טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור ראשון: בכי

לחנך את המומחים – שיעור ראשון: בכי

מאת טרייסי קאסלס, לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן

אתם קוראים לעצמכם "לוחשים לתינוקות" ו"מומחים" שיכולים לגרום לתינוקות לישון, ולמרות שאתם כותבים ספרים המדריכים את ההורים איך בדיוק לדאוג לילדיהם, נראה כי כולכם זקוקים לקורס ריענון. תבינו, כשאני רואה אמא הקונה את ספריכם, או מקשיבה להופעותיכם  בטלוויזיה, בהם דנים ב"עצות שלכם", ליבי נשבר בגלל הילדים, שהוריהם מצייתים בעיוורון מוחלט למה שאתם מקדמים. אתם מניחים הנחות שאינן אמורות להיות מונחות, בזמן שהורים מקשיבים לעצתכם, מכיוון שאין ברשותם מידע טוב יותר מזה, ומקווים שהם עושים את הטוב ביותר למען תינוקם. ואתם עושים זאת מבלי להתחשב במאגר עצום של ראיות מדעיות המצביעות על כך כי השיטות שלכן לא רק שאינן נכונות, אלא גם  יכולות לגרום נזק ממשי לתינוקות. אני חושבת כי בהתחשב בעובדה שאני דוקטורנטית לפסיכולוגיה התפתחותית עם גישה לכל כתב עת שפיט שקיים, אני יכולה להציע לכם מספר שיעורים בחינם (מילה שאתם בקושי משתמשים בה) על מגוון נושאים בהורות, שאתם כל כך אוהבים לכתוב עליהם. בהתחלה חשבתי כי יהיה זה רק שיעור אחד שיכסה את כל הנושאים, אבל הגעתי למסקנה  שזה יהיה טיפשי וארוך מדי לשיעור אחד – אתם לבטח תזדקקו לקצת זמן לעכל הכל וללמוד על מה שקיים שם בחוץ לפני שאתם חוזרים להטיף להמונים שוב – אז אנחנו נעשה זאת  במהלך מספר שיעורים, שכל אחד מהם יכסה נושא אחר.

היכן אתחיל? חשבתי על זה והחלטתי להתחיל במה שידוע לנו על הבכי. בהתחשב במשימתכם המקיפה לגרום לתינוקות להפסיק לבכות גם ביום וגם בלילה, נדמה כי אתם זקוקים להבין קצת יותר מדוע  תינוקות בוכים וגם מה זה יכול לסמל, אם התינוק אינו בוכה. אז בואו נתחיל…

למה תינוק בוכה?

התשובה הפשוטה היא כזאת. תינוק בוכה כדי שהצרכים שלו יענו. התשובה המורכבת יותר מתחילה בעובדה כי בכי הוא צורת התקשורת היחידה שקיימת אצל תינוקות קטנים (עד שהם מתחילים ללמוד להיות קולניים או לסמן בידיים). מבחינה אבולוציונית, בכי התפתח בצורה כזאת כדי לגרום להורים לרצות להפסיק אותו(הערה: הורים יכולים להשתמש בסימנים שמשדר תינוקם כדי להבין מה הוא צריך, אך מבחינה טכנית, סימנים אלה אינם אמצעי תקשורת, מכיוון שהתינוק אינו מבטא אותם בכוונה מפורשת להגיד לאחר מה הוא צריך). בכי צורם לך באוזן ושובר את ליבך כדי שתתייחס לצרכים של התינוק שלך ללא דחוי, לא כדי שתתעלם ממנו בתקווה שהוא ייגמר. ובהתאם לסוג הבכי (לילד שלך יהיה בכי שונה לצרכים שונים), הדרך שבה הוא יצפה שתגיב תהיה שונה, אך הוא אכן יצפה שתגיב. אין זה משנה אם אתה ער או ישנן, או אם תינוקך ישן. מבחינה פיזיולוגית, תינוק יבכה כשהוא צריך משהו, אלא אם כן הוא א) הורגל לא לעשות כן ; ב) במצב פיזיולוגי שמפחית את היכולת שלו לבכות. כולכם, בין אם אתם טוענים שאתם נגד שיטת "cry it out" או בעדה, מעודדים דרכים להשאיר תינוקות לבכות לבדם. וכולכם מקדמים  שיטות "לאמן" תינוקות  לא לבכות. אז בפועל, אתם מציעים להתעלם מהצרכים של תינוקכם ולאמן אותו להפסיק לתקשר את צרכיו איתכם . אנחנו חייבים להיות ברורים לגבי כך, כיוון שחשוב מאוד שתבינו לעומק את התפקיד העיקרי שבכי ממלא בחיי התינוק .

אולם, השאלה לגבי מדוע תינוקות בוכים, היא די פשוטה. רוב האנשים מודעים ברמה כלשהי לכך שבכי מספר  לנו משהו, ולכן  אמהות יחליפו חיתולים או יניקו את תינוקן, גם אם הוא בדיוק סיים לאכול, הכל כדי לספק את הצורך שהוא מבקש לענות עליו. השאלה האמיתית שאמורה להשאל היא כזו – כשהילד שלך אינו בוכה או מפסיק לבכות, למה זה קורה?

למה תינוק מפסיק לבכות?

זו שאלה שאתם מניחים שמצאתם תשובה עליה  בכל שיטות האימון, בספרים, באתרים ובעצות שלכן. אתם מניחים שבגלל שתינוק הפסיק לבכות, הוא בסדר. או שאם אחרי שבועיים תינוק לא בוכה יותר לפני שהוא נרדם, התינוק למד על מהלך השינה ו על השגרה שקשורה אליה. לצערם הרב של התינוקות  שצריכים לסבול מהעצות שאתם נותנים, זה לא המקרה.

אז למה תינוקות באמת מפסיקים לבכות?

א) התשובה הטובה ביותר לשאלה זו היא שצרכים של תינוק נענו. התינוק היה רעב, ואמא האכילה אותו. החיתול של התינוק היה רטוב, ואמא החליפה לו אותו. החלק המדהים בכך הוא שהטיפול המיידי בצרכים של התינוק למעשה יפחית בצורה בריאה  את הבכי בטווח הרחוק. מארי איינסוורת' וסילביה בל, שתי פסיכולוגיות התפתחותיות, ביצעו מחקר אורך  בשנות ה-70 באוניברסיטת ג'ון הופקינס שבדק איך אמהות הגיבו על הבכי של התינוק שלהן ואיך זה השפיע בהמשך על התנהגות התינוק [1]. הן מצאו שככל שהאם הגיבה יותר מהר לבכי של התינוק שלה, בלי קשר למידת היעילות שהייתה לה בהפחתת הבכי באותו הרגע, כך הילד בכה פחות מאוחר יותר. יתר על כן, הן גם גילו שהקירבה האימהית (כלומר, מגע) היא הדרך היעילה ביותר להפסיק בכי. לסיכום, כשהצרכים שלהם יסופקו, תינוקות יפסיקו לבכות. נוסף על כך, ככל שההורה מגיב יותר לבכי התינוק, כך הסיכוי שהוא יבכה בעתיד קטן יותר. אם ניקח את זה יותר רחוק, מחקרים רבים על תיאורית ההתקשרות (attachment theory) מראים שככל שהורה יענה יותר על הצרכים של התינוק  בשנה הראשונה, כך הילד שלו יקשר אליו בצורה טובה יותר, ומערכת היחסים ביניהם תשתפר. [2][3][4][5].

באותו קו, דימפנה ואן דן בום התאימה התערבויות לאימהות של תינוקות רגזניים בני שישה חודשים בדגש על תגובתיות ועל רגישות אימהית מוגברות כלפי הילד שלה[6]. בסוף תקופת ההתערבות בת שלושת החודשים, היא מצאה שאמהות בקבוצת ההתערבות היו יותר רגישות ומגיבות מאשר האימהות בקבוצת הביקורת. נוסף על כך, הילדים של האימהות האלה היו חברותיים יותר, חקרו והרגיעו את עצמם יותר, וגם בכו פחות מהילדים בקבוצת הביקורת. השלכות התגובתיות האימהית להתנהגות הילד באות לידי ביטוי  גם בגילאים מבוגרים יותר. מעיין דוידוב וג'ואן גרוסק בחנו תגובתיות אימהית למצוקה וחמימות אימהית בבני 6-8 שנים ומצאו שתגובתיות גדולה יותר למצוקה (אבל לא חמימות) ניבאה את רמת האמפתיה, את ההתנהגות החברותית ואת ויסות הרגשות השליליים אצל הילד (מה שיחשב כבכי בינקות)[7].

למה זה? טוב, כולכם צודקים לגבי דבר אחד – תינוקות לומדים, והם לומדים מהר. מה שאתם טועים לגביו הוא לגבי מה הם לומדים. בגיל צעיר, הדבר היחיד שתינוק יפנים באמת הוא אם הגיבו אליו ודאגו  לו, או לא עשו כן, וזה ישחק תפקיד חשוב בהתנהגותו העתידית, לרבות בכי, אמפתיה ועזרה לזולת. אנחנו יכולים לדעת רק את מה שלמדנו. וכך ילד שלומד אהבה, חמלה ורגישות, יעביר אותם הלאה בהתנהגות שלו. לעומת זאת, ילד שמכיר הזנחה, פשוט יתכנס לתוך עצמו. בואו נמשיך להבין יותר…

ב) הסיבה השנייה שבגללה תינוק עלול לא לבכות היא שקיימת סיבה פיזיולוגית או פסיכולוגית שמונעת ממנו לעשות זאת. הסיבה הנפוצה ביותר היא שינוי קיצוני בטמפרטורה, ובמיוחד כשנעשה חם מדי. אומנם תינוק יבכה עד רמה מסוימת כשחם לו מדי, ככל שההתחממות תמשיך, הסיכוי לבכי יקטן, מכיוון שהמאמץ שהבכי דורש מגביר את טמפרטורת הגוף אף יותר, דבר שמעלה את חום הגוף עוד יותר ועומד בניגוד לאיכות החיים של התינוק. אחת מכם (אני מתכוונת אליך, גברת טיזי הול), עודדה שימוש בכמות שכבות נכבדת כדי למנוע מתינוקות להתעורר באמצע הלילה, תחת ההנחה שתינוקות מתעוררים בגלל שקר להם (ולא בגלל אין ספור סיבות תזונתיות שבהנקה והנחמה שבה, שאותם הם מחפשים). מה הסכנות בחימום יתר של התינוק שלך? הסכנות של חימום יתר, או היפרתרמיה, כוללות פרכוסים, תרדמת, נזק נוירולוגי ומוות[8]. מחקר שנעשה בשנות ה-70 המאוחרות מצא שחולי קיצוני של 5 תינוקות (4 מהם נפטרו), שכלל חום גבוה, הלם ופרכוסים לפני המוות, היה, ככל הנראה, בגלל עטיפה בעודף שכבות שהובילה למכת חום[9]. קיים גם שפע של ראיות לכך שלהיפרתרמיה יש  תפקיד בתסמונת מוות בעריסה[10][11][12], מה שהופך את כלל האצבע שתינוקות זקוקים רק לשכבה אחת יותר ממבוגרים, לחשוב ביותר. על ידי עידוד מנהגים שגורמים לכך שלתינוקות חם מידי, אתם לא רק מפחיתים את היכולת שלהם לבכות, אלא גם מעלים את הסיכון שלהם למות.

ג) לבסוף, הסיבה הסבירה ביותר שבגללה ילד מפסיק לבכות בזמן אימון תינוקות, היא שהוא התייאש או למד שלא יטפלו בו. אם אתם רואים בתינוק בוכה יצור שמנסה לעשות עליכן מניפולציות (כמו שכמעט כולכם עושים, אתם תראו בכך תוצאה חיובית. אכן, זאת הייתה הגישה השלטת לגבי התנהגות ילדים באמצע המאה העשרים, כשנאמר להורים לא להרים את הילדים שלהם מחשש שהם יפנקו אותם ויהפכו אותם לעריצים קטנים[13]. גישה זו תפסה אחיזה  ברגע שתיאוריית הלמידה (learning theory) תפסה פיקוד בפסיכולוגיה, תוך כדי שהיא מצביעה על כך שאנשים מתנהגים בהתאם לפרסים ולעונשים. ג'ון ב. ווטסון היה הפסיכולוג הראשון שקידם ביהביוריזם כצורת למידה, והראשון שהרחיב את השפעתו גם על הילדות, כשהוא ביצע את  ניסוי "אלברט הקטן" המפורסם שלו. ניסוי "אלברט הקטן" היה מחקר שהראה התנייה קלאסית (בדיוק מה שכולכם מציעים בספרים שלכם) על תינוק בן שמונה חודשים. במחקר זה התנו את הילד הקטן לפחד מחולדות. כדי לעשות זאת, הכניסו את הילד לחדר והושיבו אותו על שטיח בזמן שחולדת מעבדה לבנה הסתובבה חופשיה בחדר. בפעם הראשונה, הילד לא הראה כל סימני פחד למראה החולדה. כשהוא הושיט יד לגעת בחולדה, ווטסון והעוזר שלו ריינר הכו בפטיש במוט מתכת  – מה שהבהיל את אלברט וגרם לו לבכות. הם המשיכו לעשות זאת בכל פעם שהילד הושיט את ידו אל החולדה. לבסוף, אלברט ניסה להתרחק מהחולדה – מה שהצביע על כך שהוא הותנה לפחד מהחולדה הלבנה. למרבה הפלא, בפגישת מעקב שהתקיימה כעבור למעלה מ שבועיים, אלברט הראה סימני מצוקה כלפי כל יצור פרוותי, וכך הראה שההתניה שלו הפכה לממושכת ועברה תהליך של הכללה[14]. בהתבסס על עבודתו ועל אמונתו החזקה בביהביוריזם, ווטסון כתב גם על גידול ילדים[15]. הוא התמקד בשמירת מרחק רגשי מילדים, כדי לא לפנק אותם. עבודתו הייתה זאת שהובילה לעידוד הורים לא לגעת בילד שלהם לעיתים קרובות מדי (למרבה הצער, מאוחר יותר הוא הודה בכך שהוא מתחרט שכתב על התנהגות ילדים, כי הוא הבין שהוא לא ידע מספיק כדי לעשות זאת, אולם הנזק כבר נעשה).

אז אתם יכולות ללמד את הילד שלכם לא לבכות על ידי כך שתתנו אותו לא לבכות. העדר תגובה אליו תגיד לו שהבכי שלו לא ישיג  את מבוקשו. אך בזמן שכולכם עלולים לראות בכך דבר חיובי, יש לכך השלכה חמורה מאוד – חוסר אונים נרכש. המושג "חוסר אונים נרכש"  (learned helplessness) פותח בידי מרטין סליגמן בתגובה לביהביוריזם. סליגמן עבד עם כלבים, והוא גילה שהם לא מתנהגים באופן שהביהביוריזם חזה שהם אמורים להתנהג בו לאחר התניה[16]. במיוחד, הוא בחן כלבים שהותנו לשוק חשמלי. בשתי הקבוצות, הכלבים נקשרו יחד ברצועות, כך שרק לכלב אחד הייתה שליטה על הפסקת ההלם החשמלי. לכלבים אחרים, זה היה נראה אקראי. סליגמן (ומאייר, השותף שלו בניסויים אלה) מצא שהכלבים שלא הייתה להם שליטה על הפסקת ההלם  החשמלי, הראו התנהגות דומה לזו של מבוגרים עם דכאון קליני. זאת ועוד, כשאפשרו לכלבים אלה לשלוט על הפסקת ההלם החשמלי, הם לא פעלו – הם פשוט התיישבו וויתרו. תוצאות אלה חזרו על עצמן בבעלי חיים אחרים, לרבות בתינוקות (בניסוי בלתי מזיק)[17], ולכל הניסויים אותה התוצאה – ברגע שחיות ותינוקות למדו שאין הם בעלי שליטה, הם הפסיקו לנסות להשפיע על הסביבה שלהם, אפילו אם הסביבה השתנתה. לתת לתינוקות לבכות לפי שיטת "חמש הדקות" (cry it out), להנהיג סדרי יום נוקשים, ופשוט להתנהג כאילו התינוק מנסה לעשות מניפולציות, כל אלה יובילו ללקיחת שליטה מהילד על הסביבה שלו. בכי הוא צורת השליטה העיקרית שיש לתינוק, וצריך להתייחס אליו באותו כבוד שתראו למבוגר אחר שמדבר איתנו על מה שהוא זקוק לו. ובזמן שלא נעשו ניסויים שבהם העמידו תינוקות במצבים מזיקים, דר. קווין נוג'נט, הפסיכולוג הנודע, מצא סימפטומים רבים של דכאון בתינוקות, שהתקשורת שלהם עם הוריהם אינה מספקת. להורים שלא מסוגלים להגיב, או שפשוט לא מגיבים לניסיונות התקשורת של התינוק שלהם, יש תינוקות שמראים מאפיינים קלאסיים של דכאון קליני[18].

בקיצור, העדר תגובה לניסיונות התקשורת של התינוק יגרום לו להתייאש , לכל הפחות, ואולי גם להפגין חוסר אונים נרכש ארוך טווח. סוג זה של חוסר בכי מזיק לבריאות הפסיכולוגית של התינוק לטווח הארוך, ולא משנה כמה מועיל הוא יכול להיות לאמא או לאבא ברגע הנתון.

מסקנות

אני מקווה שלמדתם א) שבכי הוא פשוט צורת תקשורת, והוא צורת התקשורת העיקרית שיש לתינוק ו-ב) שלא כל צורות חוסר הבכי הן זהות. תינוקות חייבים ללמוד שיש להם שליטה על הסביבה שלהם ושהם יכולים להשפיע על החיים שלהם. הם גם חייבים לדעת שמטפלים בהם ואוהבים אותם. הם אינם מתמרנים את ההורים שלהם – למעשה, הם לא מסוגלים לעשות זאת, ועבודתה של מארי איינסוורת' עשתה דרך ארוכה כדי להדגים שרחוק מלהיות מניפולטיבי, הבכי מוביל לתקשורת בין תינוק למטפל בו, ושתקשורת זאת מביאה להפחתה בבכי לאורך זמן[1][2]. והכי חשוב שתבינו הוא שזה שילד פשוט הפסיק לבכות – ואני מכירה בכך שהאימונים שלכם יגרמו לילד להפסיק לבכות – זה לא תמיד דבר טוב. למעשה, הסוג היחיד של הפסקת בכי שהוא טוב, הוא זה שנובע מכך שהצורך של הילד סופק. היתר פשוט מעלים את הסיכון של הילד לחלות, למות (היפרתרמיה) או לסבול מנזק פסיכולוגי (חוסר אונים נרכש). (שימו לב לכך שקיים גם נזק נוירולוגי, אבל אנחנו נדבר על כך בשיעור אחר, בו נכיר טכניקות שנותנות לילד לבכות עד שהוא נרגע).

כמובן, זה מוביל אותנו למה שיהיה הנושא הבא של השיעור השני: מה הם הצרכים של התינוק? הנקודה המרכזית בתוכניות שלכם היא שאתם אומרים להורים שהם יכולים להשאיר את התינוק שלהם לבכות לבדו בגלל שכל הצרכים שלו נענו. אבל אתן טועות, אז תישארו איתנו…

עוד בסדרת לחנך את המומחים –

שיעור שני – צרכים

שיעור שלישי – מגע

שיעור רביעי – להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

———————————————————————-

[1] Bell SM & Ainsworth MSD. Infant crying and maternal responsiveness.  Child Development (1972); 43: 1171-1190.

[2] Ainsworth MDS. The development of infant-mother attachment. In BM Caldwell & HN Ricciutti (Eds.), Review of child development research (1973) (Volume 3, pp 1-94); Chicago: University of Chicago Press.

[3] Egeland B & Farber EA. Infant-mother attachment: Factors related to its development and changes over time. Child Development (1984); 55: 753-771.

[4] Isabella RA & Belsky J. Interactional synchrony and the origins of infant-mother attachment: A replication study.  Child Development (1991); 62: 373-384.

[5] Isabella RA, Belsky J, & von Eye A. The origins of infant-mother attachment: An examination of interactional synchrony during the infant’s first year. Developmental Psychology (1989); 25: 12-21.

[6] van den Boom DC. The influence of temperament and mothering on attachment and exploration: An experimental manipulation of sensitive responsiveness among lower-class mothers of irritable infants.  Child Development (1994); 65: 1457-1477.

[7] Davidov M & Grusec JE.  Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes.  Child Development (2006); 77: 44-58.

[8] Waldron S & MacKinnon R. Neonatal thermoregulation. Infant (2007); 3: 101-104.

[9] Bacon C, Scott D, & Jones P. Heatstroke in well-wrapped infants. The Lancet (1979); 313: 422-425.

[10] Nelson EAS, Taylor BJ, & Weatherall IL. Sleeping position and infant bedding may predispose to hyperthermia and the sudden infant death syndrome.  The Lancet (1989); 333: 199-201.

[11] Ponsonby AL, Dwyer T, Gibbons LE, Cochrane JA, Jones ME, & McCall MJ. Thermal environment and sudden infant death syndrome: case-control study. British Medical Journal (1992); 304: 277.

[12] Kleemann WJ, Rothamel T, Troger HD, Poets CF, & Schlaud M. Hyperthermia in sudden infant death. International Journal of Legal Medicine (1996); 109: 139-142.

[13] US Children’s Infant Bureau pamphlets (1924).

[14] Watson JB & Rayner R. Conditioned emotional reactions. Journal of Experimental Psychology (1920); 3: 1-14.

[15] Watson JB. Psychological care of infant and child (1928). New York: WW Norton Company Inc.

[16] Seligman MEP & Maier SF. Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology (1967); 74: 1-9.

[17] Watson J & Ramey C. Reactions to response-contingent stimulation in early infancy.  Revision of paper presented at biennial meeting of the Society for Research in Child Development.  Santa Monica, CA, March 1969.

[18] http://www.irishtimes.com/newspaper/health/2011/0726/1224301372540.html (Accessed July 27, 2011)

Further readings on Emotion in Infants and Attachment Theory, as kindly recommended by Dr. Andreia C.K. Mortensen:

Wolff, P.H. 1987. The development of behavioral states and the expression of emotion in early infancy: New proposals for investigation. Chicago: University of Chicago Press.

Bowlby, J. (1969,1982) Attachment [Vol. 1 of Attachment and Loss]. London: Hogarth Press; New York, Basic Books; Harmondsworth, UK: Penguin.

—————————————————————————–

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *