פיטר גריי

למה ילדים צעירים מוחים על שעת השינה

למה ילדים צעירים מוחים על שעת השינה: סיפור על חוסר התאמה אבולוציוני

פורסם ב 11 לאוקטובר 2011 ע"י פיטר גריי ב"החופש ללמוד"

המפלצות מתחת למיטה אמיתיות

פעוטות וילדים צעירים בחברה שלנו מוחים באופן קבוע כשהם הולכים לישון. הם נותנים כל מיני תרוצים. הם אומרים שהם לא עייפים, כשלמעשה ברור שהם עייפים. הם אומרים שהם רעבים, או צמאים, או צריכים לשמוע סיפור (ואז עוד סיפור אחד) – הכל בשביל להרוויח זמן. הם מדברים על פחד מהחושך, או ממפלצות בארון או מתחת למיטה. תינוקות קטנים שלא יודעים לדבר, שעדיין לא יכולים להביע את הפחדים שלהם או לנסות להתמקח, פשוט צורחים.

למה כל המחאה הזאת? לפני הרבה שנים, הפסיכולוג הביהייויוריסט ג'ון ב. ווטסון טען, למעשה, שהתנהגות זו היא פתולוגית ונובעת מפינוק יתר וקלקול של הילדים[1]. שאריות של ההשקפה הזאת עדיין נמצאות בספרים על גידול ילדים, שם העצה הרווחת היא שההורים חייבים להיות נוקשים בקשר לשעת השינה ולא לוותר. זה, אומרים מומחים, הוא קרב כח רצון, ואתם, כהורים, חייבים לנצח כדי לא לקלקל את ילדיכם.

אבל ברור שמשהו חסר בהסברי המומחים. למה פעוטות וילדים צעירים בוחרים לאתגר את ההורים שלהם בנושא הספציפי הזה? הם לא מוחים נגד צעצועים, או שמש, או חיבוקים (טוב, בדרך כלל). למה הם מוחים על ללכת לישון כששינה היא משהו טוב ונחוץ להם?

התשובה מתחילה להפציע ברגע שאנחנו עוזבים את העולם המערבי ומסתכלים על ילדים במקומות אחרים. מחאות שעת השינה הן ייחודיות לתרבות המערבית. בכל התרבויות האחרות, פעוטות וילדים צעירים ישנים באותו חדר ובדרך כלל באותה מיטה עם מטפל בוגר אחד או יותר, ומחאת שעת השינה כלל לא קיימת[2]. מה שפעוטות וילדים צעירים מוחים עליו,כנראה, היא לא ההליכה לישון לכשעצמה, אלא ההליכה לישון לבד, בחושך, בלילה. כשאנשים מחוץ לתרבות המערבית שומעים על המנהג המערבי להשכיב ילדים צעירים לישון בחדרים נפרדים, לרוב אפילו בלי אח או אחות מבוגרים לישון איתם, הם מזועזעים. "הילדים המסכנים!" הם אומרים. "איך ההורים שלהם יכולים להיות אכזריים כל כך?" אלה שהכי מזועזעים הם אנשים שחיים בחברות של ציידים-לקטים, כי הם יודעים טוב מאוד למה ילדים צעירים מוחים נגד השארתם לבד בחושך.

רק עד לפני 10,000 שנים היינו כולנו ציידים-לקטים. כולנו חיינו בעולם שבו כל ילד צעיר, לבד, בחושך, יכול היה להיות חטיף טעים לטורפים ליליים. המפלצות מתחת לדלת או בתוך הארון היו אמיתיות, שוחרות לטרף בג'ונגל או בסוואנה, מרחרחות מסביב, לא הרחק ממחנה השבט. בקתת קש לא הייתה הגנה, אבל קרבה למבוגר, או עדיף להרבה מבוגרים, הייתה הגנה. בהיסטוריה של המין האנושי, לפעוטות וילדים צעירים שנבהלו ובכו כדי לעורר תגובה של מבוגר כשהם נשארו לבד בלילה היה סיכוי טוב יותר לשרוד ולהעביר את הגנים שלהם לדורות הבאים מילדים שקיבלו את גורלם בשלווה. בחברת ציידים-לקטים רק משוגעים או מזניחים קיצוניים היו משאירים ילד קטן לבד בלילה, בסימן הכי קטן למחאה מצד הילד, מבוגר כלשהו היה מגיע להציל אותו.

כשילד בוכה כי השאירו אותו במיטה לבד בחושך, הילד שלך לא מנסה לבדוק את כח הרצון שלך! הילד שלך צועק, באמת, על חייו. הילד שלך צועק כי מבחינה גנטית כולנו ציידים-לקטים והגנים של הילדים שלך מכילים את המידע שלשכב לבד בחושך זאת התאבדות.

זאת דוגמה לרעיון של חוסר התאמה אבולוציוני. יש לנו פה חוסר התאמה בין הסביבה של אבותינו האבולוציונים, בה עוצבה הבריה הגנטית שלנו, והסביבה בה אנו חיים היום. בסביבה של אבותינו האבולוציונים, ילד לבד בלילה היה בסכנה רצינית להיאכל. היום, ילד לבד בלילה לא בסכנה רצינית להיאכל. בסביבה של אבותינו האבולוציונים, אף הורה שפוי ( או סבתא או דוד או דודה, או חבר מבוגר אחר בשבט) לא יתן לילד לישון לבד. אם בהיסח הדעת נשאר ילד רחוק מידי ממבוגר בלילה, בכי הילד היה מקבל תשומת לב מיידית.  היום, בלי הסכנות המעשיות, פחד הילד נראה לא הגיוני, אז אנשים נוטים לחשוב שהוא באמת לא הגיוני ושהילד צריך ללמוד להתגבר עליו.  או, אם הם קוראים את "המומחים", הם לומדים שהילד רק בודק את כח הרצון שלהם והוא מתנהג בצורה "מפונקת". וכך, אנשים נלחמים בילדיהם במקום להקשיב להם ולתחושות הבטן שלהם שאומרים להם שכל תינוק בוכה צריך להרים, להחזיק קרוב, לטפל בו, ולא להשאיר אותו לנפשו כדי "שיתגבר על זה".

מה אנחנו עושים עם חוסר התאמה אבולוציונית? במקרה הזה, שתי אפשרויות מופיעות. אנחנו יכולים לעשות מה "שהמומחים" מציעים ולהכנס למלחמת כח רצון ממושכת, או שאנחנו יכולים לעשות מה שהגנים שלנו מציעים ולחשוב על דרך שלא תהיה לא נוחה מידי לתת לילדינו לישון קרובים אלינו. כשבני נולד, לפני הרבה זמן כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, הבחירה הייתה קלה. גרנו בדירת חדר, אז לא הייתה אפשרות להשכיב אותו לישון בנפרד מאיתנו. בחלק מהמובנים החיים קלים יותר כשאתה עני מאשר כשאתה יכול להרשות לעצמך דירה או בית עם יותר מחדר אחד.

[1] Watson, J. B. (1928). Psychological care of infant and child. New York: Norton.  //   [2] Barry, H., & Paxson, L. (1971). Infancy and early childhood: Cross-cultural codes, 2. Ethnology, 10, 466-508.  // Morelli, G. A. et al. (1992), Cultural variation in infants' sleeping arrangements. Questions of independence.  Developmental Psychology, 28, 604-613.  //    [3] Konner (2002). The tangled wing: Biological constraints on the human spirit (2nd ed.). New York: Holt.

—————————————————————————————————————–

פיטר גריי

פיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

13 מחשבות על “למה ילדים צעירים מוחים על שעת השינה

  1. עידן,
    זה נכון ואני מסכימה עם זה ברמה ההרגשתית. אבל אין מה לעשות שאנחנו לא חיים בחברת ציידים-לקטים ושהיום הדרישות מההורים הן שונות. הקטן ישן איתנו עד שהוא היה בן שמונה חודשים בערך ולמרות שאני מאמינה בזה מהרבה היבטים, הוא עבר לחדר משלו. תוך שבוע הוא ישן לילות שלמים. ולא, הוא לרגע לא בכה לבדו בחדר. כי אין מה לעשות שהיום ההורים עובדים, ולא יכולים להרשות לעצמם לא לישון טוב בלילה, או ללכת לישון בשמונה או תשע בערב. וילד שרגיל לישון עם ההורים שלו, רוצה אותם שם בכל שעות השינה שלו, במיוחד במיוחד אם הוא יונק (וזה כדאי שהוא ינק, נכון?).
    אני קצת בתחום של להיות אמא לתינוק ופעילה בפורומים ושומעת מסביב. אין משפחה שבה התינוק ישן עם ההורים והוא ישן לילה שלם, ככה בכיף, נגיד משבע וחצי בערב ועד חמש-שש בבוקר. זה פשוט כמעט ולא קיים. אם האמא (שׁהיא בדרך הקמה אם היא מניקה) לא עובדת, זו לא בעיה, כי קמים והולכים לישון והכל סבבה, אבל אם יש מציאות של עבודה ומחוייבות, לישון ביחד, אחר שלב מסויים, זה פשוט בדרך כלל לא ריאלי.

  2. אה, ועוד משהו – זוגיות. כשהחיים בבית קטן מחמש-שש בוקר ועד שמונה בבוקר ומחמש אחהצ ועד שמונה מוקדשים (ובאמת מוקדשים לחלוטין) לילדים, ההורים צריכים מקום וזמן לזוגיות. כשמגדלים את הילדים לבד (כמו במקרה שלנו), הלילות (קצרים והעמוסים) הם הזמן היחיד לקצת אינטימיות. אני יודעת שיש פתרונות ולא חייבים לעשות סקס בחדר שינה, אבל וואלה, שכשיש חדר שינה לקשקש בו לפני השינה ויש מקום שהוא שלך, קטן ואינטימי, זה ממש, אבל ממש, עוזר לכל החיים והדינמיקה המשפחתית. לפחות לפי ניסיוני שלי ושל כמה זוגות שדיברתי איתם.

      1. ברור. כל מה התכוונתי להגיד זה שגם תינוקות היום עוברים שינויים אבולוציוניים. וזה תקין. וזה בסדר לדאוג גם לצרכים של ההורים. זה נראה לי כמו נושא מוזנח בספרות העכשיו של "איך לגדל את הילד הכי מאושר שיש". (:

        1. אורלי הי:) ג בני ב שמונה חודשים יש מצב להסבירלי איך העברתם אותו חדר בלי בכי? ואיךפתאוםישן במיטה משלו?

  3. זה לא מדוייק לגמרי. היום אנחנו חיים בבתים מוגנים (עד כמה שאפשר) ולכן אין סיבה לשכב כולם לישון ביחד. בחודשים הראשונים בירכתי על הקירבה כי זה היה נח לכולם אבל לאחר מכן עברנו ייעוץ שינה בשיטת "לילה טוב" שמלמד את הילד שאם הוא באמת זקוק לך ואם הוא נמצא במצוקה כלשהי ההורה יהיה לידו! זאת האופציה השלישית שלא כתוב עליה כלום בכתבה. לתת לילד את הביטחון שתהיה לידו כשהוא יצטרך באמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *