח שגורם שלישי יכול להמצא בשאט הנפש בה אותן משפחות התייחסו לתנועה החופשית של אפריקאים בחברה אחרי מלחמת האזרחים.

תסתכלו שוב בששת השיעורים של בית הספר. זה אימון לתת-מעמד קבוע, אנשים שאמורים להיות מקופחים לנצח ממציאת המרכז היחודי של הגאונות שלהם. זה אימון שיצא לחופשי מההגיון המקורי שלו: לווסת את העניים. מאז 1920 הצמיחה של בירוקרטיית בית הספר המתועדת היטב, והצמיחה הפחות נראית של ערב רב של תעשיות המרוויחות מבתי הספר כמו שהם בדיוק, הרחיבו את האחיזה המקורית של בתי הספר גם לילדי מעמד הביניים.

האם זה מפליא שסוקרטס זעם על ההאשמה שהוא לקח כסף כדי ללמד? אפילו אז, הפילוסופים ראו בבירור את הכיוון הבלתי נמנע שתיקח ההתמקצעות של ההוראה, שתיקח את זכות הקדימה של ההוראה השייכת לכולם בקהילה בריאה. ששייכת, למעשה, בבירור לעצמך, כי לאף אחד אכפת לא אכפת כמוך מגורלך. הוראה מקצועית נוטה לעוד שגיאה חמורה. היא הופכת דברים אשר קלים ללמידה מטבעם, כמו קריאה, כתיבה וחשבון, לקשים – על ידי ההתעקשות ללמד אותם בתהליכים פדגוגיים.

עם השיעורים שאני מלמד כל יום, האם זה מפליא שיש לנו את המשבר הלאומי שאנחנו ניצבים בפניו כיום? אנשים צעירים שווי נפש לעולם המבוגרים ולעתיד. אדישים כמעט לכל דבר מלבד הסחת הדעת של צעצועים ואלימות? עשירים או עניים, תלמידי בית ספר לא יכולים להתרכז בשום דבר לאורך זמן. יש להם חוש זמן גרוע לגבי העבר והעתיד. הם חושדים באינטימיות (כמו ילדי הגירושין שהם). הם שונאים בדידות, אכזריים, תלויים, פסיביים, אלימים, חוששים מפני הלא נודע, מכורים להסחות.

כל הנטיות השוליות של הילדות מועצמות למימדים נלעגים על יד בתי הספר, אשר תוכנית הלימודית הנסתרת שלו מונעת התפתחות אישית יעילה. אכן, בלי לנצל את הפחד, האנוכיות וחוסר הניסיון של ילדים בתי הספר שלנו לא ישרדו בכלל, וכך גם אני כמורה בבית הספר.

"חשיבה ביקורתית"  הוא מושג שאנחנו שומעים תכופות בימים אלה כצורה של אימון שתבשר על יום חדש בבתי הספר ההמוניים. זה נכון בהחלט, אם זה אי פעם יקרה. אין בית ספר רגיל שיעז ללמד את השימוש בדיאלקטיקה, היוריסטיקה וכלים אחרים של השכל החופשי שיכול לשרוד שנה בלי להקרע לגזרים.

מורי בתי הספר הם הרסניים להתפתחותם של הילדים. אף אחד לא שורד את תוכנית הלימודים בעלת ששת השיעורים ללא פגע, אפילו לא המורים. השיטה היא לא חינוכית בצורה עמוקה. שפצורים לא יתקנו אותה. באחת האירוניות הגדולות של האדם, החשיבה המחודשת המאסיבית שבתי הספר צריכים תעלה כל כך הרבה פחות ממה שאנחנו מוציאים כרגע שזה לא סביר שזה יקרה. בראש ובראשונה, העסק בו אני נמצא הוא מיזם עבודות וסוכנות חוזים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחסוך כסף, אפילו לא כדי לעזור לילדים.

בצומת אליה הגענו היסטורית, ואחרי 26 שנות הוראה, אני חייב להגיע למסקנה שאחת החלופות היחידות באופק לרוב המשפחות היא ללמד את ילדיהם בבית. בתי ספר קטנים, ללא מוסד מרכזי הם חלופה אחרת. סוג מסוים של מערכת שוק חופשי לבתי ספר ציבוריים היא המקום הסביר ביותר לחפש תשובות. אבל הסיכוי הכמעט לגמרי בלתי אפשרי למשפחות ההרוסות של העניים, וליותר מידי מהשוליים של המעמד הבינוני, מנבא שאסון ששת השיעורים סביר שימשיך.

לאחר תקופת חיים בוגרת בה ביליתי כמורה בבית ספר אני מאמין ששיטת ההוראה בבית הספר היא התוכן האמיתי היחיד שיש בבית הספר. אל תחשבו בטעות שתוכנית לימודית טובה או ציוד טוב או מורים טובים הם הדברים החשובים בבית הספר של הבן או הבת שלכם. כל הפתולוגיות ששקלנו קיימות במידה גדולה כי שיעורי בית הספר מפריעים לילדים מלשמור פגישות חשובות עם עצמם ועם משפחתם, ללמוד שיעורים במוטיבציה פנימית, התמדה, הסתמכות על עצמם, אומץ, יושרה ואהבה – וכמובן, שיעור בעזרה לאחרים, שהוא בין השיעורים העיקריים של חיי הבית.

לפני שלושים שנים עדיין היה אפשר ללמוד את הדברים האלה בזמן שנשאר אחרי בית הספר. אבל הטלוויזיה אכלה את רוב הזמן הזה, והשילוב של הטלוויזיה והלחצים היחודיים למשפחות חד הוריות או כששני ההורים עובדים בלעו את רוב מה שהיה זמן משפחתי. לילדנו אין זמן לגדול לאדם מלא, ורק שממה דקת-אדמה לעשות זאת בה.

עתיד יורד במהרה על התרבות שלנו שידרוש מכולנו ללמוד את חוכמת הניסיון הלא-חומרי. העתיד הזה ידרוש, במחיר השרדות, שנצעד בקצב של חיים טבעיים החוסכים בעלות חומרית. שיעורים אלה לא יכולים להלמד בבתי הספר כמו שהם. בית ספר זה כמו להתחיל את החיים עם מאסר של 12 שנים בו רק הרגלים רעים הם תוכנית הלימוד האמיתית שתילמדו. אני מורה בבית הספר וזוכה על כך בפרסים. אני אמור לדעת.

———————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך וויקיפדיה:

ג'ון טיילור גאטוג'ון טיילור גאטו  (נולד ב – 15 לדצמבר 1935) הוא מורה אמריקאי עם כמעט 30 שנות ניסיון בכיתה. הוא הקדיש את רוב האנרגיה שלו לקריירת ההוראה היוצאת דופן שלו, לאחר מכן, כשהוא פרש, כתב מספר ספרים על החינוך המודרני, כשהוא מותח ביקורת על האידיאולוגיה, ההיסטוריה והתוצאות שלו.

הוא היה מורה השנה של העיר ניו יורק בשנים 1989, 1990, 1991 ונבחר למורה השנה של מדינת ניו יורק בשנת 1991.

אפשר ללמוד עוד עליו ועל מה שהוא כתב דרך אתר האינטרנט שלו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *