Hand in Hand

היום שבו הפכתי לשותפה של ילדי

היום שבו הפכתי לשותפה של ילדי

נכתב על ידי פאטי וויפפלר, מקימת Hand in Hand.

היום ששינה את חיי לא התחיל מבטיח בכלל.

לבני בן הכמעט שלוש הייתה דלקת בשתי העיניים. העיניים שלו היו שמנוניות נורא, והוא לא הרגיש טוב. הצלחתי לקחת את אחיו הקטן ולקחת את כולנו לרופא הילדים. זה היה ביקור קצר. הביאו לנו מרשם לטיפות עיניים. בזמן שלקחתי אותם בבית המרקחת, התחלתי לדמיין איך לטפטף את הטיפות לעיניים של בני. מה שעלה לא היה יפה.

הורים מכירים את ילדיהם. ידעתי שג'ייקוב לא ישכב ויתן לי לשים לו טיפות עיניים. אם הייתי בת שנתיים, גם אני לא הייתי נותנת למבוגר לעשות לי את זה. מה היו האפשרויות שלי? לחכות שהוא ישן? בלתי אפשרי. לסדר אותו? לא, אי אפשר לסדר ילד בנוגע לטיפות עיניים. לכודה בפינה שאף הורה לא רוצה להיות בה, הנחתי שאצטרך לגבור עליו, לרתק כל יד שלו מתחת לברכיים שלי, לפתוח את עפעפיו בכח ולהפציץ אותו עם הטיפות. אני אוהבת את הילד שלי.  איך הוא יוכל לסמוך עלי אחרי שאעשה זאת, לא רק פעם אחת, אלא שלוש פעמים ביום?

דחיתי את הטיפול למספר שעות, פוחדת מהבלתי נמנע. ואז, כשהשכבתי את התינוק לשנת צהריים, מחשבה חדשה עלתה. הייתי חלק מניסוי חדש ומעניין. התחלתי בשותפות הקשבה עם הורה אחר שהיה במצוקה. אני מקשיבה לו לשעה, ואז הוא מקשיב לי. ניסינו לבדוק מה קורה כשאנשים באמת מקשיבים, באריכות. לשנינו היה קשה בתור הורים. רצינו לעשות טוב יותר. פעם בשבוע, הקשבנו במשך שעה, ואז דיברנו. למדנו להשלים עם הרגשות שעלו, ביחד עם הדאגות שכל אחד מאיתנו הביע.

הדבר הזה נתן לי כל כך הרבה סבלנות עם ילדי. והאבא שאליו האזנתי, שאישתו ברחה, והשאירה אותו לבד עם ילדה בת חצי שנה, הצליח לצאת ממצב של כמעט שיתוק. שבוע לאחר שבוע, הקשבנו עם כל הלב, אבל לא נתנו עצות. גיליתי שאני אוהבת להקשיב, ואהבתי את התוצאות.

אז כשהתינוק ישן, החלטתי לראות מה יקרה אם אקשיב לג'ייקוב. מה יכולתי להפסיד? זה לא היה מקרה חירום. התינוק ישן. אז, מה זה משנה!

הבאתי אותו למיטה הגדולה והראיתי לו את בקבוק הטיפות. "ג'ייקוב, אני צריכה לשים את הטיפות האלה בעיניים שלך כדי שתבריא." הוא בכה. דמעות גדולות. הקשבתי. כשהוא התחיל להרגע הראיתי לו את הבקבוק שוב. "זה יעזור לעיניים שלך." עוד בכי. עכשיו הוא התחיל להזיע. הקשבתי. הצעתי קשר עין, חשבתי שזה יעזור להראות לו שאנחנו באותו צד, למרות שהבקבוק אצלי. הראיתי לו את הטיפות והוא בכה. נשארנו קרובים, וזה נמשך ככה הלוך וחזור לאורך זמן. כל כך הרבה בכי! אז, שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את הטפטפה. הוא הנהן, אז פתחתי את הבקבוק, הוצאתי את הטפטפה וטיפטפתי כמה טיפות בחזרה. זאת הייתה המחזה של מה שהולך לקרות. הוא זרק את עצמו בחזרה על המיטה, בעט, נפנף בזרועותיו, ובכה חזק יותר ממקודם.

התינוק עדיין ישן. עכשיו כבר הייתי ממש סקרנית. פעם או פעמיים בחיי חוויתי את מחשבותי מתבהרות אחרי בכי גדול. אני זוכרת את התחושה העמוקה, המעוגנת שיש לך כשלמישהו אכפת, והוא מקשיב. אבל האם זה יעבוד עם בן שנתיים? איך זה יגמר?

הדגמתי טיפות נופלות עוד מספר פעמים. הוא בכה בחוזקה ואריכות כל פעם. ואז, הוא הפסיק ושאל, "אני יכול לטפטף?"

"אוקיי, בטח." אמרתי, שמחה להפוגה מהסערה.

הוא טיפטף טיפות לתוך הבקבוק כמה פעמים. זה סיקרן אותו. אמרתי, "אוקיי, עכשיו אנחנו צריכים לטפטף אותם לעיניים שלך." הוא זרק את עצמו לאחור והתחיל לילל שוב. אבל הפעם, הוא הפסיק מהר. הוא נעמד, הסתכל עלי, ואמר, "אני רוצה לטפטף."

זה רעיון שבכלל לא חשבתי עליו! הוא עוד לא היה בן שלוש. זה היה התפקיד שלי לטפטף. אבל אחרי מספר שניות, אמרתי, בטח שאתה יכול, אבל אני אצטרך לעזור לך."

"אוקיי."

השכבתי אותו על הגב, שמתי שתי טיפות בטפטפה, והחזקתי את היד שלו איפה שחשבתי שהיא צריכה להיות. אמרתי לו להשאיר את העין פתוחה. הוא טפטף שתי טיפות, הן נחתו בדיוק במקום. השתדלתי לא ליפול עליו מרוב תדהמה. הוא רצה לעשות גם את העין השנייה. טיפה אחת פספסה את המקום. הוא עשה אותה שוב, קם, מיצמץ, וירד מהמיטה, מוכן לשחק. בזזה זה נגמר! מאז הטיפות נכנסו באופן חלק, בלי פחד, בלי תלונות. מדהים!

זה היה היום שהבנתי שהקשבה נתנה לי את הכח לעזור לילדי באמת. מצאתי דרך לעבור מצב בלתי אפשרי. הוא יכל לבטא את הרגשות שלו, ואני יכולתי להיות השותפה שלו, לדאוג שהוא בטוח עד שהוא יצליח לחשוב בעצמו. לכל אחד מאיתנו התפקיד שלו. כשאנחנו עובדים ככה, מי יודע על איזה פחדים אנחנו יכולים להתגבר. מי יודע איזה אהבה הוא יכול להרגיש, אפילו כשאני צריכה להגיד לו לא, או לוודא שמשהו קשה יקרה. הוא היה קטן, אני הייתי גדולה, אבל הנה דרך שאנחנו יכולים לפתור את זה. אם הוא יכול להשתחרר מהפחד שלו מטיפות העיניים, אנחנו יכולים לפתור כמעט כל דבר.

———————————

Hand in Handעל Hand in Hand Parenting

ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.

צרו איתנו קשר:

עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.

מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.

מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.

השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.