אלפי קוהן

משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

פורסם במגזין Learning, אוקטובר-נובמבר 1995

משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

מאת אלפי קוהן

כשהעניינים בכיתה שלי הגיעו לשפל המדרגה, היו ימים בהם הייתי בטוח שהילדים נשארים ערים בלילה וזוממים דרכים למרר את חיי. רק מאוחר יותר הבנתי שבהפרעות שלהם הם למעשה התכוונו לגרום לזמן לעבור מהר יותר.

וזה היה מאוחר עוד יותר לפני שיכולתי להודות שאני לא מאשים אותם. הבעיה לא הייתה בתלמידים – היא הייתה תוכנית הלימודים והסתמכותי על ספרי לימוד, דפי עבודה ודיאטה של מיומנויות ועובדות חסרות קשר. האם באמת ציפיתי מהתלמידים שלי להיות להוטים ללמוד על "חברינו תואר הפועל"? בהינתן המטלות האלה, זה היה מדהים אם הם לא היו מפריעים.

מן הסתם, רוב המאמרים בנושא הטלת משמעת על תלמידים ינפנפו הרהורים כאלה הצידה. במקום זאת, הם יזכירו לי שזאת זכותי לדרוש שהתלמידים יתנהגו "בהתאם" – שזה בעצם, לעשות כל מה שאני אומר להם. הם יציעו מבחר טריקים לגרום לתלמידים לציית לבקשות שלי. למעשה, כל התחום של ניהול הכיתה מסתכם בטכניקות למניפולצית התנהגות התלמידים.

זה נורא נוח למורים בגלל שזה לוקח כמובן מאליו שהאשמה היא לחלוטין אצל הילדים. אבל תקחו בחשבון:

* אולי כאשר יש בעיה, כדאי לנו להתמקד לא רק בילד שלא עושה מה שמבקשים ממנו, אלא גם במה שמבקשים ממנו לעשות (וכמה זה מתקבל על הדעת).

* אולי כשתלמיד לא עובד, השאלה הנכונה היא לא "איך אני גורם לו לחזור לעבוד" אלא "מה המטלה?"

* אולי כשתלמיד עושה משהו לא הולם, כדאי לנו להסתכל על האווירה הכיתתית שאנחנו עזרנו ליצור.

לעבוד עם ילדים כדי לבנות קהילה בטוחה ודואגת לוקח זמן, סבלנות ומיומנות. זה לא מפתיע, לכן, שתוכניות הטלת משמעת עושות את מה שקל: עונשים ("תוצאות") ופרסים.

האם הם עובדים? כן ולא. איומים ושוחד יכולים לקנות שינוי קצר מועד בהתנהגות, אבל הם לעולם לא יכולים לעזור לילדים לפתח מחוייבות לערכים חיוביים. בכיתה מבוססת-תוצאות, מובלים התלמידים לשאול, "מה היא רוצה שאני אעשה, ומה יקרה לי אם לא אעשה את זה?" בכיתה מבוססת-פרסים, הם מובלים לשאול, "מה היא רוצה שאעשה, ומה אני אקבל בשביל לעשות את זה?"

שימו לב כמה דומות שתי השאלות האלה. פרסים ועונשים הם למעשה שני צדדים של אותו המטבע. ושימו לב כמה שונה כל אחד מהם ממה שאנחנו רוצים שילדים יחשבו: "איזה בן אדם אני רוצה להיות?" או "איזה סוג כיתה אני רוצה שתהיה לי?"

כדי לעזור לילדים לעסוק בהרהורים האלה, אנחנו צריכים לעבוד איתם במקום לעשות דברים להם. אנחנו צריכים להכניס אותם לתהליך ההחלטות בנוגע ללמידה שלהם ולחיים המשותפים שלהם בכיתה. ילדים לומדים לעשות בחירות טובות כשיש להם הזדמנות לבחור, לא על ידי מילוי הוראות.

תדמיינו שלוקח לכיתה שלכם הרבה זמן להתארגן אחרי שהם חוזרים מארוחת הצהריים. מה האפשרויות שלכם? אתם יכולים לאיים שתיקחו להם זכות מסויימת או להביך את הילדים האיטיים. אתם יכולים לנופף במקבילה של עוגיה לכלבים לעבר הכיתה אם הדברים ישתפרו מחר. או שאתם יכולים לקחת ילדה אחת כדוגמא כדי לשנות את ההתנהגות של כל השאר ("אני אוהב את הדרך בה דורין מתיישבת כל כך מהר!").

כל אסטרטגיות ה"לעשות ל" האלה קשורות לדרישת משמעת, לא לעזור לילדים בבעיה שיש להם – או לתהות למה מה שקורה עלול בכלל להוות בעיה מלכתחילה. כתוצאה מכך, הצורך למשמעת ושליטה לעולם לא נגמר.

אבל מה אם תעסיקו את הילדים בחשיבה למען עצמם: כמה זמן לוקח לנו להתארגן? למה? מה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה? הגישה הזאת חוסכת זמן בטווח הארוך, מפחיתה את כמות הבעיות, ובסופו של דבר גורמת לילדים להתחיל לפתור את הבעיות של עצמם.

כל פעם שאני מבקר בכיתה כזאת, בה המורה מעוניין יותר ליצור קהילה דמוקרטית מאשר לשמור על עמדה של סמכות, אני משתכנע מחדש שהתרחקות מתוצאות ופרסים היא לא רק ריאלית – זאת הדרך הטובה ביותר לעזור לילדים להתפתח ללומדים טובים ואנשים טובים.

——————————————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

8 מחשבות על “משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון

  1. .
    חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

    בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד.

    למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה.

    כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת!

    הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי.

    אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר.

    בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר.

    עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו?

    השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד.

    סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות.

    אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו.

    סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו.

    אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים.

    בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי.

    יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.
    .
    .

      1. היי עידן,
        הקטע שצירפתי בתגובתי לעיל הוא תרגום ועיבוד שלי מפרק 5 של הספר "המשבר בחינוך האמריקאי — ניתוח והצעה", בית-הספר סדברי ואלי. ראה כאן,
        http://books.google.co.il/books?id=MAqxzEss8k4C&pg=PA49&dq=The+Crisis+in+American+Education+%E2%80%94+An+Analysis+and+a+Proposal,+The+Sudbury+Valley+School+(1970),+Law+and+Order:+Foundations+of+Discipline&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

        מה דעתך, האם אלפי קוהן צודק ש"משמעת היא הבעיה – לא הפיתרון" ?

          1. אם אתה מסכים עם אלפי, כנראה שלא קראת *בעיון* את "חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת", של דניאל גרינברג.

            הספרים שאני מתרגם זה סיפור שאני עוד אספר לך.

          2. היי עידן,
            היות ולא הסברת לי מדוע אתה מסכים עם אלפי, אני מזמין אותך לעיין במאמר המסביר "מדוע איננו בית ספר שאין לו כללים":

            The Three Rs: Rules, Respect, Responsibility
            School: Fairhaven School
            Why We Are Not a "School with No Rules"
            http://sudburyschool.com/articles/the-three-rs-rules-respect-responsibility

            "…In most people's minds there are two general methods of raising kids — the authoritarian and the permissive. In one the adult makes all the rules and enforces them, in the other there are no rules, or the rules are always subject to negotiation and manipulation. One is firm and disciplined, the other is kind and warm. One breaks the will and invites rebellion, the other disregards accountability and invites self-indulgence.

            The power of the Sudbury model's democracy is that it provides an alternative to both approaches to being with children. Kids at Sudbury model schools are treated with respect and are not subject to arbitrary authority. On the other hand, they are fully accountable for their actions and experience real consequences if they violate the rules set by the community. Freedom of education is balanced very clearly against the expectation — the requirement — that everyone treat others with respect and carry out agreements responsibly…."

            "…So many of the "free schools" that started in the sixties and seventies were unwilling to establish clear lines of decision-making and rules of conduct. The belief that natural curiosity was the necessary force behind real learning was tied up with a rejection of "power trips" and any sort of formality. Many of these schools simply ended in chaos and bitterness, or simple entropy, because they were unable to allow for educational freedom and respect for the individual while preventing paralysis by indecision and a behavioral free-for-all on the other. Sudbury Valley's success and longevity was and is still unquestionably due to the fact that the school understands that freedom requires order and that respect necessitates due process under conditions of rigorous fairness (as well as caring and compassion)…."

            "…We learn about life by living it; We learn about respect by being respected; We learn about responsibility by being granted it, feeling its weight and carrying it to conclusion ourselves…."

  2. זה, ועוד:

    מה זאת משמעת ?

    "…In a certain respect, Sudbury is an experiment in finding the balance between individual and community; individuals have freedom, but that freedom is limited by the freedom of others. Sudbury thus hangs – like the rest of nature – in a delicate balance, and that balance is protected by our justice system…."

    The Individual in Community at Sudbury
    Author: Matthew Gioia
    http://sudburyschool.com/blog/the-individual-in-community-at-sudbury

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *