Elliot Barker

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר להקטין את מספר האנשים בבתי הכלא או למנוע פשיעה? אני רואה כעת את הפתרון לבעיות הכביכול חמורות האלה כמשהו פחות או יותר טריויאלי ביחס לבעיות החמורות יותר הנוגעות לכולנו אם החברה שלנו יותר ויותר, כך זה נראה, מגדלת ומתגמלת פסיכופטיה. במיוחד בעולם עם נשק להשמדה המונית.

איך אפשר להקטין את מספר הפסיכופטים או כמות הפסיכופטיה בחברה שלנו?

בעבורי זאת אותה שאלה כמו "איך אנחנו מגדילים את מספר האנשים בחברה שלנו שיש להם יכולת מפותחת לאמון, אמפתיה וחיבה?" כמה מהצעדים שאפשר לקחת נראים די ברורים:

כיוון שהשנים הראשונות הן מכריעות, אנחנו צריכים לבחון בדקדוד כל תוכנית ומדיניות שמשפיעה על תינוקות וילדים קטנים ולשאול את עצמנו "הצרכים של מי נענים פה?" צריכה להיות הכרה ברורה שהמידה המשמעותית היחידה להצלחה בגידול ילדים היא מבוגר עם יכולות מפותחות לאמון, אמפתיה וחיבה. מזה נובע שהסגידה הנוכחית לשיטות גידול ילדים שמביאות ל IQ הכי גבוה, או לילד עם הכי הרבה פירורים עובדתיים בגיל הנמוך ביותר, או לילד שיכול לנגן בצ'לו הכי מוקדם צריכה להיות חשודה. חשודה כי היא עלולה לסתור את שיטות גידול הילדים שמייצרות מבוגר עם יכולות מפותחות לאיכויות החיוניות לקיום אנושי שיתופי הרמוני.

ככל שאיכות החיבור הרגשי במהלך הילדות נראית החשובה ביותר לפיתוח היכולות האלה, נסיונות להעלות את מעמד ההורות נראים הכרחיים. בחברה שבה אפשר לשווק את הזבל הכי חסר תועלת, ספריי לייזול ודאודורנטים לנרתיק הם שניים מאין ספור הדוגמאות, לא אמור להיות קשה לשפר את "טעם הלקוח" (דרך טכניקות שיווק מודרניות) למה שכנראה היא העבודה החשובה ביותר שכל אחד יכול לעשות – החינוך של חבר חדש בחברה.

זה נראה מתמיה בחברה שבה בית הספר הוא חובה מגיל 6 עד 18 שאנחנו מוציאים בוגרים שאין להם הכנה לעבודה האחת שהם כמעט בטוח שיעשו – גידול ילדים. בוודאי, לפני שהריון היא אפשרות, בנים ובנות אמורים להעריך את הנזק הרגשי התמידי שיכול להיווצר אם הצרכים הרגשיים של ילד צעיר לא נענים.

זה נראה לי מדהים שכחברה אנחנו לא מצדדים בפומבי את אותם ערכים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני – אמון, אמפתיה וחיבה. למה שלא כחברה – כולנו במשותף – נחזק את המודעות החבויה שלנו שהערכים האלה הם שורש העניין, ולמה שלא נעשה את זה לפחות באותה תדירות ויעילות שבה אנחנו מרשים לעצמנו להזכר לשתות קוקה-קולה?

אם אנחנו באמת רוצים חברה שמטפחת ומתגמלת בבררנות אנוכיות, קנאה ותאוות בצע ברדיפה בלתי פוסקת אחר צריכה של מה שנקרא בטעות "טובין", אז לכל הפחות אנחנו צריכים לוודא שכל התוצאות של הערכים האלה ברורות לכולם, כולל כל העלויות האישיות והחברתיות העקיפות.

למה אמצעים מונעים כאלה לא מתבצעים? יש הרבה גורמים. חלקית בגלל שכרגע אנחנו מוכוונים לפרק זמן קצר יותר פוליטית ופסיכולוגית מאשר מה שמצריך מניעה. חלקית בגלל שאנחנו מוטעים מההתרגשות והדרמה של התערבות לאחר שמופיעה בעיה. משחק השוטרים וגנבים למשל הוא חמור בהרבה מהשעשועים שלנו. חלקית בגלל שלנפגעים היום יש יותר מוטיבציה לשדל לגבי הצרכים הדחופים שלהם מאשר לגבי מניעה של נפגעי המחר. חלקית  בגלל הרמה בלתי אפשרית של הוכחה שנדרשת בכל פעם שאנחנו דנים בשינויים שנראה שהם מתערבים בערכים שלנו היום. אבל בעיקר אנחנו יודעים שפתרונות כאלה למניעת פשיעה הן "אידיאליסטיות תמימה".

מנקודת המבט שלי האידיאליזם התמים הוא בראשם של אלה שמאמינים שנשרוד כגזע בלי לפעול בקרוב כדי למנוע מהדורות הבאים את אלה שהם, כמו שאמר הרווי קלקלי, כל כך נקיים מרגש שהם "בורים בצורה מכריעה למשמעות החיים אצל אחרים", ונתחיל לתמוך באותם ערכים חברתיים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

—————————————————

נלקח מתוך מאמר שנקרא "Prisons, Psychopaths and Prevention", הוגש בקונגרס העולמי השני בנושא בריאות בבתי הכלא, אוטווה, 1983.

אליוט בארקר, פסיכולוג, הוא המייסד של האגודה הקנדית למניעת התאכזרות לילדים והעורך בעבר של המגזין הורות אמפתית.

Elliot Barker

2 מחשבות על “איך אפשר למנוע פשיעה?

  1. מדוע ללכת לבית הספר?

    לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

    היסודות המוסריים

    זה נושא רגיש. על בתי הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו — אימא ועוגת תפוחים. כמובן, אין אנו רוצים שבתי ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא. אנחנו יודעים, וידענו משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי מוסר במקרה הטוב, ובלתי מוסריים במקרה הגרוע,

    המרכיב הוא אחריות אישית.

    כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות. החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

    תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו. בתי ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

    לדאבוננו, למעשה כל בתי הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה; הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

    זה לא חדש שבית הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה.

    אין זה פלא שבתי הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר?

    בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד. האחריות היא אוניברסלית, תמיד נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית הספר.

    האם בית הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

  2. [. . .]

    במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

    אספת בית הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית הספר לא היו תימוכין לדבר.

    בקיצור, בבית הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

    [. . .]

    התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים.

    אחדים מהם נמצאים בבית הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי הספר הקודמים שלהם ("עושי צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

    אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים.

    סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית ספר ייקח אותו.

    לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית הספר לרפואה כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת.

    סם היווה חדשות לא טובות בכל בית ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל.

    רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות — כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת.

    הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו.

    כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית הספר לסיעוד והיה לאח רשום.

    בבית הספר, רוברט היה תמיד נעים הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו.

    שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית ספר, אנטי חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם.

    במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר.

    אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית הספר שלה, שועדת בית הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית הספר.

    לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה.

    לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "'החבר'ה הרעים' האלה יודעים יותר על בית הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם".

    העובדה היא, ש"עושי הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית הספר.

    אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם?

    זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת.

    ילדים אלה, לא "עושי הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות.

    ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת !

    בני העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם.

    בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע…

    איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

    המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

    [ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי צרות", סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג ]

    [ Good Kids and Troublemakers", Free at Last, The Sudbury Valley School, 1987" ]

    —————————————–
    (1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *