רובין גריל

בריונים מלידה

בריונים מלידה

מאת רובין גריל

הסיקור התקשורתי שניתן לאחרונה לתופעת הבריונות בבתי הספר, היא סיבה אמיתית לחגיגה. סוף סוף העולם שלנו מתחיל לקחת ברצינות את מצוקותיהם של הילדים: המגזר הכי חסר אונים בציבור. יוזמות שמתחילות בבתי הספר מתוכננות להתערב על ידי זיהוי בריונים וקורבנותיהם, ולאחר מכן מתן ייעוץ וחינוך לכישורים חברתיים יעילים יותר. תוכניות פותחו כדי ללמד בריונים בית ספריים התנהגויות חלופיות, שליטה בדחפים, ניהול עימותים וכישורי משא ומתן. לקורבנות הבריונות מציעים תמיכה, הגנה, ואימון אסרטיביות היכן שניתן.

למרות שהגישה האלופתית (טיפול תרופתי המעורר תגובות מנוגדות לאלה שיוצרת המחלה) הזאת עלולה להניב כמה יתרונות, הבעיה איתה היא שהיא רק פתרון חלקי. אם בניסיונותינו לחסל את האלימות בבתי הספר, אנחנו מצמצים את ההתמקדות שלנו לטיפול בבריון, אנחנו עלולים להניח שהוא (או היא) "הילד הרע": המחולל היחיד של האלימות. זה מאוד קל ומפתה להאשים את הבריונים בהתנהגות הבריונית שלהם. אנחנו מבודדים אותם, מסמנים אותם כ"ילד עם התנהגות בעייתית", או אולי ילד עם חסך בתשומת לב. אני לא יכול שלא לתהות אם, איפשהו, יש חברת תרופות שמחפשת אחר הגורם הביוכימי לבריונות: "חכו עד שבעלי המניות שלנו ישמעו שפיתחנו תרופה מרגיעה לילדים-בריונים!"

כשאנחנו מבקשים מילד פגוע לשאת את כל האחריות להתנהגותו התוקפנית, אנחנו מגיבים במובן מסויים בתקיפת התוקף. למעשה זה מסתכם בהתעלמות מכך שהבריונים נמצאים בכאב, הם נפגעו בצורה כזאת או אחרת והם מוציאים את הכאב שלהם על אחרים. האמת היא שאלימות לא צומחת מתוך היחיד, היא תסמין של משפחות כואבות, אולי עם בני משפחה שמכאיבים אחד לשני.

אם אנחנו מאמינים שכישורים חברתיים טובים יותר יכולים להלמד, ההשלכה היא שאנחנו חייבים להאמין שגם נטיות אלימות הן ברות למידה. זה יהיה מטריד לאלה שמוקירים את הרעיון של יצר "הרע" שאנשים נולדים איתו. מספר עצום של מחקרים, ששוכפלו בכל העולם, הראו שאלימות בבית (פיסית ומילולית) יוצרת ילדים אלימים. במחקר אוסטרלי, נמצא חיבור בין משפחות בעלות תפקוד לקוי לבין ילדים אלימים (Rigby K, Journal of Family Therapy, May 1994). רק רעיונות מעטים מגובים בצורה כל כך נרחבת בספרות המחקרית, אך זה מפתיע כמה מעט תשומת לב ניתנת למשפחות הבריונים.

בריונות מובנת בצורה הכי טובה כהתנהגות סתגלתנית הגיונית תחת סביבות משפחתיות מסויימות. מחקר שנערך על ידי באלדרי א.ק. ופארינגטון ד.פ. ופורסם ב Journal of Legal and Criminological Psychology (ספטמבר 1998) חקר ילדים בני 11-14 שדווחו כבריונים ו/או קורבנות. נמצא ששני סוגי הילדים הגיעו מבתים בהם הונהגה שיטת הורות "רודנית". במילים אחרות: "תעשה מה שאומרים לך, בלי לשאול שאלות!". הורות רודנית מאופיינת על ידי עונשים, מאזן כח נצחי לטובת ההורים והעדרות הסברים, משא ומתן או ייעוץ.

תאוריית הלימוד החברתי היא אסכולה פסיכולוגית מרכזית שמצהירה שהתנהגות אלימה מגיעה על ידי לימוד. מגובה במידע מחקרי כביר, מצודדי הלימוד החברתי מסבירים שילדים לומדים להיות אלימים בעיקר דרך חיקוי של מודלים לחיקוי אלימים. זאת אומרת שהורים שנסמכים על עונש גופני או אלימות מילולית כדי "לשלוט" בילדיהם מתנהגים באופן לא מודע כמודלים להתנהגות בריונית (בנדורה 1973,ברון 1977). מקורות משניים להדגמת אלימות כוללים אחים בוגרים, אלימות תקשורתית, חברים ואפילו מורים. ספאטס-ווידום (1989) ערכה ניתוח מקיף של מחקרים שבדקו האם אלימות מועברת מדור לדור. היא מצאה תמיכה משמעותית לרעיון שאלימות מולידה אלימות. דברים מעטים כל כך מוסכמים על ידי פסיכולוגים מכל הזרמים. היחס הזה תקף גם לאלימות מילולית, כמו שמצאו החוקרים ויסינג וו.מ. ועמיתיו (מאמר ב Child Abuse and Neglect, 1991). המחקר חשף שילדים שחוו רמות גבוהות יותר של אלימות מילולית בבית (שקיללו או העליבו אותם) הפגינו רמות גבוהות יותר של עבריינות ותוקפנות בין-אישית.

הרשימה ממשיכה עד אין קץ, עם מחקרים כמו: המחקר של 230 ילדים של מקקורד (1979 ו 1986, ב Berkowitz, 1993, עמ' 165), שמצא שהוא יכול לנבא במדוייק התנהגות עבריינית בהתבססו על חינוך אלים ב 75% מהמקרים. שיליין ועמיתים (1994) מצאו ש"התנהגויות בעייתיות" של ילדים בבית ספר יסודי ניתן היה לקשר באופן עקבי לחוסר בחיבה הורית, ובשימוש של אלימות על מנת לחנך. במחקר של 570 משפחות גרמניות, מולר ועמיתים (1995) מצאו קשר ישיר בין עונשים מחמירים לבין התנהגות לא חברתית בילדים.

לאחרונה, הפסיכולוגית אליזבת' גרשוף (2002) לקחה על עצמה את המשימה הענקית לאסוף את כל המחקרים שנעשו במהלך 60 שנים על מנת לחקור את ההשפעות של עונש גופני – 88 מחקרים סך הכל. היא החשיבה רק מחקרים שבחנו סטירות ומכות על הישבן, ודחתה כל מחקר שבחן עונשים שגרמו לפציעות פיסיות או שהיו התעללות מבחינה חוקית. הראיות שהיא מצאה היו עקביות בכל המחקרים ומדהימות: אפילו מכות שנחשבות רגילות נוטות לגרום לילדים להיות יותר תוקפניים. אנחנו כבר לא יכולים להעמיד פנים שמכות רגילות הן לא צורה של אלימות, כיוון שהם יכולות – ולרוב באמת עושות זאת – להוביל להלך רוח תוקפני יותר אצל ילדים.

לא קשה להבין למה ילדים שנענשים גופנית יכולים להפוך לבריונים. כבר בשנת 1977, הפסיכולוגים החוקרים וולטרס וגרוסק הסיקו: "שעונש גופני … מביא לעלייה בהתנהגות תוקפנית, והמנגנון לעלייה זאת הוא חיקוי." ההורה הסוטר או המכה משמש בלא יודעין כמודל לחיקוי להתנהגות תוקפנית. הדרך בה זה קורה הודגמה בגאוניות בסדרה של ניסויים שדווחו בספרו של בנדורה מ 1973: Aggression: A Social Learning Analysis. הניסויים האלה שרטטו את הדרך בה ילדים חיקו מבוגרים שהתנהגו בצורה תוקפנית כלפי בובות.

כדי שהתנהגות של מודל לחיקוי תועבר בצורה יעילה, שלושה תנאים צריכים להתקיים. ראשון, סבירות גבוהה יותר שילדים יחקו מודל לחיקוי שהם מעריצים או אוהבים. לכן הורים הם מודלים לחיקוי רבי עוצמה כל כך. שני, סבירות גבוהה יותר שפעולות המודל לחיקוי יזכו לחיקוי אם נראה שהן זוכות להצלחה. במילים אחרות, הגישה של "החזק צודק" מועברת הלאה כשמכות מישמעתיות מצליחות לשנות את התנהגות הילד, ונשארות ללא ערעור. התנאי השלישי הוא שאלימות תהיה מוצדקת ומעודדת כדי שיחקו אותה. במילים אחרות, ילדים יאמצו גישות תוקפניות יותר בקלות אם גרמו לה להאמין שעונשים קשים הם "מוצדקים".

הודגם שילדים אלימים מגיעים מבתים אלימים או מזניחים. העניין הזה בא על סיומו. אבל רק כחצי מהילדים שהתעללו בהם גדלים להיות מתעללים. למה? אנשים שנשארו משוכנעים שתקיפות מילוליות או פיסיות נגדם היו "מוצדקות" יש סיכוי גדול הרבה יותר שיתנהגו בצורה אלימה. זה גם נכון לגבי אלימות שנצפתה נגד אחרים. בנדורה (1973) מתייחס למחקר שמצא שילדים הראו חיקוי רב יותר של התנהגויות אלימות שנראו בסרטון, אם ההתנהגויות האלה אושרו על ידי מבוגר, פחות אם המבוגר שתק, ואפילו פחות יותר אם המבוגר הביע גינוי כלפי האלימות בסרטון. ילדים שגדלו באמונה שלקבל מכות זה מה שהגיע להם, ממשיכים להשלים יותר ולהיות פחות רגישים לאלימות באופן כללי. הם מועמדים לשורות הבריונים, הקורבנות או שניהם.

תופעת לוואי של של עונשים נוקשים היא הורדת רמת הרגישות לכאבם, וגם לכאבם של אחרים. התהליך הזה של הורדת הרגישות הוא מה שמאפשר את מימוש האלימות. תהליך הורדת הרגישות מתחיל כשילד, שסווג כ"רע" או "שובב", מקבל את האשמה והתקיפה שבאה איתה. "עור קשיח" גדל על הפצע, ומסתיר את עומק הכאב שפועם מתחת. הכאב והבגידה נחתמים, מתמזערים, הופכים לטריוויאלים או מוכחשים. חרשות לכאב העצמי גוררת אדישות כלפי כאבם של אחרים. אלה שכאבם רותח נהפכים לבריונים, אלה שמשתתקים מפחד, לקורבנות. אחרים מרחפים בין לבין, שומרים בליבם נטייה לגישות מענישות ו"החזק צודק". הנוף מנוקד במוענשים והמוכים, אשר גדלו להקל בזה, או להצהיר באדישות: "לי זה לא גרם לנזק!".

האופן בו מבוגרים מנסים לדלל או לטשטש באופן מוגזם כל אלימות שהם סבלו כילדים, מומחש באופן קודר על ידי מחקרים כמו של ברגר ועמיתים (1988) וקנוטסון וסיינר (1994). שני המחקרים מצאו מספר משיבים שדיווחו שנענשו בילדותם כל כך באכזריות עד שנאלצו להתאשפז, אבל רק 43% ו 60% (בהתאמה) מהם חושבים שהתעללו בהם! מנגד, האנטר וקילסטורם (1979) מצאו שאנשים שכעסו בפתיחות על התעללות שחוו כילדים, היו בעלי סיכוי סטטיסטי נמוך יותר להעביר את ההתעללות לאחרים. לילדים מוכים שנמצאים בסיכון להיות בריונים או פוגעניים ניתן לעזור ברגע שמישהו מראה להם באופן חד משמעי שמכות או הצלפות הן לא צודקות או ראויות.

גישה שלמה ולכן יותר יעילה ל"טיפול" בבריוני בתי הספר תהיה לבחון בחמלה את הסביבה בה התגובות האלימות נלמדו, ואז לעבוד בשיתוף פעולה עם בני המשפחה לשנות את הדינמיקה של סביבה זו. אם אלימות היא התנהגות סתגלתנית שנלמדת במערכת משפחתית, אין שום הגיון ללמד בריון להיות לא אלים, רק בשביל לשלוח אותו חזרה למערכת שהם חסרי אונים לשנות. זה חייב להיות מובן שהתנהגות בריונית היא תגובה לחוסר אונים. זה שטחי להחשיב בריונים כתוקפים, כשלמעשה, הם קורבנות. הדרך הבסיסית בה המשפחה מתפקדת חייבת להשתנות, דרך חשיפה לאמצעים חלופיים לשיטות רודניות, מענישות או כוחניות של שליטה בילדים.

מודלים של טיפול משפחתי מבוסס תאוריית מערכות הם לא מאשימים, הם מזהים ומאשרים שכל בן משפחה עושה את הטוב ביותר בהתחשב במשאבים הקיימים לו. אפשרויות חדשות של דרכים משופרות לתקשר יכולות להלמד, בלי למצוא פגם באף אינדיבידואל. למה שלא תהיה מדיניות שבה התהליך התקין הוא להזמין הורים או מטפלים של בריונים לבית הספר? המטרה תהיה לזהות את האיזורים בהם ההורים עלולים להזדקק לתמיכה במהלך מצבים מלחיצים, לאמן הורים בשיטות הורות לא תקיפות ולא רודניות, ולהעצים הורים על ידי שיתופם בתוכניות לעזור לילדיהם.

כל עוד מעודדים כל סוג של אלימות בבית, יהיו בריונים. בריונים בבית הספר, בריונים בעסקים, בריונים בפוליטיקה. יהיו גם קורבנות. זאת לא עובדת חיים אלא מעשה ידי אדם של ההיסטוריה. היסטוריונים ואנתרופולוגים מצאו רק לאחרונה, שעד ממש לאחרונה, ולמשך רוב ההיסטוריה האנושית, גידול ילדים נטה להיות אלים באופן קיצוני (דה מאוז 1982 ו 1988, בלאפר-הרדי 2001, בוזוול 1998). אין זה פלא שאלימות מתמידה בצורות כה רבות, בכל קבוצות הגילאים, ושרובנו מסוגלים למעוד ולהתייחס לילדינו באלימות מפעם לפעם, אפילו אם אנחנו חותרים כנגד.

החדשות הטובות הן שההרבצות, המכות וההתעללות המילולית נמצאות בדרכן החוצה, כמגמה עולמית. עד כה, 35 מדינות חוקקו חוקים נגד עונשים גופניים בבית, עוד 21 מחוייבות לתהליך של תיקון חוקתי לכיוון איסור כולל, ומעל ל 120 מדינות החרימו את המנהג מבתי הספר. בישראל, עונש גופני הוא עבירה על החוק מאז שנת 2000, אפילו להורים. המועצה הישראלית לשלום הילד הכריזה שהפסיקה הזאת "זיהתה סוף סוף את זכות הילד לא להיות חשוף לכל סוג של אלימות, אפילו כשהמשתמשים באלימות מתרצים זאת, באומרם שזה 'חינוכי' או 'עונש'".

סקר שנערך על ידי גלס וסטראוס (Journal of Interpersonal Violence, יוני 1987) מצא שלמרות שיש מידה גבוהה באופן קיצוני של אלימות נגד ילדים בארצות הברית, היא פחתה מ1975 עד 1985 ב 47%. מגמות כמו אלה הן סיבה לאופטימיות שהבריונות תהפך לתופעה נדירה. ההתקדמות הזאת תואץ אם נמשיך לזכור שכל בריון שאנחנו פוגשים הוא מישהו שסובל או סבל מבריונות, אם נתאמץ לטפל במערכת ולא בתסמין.

————————-

רובין גרילרובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית

סרטון המקריא את המאמר באנגלית

5 מחשבות על “בריונים מלידה

  1. אמר חשוב ומעניין. סוף סוף יש הוכחות לעובדה שילד אלים הוא כנראה קורבן לאלימות. ואם רוצים לרפא את בעיית האלימות, לא מספיק לטפל בילד אלא צריך לטפל במקור, כלומר – במשפחה!
    יש סיכוי שמישהו בארץ יקשיב לזה?

    1. בית הספר, מיקרוקוסמוס המייצג את החברה בקרב ילדים ונוער, יכול היה לתרום את תרומתו למניעת האלימות בחברה.

      במקום זאת "הוא" בעצמו, באמצעות נציגיו ומנהליו, נוהג באלימות.

      "כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד, שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח — כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"

      כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

      אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו — פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא — נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

      למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו הממסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת ל ע ק ו ר א ת ה כ ו ח מ ת ו ך י ח ס י ה א נ ו ש .

      כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

      אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

      מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק. מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים מהם נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים — בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

      עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לוועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם.

      נעמי איילון כותבת:
      "אמר חשוב ומעניין. סוף סוף יש הוכחות לעובדה שילד אלים הוא כנראה קורבן לאלימות. ואם רוצים לרפא את בעיית האלימות, לא מספיק לטפל בילד אלא צריך לטפל במקור, כלומר – במשפחה!
      יש סיכוי שמישהו בארץ יקשיב לזה?"

    1. כמו שאמר ג'ון לנון:
      “We live in a world where we have to hide to make love, while violence is practiced in broad daylight”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *