מים ביאליק

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי להגיד "בבקשה"… או ללכת לפי לו"ז

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי להגיד "בבקשה"… או ללכת לפי לו"ז

אני לא אלך סחור סחור. לפי הסטנדרטים המוסכמים שני הבנים שלי היו מתאימים לקבל טיפול בעיסוק, קלינאית תקשורת וטיפול גופני ולא נתתי להם. שניהם התחילו ללכת בגיל הבשל של 17 חודשים, הבן הבכור שלי לא דיבר משפטים הרבה אחרי גיל 3, הבן הצעיר שלי, בן שנתיים, מתקשר בצורה נהדרת בעזרת סימנים ומחוות אבל לא אמר משפט של שתי מילים או אפילו בטא מילה שלמה כמו שצריך. הילדים שלי היו זהירים מבחינה פיסית, ונמנעו מקפיצה, ריצה ואפיל טיפוס הרבה אחרי שחבריהם כבר הפגינו שליטה. והבן הצעיר שלי לא התהפך ללא עזרה עד, חכו לזה: היום שבו היה בן שנה. מסתבר ששרירי הליבה שלו חלשים והוא מפצה על כך בצורה יפייפיה, בלי שאף אחד ישים לב חוץ ממני ומבעלי.

אז למה לא שלחתי את הילדים שלי להערכה ולטיפול? מאותה סיבה שאני לא אומרת להם להגיד בבקשה ותודה. מבולבלים כבר? אל תהיו. להוציא סיבות רפואיות יוצאות דופן, אני מאמינה בלתת לילדים להתפתח בדרכים וקצב שלהם, לשמש להם דוגמה ובאותו זמן לכבד את ההתפתחות המולדת של הילד כיצור אוטונומי ובעל מטרה. אני מאמינה שילדים, כמו מבוגרים (ואולי יותר טוב מרוב המבוגרים?), יודעים בדרך כלל מה עובד בעבורם.

למרות שה"עיכובים" שהציגו הבנים שלי יכולים להיות סמנים לאוטיזם, בעיות על ספקטרום האוטיזם או עיכובים התפתחותיים, אני סומכת על האינטואיציה שלי ואני סומכת על רופא הילדים שלי. בעלי ואני ידענו שלא הייתה שום בעיה עם הבן הבכור שלנו, ואני יודעת שאין שום בעיה עם הכפיל הקטן שלו. לפי הסטנדרטים של מי שהחליט שילדים צריכים לעשות דברים בזמנים מסויימים, הילדים שלי הם בהחלט "בפיגור", והואשמתי שאני מזניחה ואנוכית שאני לא לוקחת אותם לטיפול.

אין לנו סטנדרטים של פעוטון, מעון או גן להגיע אליהם (אנחנו בחינוך ביתי), אין לנו את מי להרשים (אנחנו בוחרים חברים שתומכים בחשיבה עצמאית או חולקים זאת בעצמם) ואין לנו במה להתבייש (ההורים שלנו למדו לשמור מרחק ולחזות בתוצאות. לשמחתנו הבנים שלנו עוד לא אכזבו אותם). הילדים שלי בסדר גמור. אתם עלולים לא לחשוב ככה, אבל אתם זוכים לגדל את הילדים שלכם, ואני זוכה לגדל את הילדים שלי.

הנה עוד כמה דברים שאני שונאת להכריח את הילדים שלנו לעשות.

לשתף. אני משתגעת כשאני בפארק עם הילדים שלי והורים מרחפים מעל הילדים שלהם, נוזפים בהם בגלל שהם לא שיתפו מהצעצועים שלהם עם הילדים שלי ולחילופין נוזפים בילדים שלי שהם לא שיתפו את הילדים שלהם. הנה הקטע שלי: כשהילד שלי יסיים עם הצעצוע הזה, הוא יתן לילד שלך תור, ואם הילד שלך לא סיים עם צעצוע, הילד שלי יכול לחכות, אפילו אם הם מתפרצים באמא של התפרצויות הזעם. התפקיד שלי כהורה הוא לעזור להם עם האכזבה ולהסיח אותם או להציע להם אלנטרנטיבות למצב הזה. בעלי ואני למדנו את הפילוסופיה הזאת ממחנכת מדהימה שלימדה שיעורי "ההורה ואני" שאליהם הגענו עם הבנים. היא הבטיחה לנו שאם נדגים שיתוף על ידי מיקוד בתחושות שהילד מראה כשהוא רוצה משהו נואשות, הילד שלנו ילמד לשתף מהלב: אינסטינקטיבית, בצורה רחומה, בנדיבות. בהתחלה חשבנו שהיא משוגעת, אבל אחרי ששמענו אותה אומרת פעם אחר פעם, "אני רואה שג'וני ממש רוצה תור על סוס הנדנדה" ודברים כאלה, כל הילדים תפסו את זה בסוף והתחילו להתכוונן לרגשות של אנשים אחרים, במקום לנדנודים של דמות סמכות. לפעמים הבן שלי לא רוצה לוותר על משהו שהוא אוהב, וגם זה בסדר. כשלא מכריחים ילדים לשתף זה מאפשר להם לדעת שהם יכולים להחליט על מה שהם רוצים, ומבוגרים לא יכולים פשוט להתערב ולהחליט מי מקבל מה ומתי.

להיות מנומסים. די באותה הדרך בה לימדנו להדגים שיתוף, אנחנו מדגימים נימוסים. לפני שהילדים שלנו היו מבוגרים מספיק לעשות את זה בצורה ספונטנית, בעלי ואני היינו אומרים "מים בבקשה" כשהילדים שלנו היו צריכים מים, והיינו אומרים "תודה" כשהם קיבלו מים. זה לימד אותם איך מתנהגים בחברה בלי שהיינו צריכים לדחוף את זה לגרון שלהם. כשהילדים שלנו גדלו, היו פעמים רבות שבני משפחה ציפו בבירור ל"תודה" על מתנה, ומאוד התפתתי ללחוש להם באוזן, "תגיד תודה רבה!" אבל המשכנו בדרכינו והבן המבוגר שלנו זוכר עכשיו בעזרת הנהון קטן מאיתנו אם הוא שוכח. הוא אותנטי בצורה ספונטנית והוא גם יודע את הערך של נימוס, וזה נשמע סביר לילד בן 5.

להצטיין. רק בגלל שילד יכול לעשות משהו, לא אומר שהוא צריך לעשות אותו. כן, את יכולה ללמד את הילד בן השנתיים או שלוש לדקלם את האלף-בית, לדעת צבעים וצורות ושירים וריקודים ודקלומים בעל פה, אבל האם זה מה שהילד באמת צריך? אני לא אומרת שזה לא כיף ללמד את הילדים שלכם דברים, אבל אם לא היו הסטנדרטים של מערכת החינוך השלטת שלנו, האם היה ערך אמיתי בכך שהילד יודע צבעים בהקדם האפשרי? או אם כבר מדברים אז את שיר האלף-בית? הילדות כל כך קצרה ושברירית. לאפשר לילדים להשיג בזמן שלהם ובדרך שלהם עובד בעבורינו. אנחנו מרגישים שאנחנו נותנים לרצונות האמיתיים של הילדים שלנו להתפתח. אנשים הרבה פעמים מזועזעים כשהם רואים מה שהילדים שלנו לא יודעים, אבל הבנים שלנו בריאים, חקרנים, סקרנים, כיפים, עדינים ומשגשגים. זה שהם לא מבדילים בין דורה לבובפסוג נראה חסר משמעות.

שמעתי אנשים שאומרים שאלה שמכריחים ילדים לשתף, להיות מנומסים, ולהצטיין לפי התנאים של המבוגרים יוצרים ילדים שהם קופים, שמחקים התנהגות בלי להתנסות באופן עצמאי ובלי הבנה. אני לא יודעת אם אני מסכימה, אבל אני כן יודעת שלמשפחות שלא מכריחות את הדברים האלה יש ילדים שגדלים ומתפתחים בקצב שלהם וכולם יוצאים בסדר בסופו של דבר. התקווה שלי היא שהילדים שלי ירגישו מובנים באמת ובטוחים ב"עור שלהם", לא משנה כמה "בפיגור" העור שלהם נמצא.

כן, אולי אני מחושבת מידי לגבי הורות. אולי אני פשוט צריכה להירגע ולשחות עם הזרם. טוב, מהרבה סיבות, מהילדות ועד הדוקטורט שלי, אני מאמינה מאוד בהורות מודעת וממוקדת ילד. זה לא הופך אותי לטובה יותר ממך, אבל זה כן יגרום לך לחכות לי בהליכות עם הילדים שלנו – כי אני יכולה להבטיח לך שהילדים שלי לא הולכים מהר כמו שלך. וזה בסדר.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

—————————————————————————

מים ביאליקמים ביאליק כיכבה בתחילת שנות התשעים בתוכנית הטלוויזה "בלוסום" והיום היא מופיעה בתוכנית "המפץ הגדול". יש לה תואר דוקטור במדעי המוח, והיא הוציאה ספר על הורות ועקרון הרצף.

4 מחשבות על “למה אני לא מכריחה את הילדים שלי להגיד "בבקשה"… או ללכת לפי לו"ז

    1. היי גיא, אני שמח שאהבת את הפוסט.
      שלחתי עכשיו הודעה למוציאים לאור, נראה אם הם יחזרו אלי. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *