פיטר גריי

ילדים מלמדים את עצמם לקרוא

פורסם ב-24 לפברואר, 2010 ע"י פיטר גריי ב"חופש ללמוד"

ילדים מלמדים את עצמם לקרוא

דו"ח הלמידה החופשית על איך ילדים לומדים לקרוא

ההנחה הרווחת בתרבותינו היא שחייבים ללמד ילדים לקרוא. כמות עצומה של מחקר מנסה להבין את הגישה המדעית הטובה ביותר לעשות זאת. במדפי החינוך של כל ספריה אוניברסיטאית גדולה תוכלו למצוא שורות על גבי שורות של ספרים והמוני ירחונים שמוקדשים לנושא היחיד של לימוד קריאה. במעגלים החינוכיים דיונים סוערים (שכונו מלחמות הקריאה) נסבו עשרות שנים בין אלה שמאמינים שרוב הדגש צריך להיות על פוניקה לבין אלה שנוקטים במה שנקרא גישה של "שפה מלאה" ללימוד קריאה. נעשו הרבה ניסויים מבוקרים שהשוו שיטת הוראה אחת לשנייה, עם ילדים בגן ובכיתה א' כשפני הניסוי. אנשי הפוניקה אומרים שהשיטה שלהם "ניצחה" בניסויים האלה, אנשי השפה השלמה אומרים שהניסויים "מרמים".

הראיות מבתי הספר הרגילים הם שללמוד לקרוא היא משימה לא קלה לילדים. כמויות אדירות של זמן ומאמץ מוקדשות ללימוד קריאה, מגן חובה ועד רוב שנות בית הספר היסודי. בנוסף, מחנכים מעודדים הורים לילדים צעירים ללמד קריאה בבית בשביל להכין את הילדים להוראת הקריאה בבית הספר או כדי להשלים אותה. תעשיות גדולות התפתחו מסביב לפיתוח ושיווק עזרי הוראה למטרה זאת. אין סוף לתוכנות המחשב האינטראקטיביות, הסרטים ובמיוחד לספרים הערוכים שתוכננו ("מדעית", לפי חסידיהם) ללמד פוניקה ולספק בסיס גדל והולך של מילים לקוראים המתחילים.

לאחרונה קראתי מאמר של שני מדעני קוגניציה הטוענים שהשלב הבא בהוראת הקריאה הולך להיות הוראה פרטנית. [1] לפי המחברים,שיטות סריקת מוח מודרניות ישמשו על מנת להבין את סגנון הלמידה היחודי לכל ילד, ותוכנות טקסט דיגיטליות ישמשו להוראה של כל ילד לפי הצרכים ודרך הלמידה היחודית לו. המחברים ועמיתיהם, למעשה, כבר עובדים על פיתוח שיטות כאלה. בעיניי, זה נראה אוילי. הצרכים היחודיים של כל ילד, בהשפעתם על לימוד קריאה, הם לא רק פונקציות של של הבדלים בחומרת המוח, אלא משתנים מיום ליום ומרגע לרגע לפי ניסיון, רצונות וגחמות, אשר הילד או הילדה עצמם שולטים בהם. אני אתחיל להאמין לטענות החוקרים האלה כשאראה הוכחות לכך שסריקות מוח יכולות לשמש לחיזוי, מראש, של תוכנם של חלומות בהקיץ.

בניגוד מוחלט לכל השיגעון הזה לגבי לימוד קריאה עומדת ההשקפה של אנשים המעורבים בתנועת ה"חינוך החופשי" (unschooling) וה "אי-בית ספר" (non-school) של בתי ספר סאדברי, שטוענים שכלל לא צריך ללמד קריאה! כל עוד הילדים גדלים בחברה אוריינית ומוקפים באנשים קוראים, הם ילמדו לקרוא. הם עלולים לשאול שאלות לאורך הדרך ולקבל כמה הכוונות מאחרים שכבר יודעים לקרוא, אבל הם יקחו את היוזמה לזה וינצחו על כל התהליך בעצמם. זוהי למידה פרטנית, אבל היא לא מצריכה סריקת מוח או מדעני קוגניציה, והיא מצריכה מאמץ מועט מכל אחד חוץ מהילד הלומד. כל ילד יודע בדיוק מה סגנון הלמידה שלו, יודע בדיוק למה הוא מוכן, וילמד לקרוא בדרך היחודית לו, לפי לוח הזמנים שלו.

לפני 21 שנים שני סטודנטים שלי לתואר ראשון הנהיגו ניסוי שבדק איך לומדים תלמידים לקרוא בבית ספר סאדברי (יש גם בית ספר במודל סאדברי בארץ), שם תלמידים חופשיים כל היום לעשות כרצונם (תיזכרו במאמר שלי על סאדברי ואלי). [2] הם זיהו 16 תלמידים שלמדו לקרוא מאז שנרשמו לבית הספר ולא קיבלו הוראת קריאה שיטתית, והם ראיינו את התלמידים, הוריהם, ואת סגל בית הספר כדי לנסות להבין מתי, למה, ואיך כל אחד ואחד מהם למד לקרוא. מה שהם מצאו התנגד לכל ניסיון הכללה. תלמידים התחילו לקרוא לראשונה במגוון רחב ביותר של גילאים, החל מגיל 4 ועד גיל 14. חלק למדו במהירות רבה, ועברו מחוסר קריאה לחלוטין לקריאה שוטפת במספר שבועות. אחרים למדו הרבה יותר לאט. חלק למדו באופן מודע, עבדו באופן שיטתי על פוניקה וביקשו עזרה לאורך הדרך. אחרים פשוט "תפסו את זה". הם גילו, יום אחד, שהם יכולים לקרוא, אבל לא היה להם מושג איך הם ידעו לעשות את זה. לא הייתה שום מידת התאמה בין הגיל בו התחילו תלמידים לקרוא לבין מידת המעורבות שלהם בקריאה בזמן הראיונות. חלק מהקוראים הרעבתניים ביותר למדו מוקדם וחלק מאוחר.

בני, שהוא חבר צוות ב"סאדברי ואלי", אומר לי שהמחקר הזה כבר מיושן. הרושם שלו הוא שרוב תלמידי בית הספר לומדים לקרוא מוקדם יותר, ועם פחות מאמץ מודע מפעם, בגלל שהם שקועים בחברה בה אנשים מתקשרים באופן שוטף בעזרת המילה הכתובה, במשחקי מחשב, אימיילים, פייסבוק, הודעות טקסט וכדומה. המילה הכתובה לא שונה משמעותית בשבילם מהמילה המדוברת, אז המנגנון הביולוגי שיש לכל בני האדם להבנת השפה המדוברת מופעל פחות או יותר אוטומטית בלמידתם לקרוא ולכתוב (או להקליד). הייתי רוצה לחקור את זה באופן כלשהו, אבל עד עתה לא הצלחתי לחשוב איך לעשות את זה בלי להיות חודרני.

לפני מספר שבועות (ראו את הרשומה מהשישי לינואר 2010), הזמנתי את הקוראים של בלוג זה שמעורבים בחינוך חופשי או במודל סאדברי לחינוך לכתוב לי סיפורים על לימוד הקריאה ללא הוראה פורמלית. שמונה עשר אנשים – אשר רובם הזדהו כהורים לילדי חינוך חופשי – הואילו בטובם לחלוק איתי את סיפוריהם. כל סיפור הוא יחודי. בדיוק כמו שמצאו הסטודנטים שלי במחקרם בסאדברי ואלי, נראה שאין דפוס לדרך בה ילדי לימוד חופשי לומדים לקרוא בימינו.

על ידי רישום וארגון הנקודות העיקריות בכל סיפור, הצלחתי למעשה, לחלץ מה שנראה לי כמו שבעה עקרונות שעשויים לשפוך אור על הבנה כללית כלשהי בנושא למידת הקריאה ללא חינוך בית ספרי. החלטתי לארגן את שארית המאמר הזה מסביב לעקרונות אלה ולהדגים כל אחד מהם עם ציטוטים מהסיפורים שנשלחו לי. חלק מהאנשים ששלחו סיפורים ביקשו שאשתמש בשמם הפרטי ולא בשם ילדיהם, אז אני אעשה כך לאורך שאר המאמר.

שבעה עקרונות: ללמוד לקרוא בלי חינוך בית ספרי

1. לילדים שלא הולכים לבית ספר אין פרק זמן קריטי ללמוד לקרוא.

לילדים בבתי ספר רגילים, חשוב מאוד ללמוד בהתאם לתוכנית, לפי לוח זמנים שמוכתב על ידי בית הספר. אם אתה נשאר מאחור לא תוכל להדביק את הקצב עם שאר תוכנית הלימודים ועלול להיות מתויג כ"כישלון", או כמישהו שצריך להישאר כיתה, או כמישהו שיש לו נכות רגשית כלשהי. בבתי ספר רגילים ללמוד לקרוא הוא המפתח לכל שאר הלמידה. בהתחלה אתה "לומד לקרוא" ואז אתה "קורא כדי ללמוד". בלי לדעת לקרוא אי אפשר ללמוד את רוב תוכנית הלימודים, בגלל שכל כך הרבה ממנה מוגשת דרך המילה הכתובה. יש אפילו ראיות שכישלון בלימוד קריאה בזמן מנבא התנהגות פרחחית עוקבת בבתי ספר רגילים. מחקר ארוך טווח אחד, שנערך בפינלנד, מצא שרמת קריאה נמוכה בגן מנבאת רמת קריאה נמוכה בבית הספר היסודי וכמו כן מנבאת "התנהגות מחצינת בעיות" בעתיד, כשהכוונה למעשה היא להתנהגות בעייתית (acting out).

אבל הסיפור שונה לגמרי לילדי חינוך חופשי. הם עשויים ללמוד לקרוא בכל עת, ללא השפעות שליליות נראות לעין. הסיפורים שנשלחו לי על ידי הקוראים של בלוג זה כוללים 21 מקרים שונים של ילדים שלמדו לקרוא שבהם הוזכר הגיל שבו הם התחילו לקרוא (קריאה והבנה של פסקאות טקסט חדשות). מהם, שניים למדו בגיל 4, שבעה למדו בגילאי 5 או 6, שישה למדו בגילאי 7 או 8, חמישה למדו בגילאי 9 או 10 ואחד למד בגיל 11.

אפילו בתוך אותה משפחה, ילדים שונים למדו לקרוא בגילאים שונים לגמרי. דיאן כתבה שהבת הראשונה שלה למדה לקרוא בגיל 5 ואילו השנייה למדה בגיל תשע. ליסה וו. כתבה שבן אחד שלה למד בגיל 4 והשני בגיל 7 וביאטריס כתבה שבת אחת למדה בגיל 5 והשניה בגיל 8.

לאף אחד מהילדים האלה אין קושי בקריאה היום. ביאטריס מדווחת שהבת שלה שלא קראה עד גיל 8 עכשיו בת 14 ו"קוראת מאות ספרים בשנה", "כתבה רומן" ו"זכתה במספר פרסים על כתיבת שירה". כנראה, קריאה מאוחרת היא לא בלתי עקבית ליכולת ספרותית יוצאת דופן בהמשך! הבת, לעומת זאת, הראתה סימנים אחרים של התפתחות ספרותית מוקדמת לפני שהיא למדה לקרוא. לפי ביאטריס, היא יכלה לדקלם מהזכרון את כל השירים מהספר "אמא אווזה" כשהייתה בת 15 חודשים. [הערה: ראו את הבלוג המצוין של ביטריס אקווה אקוקו ב http://radiofreeschool.blogspot.com]

המסר החוזר לעיתים התכופות ביותר בסיפורי לימוד הקריאה האלה הוא שבגלל שהילדים לא הוכרחו או שודלו לקרוא נגד רצונם, יש להם הלך רוח חיובי כלפי קריאה ולמידה בכלל. זה מנוסח הכי בבהירות כנראה ע"י ג'ני, שכתבה, בנוגע לבתה (15 היום) שלא קראה טוב עד גיל 11: "אחד הדברים הכי טובים שיצאו מזה שאפשרנו לה לקרוא בקצב שלה וביוזמתה הוא שהיא הייתה הבעלים של החוויה, ועל ידי בעלות החוויה היא הגיעה להבנה שאם היא תוכל לעשות את זה, היא תוכל ללמוד כל דבר. מעולם לא לחצנו עליה ללמוד משהו, אף פעם, ובגלל זה, היכולת שלה ללמוד נשארה ללא פגע. היא פקחית וחקרנית ומתעניינת בעולם שסובב אותה.

2. ילדים מונעים יכולים לעבור מחוסר קריאה לקריאה שוטפת מהר מאוד.

בחלק מהמקרים ילדי חינוך חופשי מתקדמים מחוסר קריאה לקריאה במה שנראה למתבונן כמהירות הבזק. למשל, ליסה וו. כתבה: "בננו השני, שהוא חושב ויזואלית, לא למד לקרוא עד גיל 7. במשך שנים הוא יכל להבין את מה שהוא צריך מרמזים תמונתיים, או אם הוא נתקע, הוא היה נותן לאחיו לקרוא לו. אני זוכרת את היום שבו הוא התחיל לקרוא. הוא ביקש מאחיו הבוגר שיקריא לו משהו במחשב ואחיו ענה, "יש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר להקריא לך כל היום", והלך משם. בתוך ימים [הדגשה שלי] הוא קרא טוב למדי.

דיאן כתבה, "בתי הראשונה לא יכלה לקרוא כשמלאו לה 5 במרץ אבל עד סוף השנה היא יכלה לקרוא באופן שוטף, בקול רם, בלי עצירות או היסוסים." וקייט כתבה שבנה, בגיל 9, "לימד את עצמו לקרוא" תוך חודש. בפרק הזמן הזה הוא עבד במתכוון על קריאה, בעצמו, והתקדם מקורא גרוע והססן לקורא רהוט ביותר, הרבה מעבר לרמה שבית ספר רגיל היה מתייחס אליה "כרמת הכיתה שלו".

כאלה התקדמויות ברמת הקריאה הניראות לעין נוצרות לפחות חלקית בגלל שקודם לכן, שלבים סמויים יותר של למידה לא הובחנו על ידי צופים ואולי אפילו לא הובחנו על ידי הלומדים. קארן מייחסת את המתקפה המהירה של קריאה שהיא הבחינה בבנה להתפתחות פתאומית בביטחון העצמי. היא כתבה: "במהלך הקיץ האחרון, ילד א'[כיום בן 7] עבר מהחבאת היכולת שלו [לקרוא בכלל] לקריאת סיפורים קצרים. במהלך הקיץ! עכשיו, חצי שנה מאוחר יותר, הוא בטוח מספיק ביכולת הקריאה שלו שכשאני קמה בבוקר אני מוצאת אותו הרבה פעמים מקריא בקול לאחותו. הוא אפילו מציע להקריא לאביו ולי. לא נשמע כדבר הזה לפני שנה כשהוא החביא את רמת הקריאה שלו מאיתנו מבושה ומחוסר ביטחון עצמי. אני כל כך שמחה שלא דירבנו אותו.

3. ניסיונות לדרבן קריאה יכולים להרע.

שלושה מהאנשים ששלחו לי סיפורים כתבו שבשלב מסויים הם ניסו ללמד קריאה לילדם שעוד לא קורא ושנראה שלניסיון הזה היו תוצאות שליליות. הנה מה שהם אמרו.

הולי כתבה שכאשר בנה היה בן "בערך שלוש וחצי" היא התחילה לנסות ללמד אותו לקרוא. "אני חושבת שספרי בוב חוזרים על עצמם בצורה מטופשת וריקים מתוכן, אבל מצאתי כמה שהיו לפחות מעניינים קצת ונתתי לו להתחיל להתאמן איתם. … הוא ממש לא היה מוכן עדיין, אני חושבת, לקריאה אמיתית, ואם הוא היה או לא, הוא התרעם שהכריחו אותו לעשות משהו שלא היה רעיון שלו, אז הוא התנגד. … די מהר הבנתי שלמרות ההתקדמות שהוא עשה במיומנות הקריאה, עשיתי יותר נזק מתועלת לבני, כי גרמתי לו לשנוא לקרוא. תיכף ומיד הפסקתי הוראה פורמלית בקריאה, וחזרתי להקריא לו כל פעם שהוא ביקש." הולי המשיכה לציין שבערך שנתיים אחר כך, בנה "בחשאי לחלוטין" החל לחפש ספרים לבד ולבסוף לקרוא, כשהוא מחביא את העניין והנוהג שלו כדי כנראה לא להרגיש שלוחצים עליו.

ביאטריס כתבה, על הבת שלה שלמדה לקרוא בגיל 8: "גם אני אשמה בניסיון "לגרום לה" לקרוא, כשמלאו לה 6, כי פחדתי שהילדים בבית הספר ילמדו את המיומנות הזאת ולא רציתי שהיא תישאר מאחור. לאחר מספר שבועות שבהם התעקשתי שהיא תקרא ותחזיק יומן שבו אני מאייתת הכל והיא מעתיקה את הדברים, היא אמרה לי בפשטות 'לעזוב אותה בשקט', שהיא לא תיקח שום קשר בתוכנית שלי ושהיא תלמד לקרוא מתי שהיא 'תהיה מוכנה.'"

וקייט אם חינוך ביתי מבריטניה, כתבה, בנוגע לניסיונות שלה ללמד את בנה לקרוא: "בגיל 9 הוא כבר התנגד לכל לימוד השפה וקריאה נהפכה למאבק קבוע. הוא התנגד לזה ומצא את זה משעמם ודעתו הייתה מוסחת, אז לבסוך התגברתי על הראש הבית ספרי שלי וניסיתי מדיניות חדשה של להרפות. אמרתי שלעולם לא אכריח אותו לקרוא או אפילו אזכיר זאת… במהלך החודש שלאחר מכן הוא הלך בשקט לחדרו … ולימד את עצמו לקרוא … ואני ביליתי ארבע שנים ללמד אותו את היסודות [כשהוא לא היה מעוניין], אבל אני בטוחה כעת שהוא יכל ללמוד אותם במספר שבועות.

4. ילדים לומדים לקרוא כשקריאה הופכת, עבורם, לאמצעי עבור מטרות מוערכות.

יש בדיחה ישנה, שאני זוכר ששמעתי לראשונה לפני כמה עשורים, על ילד שהגיע לגיל 5 בלי לדבר מעולם. יום אחד, בארוחת הצהריים, הוא אמר, "המרק הזה קר." אמא שלו, שכמעט התעלפה, אמרה, "בני, אתה יכול לדבר! למה לא אמרת כלום עד עכשיו?" "ובכן", אמר הילד, "עד עכשיו המרק תמיד היה חם."

הסיפור הזה מפוקפק לחלוטין כשאנחנו מחילים אותו על לימוד דיבור, ומסיבה זאת אנחנו מבינים אותו כבדיחה. ילדים לומדים לדבר בין שהם צריכים לדבר כדי לספק את צרכיהם ובין אם לא. הם מתוכנתים גנטית לעשות זאת. אבל הסיפור, בשינוי קל, יכול להתאים באופן די סביר ללימוד הקריאה. נראה שילדים לומדים לקרוא, בעצמם, כשהם מגלים סיבה טובה לעשות את זה. הרבה מהסיפורים שנשלחו לי ממחישים את הרעיון הזה. הנה חלק מהדוגמאות.

אמנדה כתבה, בקשר לבתה שהולכת לבית ספר במודל סאדברי: היא אמרה לאנשים בעקביות שהיא לא יודעת לקרוא עד שהיא הכינה בראוניז בנובמבר האחרון [בגיל 7]. היא ביקשה מאביה וממני להכין לה את הבראוניז האהובים עליה, אבל אף אחד משנינו לא היה מוכן להכין אותם. זמן קצר לאחר מכן היא נכנסה בריצה לחדר ושאלה אם אני מוכנה להדליק את התנור בשבילה ולמצוא את תבנית ה 9×11 (היא אמרה, 9 איקס 11 במקום 9 על 11). הבאתי לה את התבנית והדלקתי את התנור. לאחר מכן היא נכנסה ושאלה אותי אם אני מוכנה לשים את הבראוניז בתנור. אז היא אמרה לי. 'אמא, אני חושבת שאני יכולה לקרוא עכשיו.' היא הביאה כמה ספרים והתחילה לקרוא לי אותם בקול רם עד שהיא קפצה על הרגליים ואמרה, 'הבראוניז האלה מריחים מוכנים. את יכולה להוציא לי אותם?' … עכשיו היא אומרת לאנשים שהיא יודעת לקרוא ושהיא לימדה את עצמה."

אידזי, ילדת חינוך חופשי אבל בלוגרית מחונכת להפליא בת 19, שלחה לי קישור למאמר בבלוג שלה, על הזכרונות שלה בקשר ללימוד קריאה. היא כתבה, בחלקו: "כשהייתי בערך בת 8 או 9, אמי קראה את הספר הראשון של הארי פוטר לאחותי ולי בקול רם. אבל, היו לה עוד דברים לעשות חוץ מלהקריא, ואם היא הקריאה יותר מידי זמן, הקול שלה נעשה צרוד. אז בהיותי מתוסכלת מכמה שהתהליך הזה היה ארוך, ושממש רציתי לדעת מה קרה בהמשך, לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא."

מארי, אם חינוך חופשי, כתבה על בנה, שהיום בן 7: "[הוא] מצא את התמריץ לקרוא טוב יותר דרך משחק בתיאטרון המקומי. הוא תמיד היה נלהב להעלות 'הצגות', אבל עכשיו הוא מבוגר מספיק כדי שיהיה לו ניסיון משחק אמיתי. הוא ראה שקריאה היא חלק מרכזי בפעילות הזאת שהוא אוהב וזה נתן לו סיבה טובה לגדול ולהתפתח כקורא. לאחרונה היה לו תפקיד ב"חלום ליל קיץ" והוא היה צריך לקרוא ולשנן את שייקספיר. זה לא היה כרוך בשום הוראה של 'מורה' כלשהו."

ג'ני כתבה שביתה, שלא התחילה לקרוא ספרים עד גיל 11, הצליחה לספק את אהבתה לסיפורים על ידי כך שקראו לה, על ידי צפייה בסרטים, והשאלה של תקליטים וספרי שמע, מהספריה. לבסוף היא התחילה לקרוא בגלל שלא הייתה דרך יותר טובה לספק את העניין שלה במשחקי וידאו, כגון ToonTown, וספרי מנגה, שהצריכו קריאה שאף אחד לא היה מוכן לעשות בשבילה.

5. קריאה, כמו הרבה מיומנויות אחרות, נלמדת חברתית דרך פעילות משותפת.

תצפיות בבית ספר סאדברי ואלי, ובית ספר אחרים שפועלים לפי אותו מודל, מרמזות שהרבה ילדים בבתי הספר האלה לומדים לקרוא דרך משחקים רב גילאיים. קוראים ולא קוראים משחקים משחקים ביחד, כולל משחקי מחשב, עם מילים כתובות. כדי שהמשחק יוכל להמשיך, הילדים שיודעים לקרוא קוראים את המילים ואלה שלא יודעים לקרוא לומדים אותן.

וינסנט לופז, איש צוות בבית ספר דיאבלו ואלי, בית ספר במודל סאדברי, שלח לי את הדוגמא המתוקה הזאת ללמידה רב גילאית: "בחדר האומנות, הם מכינים שלטים כדי לחקות תוכנית טלוויזיה שבדיוק התחילה. לדעתי זאת תוכנית דייטניג מטופשת, בעלת מוסר נמוך, מונעת רייטינג ופתוחה לכל. ודעתי על התוכנית ידועה. בדרך היחודית להם הם מעבדים את העתיד לבוא. … אבל אני סוטה מהנושא. היהלום בקטע הזה הוא שבן ה 5 מנסה לקרוא את השלט בעזרת חבריו הרב גילאיים.. … תלמידים לומדים בגלל שהם רוצים להבין את הבדיחות, להיות מתוחכמים יותר כמו החברים שסביבם.

כמעט כל הסיפורים מילדי חינוך חופשי כוללים דוגמאות של פעילות משותפת בקריאה. אחד האהובים עלי הוגשה על ידי דיאן, שהעירה שבתה, שלמדה לקרוא בגיל 5, התחילה להתעניין בקריאה בגלל הקראת התנ"ך המשפחתית המשותפת. עוד לפני שידעה לקרוא היא התעקשה על תורה בקריאת התנ"ך, "והיא פשוט הייתה ממציאה מילים בתורה!"

אחרים כתבו על משחקים משפחתיים שכללו מילים, או על צפייה משותפת בטלוויזיה בה כותרות והדרכות כתובות נקראו לרווחתם של אלה שלא ידעו לקרוא. במהלך הזמן, הלא-קוראים נזדקקו לפחות ופחות עזרה, הם התחילו לזהות ולקרוא יותר ויותר מילים בעצמם. הדוגמאות השכיחות ביותר לפעילות משותפת הן של הורים, ולפעמים אחים, שמקריאים סיפורים ללא-קוראים, הרבה פעמים כחלק מטקס ההשכבה לישון. לא-קוראים מסתכלים, על המילים כמו על התמונות, ולפעמים קוראים חלק מהמילים. או שהם זוכרים בעל פה ספרים שנקראו להם ולאחר מכן מעמידים פנים שהם קוראים את הספרים כשלמעשה הם מזהים רק חלק מהמילים. העמדת פנים של קריאה נהפכת לקריאה אמיתית.

במאמרים קודמים התייחסתי לפסיכולוג ההתפתחותי הרוסי הדגול לב ויגוצקי, שרעיונו המרכזי הוא שילדים רוכשים מיומנות חדשה חברתית תחילה, דרך פעילות משותפת עם אחרים שמיומנים יותר, ולאחר מכן מתחילים להשתמש במיומנות בפרטיות, למטרות שלהם. נראה שהרעיון הכללי הזה בהחלט עומד במקרה הקריאה.

6. חלק מהילדים מתעניינים בכתיבה לפני קריאה, והם לומדים לקרוא בזמן שהם לומדים לכתוב.

לפחות שבעה מהאנשים ששלחו לי סיפורים אמרו שהילד שלהם התעניין בכתיבה, או הקלדה, לפני או בזמן ההתעניינות הראשונית בקריאה. הנה ארבע דוגמאות:

מארי כתבה, על בנה, שהיום בן 7: "הוא אומן ומבלה שעות בציור דברים, במיוחד סיפורים והמצאות. אז באופן טבעי הוא רצה שהתמונות שלו "ידברו" עם כתוביות, כותרות, הוראות וציטוטים. … היו הרבה מקרים של 'אמא? איך מאייתים סופר כלב רוצה לחזור הביתה?' הייתי מאייתת את המשפט וחמש דקות לאחר מכן 'אמא? איך מאייתים סופר כלב רואה את הבית שלו?'" הילד הזה למד לקרוא, לפחות חלקית, על ידי קריאת המשפטים שהוא, עצמו, כתב.

ביאטריס סיפרה סיפור דומה על ביתה הצעירה, שלמדה לקרוא לפני גיל 5. "היא למדה לקרוא עקב תשוקתה להביע את עצמה דרך המילה הכתובה. מאז שהיא יכלה להחזיק עיפרון, אם זה היה פואמה, שיר, עיצוב מודעה היא הייתה צריכה אותי להגיד לה את האיות: 'איך מאייתים בונה, איך מאייתים מציע?'"

ליסה ר. כתבה על בנה, שנמצא כרגע באמצע לימוד הקריאה: "כישורי הקריאה שלו מתקשרים למאמצי הכתיבה. … הוא כתב פתקים קצרים וכותרות סיפורים לפי האיות הפונטי שלו. לפעמים הוא שואל איך לאיית מילים לפתק או ספר. דרך חזרה, הוא זוכר עכשיו חלק מהמילים."

ליסה וו. כתבה: "הבן הבכור שלנו למד לקרוא כשהיה בן 4 כתוצאת לוואי לחיפוש אחר משחקי מחשב חינמיים ברשת. הוא היה פותח את הדפדפן ואז מבקש ממני לאיית חינם, ואז רשת, ואז משחקים. פתאום, הוא ידע לקרוא."

7. אין "מסלול" צפוי שדרכו ילדים לומדים לקרוא.

שמא תעזוב את המאמר הזה עם האמונה שאני והאנשים שתרמו את הסיפורים האלה לימדנו אותך משהו שימושי על איך "ללמד" או "לעזור" לילדך לקרוא, אני מבטיח לך שאנחנו לא. כל ילד הוא יחודי. הילד שלך צריך להגיד לך איך אתה יכול לעזור, או לא לעזור. אין לי מושג לגבי זה, וכך גם לכל מומחי לימוד הקריאה כביכול. העצה היחידה שלי היא, על תלחץ. תקשיב לילדך. תגיב בהתאם לשאלות ילדך, אבל על תגזים ותגיד לו יותר ממה שהוא רוצה לדעת. אם תגזים, ילדך יפסיק לשאול אותך שאלות.

חלק נכבד ממי שכתב לי הביע הפתעה בסדר הדברים שעבר ילדם כשלמד לקרוא. חלק למדו לקרוא מילים די אקזוטיות, שמעולם לא מופיעות בספרי הלימוד הבסיסיים, הרבה לפני שהם למדו לקרוא מילים פשוטות יותר. חלק, כמו שאמרתי, למדו לכתוב לפני שידעו לקרוא. חלק נראו שהם לומדים בקצב מהיר ואז נעצרו לכמה שנים לפני שהמשיכו להתקדם. אנחנו המבוגרים יכולים להנות מצפייה בכל זה כל עוד אנחנו זוכרים שזאת לא האחריות שלנו לשנות את זה. אנחנו רק משקיפים ולפעמים כלים שילדינו משתמשים בהם למטרותיהם.

————

אני אסיר תודה לאנשים שהשקיעו מזמנם לכתוב את סיפוריהם בצורה כה מלאת מחשבה ולשלוח אותם אלי. אני מקווה שהרבה מכם שקראו עכשיו את המאמר יוסיפו לסיפורים אלה עם סיפורים משלכם, בתגובות למטה. הגיע הזמן שניצור דין וחשבון אמיתי על הדרכים הרבות בהם ילדי חינוך חופשי לומדים לקרוא, דין וחשבון שיהיה ניגוד לכל אותן שורות של ספרים על לימוד קריאה שקיימים באגף החינוך של כל ספריה אוניברסיטאית.

לבסוף, אני לא יכול שלא לסיים עם סיפור קצר על לימוד הקריאה של בני. הוא היה קורא מוקדם מאוד, ואחד הסימנים הראשונים ליכולת הקריאה שלו קרתה כשהוא היה בערך הן שלוש וחצי והסתכלנו על אנדרטת למלחמת האזרחים בכיכר העיר איפשהו בניו אינגלנד. הוא הסתכל על המילים, ואז אמר לי, "למה שאנשים ילחמו וימותו כדי להציל בצל (דומה לאיגוד באנגלית)?"

———–

Notes
*Some hyperlinks in these posts are automatically generated and may or may not link you to sites that are relevant. Author-generated links are distinguished from automatic ones by underlines.
[1] D. Rose & B. Dalton (2009), Learning to read in the digital age. Mind, Brain, and Education, 3, 74-83.
[2] R. M. Savio (1989), Self-initiative in the learning process; and A. DelGaudio (1989), SVS Reading Study. Unpublished senior honors theses.
[3] A. Halonen et al., (2006). The role of learning to read in the development of problem behaviour: A cross-lagged longitudinal study. British Journal of Educational Psychology, 76, 517-534.

————
פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".