אז אין עונשים להתנהגות רעה?

את אומרת שאת אף פעם לא "מענישה" או נותנת תוצאות להתנהגויות לא הולמות?

הורות מסורתית אומרת לנו לעצב את ההתנהגות שלהם.

אבל הורות מסורתית מאוד מודאגת מאיך שהילדים נראים לאחרים וכמה נח לחיות עם הילדים.

הדאגה העיקרית עבורי צריכה להיות למה ילדה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, לא מה היא עושה. אם ילדה משקרת, גונבת או מרביצה, יש סיבה מאחורי זה. עצירת ההתנהגות לא מפסיקה את הגורם. היא רק מאלצת את הגורם לעבור לערוץ חדש.

אם אנחנו רואים ילדים כרעים מטבעם שצריכים ללמוד להיות טובים, אז ענישה היא דבר הגיוני, אני מניחה. זה יהיה כמו לעקור עשבים שוטים. אבל אני רואה התנהגות "רעה" כחוסר הבנה איך ההתנהגות שלהם משפיעה על מישהו אחר, או בגלל חוסר יכולת שלהם להבין, או כתגובה לדרך בה התנהגו אליהם או אישיות. הקבלה שהצרכים שלהם שונים משלנו – בגלל שהם ילדים ובגלל שהאישיות שלהם שונה משלנו – היא לרוב קשה, אבל היא השביל להיות שותפים שלהם ולא מאמנים.

השאלה שלי היא, מה עכשיו? האם אני עושה שיחה מלב אל לב עם הבת שלי, ואני אומרת לה

שמעכשיו אני לא נותנת לה עונשים? היא לא צריכה יותר לצחצח שיניים, או לנקות את החדר שלה?

אני חושבת שאת רואה רק שתי אפשרויות: או שאת מכריחה אותה לעשות את הדבר הנכון או שאת נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה. ובגלל שמה שהיא רוצה לעשות יכול להיות הדבר הלא נכון… אז מה עכשיו?

תנסי להיות השותפה שלה במקום. אולי, במובן הזה, תחשבי עליה כעל חברה כדי לעזור לך לראות את ההבדל בין לעצב אותה ולעזור לה.

אני מניחה שהיא לא רוצה חורים בשיניים. אבל היא גם לא רוצה לצחצח. אז מה עומד בדרך שלה מלצחצח? האם היא מתנגדת בגלל שזה עוד אחד מהדברים שתמיד כפו עליה? אני יודעת שכילדה לצחצח שיניים לבד לקח לי לפחות חצי שעה בזמן שהיו דברים הרבה יותר מעניינים שיכולתי לעשות. ברור שזה לקח רק 60 שניות 🙂 אבל זה נראה כמו חצי שעה! אז תמיד צחצחתי שיניים עם הבת שלי. היא מספיק מבוגרת עכשיו שזה פחות או יותר דבר אוטומטי אז היא לא צריכה להשקיע הרבה מודעות בזה, אבל הצחצוח ביחד עזר לה לעבור את השנים בהן הייתה לה מודעות יתר לשעמום של הצחצוח.

וגם, מה לעשות כשהיא משליכה את הפלייסטיישן מתוך תסכול. רק לשבת ולחכות – אם היא תשבור אותו, היא תשלם עליו?

שוב, ההנחה היא שהיא לא רוצה לשבור את הפלייסטיישן, אז תדברי אליה. תדברי על הדאגות שלך כששתיכן עושות משהו אחר. תגידי "אני מודאגת שאם תוציאי את התסכול שלך על הפלייסטיישן את עלולה לשבור אותו יום אחד. האם יש משהו שנצליח לחשוב עליו שאת יכול לדפוק עליו או להשליך או לעשות כדי לפרוק את התסכול? משהו שאפשר לשמור ליד הפלייסטיי

שן?" אולי תשאלי אותה כשהיא מתחילה לשחק מה היא מתכוונת לעשות אם היא תתחיל להיות מתוסכלת (ותדברי איתה שוב כשהיא לא משחקת לראות איך זה עובד והאם משהו אחר יכול לעבוד יותר טוב). ואז כשהיא כן מרביצה לפלייסטיישן, הומור עוזר, כמו שמישהו אמר. להגיד "הפלייסשטיין אומר אווץ'!" ואז לתת לה משהו אחר לחבוט בו. תדברי איתה כשהיא לא באמצע משחק על מה הרגשות שלה לפני שהיא מקבלת את הצורך להעיף את הפלייסטיישן כדי שהיא תהיה יותר מודעת לתהליך ושתוכל לנתב אותו לפני שהוא מגיע לנקודה הזאת.

תניחי שהיא תרביץ לפליישטיישן בלי מודעות עד שהיא תצליח להכניס רגע של מחשבה פנימה. זה סוגיה של הכשרה חוזרת ושל התפתחות. ואת צריכה להפנים שהיא הולכת לעשות את זה בצורה מוטעה עד ששתיכן תצליחו למצוא דרך שעובדת עבורה.

צריכים להיות חוקים מתחשבים, בסיסיים. היא לא יכולה לזרוק דברים על הטלוויזיה, ולצייר על הקירות…

שוב, מה הוביל לזה? תעזרי לה להיות יותר מודעת למה שהיא מרגישה למצוא דרכים אחרות לפרוק.

למה היא מציירת על הקירות? מה לגבי דף גדול? הם לגבי קיר שהיא כן יכולה לצייר עליו?

אין לנו חוקים בבית. אנחנו רק מונחים על ידי מה שהגיוני. אם הבת שלך מרגישה ששולטים בה על ידי החוקים, יש מצב שהיא תבחר בדברים לא הגיוניים בגלל שהיא נלחמת בחוסר היכולת להחליט בעצמה ולא בגלל שהיא רוצה לעשות משהו מגוחך.

.יש קהילות שבהם ישנם חוקים לגבי הצבעים בהם אתה יכול לבצוע את הבית שלך והאם יכולים להיות לך פלמינגו ורודים בחצר. בגלל שאנחנו די שמרנים, לבית שלנו יש צבעים שמרניים ואין לנו פלמינגו ורודים. אבל אם מסיבה מסויימת נהפוך להיות אחת מהקהילות האלה, תהיה לי משיכה עזה למשקופים סגולים ופלמינגו ורודים מפלסטיק. 😉

לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!