The Natural Child Project

נולדו לחקור

נולדו לחקור

הרגש הראשון והפשוט ביותר אותו אנחנו מגלים במוח האדם הוא סקרנות. ~ אדמונד ברק

ילדים הם יצורים מסקרנים. תחשבו על תינוק, על הידיים, לא מסוגל לזחול. הוא מושיט יד לעגיל בוהק או מתנדנד, למשקפיים שלך, מנסה למשוך אותם מהפנים שלך, הוא מושך באף שלך או מכניס לך אצבעות לעיניים או לפה. הוא נוטה קדימה ומושיט יד ותופס את האוכל שלך. העיניים שלו עוקבות אחרי התנועות של אנשים או חתולים או חפצים.

תחשבו על תינוקות זוחלים. הם יכולים למצוא את גרגיר האבק הקטן ביותר על השטיח ששאבת רק הרגע. הם מוצאים חרקים מתים על הרצפה שאת יכולה להישבע שלא היו שם קודם לכן. הם לועסים נעליים, צעצועים, וכן, אפילו חוטי חשמל. הם מגלגלים את נייר הטואלט עד שהוא נגמר, מכניסים ידיים לאסלה ומפילים ספרים מהמדף וקופסאות מהארון. אין להם שום מושג על שלי או שלך. כל מה שנמצא בהישג ידיהם הוא שלהם לחקור… הארנק של האורחת, הארוחה שלה, סל הקניות.

תחשבו על ילדים צעירים. הם נוגעים בכל דבר. הם רוצים לקחת דברים מהמדפים בסופר. הם רוצים לגעת בקישוטי הזכוכית בבית של השכנים. הם שואלים שאלות: מה זה? מי זה? מה הרעש הזה? מה הריח הזה? מתי נגיע? הם "נכנסים" לדברים ויכולים, אם לא מבינים אותם כראוי, לעצבן את המטפלים שלהם עד בלי די. ילדים צעירים כמו תינוקות ופעוטות, מתעניינים באופן טבעי בסביבתם. בלי הסקרנות הזאת, בלי הצורך הפנימי הזה לחקור ולהבין מה מציעה להם הסביבה שלהם, ילדים לא יצליחו ללמוד ולשגשג. היכולת שלהם ליצור קישורים ולהבין את העולם תהיה בסכנה וכך גם ההתפתחות שלהם.

כהורים, חשוב שנבין את התפקיד הקריטי שיש לסקרנות בעיצוב חייהם של ילדינו. אנחנו חייבים לכבד את המאפיין הפנימי הזה על ידי כך שנגיב לילדינו בחיוב כשהם מבקשים ללמוד. אל תענישו אותם כשהם נוגעים בדברים בבית שלהם או בבתי אחרים. אל תנזפו בהם בגלל שהם נוהגים ביצירתיות עם הדברים שהם מוצאים, כמו לקחת את כל הממחטות מהקופסה ולזרוק אותם באוויר כדי לראות אותם נופלים כמו מצנחים קטנים. אל תגערו בהם בגלל שהם עושים מה שהם נולדו לעשות, כלומר לחקור את הסביבה שלהם. מלמול "לא, לא, לא" הורי קבוע יכול להיות מבלבל עבור הילד. כשהם נוטים למשהו שמעניין אותם, הרבה יותר טוב אם ההורה יעבוד עם הילד כדי לחקור את אותו מושא עניין חדש. בין אם זה צמח, קערת פלסטיק, שלט רחוק או צעיף משי, תדברו עם הילדה שלכם לגבי מה שהיא רואה ומרגישה. תתארו לה אותו בשפה עשירה וצבעונית. תגעו בזה איתה. תיצרו אסוציאציות ותסללו דרך בה היא תוכל ליצור קישורים בין מה שהיא מצאה לבין העולם הגדול. תנו תוקף למה שמעניין אותה וכשתעשו זאת אתם מלמדים את הילדה שלכם על העולם בו היא חיה ובאופן בלתי נמנע גם תבנו את כישורי השפה שלה. עכשיו בכנות, האם זה לא יותר מכיף מאשר לנקוט ב"לא, לא. אל תיגעי."?

אם יש דברים מסוימים שאת מעריכה בבית שלך ואת מעדיפה שהילדה שלך לא תתעסק איתם, תרחיקי אותם לעת עתה מחוץ להשיג ידה. אל תתני לחפצים בבית שלך לקבל ערך גבוה יותר מאשר הצמיחה וההתפתחות של הילדה שלך. יגיע זמן שהילדים שלך יוכלו להבין שמשהו הוא בעל ערך עבורך ועבור המשפחה שלכם ואת תעריכי אותם על כך, אבל זה לא הוגן לצפות זאת מפעוט, או אפילו מילד צעיר, ולהשאיר את זה בהישג ידם רק מכין אותם לכישלון. תזכרו שילדים הם יצורים בעלי יכולת מדהימה להתמקד בדבר אחד שמעניין אותם בצורה כלשהי. תשתמשו בהזדמנות הזאת ללמד, להוביל, להעשיר את ההבנה שלהם. כשהילדים שלנו קטנים, יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לחקור לצידם, לעודד, להלהיב ולהעשיר. אם הילד שלך תמיד נע לכיוון משהו שאמרו לו להתרחק ממנו, אז הסקרנות שלו לא באה לידי סיפוק. זה עד כדי כך פשוט. הוא לא מתריס, כמו ששמעתי כל כך הרבה אנשים טוענים.

עדיין לא בטוחים מה לעשות כשסאלי הקטנה מתקדמת שוב לכיוון מדף הספרים? נצלו את הרגע. תתקשרו. תגידו לה מה היא רואה. תשחקו עם זה, תקישו על זה, תגעו בזה איתה. האם החפץ משמיע צליל מוזר כשנוקשים עליו? האם הוא חם או קר, רך או קשה, חלק או גושי? האם אפשר למצוא לזה שימוש שונה? האם זה בטיחותי להוריד את זה מהמדף כדי שהיא תוכל לשחק עם זה על הרצפה? ככל שמותר לילדים "לשחק" עם דברים בסביבתם המיידית כדי לספק את הסקרנות שלהם, כך קטן הסיכוי שהם יתפסו וימשכו דברים אקראיים בסביבות חדשות. מצד שני, אם נוזפים בילדים על כך שהם נוגעים בדברים בבית שלהם והם לא נוטים יותר כלפי אותו חפץ, זה לא אומר שהם מבינים למה אסור להם לגעת בו. במקום זאת, הם פשוט מייחסים אי נוחות לאותו חפץ והם נמנעים מהסיכוי ללמוד ולהרחיב את הידע שלהם.

ילדים מאותתים לנו ללמד אותם לגבי הדברים אותם הם רואים, שומעים ומרגישים. מידת העניין של ילד לסביבתו היא חסרת גבולות, אך חשוב יותר, היא טבעית. לבקש מילד ללא הרף לא לגעת בדברים בעולם שלו זה כמו להגיד לאדם רעב לא לאכול מהאוכל שמונח לפניו. חובה עלינו כהורים, לקבל יותר את הצורך של ילדינו ללמוד דרך חקירה. זה יכול לעזור גם לנו להפוך להיות סקרנים יותר אם נשאר מעורבים עם ילדינו במקום להרתיע את הסקרנות שלהם.

———————————-

ג'אן האנטבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

הפוסט נכתב על ידי מיסי וויליס, לאתר The Natural Child Project של ג'אן האנט.
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

4 מחשבות על “נולדו לחקור

  1. מסכימה עם כך שכדאי לאפשר לילד לחקור ולא לעצור אותו מכך (בהחלט להעלים מהישג ידיו חפצים שבירים או יקרי ערך, וכמובן למנוע ממנו פציעה), אך אני לא חושבת שאנחנו צריכים להתערב בלימוד. הדמיון של התינוק והילד שונה ואולי אף מפותח משלנו (בעצם בטוח שכך) ודרך הלימוד שלהם שונה משלנו לבטח (כי הם עדיין לא תוכנתו לדרך חשיבה מסויימת), כך שאנחנו עלולים רק להפריע להם ללמוד אם נתערב בחקר היומיומי הזה.
    אם אנחנו מתעצבנים על חוסר הסדר, זו כבר בעיה שלנו (ואנחנו חייבים להפסיק לעשות זאת!), אבל לא צריך לתעל את האנרגיה הזו להתערבות בלמידתו של הילד…

    1. היי יונת, מסכים לגמרי.
      הרבה פעמים הרגע הלימודי רק מנחס את הלמידה למה שאנחנו רואים לנכון, ולא למה שהילד חווה.

  2. באמת זה רעיון מעולה להתייחס אל הילדים הקטנים כאל "מדענים" שחוקרים את הסביבה שלהם. העניין הוא שהרבה פעמים ההורים כל כך עסוקים במטלות אין סופיות, שאין זמן וסבלנות להקשיב ולהתייחס לסקרנות ולחקרנות של הילדים.

  3. מדוע ללכת לבית הספר?

    לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר עליו אני מדבר ( https://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI ) עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

    היסודות האינטלקטואליים

    המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" — צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

    אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות?

    התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

    אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

    מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה — זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

    טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים — רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו — מילת המפתח היא "שקוע" — הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

    מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

    האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים — במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

    אנשים הולכים לבית הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

    אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

    כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית.

    בית הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם עושים, כל יום, כל היום.

    http://idanmelamed.co.il/בעיות-במערכת-החינוך/למה-ילדים-מוחים-על-בית-הספר/#comment-327

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *