כופר

גנבתי את הדברים שלך ועכשיו אני דורשת כופר

גנבתי את הדברים שלך ועכשיו אני דורשת כופר

מוקדם יותר השבוע, עוד פנינת פינטרסט הפכה לויראלית בפייסבוק. היא הראתה תמונה של כלי טאפרוור גדול עם שיר מודבק על הצד. השיר יידע את הילדים שהם השאירו את הדברים שלהם בחוץ, אז אמא החרימה אותם. אם הם רוצים לקבל אותם בחזרה, הם צריכים לעשות מטלה כדי לזכות בהם. ליד השיר הייתה מעטפה קטנה עם התיוג "מטלות", שם כנראה הילד יכול לבחור מתוך רשימה של מטלות כמו, טאטוא, שאיבת אבק ושטיפת כלים.

כמו רוב הדברים שמגיעים כל כך רחוק כל כך מהר, זה השאיר את כל האנשים שראיתי מחולקים לשני מחנות: אלה שחשבו שהרעיון גאוני, ולא יכלו לחכות לישם אותו בבית שלהם, ואלה – כמוני – שחשבו… טוב, אחרת. שוב ושוב ראיתי את אותן שאלות מופנות אל אלה שלא אהבו את זה. "למה אתם לא אוהבים את זה?" "מה לא בסדר בזה?" ועל דף הפייסבוק שלי, "מה נסגר איתכם??" אני הולכת להתעלם מהשאלה האחרונה, אבל לתת לאנשים להנות מהספק ואני אניח ששתי הראשונות כנות. הנה חמש הסיבות העיקריות שזה לא משהו שתמצאו בבית שלי, ללא סדר מיוחד:

זה לא נחמד במיוחד. לקחת בעלות על משהו שלא שייך לך זאת גנבה. בואו רק נתחיל פה. הדברים של הילדים שלי הם שלהם, ואני לא צריכה לקחת אותם, ובטח שלא לקחת אותם ואז לדרוש שהם ישלמו לי בצורה כלשהי כדי לקבל אותם חזרה. אם הייתי משאירה את הטלפון שלי איפשהו (משהו שאני עושה. כל. הזמן. שקורה מידי פעם) הייתי די מתעצבנת אם בעלי היה מחליט שזה שלו עד שאני אנקה את האמבטיה או אגהץ את חולצות העבודה שלו. אם לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה, אני לא אעשה את זה לילדים שלי.

זה מלמד ילדים שמטלות הן עונש. דברים כמו לשטוף כלים, לטאטא את הרצפה ולעשות כביסה, הם חלק מהחיים וחלק משמירה על בית משביע רצון… משהו שאנחנו יכולים לעשות בהנאה, או ללמוד לראות כ… טוב, מטלה: משהו לא נעים, ומשהו לסלוד ממנו. אם ילד גדל כשהוא משייך עשיית מטלות עם 1) עשיית משהו "לא בסדר" כמו לא להחזיר איזה חפץ אהוב ו-2) שמכריחים אותו להרוויח את החפץ הזה כשהוא נלקח ממנו, איזה דעה אתם חושבים שהוא יביא איתו לחיים הבוגרים?

זה מאשים ילדים על משהו שכולנו אשמים בו. בעלי הוא בלי ספק הרבה יותר מסודר ממני, אבל אפילו הוא ישאיר כוס על השולחן או את המחשב הנייד שלו בסלון. אני כל הזמן משאירה את הטלפון הנייד בכל רחבי הבית, אני תמיד מאבדת את כוס הקפה שלי, וזה לא בלתי רגיל שאני משאירה ספרים, מחברות ופרויקטים אחרים במקום בו אני יכולה למצוא אותם בקלות. לא תמיד שמים דברים למקום בסוף היום, וזה בסדר! לפעמים אנחנו שוכחים, לפעמים אנחנו עסוקים בדברים אחרים, לפעמים משחקים עם הילדים לוקחים עדיפות על סידור הבית. ההבדל הוא שכמבוגרים אנחנו לא נענשים על זה. אנחנו מתמודדים עם זה ביום הבא, והחיים נמשכים.

זה מדגיש מנטליות של "אנחנו נגדם". מערכת כזאת מעמידה את האמא כדיקטטור, והילדים כמשרתים שלה. הרבה אנשים חושבים שאם זה לא עובד ככה אז הילדים מנהלים את הבית. להפך, בבית שלנו אנחנו מתפקדים כמשפחה. כולנו באותה קבוצה. זה לא הבית שלי או הבית של בעלי או הבית של הילדים… זה הבית שלנו. כולנו עובדים ביחד, ואנחנו מכבדים את החפצים אחד של השני. אם שוכחים משהו בחוץ, וזה בעיה למישהו אחר, זה לא יותר מסובך מזה: "ספנסר, אתה יכול בבקשה להוריד את הפרויקט שלך מהשיש כדי שנוכל להכין ארוחת ערב?" והוא בא ולוקח את זה. הבעיה נפתרה. אם הוא לא יכול לבוא באותו רגע מסיבה כלשהי, אנחנו מזיזים לו את זה, לחדר שלו או לשולחן שלו. הוא יודע שזה שמור, לנו יש את השיש בחזרה ואנחנו יכולים להכין ארוחת ערב. הבעיה נפתרה.

זה פתרון זמני (ודי שרירותי). זה פלסטר. אני חושבת שזה מוזר ומבלבל כשאנשים מצדיקים דבר כזה כשהם אומרים "אני לא הולכת לגדל פרחחים כפויי טובה ומפונקים שלא מכבדים את הדברים שלהם." זה לא הולך ללמד אותם לכבד את הדברים שלהם. זה לא הולך ללמד אותם לסדר את הדברים שלהם. זה הולך זמנית לגרום להם להרים את הדברים שלהם, כי הם לא רוצים שאמא תיקח אותם, ו/או בגלל שהם לא רוצים לעשות מטלות כדי לזכות בהם בחזרה. אמא לא צריכה לדאוג יותר לגבי כל מיני דברים מפוזרים, ובנוסף היא זוכה שמישהו יעשה את המטלות שהיא לא רוצה לעשות. כולם מרוויחים, נכון? אבל מה יקרה כשהילד יגדל ואין מי שיחרים לו את הדברים? מה הוא הולך לעשות כשהוא חי לבד ויכול להשאיר את הדברים שלו איפה שרק מתחשק לו, בלי לפחד שמישהו יקח לו אותם? בטח, זה קל ונוח פשוט לקחת את כל הדברים, אבל מה זה הולך להשיג בטווח הארוך? ומה זה יעשה למערכת היחסים שלך עם הילד שלך? אם את רוצה שהילדים שלך ילמדו איך לדאוג לדברים שלהם, תראי להם איך לדאוג לדברים שלהם. תעזרי להם לדאוג לדברים שלהם. תאפשרי להם לראות אותך דואגת לדברים שלך. תעשי את המאמץ הזה! ובנוגע לבלאגן ולמטלות…

לכל אחד ואחת יש את רמת הסדר האישית שלהם. אנשים מסוימים חיים ועובדים הכי טוב בתוהו ובוהו, ואחרים חשים לא בנוח עם שום דבר פרט לרצפות בית מרקחת שאפשר לאכול מהם. יש לנו שישה אנשים בבית, וכולנו שונים. המאבק היומי שלי עם הסוגיה הזאת הוא העובדה שבלאגן משגע אותי… ועדיין אני נוטה לעשות בלאגן בכל מקום שאני נמצאת בו. אבל זה המאבק שלי. לא של בעלי ולא של הילדים שלי. אם אני מוטרדת מבלאגן, אני אנקה אותו. אם אני צריכה עזרה, אני אבקש אותה. אבל זה לא יהיה הוגן אם אני אכפה את הסגנון שלי על שאר המשפחה, כמו שזה לא יהיה הוגן אם הם יכפו את שלהם עלי. אנחנו מכבדים את השוני של כל אחד, אנחנו מתקשרים, אנחנו מתפשרים, אנחנו נותנים ולוקחים. אנחנו מתפקדים כמשפחה.

הבית הזה הוא חוף המבטחים שלנו. המקום היחידי בו מובטח לנו החופש להיות עצמנו, והחופש לתת ולקבל אהבה ללא תנאים. ללמוד, לשחק, להתנסות, לצמוח. לפעמים הבית שלנו מסודר. לפעמים הוא מבולגן. לפעמים הוא ממש מבולגן.

ולא הייתי משנה את זה.

————————————————————————————-

The Path Less Takenבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לקוח מתוך הבלוג – The Path Less Taken

אנחנו משפחה של שש נפשות שחיה ולומדת בלי מגבלות בית הספר, אלא תחת החסד והחופש שניתנו לנו על ידי אלוהים. התחלנו בחינוך ביתי מהיום הראשון, מצאנו את החינוך החופשי קצת לאחר מכן, ולעולם לא פנינו לאחור. בנובמבר 2005, המסע שלנו לקח אותנו מניו-המפשייר לאריזונה. הבלוג הזה מתעד את ההרפתקאות שלנו – והמחשבות, הדיעות וההרהורים שלי – כשאנחנו חיים, לומדים וחוקרים את המערב היפהפה של ארה"ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *