אלפי קוהן

תלמידים לא "עובדים" – הם לומדים

תלמידים לא "עובדים" – הם לומדים

פורסם בשלישי לספטמבר 1997 ב – Education Week. לקריאת המאמר באנגלית, לחצו כאן.

מאת אלפי קוהן

ספטמבר היא התחלה חדשה, זמן לדף חלק. תחשבו אז, על החלטה שאתם ועמיתכם עלולים לקחת לגבי שנת הלימודים: מעכשיו והלאה, אנחנו נפסיק להתייחס למה שתלמידים עושים בבית ספר כ"עבודה".

ייבוא מערכת המונחים של מקום העבודה הוא משהו שרובנו עושים בלי לחשוב – שזה לכשעצמו סיבה טובה להרהר על הנוהג הזה. כל פעם שאנחנו מדברים על "עבודות בית" או "עבודה בכיתה" או "הרגלי עבודה", כל פעם שאנחנו מתארים את השיפור, או ההערכה, של "העבודה" של תלמיד בכיתה, כל פעם שאנחנו מדרבנים ילדים "להתחיל לעבוד" או אפילו מדברים על "ניהול הכיתה", אנחנו משתמשים במטפורה עם השלכות עמוקות על טבע בית הספר. למעשה, אנחנו משווים מה שילדים עושים כדי להבין דברים עם מה שמבוגרים עושים במשרדים ובתי חרושת כדי להרוויח כסף.

רק להבהיר, יש הקבלות בין מקום העבודה לכיתה. בשתי הסביבות, יוצא ששיתוף פעולה הוא יותר יעיל מהצבת אנשים אחד נגד השני במירוץ להיות מספר אחד. בשני המקומות, הגיוני שאנשים ישתתפו בקבלת ההחלטות על הדברים שהם עושים לעומת פשוט לנסות לשלוט בהם. בשני המרחבים, יש יותר סיכוי שבעיות יפתרו על ידי חשיבה מחדש על ערך המשימות מאשר על ידי שימוש בתמריץ מלאכותי כדי לנסות "להניע" אנשים לעשות את המשימות האלה.

אפילו העסקים הנאורים ביותר, לעומת זאת, עדיין שונים מאוד ממהות בתי הספר – או המהות שאמורה להיות להם. מנהלים יכולים להתחייב לשיפור תמידי ולנסות לגרום למקומות העבודה של העובדים שלהם להיות יותר מספקים, אבל השורה התחתונה היא שהם עדיין מתמקדים – כן, בשורה התחתונה. הדגש הוא על תוצאות, על יצירת מוצר, על כימות השיפור לפי מדידות תקניות וקבועות כמו נפח מכירות או החזר השקעה.

המידה בה המנטליות הזאת לקחה פיקוד בדיונים על חינוך היא המידה בה בתי הספר שלנו נמצאים בצרה.

במהלך הלמידה, תלמידים לעיתים קרובות מייצרים דברים, כמו חיבורים, עבודות אומנות וסיכומי מעבדה, שהאיכות שלהם יכולה להמדד. אבל החפצים האלה הם רק תוצרי לוואי של בניית משמעות. תהליך הלמידה הוא יותר חשוב מהמוצרים שיוצאים ממנו. להשתמש בשפה של "עבודה" – או יותר גרוע, לאמץ גישה עסקית לרפורמה חינוכית – משמעו להפוך את סדרי העדיפות.

בסביבות לימודיות, מורים רוצים לעזור לתלמידים להתרכז במה שהם עושים על מנת לקדם הבנה עמוקה יותר. לכן תחומי העניין של התלמידים עלולים לסייע בעיצוב תוכנית הלימודים, ויכולת גדלה והולכת של מילים ומספרים נגזרת מהתהליך של מציאת תשובות לשאלות שהם שאלו בעצמם. מחנכים מומחים מתחברים לסקרנות הטבעית ולרצון להפוך לבעלי יכולת אצל תלמידים. הם מספקים מידע על ההצלחות של חקירות כאלה ועוזרים לתלמידים להיות לומדים מיומנים. לא כל תלמיד מתענג על כל הבט של כל מטלה, מן הסתם, אבל מעשה הלמידה הוא באופן אידיאלי הפרס של עצמו.

הדברים שונים לגמרי בכיתות בהם נותנים לתלמידים לעבוד, כמו שהרמיין ה. מארשל מאוניברסיטת סן פרנסיסקו טען באופן כה משכנע בעשור של מחקרים שהוקדשו להבדלים בין סביבות עבודה ולמידה. בסביבת עבודה, מטלות הופכות להיות – למעשה, הן לרוב מוצגות כך בפירוש – כאמצעים למטרה מסויימת. מה שקובע הוא מספר התשובות הנכונות, למרות שאפילו זה עלול להיראות כתנאי מקדים להשגת ציון טוב. למעשה, הציון עלול להיות אמצעי בשביל להגיע לרשימת המצטיינים, שבתורה, יכולה להוביל לפריבילגיות או פרסים מיוחדים שמתקבלים בבית הספר או בבית. עם כל תמריץ נוסף, המעשה המקורי של למידה פוחת בערכו.

מעניין לראות שבדרך כלל חסידי הפרסים החיצוניים תומכים גם ב (א) ראייה לגבי חינוך כמשהו שהבכרח לא נעים וגם ב (ב) תוכנית לימודים שהיא בהכרח לא מושכת. מסורתיות חמוצה של "תבלע את התרופה" הולכת יד ביד עם שיעורי תרגול מיומנויות "drill-and-skill" (חלקם נקראים באופן הקולע "דפי עבודה") והסתמכות על תמריצים כדי לדרבן תלמידים לעשות מה שבאופן מובן אין להם כל עניין בו. זאת המורשת של לראות את בית הספר כעבודה.

"תוצאות מדידות עלולות להיות הפירות הכי פחות חשובים של למידה," כמו שהבחינה לינדה מקניל מאוניברסיטת רייס, אבל תוצאות מדידות הן הפירות הכי חשובים של עבודה. יותר מכך, יש לחץ על תלמידים להצליח כי זאת "העבודה" שלהם. זה מצופה ונדרש מהם שהם ייצרו ויבצעו.

לא קשה למצוא בתי ספר שלקחו על עצמם את המשימה הזאת, בהם פוסטרים ולוחות מודעות שמשכנעים תלמידים להגיע להצלחה יותר ויותר גדולה, כשבדרך כלל הכוונה היא לתוצאות גבוהות יותר במבחנים תקניים. (הרבה מהם נבנים, כמובן, כך שהצלחה מוגדרת כמשהו שלא כל אחד יכול להשיג.) בבתי ספר מפעליים שכאלה, אפשר לשמוע הרבה מילים כמו "ביצוע" ו"הישג", אך לעיתים רחוקות מילים כמו "גילוי" או "חקירה" או "סקרנות".

אפילו אלה מאיתנו שלא מזהים את בית הספר שלנו בתיאור הזה עלולים לרצות לחשוב מחדש על מטפורות העבודה שנכנסו לשפה שלנו. אולי נמצא לנכון לשקול מחדש את קנה המדה שבה הלמידה מושחתת על ידי דיבור כלפיה כעבודה – או על ידי דיבור על התלמידים כ"עובדים", ששניהם מסתכמים באותו דבר. אפילו הוגים פרוגרסיביים נכנעו לפיתוי השני, כשבכוונתם להעלות את מעמד התלמידים אך למעשה מסכנים את המבנה המבדיל בין כיתות למקומות עבודה.

אנחנו חיים בעידן שבו חינוך מוגדר כ"השקעה", כשרפורמות חינוכיות מוצדקות על ידי שימוש ב"צורך להיות תחרותי במאה העשרים ואחת". ההשלכות כאן הן שהתפקיד המרכזי של בתי ספר הוא ליצור עובדים מיומנים במידה מספקת שיופיעו בזמן ויעשו כל מה שאומרים להם כדי שחברות יוכלו לנצח את החברות המתחרות שלהן בארצות אחרות. (באופן מפתיע, קת'רין לואיס, בספרה Educating Hearts and Minds, מדווחת ש"המטפורה של בית הספר כמפעל או מקום עבודה בו ילדים 'עובדים', שכל כך נפוצה בבתי ספר אמריקאים, הייתה חסרה בצורה בולטת לעין מבתי ספר [יסודיים] יפנים" שהיא ביקרה בהם.) אבל אם זה מעורר סלידה להתייחס לילדים בעיקר כעובדים לעתיד – או באופן רחב יותר, כאילו הם בתהליך היצור להיותם מבוגרים – זה אפילו גרוע יותר לראות במה ילדים עובדים עכשיו.

כדי לקבל מושג האם תלמידים רואים את עצמם כעובדים או לומדים, אנחנו רק צריכים לשאול אותם (במהלך שיעור) מה הם עושים. "אני עושה את העבודה שלי" היא תגובה אפשרית אחת. "אני מנסה להבין למה הדמות בסיפור הזה אמרה לחבר שלה להסתלק" הוא משהו שונה לגמרי. יותר טוב, אנחנו עלולים לשאול תלמידים למה הם עושים משהו, ואז לשים לב להבדל בין "כי גברת טיילור אמרה לנו" או "כי זה הולך להיות במבחן", מצד אחד, ו"כי אני פשוט לא מבין למה הדמות הזאת תדבר ככה!" מהצד השני.

דרך אחרת לבחון את האוריינטציה של הכיתה היא לצפות בתגובת המורה לטעויות. סביר שמישהו שמנהל את עבודת התלמידים ישאף לאפס פגמים: עבודות ומטלות מושלמות שמקבלות את מספר הנקודות המרבי. מישהו שמסייע ללמידה של תלמידיו מקבל טעויות בברכה – ראשית, כי הן מספקות רמזים יקרים מפז לתהליך החשיבה של התלמיד, ושנית, כי לעשות זאת יוצר אקלים מוגן שבסופו של דבר מקדם עוד למידה מוצלחת.

יתרה מכך, לכיתה מוכוונת למידה יש סיכוי טוב יותר להתאפיין בחקירה עמוקה על נושאים מורכבים מאשר בתובנית לימודים שמבוססת על שינון תשובות נכונות. כמו שהבחין הרמיין מארשל, כדי שתלמידים יראו את עצמם כלומדים, "המטלות המסופקות צריכות להיות כאלה שמצריכות כישורי חשיבה גבוהים יותר."

האם הדחייה של מודלים, שיטות ומטפורות עבודה אומרת שבבית הספר צריך רק לשחק? במילה אחת, לא. דיכוטומיות שקריות הן פופולריות כי הן מובילות לבחירות קלות, והקוטביות של "עבודה נגד משחק" היא דוגמה לכך. למידה היא אופציה שלישית, שהמטרה המרכזית שלה היא לא תענוג משחקי (למרות שהתהליך עלול להיות מספק מאוד) וגם לא סיום עבודתי של מוצרים חסרי טעויות (למרות שהתהליך עלול לכלול מאמץ וריכוז אינטנסיביים).

לערער על מטפורת העבודה הוא לא לזנוח את האתגר והמצויינות. אלא, הוא להתעקש שעבודה היא לא הפעילות היחידה שמאופיינת בסממנים אלה – ומשחק, באותו עניין, היא לא הפעילות היחידה שיכולה להיות מהנה.

כמובן, לדבר על ה"פרוייקטים" וה"פעילויות" של תלמידים במקום על "העבודה" שלהם מסמל רק שינוי בשפה. המטרה שלי פה היא לא להוסיף לרשימת המילים שאנחנו לא אמורים להזכיר. אבל אופן הדיבור שלנו לא רק משקף את דרך החשיבה שלנו, הוא גם תורם לה. אולי דיון מעמיק על ההשלכות הסמויות של מטפורות מקום העבודה יזמינו אותנו לקחת בחשבון שינוי של מה שאנחנו עושים כמו גם מה שאנחנו אומרים.

—————————————

אלפי קוהןאלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית:

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

—————————————

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

4 מחשבות על “תלמידים לא "עובדים" – הם לומדים

  1. עידן,
    תודה על התרגום.
    זה נשמע נכון מאוד. אבל מה ההצעה בתכלס? מה עושים? איך נראה היום בבית הספר?

    1. קראתי איזה חמישה ספרים שלו, ואני לא בטוח מה הוא חושב שנכון.
      בתכלס, נראה לי שכל אחד צריך לברר עם עצמו.
      יש בתי ספר דמוקרטיים (ששונים כל אחד מהשני), סאדבריים, מונטסוריים, אנתרופוסופיים…

      מבחינתי האישית, הייתי מעדיף שכל הילדים ישארו בבית, או בשכונה או שילכו לעבוד.אני לא רואה טעם בבית ספר כמקום לימוד לכל הנושאים שבעולם. אם יש משהו שהילד רוצה ללמוד, כמו משחק או מתמטיקה או ציור, שילך למקום שמלמד את זה.

  2. אני לא יודעת. הזכרונות שלי מבית הספר הם לא רעים. זה מקום טוב מאוד לאינטראקציות חבריות ואני יודעת שהיו לי הרבה מורים ומורות שעודדו אותי לחשוב. מצד שני, עד גיל 14 הייתי מגיעה הביתה בין 12 ל- 2 ומשם היום המשיך למשחקים וכיף ולימודי העשרה שאני בחרתי בהם.
    אני עדיין חושבת שכדאי שיהיה ידע בסיסי במספר דברים, גם אם לילד לא תמיד כיף ללמוד אותם. הציונים, מצד שני, הם דבר מטופש ברובו. וגם העובדה שקובעים לילדים מתי בדיוק ללמוד במקום להציב מטרות רב שנתיות.
    אני ממש תוהה מה הדרך הנכונה. כולם אומרים שהדרך היום ברב בתי הספר היא לא נכונה, אבל עוד לא שמעתי אנשים (חוץ מדן לסרי תכלס) שאומרים מה כן נכון בצורה שניתנת להבנה ולא בנפנופי ידיים. אשמח לשמוע אם יש לך הפניות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *