קטגוריה: אמהות

סטפני ספרנגר

אני שמחה שמישהו אמר לי

אני שמחה שמישהו אמר לי

תורגם על ידי הילה רוטברג

לאחרונה קראתי פוסט של ג'ני סטדנרות' גרסון שהכותרת שלו היא "הם היו צריכים להזהיר אותי". אני לגמרי תומכת באמהות שמשתפות את האמיתות השונות שלהן. הכותבת הזאת שיתפה באמת שלה, סיפור יפהפייה על איך באופן הרמוני היא הסתגלה לאמהוּת, כמה טבעי זה היה עבורה, איך בקלות חזרה למשקלה הקודם, איך חיי הנישואין שלה הפכו להיות רק טובים יותר ואיך לא היה לה שום עניין להחזיר את החיים שהיו לפני שהתינוק בא לעולם – למעשה, היא הצטערה על החיים הקודמים שלה, על כך שלא פגשה עדיין את תינוקה. המסר הבסיסי שלה היה, שלמרות כל ה"אזהרות" ששמעה לפני לידתה – תישני כל עוד את יכולה, תיהני מהשקט, תהיי מוכנה לא ללבוש יותר ביקיני לעולם, כדאי לך לבלות זמן עם בן זוגך כל עוד את יכולה – היא למעשה הרבה יותר שמחה עכשיו והייתה לה הסתגלות חלקה לגמרי לאמהוּת. תאכלו את זה, כל המתנגדים והשונאים שבינינו!

אני מבינה את זה. זה הרבה יותר ממעצבן לשמוע את התחזיות העגמומיות והמדכאות שאומרים לך חברים ומשפחה, לפני שאת הופכת לאמא. למה כל השליליות הזאת? כל זה הופך להיות יותר מדי; איך משפטי ה-”רק חכי ותראי" באמת עוזרים לאישה הרה, בכל מקרה? לאף אחת מעולם לא הייתה חווית למידה אמיתית מסיפורי לידה זוועתיים ומחרידים או מנו-נו-נו על כמה שהחיים עומדים להיות קשים מעכשיו. לא. עוזר. אותם אנשים שמספקים את האמירות הללו, יש להם מניעים נסתרים לעתים קרובות, בין אם הם יודעים זאת ובין אם לא. יכול להיות שהם אידיוטים מלאי חשיבות עצמית. יכול להיות שהצורך שלהם להיות אלה שיודעים הכל הוא מאד חזק ולא יודע גבולות. תמשיכו בדרככן, אמהות-לעתיד.

אבל… (ידעתן שהחלק הזה יגיע, נכון?)

אני מאמינה שכל האמהות, לא משנה כמה זורמת או מחרידה התגלתה ההסתגלות שלהן לאמהוּת, צריכות להיות חלק משינוי הדיאלוג התרבותי על אמהוּת חדשה. זה כה יפה, עוצמתי, חשוב, קסום – ברור שזה כך. אבל זה יכול להיות קשה, ולנשים רבות זה לא בא בקלות. לא כל התינוקות הומים באושר ומחרבנים נצנצי חד-קרן. לפעמים הם אף פעם לא מפסיקים לבכות. לפעמים אין לנו שום מושג מה לעשות איתם. במהלך קריאת הפוסט של גרסון, אני שמה לב שעולה לי שוב ושוב המחשבה, איך תרגיש אשה שיש לה דכאון אחרי לידה, במהלך קריאת הפוסט הזה? לקויה, מיואשת, מושפלת, אני חושדת. יכול להיות שהיא תרגיש אפילו כמו כישלון.

האם זאת האחריות של הכותבת לקחת בחשבון את החוויות של כל האמהות? כמובן שלא. היא רשאית לדבר את האמת שלה, וכך עשתה. כל הכבוד לה על כך שהתעלמה מהאזהרות, שהתגברה על השליליות וש"עפה" על האמהוּת. אבל יחד עם זאת אני חושבת שהחברה שלנו בסיכון רציני בהפנמת הפרשנות המהללת כעובדה. כן, כן, אני מאד מודעת שאנשים רבים עייפים מהשליליות ומההתלוננויות. אבל זה יותר מזה. זה לגבי חוסר התמיכה וההבנה האבסולוטי של החברה שלנו כשזה נוגע לדיכאון אחרי לידה. אנחנו חובקים תפישה ארכאית של אמהוּת, ובאופן מטריד יותר מזה, של מעבר חלק וטבעי לאמהוּת. התפישה הזאת לא משרתת את מי שהייתה עד לא מזמן אשת עסקים שמייבבת בגלל הפטמה המדממת שלה ומנסה להבין מה בעצם קרה לחייה. זה לא משרת את האשה בת ה-29 שחלמה להיות אמא שנשארת בבית עם הילדים לכל חייה ונמצאת עכשיו בייסורים של דכאון לאחר לידה לא מאובחן.

גרסון גם משתפת בעובדה שבן זוגה אומר לה כמה שהיא סקסית, שזה אדיר. אבל לרוב האמהות אין בכלל את הביטוי 'סקסי' בלקסיקון שלהן אחרי לידה. היא מדברת על כך שהיא גאה בכך שהיא יכולה להאכיל את התינוק שלה מהחלב שלה בלבד. נשים רבות נאבקות בשביל להיניק, ואז חוות אשמה נוראית כשהן מפסיקות.

זאת לא האחריות של הכותבת לדבר בשם כל האמהות. אבל זאת האחריות שלנו לפתוח את עצמנו למגוון החוויות של נשים אחרי לידה. אני הולכת להיות כנה כאן: שלושת החודשים אחרי שנולדה ביתי השניה היו אולי השמחים ביותר בחיי. שתינו נמסנו אחת לתוך השניה ואני נמסתי לספה, בה ביליתי שעות כשאני אוחזת אותה cזמן שהיא יונקת וישנה ובן החמש שלי היה בגן. החוויה אחרי הלידה שלי הייתה מדהימה. הייתי ברת מזל.

אז כדי להיות הוגנת, זה לא באמת עליי. אך זה לא אומר שאני לא נאבקתי בשלבים אחרים של האמהוּת. פעוטות, מישהי? בני\ות 3?

אבל קשה לי לקרוא חשבונות זוהרים שעוסקים באמהוּת חדשה, בזמן שאני ממש מודעת לכך שיש נשים שנאבקות בכאב עם המעברים שלהן. אנחנו צריכים וצריכות למצוא דרך להכין אמהות לאפשרות שהן עשויות להיאבק, ושזה לא הופך אותן לאמהות רעות. אנחנו צריכים וצריכות לתת להן את הכלים ואת התמיכה בשביל לשגשג לאחר הלידה. אנחנו צריכות להיות פזמון חזק של "גם אני" וגם "את לא לבד", לאלו שהגיעו למטה, למצב של דכאון אחרי לידה או לאמביוולנטיות לגבי התפקיד החדש שלהן. אמהות חדשות שעשויות לא לאהוב כל רגע יכולות לומר, אני כל כך שמחה שהזהירו אותי

  • שלפעמים את לא מיד על ההתחלה מתאהבת בתינוקך, וזה בסדר.
  • שאת עשויה להתגעגע לחייך הקודמים, ותחשקי בחופש האבוד שהיה לך.
  • הנקה יכולה להיות עבודה קשה, וזה יכול לא ללכת לך.
  • שדיכאון של אחרי לידה קורה, ושזאת לא אשמתך.
  • מחסור בשינה ממש משגע את השכל, וזה לא מצחיק.
  • שחיי הזוגיות שלך עשויים להזדקק לתקופה ארוכה וקשה של הסתגלות. זה נורמלי.
  • שאת עשויה להתמרמר על בן הזוג שלך.
  • וגרוע מזה, את עשויה להתמרמר על התינוק\ת שלך ועל אורח החיים החדש שלך.
  • שזה בסדר לבקש עזרה. עזרה קיימת.
  • זה בסדר אם את לא רוצה לחזור לכושר ולגזרה הקודמת שלך. קחי את הזמן.
  • את עשויה להרגיש לא כמו עצמך בהתחלה. את תחזרי.
  • כל תינוק\ת הוא שונה, ואם התינוק שלך הוא "קשה" יותר מתינוקות של אחרים, זה בסדר.
  • את עשויה להרגיש גרועה בזה. את לא.

אני בטוחה שחלקכן שואלות, “למה תמיד צריך לדבר על כמה שאמהוּת היא קשה? האם מישהי לא יכולה פשוט לכתוב פוסט פוזיטיבי על אמהוּת, מבלי לבקר אותה? האין זה נפלא שהיא אוהבת את האמהוּת?” זה לגמרי כן. אני מאושרת שלג'ני סטדנרות' גרסון היה מעבר יפהפה לאמהוּת. ואם לכן לא? האם נאבקתן? האם אתן כרגע נאבקות? זה נורמלי. את לא לבד, אמא.

—————————————————————————————————————–

סטפני ספרנגרבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

בשביל לקרוא עוד פוסטים בבלוג של סטפני ספרנגר, תלחצו כאן.

ג'ק ניומן

החשיבות של מגע עור אל עור

החשיבות של מגע עור אל עור

יש מספר רב של מחקרים שמראים שכדאי שאמהות ותינוקות יהיו ביחד, תוך מגע עור אל עור (התינוק עירום, לא עטוף במגבת) מיד לאחר הלידה, כמו גם מאוחר יותר. התינוק שמח יותר, חום הגוף של התינוק יציב ונורמלי יותר, קצב פעימות הלב והנשימה של התינוק יציבים ונורמליים יותר, ורמת הסוכר בדם של התינוק גבוהה יותר. לא רק זאת, מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה מאפשר לתינוק לקבל את אותן הבקטריות שיש לאם. אלה, יחד עם הנקה, נחשבים כגורמים חשובים במניעה של מחלות אלרגיות. כשמניחים תינוק באינקובטור, בקטריות שונות משל האם מתיישבות על העור ובתוך חלל הבטן שלו.

אנחנו יודעים היום שכל זה נכון לא רק לתינוק שנולד לאחר הריון תקין ובבריאות טובה, אלא אפילו עבור פגים. מגע עור אל עור וטיפול קנגורו אמהי יכול לתרום רבות לרווחתם של פגים. אפילו תינוקות המקבלים חמצן יכולים להיות במגע עור אל עור, אשר עוזר להפחית את הצורך שלהם בחמצן ושומר עליהם יציבים יותר גם בדרכים אחרות.

מנקודת המבט של הנקה, לתינוקות שמוחזקים במגע עור אל עור מיד לאחר הלידה למשך שעה לפחות, יש סיכוי גבוה יותר שיתחברו לפטמה ללא עזרה ויש סיכוי גבוה יותר שהם יתחברו בצורה טובה, במיוחד אם האם לא קיבלה תרופות במהלך הצירים או הלידה. כמו שהוזכר ב"הנקה – להתחיל נכון", תינוק שמתחבר היטב מקבל חלב בקלות רבה יותר מאשר תינוק שמתחבר פחות טוב. כשתינוק מתחבר טוב, יש סיכוי קטן יותר שיהיה לאם כאבים בהנקה. כשיש לאם שפע של חלב, התינוק יכול לינוק בצורה לא טובה ועדיין לקבל הרבה חלב, למרות שההאכלות עלולות להיות ארוכות או תכופות או גם וגם, והאם מועדת יותר לפתח בעיות כמו חסימת תעלות ודלקות. אולם במהלך הימים הראשונים, לאם אין הרבה חלב (אבל יש לה מספיק!), והתחברות טובה חשובה בכדי לעזור לתינוק לקבל את החלב הזמין (כן, החלב שם אפילו אם מישהו "הוכיח" לך עם המשאבה הגדולה שהוא לא). אם התינוק לא מתחבר טוב, האם עלולה להרגיש כאבים, ואם התינוק לא מקבל חלב כמו שצריך, התינוק עלול לרצות להיות על החזה למשך זמן ארוך, דבר שיחריף את הכאבים.

לסיכום, מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה, שאורך לפחות שעה, מביא לתוצאות החיוביות הבאות אצל התינוק:

  • סיכוי רב יותר להתחברות
  • סיכוי רב יותר להתחבר היטב
  • חום העור יציב ונורמלי יותר
  • קצב פעימות הלב ולחץ הדם יציבים ונורמליים יותר
  • רמת סוכרים גבוהה יותר בדם
  • סיכוי קטן יותר לבכי
  • סיכוי רב יותר להנקה בלעדית

אין סיבה שרובם הגדול של התינוקות לא יהיו במגע עור אל עור עם האם מיד לאחר הלידה לשעה לפחות. הליכי בתי החולים, כמו לשקול את התינוק, לא צריכים לתפוס קדימות.

יש לנגב את התינוק ולשים אותו על האם. אף אחד לא צריך לדחוף את התינוק לעשות דבר, אף אחד לא צריך לעזור לתינוק להתחבר במהלך הזמן הזה. האם, כמובן, יכולה לעשות כמה ניסיונות כדי לעזור לתינוק, ולא צריך להרפות את ידה. יש לעזוב את האם והתינוק לנפשם כדי שיהנו זה מחברתה של זו. (לעומת זאת, אין להשאיר את האם לבד, במיוחד אם היא קיבלה תרופות, וחשוב שלא רק בן הזוג של האם, אלא גם אחות, מיילדת, דולה או רופא ישארו איתם – לעיתים יש תינוקות שצריכים עזרה רפואית וכדאי שמישהו מוסמך יהיה שם ליתר ביטחון). טיפות העיניים והזריקה של ויטמיןK  יכולים לחכות כמה שעות. דרך אגב, מגע עור אל עור מיידי יכול להתרחש גם אחרי ניתוח קיסרי, אפילו בזמן שעושים לאם תפרים, אלא אם כן יש סיבה רפואית למנוע זאת.

מחקרים הראו שפגים, אפילו במשקל 1200 גרם, יציבים יותר מבחינה מטבולית (כולל רמות הסוכר בדם) ונושמים טוב יותר אם נותנים להם מגע עור אל עור מיד לאחר הלידה. הצורך באינפוזיה, טיפול בחמצן או צינורית נסוגסטרית, למשל, לא צריכים למנוע מגע עור אל עור. מגע עור אל עור יכול להתאים לאמצעים אחרים הנלקחים בכדי לשמור על בריאות התינוק. כמובן, אם התינוק חולה מאוד, אין לסכן את בריאותו, אבל כל פג שלא סובל מתסמונת תעוקה נשימתית יכול להיות במגע עור אל עור עם האם מיד לאחר הלידה. אכן, לפג, כמו לתינוק הנולד לאחרי הריון תקין, מגע עור אל עור יכול להפחית נשימה מהירה לטווח הנורמלי.

אפילו אם התינוק לא מתחבר במהלך השעה-שעתיים הראשונות, מגע עור אל עור הוא עדיין טוב וחשוב עבור התינוק והאם בגלל כל הסיבות שהזכרנו.

אם התינוק לא מתחיל לינוק מיד, אל דאגה. כמעט אף פעם לא צריך למהר, במיוחד בתינוקות שעברו הריון תקין. אחת הגישות המזיקות ביותר להאכלה הוא הרעיון המשונה שתינוקות חייבים לינוק כל שלוש שעות. תינוקות צריכים לינוק כשהם מראים סימני מוכנות, ואם משאירים את התינוק קרוב לאם זה יהיה ברור מתי התינוק מוכן. למעשה אין שביב של ראיה שתינוקות חייבים לינוק כל שלוש שעות או לפי לו"ז אחר, אבל על סמך הרעיון הזה, הרבה תינוקות נדחפים לציצי בגלל שעברו שלוש שעות. תינוק שלא מעונין עדיין בהאכלה עלול להתנגד, ולכן ידחפו אותו אף יותר, מה שיגרום במקרים רבים לתינוקות שמסרבים לינוק בגלל שאנחנו רוצים לוודא שהם יונקים. זה גם נעשה גרוע יותר. אם התינוק ממשיך להתנגד כשדוחפים אותו לינוק ונהיה עצבני יותר ויותר, אז "השלב ההגיוני הבא" הוא לתת תוספים. וברור לאן זה מוביל.

————————————————————————————————————————

בשבי לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'ק ניומן

נכתב על ידי ג'ק ניומן, רופא, חבר בקולג' המלכותי הקנדי לרופאים ומנתחים, ארגון ללא מטרת רווח שמפקח על ההכשרה של רופאים בקנדה.

אפשר להעתיק ולהפיץ אות הפוסט הזה בצורה חופשית, בתנאי שלא משתמשים בו בשום צורה שהיא אשר מפר את תנאי השיווק של תחליפי חלב אם של ארגון WHO.

אמא בתמונה

האמא נשארת בתמונה

האמא נשארת בתמונה

בסוף השבוע שעבר, נסעתי עם המשפחה למסיבת הסוויט סיקסטין של אחייניתי הגדולה. אחי וגיסתי תכננו את המסיבה הזאת במשך חודשים ורצו שזאת תהיה הפתעה גדולה, וזה כלל תא צילומים לאורחים.

הגעתי למסיבה קצת באיחור, כרגיל, קצת על העוקם מהניסיון להלביש את עצמי ואת כל האנשים שלי לבילוי כזה מיוחד. אני עדיין סוחבת די הרבה משקל מההריון ולובשת חזיית הנקה, ואני לא נכנסת לבגדים החמודים שלי. הרגשתי מגושמת, עייפה ומבולגנת.

השענתי את הגב הכואב שלי על הבר, והתינוק בן החמישה חודשים ישן במנשא על חזי (למרות הבס ההולם והצלילים העדינים של LMFAO שהרעישו בחדר) כשבני בן החמש רץ אלי.

"בואי תצטלמי איתי, אמא", הוא צעק מעל המוסיקה, "בתא הצילומים!"

היססתי. אני נמנעת מעדות מצולמת של קיומי בימינו. אם להיות כנה, אני אפילו נמנעת ממראות. כשאני רואה את עצמי בתמונות, אני נרתעת. אני יודעת שאני בכלל לא לבד, אני יודעת שהרבה מחברותי בורחות מהמצלמה.

זה נראה הגיוני. אנחנו מתהדרות בגוף אימהי ואנחנו לא צעירות כמו שהיינו. לא תמיד יש לנו זמן לייבש את השיער, להתאפר, אולי אפילו להתקלח. הילדים כל כך הרבה יותר חמודים מאיתנו. פשוט עדיף לצלם אותם, אנחנו חושבות.

אבל אנחנו באמת צריכות לעשות מאמץ להכנס לתמונה. הבנים שלנו צריכים לראות כמה צעירות, יפות ואנושיות האמהות שלהם היו. הבנות שלנו צריכות לראות אותנו פגיעות, משוחררות ויומיומיות – נשים, אמהות, אנשים חיים. להתחמק מהמצלמה בגלל שאנחנו לא אוהבות לראות את התמונות שלנו? איך זה יכול להיות בסדר?

יותר מידי מחייה של האמא עוברים ללא תיעוד ובלי להראות. אנשים, הילדים שלי ביניהם, לא רואים איך אני מוודאת שהבובות האהובות על הילדים שלי נמצאות על המיטות שלהם בלילה. הם לא יודעים כמה אני הולכת בשורות בסופר בחיפוש אחרי פינוקים שירגשו אותם באירוע מיוחד. הם לא יודעים ששמרתי את חולצות הטיק-טק הדקות כנייר מבית החולים בו הם נולדו או את צמידי בית החולים בקופסאות על המדפים העליונים של הארונות שלהם. הם לא רואים אותי מתהפכת במיטה ותוהה אם אני עושה עבודה טובה כאמא, אם הם בסדר בבית הספר, לאיפה כדאי לנו לקחת אותם לחופשה, מה נעשה ליום ההולדת שלהם. אני ערה הרבה אחרי החדשות בערב חג המולד, עוטפת מתנות ואוכלת עוגיות עם חלב, ואני מבלה שעות בחיפוש באינטרנט וחנויות מקומיות לתחפושות ליל כל הקדושים שהם ביקשו במיוחד ומתנות יום הולדת. הם לא רואים דבר מכל זה.

יום אחד, אני רוצה שהם יראו אותי, מתועדת, יושבת ממש לידם: אני, האישה שילדה אותם, זאת שהם יכולים להודות לה על הירכיים המלאים והשיער היפה שלהם. אני, האישה שהניקה אותם בשנים הראשונות של חייהם, שסבלה ציצים בגודל של שחקנית פורנו שטפטפו דרך החולצות שלה במשך חודשים. אני, שהתרוצצתי לאסוף חטיפים, שהייתי ההורה הקוראת של השבוע או שתכננה את מסיבת יום ולנטיין. אני, שבכיתי כשהורדתי אותם בגן, הסנפתי את ריח השיער החפוף שלהם כשהקראתי להם סיפורים לפני השינה, וקראתי תיגר על חוקי המהירות כשהייתי צריכה להביא אותם בדחיפות למיון ילדים באמצע הלילה ל… תשלימו את החסר (דלקות אוזניים, דלקת גרון, Rotavirus).

אני בכל מקום בחייהם הצעירים, ובכל זאת יש לי מעט מאוד תמונות שלי ביחד איתם. יום אחד לא אהיה פה – ואני לא יודעת אם היום הזה יהיה מחר או בעוד שלושים או ארבעים או חמישים שנים מעכשיו – אבל אני רוצה שיהיו להם תמונות שלי. אני רוצה שהם יראו איך הסתכלתי עליהם, שיראו כמה אהבתי אותם. אני לא יפה לגמרי ואני לא מושלמת לגמרי, אבל אני לגמרי אמא שלהם.

כשאני מתבוננת בתמונות של אמא שלי, אני לא רואה את הצלוליט או את הפגמים בשיער. אני רק רואה אותה – העיניים האדיבות, החיוך העליז שלה בפה פתוח, הבגדים המוכרים שלה. זאת האמא שאני זוכרת. הגוף של אמא שלי הוא כלי שסוחב את כל זכרונות הילדות שלי. תמיד אהבתי שהבטן שלה הייתה רכה, העור שלה מנומש, האצבעות ארוכות. לא היה אכפת לי שהיא לא נראית כמו דוגמנית. היא הייתה אמא שלי.

אז אחרי שכל זה נאמר, אם אני לא יכולה לעשות את זה בשבילי, אני רוצה לעשות את זה בשביל הילדים שלי. אני רוצה להיות בתמונה, לתת להם את הזכרון החזותי הזה שלי. אני רוצה שהם יראו כמה אני שם, איך הגוף שלי נראה כשהוא כרוך סביבם בחיבוק, איך הם אהבו אותי.

אני אשמור את הדף המודפס עם ארבעת התמונות המרובעות עליו והמילים "הסוויט סיקסטין של מורגן" משורבטות למעלה עם התאריך. הנה אני, שיער לא בדיוק מסודר, איפור מינימלי, פנים מלאות יותר ממה שהייתי רוצה – יד אחת אוחזת בראשו של תינוק ישן, והאחרת מסביב לאיש הצעיר המתוק שלי, שבכלל לא אכפת לו איך אני נראית.

———————————————–

אליסון טייטאני רעיה, בת ואמא לארבעה ילדים ושני כלבים משוגעים. אני מזל אריה ו ENFP בבירור. אני צורכת הרבה יותר מידי דיאט קולה ומקרונים צרפתיים. אל תשפטו אותי. אני כותבת בגלל שאני לא יכולה לא לכתוב. חוץ מזה, בגלל שאני יותר מידי מבולגנת בשביל למלא ספרי תינוקות. זה יצטרך להספיק.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לבלוג של אליסון טייט, תלחצו כאן.

אני האמא הזאת

אני האמא הזאת

האמא הזאתאתם יודעים, זאת שלוקחת את הילדים שלה לגלוש במזחלת שלג בחצות, מתחת לכוכבים, וגורמת לשכנים לקנא בסתר בגלל שהם צריכים לישון כדי לקום מוקדם לעבודה ולבית ספר.

אני האמא הזאת שאוהבת לנקות ולקשט ונהנית לתת למשפחה שלי מקום חמים ומאושר שהם יכולים לקרוא לו הקן שלהם. אני מבטאת את היצירתיות שלי על ידי שימוש בבית כדף ציור. אני רוצה שבית יהיה המקום בו הילדים שלי אוהבים להיות, בו הם מרגישים בטוחים, שמחים ומלאי השראה.

אני האמא הזאת שתמיד מניחה כוונה חיובית מהילדים שלי ורואה אותם כאנשים כשירים לגמרי.

אני האמא הזאת שמעודדת את הילדים שלי לחקור את האמונות שלהם, אפילו כשהן שונות משלי.

אני האמא הזאת שנהנית מהמוסיקה שהילדים שלי אוהבים ומגבירה את הווליום הכי חזק שהם רוצים במכונית. אני האמא שאוהבת את מטאליקה, סלייר ועדיין נכנסת לפוגו בהופעות שלהם.

אני האמא שעדיין קופצת בטרמפולינה עם הילדים שלי, למרות שאני יכולה להרגיש את הגוף שלי מנוענע במקומות שלא ידעתי שיש לי בהם בשר.

אני האמא הזאת שמנשקת את המראה ואומרת, "אני אוהבת אותך", לעצמי בזמן שהילדים שלי מסתכלים.

אני האמא הזאת שבוחנת את תחומי העניין שלי במלואם, בלי לחשוב על התוצאות, ומעוררת השראה בילדים שלי, דרך התשוקה שלי, ללמוד יותר על מה שמעניין אותי.

אני האמא הזאת שהרבה פעמים מכינה ארוחה שונה לכל אחד במשפחה בגלל שאני סומכת שמה שהם רוצים לאכול הוא בדיוק מה שהגוף שלהם זקוק לו, אבל אני לא מרגישה כמו "סתם טבחית, מלצרית או שפחה." אני מרגישה כמו אמא מזינה.

אני האמא הזאת שבוחרת להיות הקול של הילדים שלי אם הם במצב שבו לא נוח להם, או שהם לא מסוגלים לבטא את הרגשות או הצרכים שלהם.

אני האמא הזאת שלפעמים משלמת על הקפה או האגרה של האיש במכונית מאחורינו, רק בשביל ההנאה כי הילדים שלי אוהבים שאנחנו עושים מעשים אקראיים של נדיבות כלפי זרים.

אני האמא הזאת שכבר אין לה תינוקות או פעוטות שתלויים בי גופנית, אבל אסירת תודה על השלב הבא של החיים שלנו כמשפחה. אני מגלה מחדש מי אני עכשיו לאחר שעשור של הריון, הנקה ונשיאת תינוקות מאחורי.

אני האמא הזאת שלומדת לצייר ולעבוד עם חימר עם העידוד של הילדים שלי ואוהבת את התשוקה לאומנות ויצירתיות שהילדים שלי מפתחים לצידי. אני האמא שדואגת שיהיה לה בבית ציוד מלא של צבע, נייר, חימר, צבעי פסטל, וכל סוג של מלאכה שיכול להיות, כדי להכיל באמת את האהבה שלנו ליצירתיות.

אני האמא הזאת שמשחקת Grand Theft Auto עם הילדים שלי ומחפשת צ'יטים שיעזרו להם להגיע לשלבים סודיים במשחק שהם אוהבים. אני מביאה את הילדים שלי לאספות משחקים וסטימפאנק ומתחפשת לדמות שהם יצרו, בגלל שהם רוצים.

אני האמא הזאת שזורקת מגבות למייבש כשהילדים שלי במקלחת, ואז רצה למעלה כדי להפתיע אותם עם מגבות חמות שעוטפות אותן בלילות קרים ומושלגים.

אני האמא הזאת שמדברת בפתיחות ובחופשיות על אהבה וסקס ומשתפת שאינטימיות היא משהו שכל אחד מהם ילמד בזמנו שלו, בדרך שלו, ואני אהיה שם בכל דרך כדי לענות על שאלות ולתמוך בהם בלי שיפוטיות.

אני האמא הזאת שתמיד אומרת "כן", כשהבנות שלי מבקשות לשחק עם האיפור ותכשירי היופי שלי, אפילו כשזה קרם הרחצה האהוב עלי, כי הן שוות את זה לדעתי.

אני האמא הזאת שעושה קעקוע שמסמל כל אחד מהילדים שלי, בו כל אחד מהם בוחר צבע שמסמל אותם בקעקוע. כשאחרים רואים את הקעקוע, הם מצביעים בגאווה על החלק בקעקוע שהוא,"הם".

אני האמא הזאת שמוציאה את החרסינה היקרה של הסבים, כהפתעה להגיש עליהם את ארוחת הצהריים, ומראה להם שכל יום ביחד במשפחה הוא אירוע מיוחד.

אני האמא הזאת שעושה לפעמים טעויות, אבל אני לא מפחדת להתנצל בפני הילדים שלי. אני יודע שכשאני עושה את זה, הם ילמדו שלעשות טעויות זה חלק מללמוד ולגדול. הם יודעים שאני מושלמת עם הפגמים שלי.

אני בדיוק האמא הזאת שתמיד רציתי להיות, למרות שאחרים אמרו לי שזה לעולם לא יקרה בגלל שאני אבין יותר טוב ברגע שיהיו לי ילדים.

כן. אני האמא הזאת.

————————–

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

דיינה מרטין

דיינה מרטין היא סופרת, נואמת ומצודדת בלידה וחינוך חופשי, הגישה הפשוטה אך המעמיקה לחיים של דיינה עזרה לאין ספור אנשים מסביב לעולם לעשות שינוי מפחד ושליטה, לאמון, שלווה והקשרות עם ילדיהם.

האתר שלה

הספר שלה (Radical Unschooling: A Revolution Has Begun)

דף הפייסבוק שלה

קת'לין קנדל טאקט

איך תרבויות אחרות מונעות דיכאון לאחר לידה

איך תרבויות אחרות מונעות דיכאון לאחר לידה

מבנים חברתיים שמגינים על הבריאות הנפשית של אמהות חדשות

"האם שלנו היא לא חברה מוזרה שממקדת כל כך הרבה תשומת לב על ילודה כשכמעט כולה מבוססת על חרדה ופחד וכל כך מעט על הזמן הקריטי לאחר הלידה, זמן בו מתהוות תבניות שישפיעו על היחיד ועל המשפחה עשרות שנים?" – סוזן ארמס

דיכאון לאחר לידהכאזרחים של מדינה מתועשת, אנחנו מתנהגים רוב הזמן כאילו אין למה מה ללמוד מהעולם השלישי. אבל הרבה מהמדינות האלה עושות משהו נכון בצורה יוצאת דופן במיוחד בדרך בה הם דואגים לאמהות חדשות. במאמר הקלאסי שלהם, סטרן וקרוקמן (1983) מציגים ביקורת אנתרופולוגית של הספרות המקצועית. הם מצאו שבתרבויות שהן בחנו, הפרעות לאחר לידה, שכוללות גם "עצבות ילודה" (baby blues), כמעט לא היו קיימות.           לעומת זאת, 50% עד 85% מהאמהות החדשות במדינות מתועשות חוות "עצבות לידה", ו – 10% עד 20% חוות דיכאון לאחר לידה. מה גורם להבדל? סטרן וקרוקמן ציינו שלכל התרבויות שלהן שכיחות נמוכה של מחלות נפשיות לאחר הלידה יש טקסים שמספקים תמיכה וטיפול לאמהות חדשות. התרבויות האלה, למרות השוני הניכר, חולקות חמישה מבנים חברתיים מגינים. אלה מתוארים למטה.

1. תקופה יחודית לאחר הלידה

בתרבויות אחרות, התקופה לאחר הלידה מזוהה כזמן שונה מהחיים הרגילים. זה זמן שבו האם אמורה להתאושש, הפעילויות שלה מוגבלות וקרובות המשפחה שלה מטפלות בה. סוג כזה של עזרה היה נפוץ גם באמריקה הקולוניאלית, כשהתקופה שלאחר הלידה הייתה ידועה כתקופת "שכיבת היולדת". תקופה זו גם שימשה כזמן ל"חונכות", כאשר אמהות מנוסות יותר חנכו את האם החדשה.

2. אמצעים מגינים המשקפים את הפגיעות של האם החדשה

במהלך התקופה לאחר הלידה, אמהות מזוהות כפגיעות במיוחד. טקסי רחצה, שטיפת שיער, עיסוי, כריכה של הבטן וסוגים אחרים של טיפול אישי שכיחים בטקסים לאחר הלידה של גואטמלה הכפרית, נשי המאיה באיזור יוקטן ונשים ממוצא לטיני בארה"ב ובמקסיקו. הטקסים האלה גם כן מציינים את התקופה לאחר הלידה כשונה מזמנים אחרים בחיי הנשים.

3. בידוד חברתי ומנוחה

התקופה לאחר הלידה היא זמן לאמא לנוח, לצבור כוחות ולטפל בתינוק. מנהג הבידוד החברתי קשור לרעיון הפגיעות אצל אמהות חדשות. למשל, בפונג'אב, נשים והתינוקות שלהן נמצאים במגע רק עם קרובות המשפחה שלהן ומיילדות למשך חמישה ימים. הבידוד אמור לעודד הנקה והוא מגביל את הפעולות הרגילות של האישה. מנגד, מצופה מהרבה אמהות אמריקאיות לארח אחרים – אפילו במהלך שהותן בבית החולים. כשהן מגיעות הביתה, המנהג הזה ממשיך כשהרבה פעמים מצופה מהן לבדר משפחה וחברים שבאים לראות את התינוק.

4. עזרה תפקודית

כדי שיתקיימו הבידוד והמנוחה, אמהות צריכות להיות משוחררות מנטל העבודה הרגיל שלהן. בתרבויות אלה, מספקים לנשים מישהי שתטפל בילדים מבוגרים יותר ותדאג למטלות הבית. כמו בתקופה הקולוניאלית בארה"ב, נשים חוזרות לרוב לבית אימן כדי להבטיח שעזרה כזאת זמינה.

5. הכרה חברתית בתפקיד ובסטטוס החדש

בתרבויות שסטרן וקרוקמן בדקו, ניתנה תשומת לב גדולה לאם. בסין ובנפאל, מעט מאוד תשומת לב מוקדשת להריון, הרבה יותר תשומת לב מתמקדת באם לאחר שהתינוק נולד. זה תואר כ"לתפקד כאם לאם". למשל, הסטטוס של האם החדשה מזוהה דרך טקסים חברתיים ומתנות. בתרבות פונג'אב, יש "טקס יציאה", הכולל רחצה ושטיפת שיער טקסית על ידי מיילדת, וארוחה טקסית הנערכת על ידי ברהמין. כשהאם חוזרת למשפחת בעלה, היא חוזרת עם הרבה מתנות שניתנו לה ולתינוק שלה. כעת תקראו תיאור של טקס לאחר הלידה שמבוצא על ידי הצ'אגה מאוגנדה. הוא שונה מאוד ממה שחוות נשים אמריקאיות.

שלושה חודשים לאחר לידת התינוק, ראשה של האם מגולח ומוכתר בכתר חרוזים, היא מולבשת בלבוש עור עתיק משובץ חרוזים, נותנים לה מטה הדומה למטות הזקנים, והיא מגיחה מהבקתה שלה להופעה פומבית ראשונה עם התינוק. בהליכה איטית לכיוון השוק, מקבלים את פניהם עם שירים כגון אלה השרים ללוחמים שחוזרים מהקרב. היא והתינוק שרדו את השבועות המסוכנים. הילד לא פגיע יותר, אלא תינוק שלמד את משמעותה של אהבה, חייך את חיוכיו הראשונים, ומוכן כעת ללמוד על העולם הבוהק והרועש בחוץ.

מה חוות נשים אמריקאיות

מנגד, נשים אמריקאיות חוות לרוב שאנשים דואגים להם יותר לפני הלידה. לאשה בהריון, אנשים עלולים להציע לסחוב לה דברים, לפתוח דלתות או לשאול איך היא מרגישה. חברות יעשו לה מסיבה לתינוק (baby shower) שם היא תקבל תמיכה נפשית ומתנות לתינוק. יש שיעורים לקראת הלידה ובדיקות מעקב לקראת הלידה, והרבה אנשים שרוצים לדעת על הפרטים של חוויות היום שלה.

אחרי שהיא יולדת, לעומת זאת, תמיכה ממוקדת-אם פוחתת במהירות. במקרה אופייני, אשה תשוחרר מבית החולים 24 עד 48 שעות בלידה ואגינלית, או 2 עד 4 ימים אחרי ניתוח קיסרי. יכול, או לא, להיות לה מישהו שיעזור לה בבית, וכנראה שאף אחד בבית החולים אפילו לא שאל. בן הזוג שלה כנראה יחזור לעבודה תוך שבוע, והיא נשארת לבד וצריכה לוודא שיש לה מה לאכול, ללמד את עצמה להניק ולהחלים מהלידה. האנשים שסיפקו לה תשומת לב במהלך ההריון כבר לא נמצאים, ואלה שכן מגיעים מעוניינים יותר בתינוק. יש הבנה מרומזת ולעיתים מפורשת שהיא לא צריכה "להטריח" את נותני השירות הרפואי שלה אלא אם כן יש סיבה רפואית, והיא צריכה לחכות לדבר עם הרופא שלה עד לבדיקת המעקב לאחר שישה שבועות.

כנראה שיש משאבים בקהילה שלה שיכולים לעזור, אבל היא לא יודעת איפה הם והיא יותר מידי המומה מכדי לחפש אותם בעצמה. אז היא חייבת לדאוג לעצמה הכי טוב שהיא יכולה. זה מפליא שנשים חוות את התקופה לאחר הלידה כמלחיצה בצורה קיצונית? ספר פופולרי אחד שנכתב לאמהות טריות (אייזנברג ואחרים, 1989) מתאר את המעבר כ"סינדרלה הפוכה, הנסיכה ההריונית נהפכה לפשוטת העם לאחר לידה" עם "הנפת השרביט של הרופא המיילד" (עמוד 546).

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————————————

קת'לין קנדל טאקט קת'לין קנדל תאקט היא פסיכולוגית, יועצת הנקה בינלאומית מוסמכת, והבעלים והעורכת של הוצאת פרייקלרוס (Praeclarus Press), הוצאה קטנה המתמחה בבריאות נשים. היא המחברת של יותר מ 360 מאמרים ופרקי ספרים, והכותבת או העורכת של 23 ספרים בנושאי טראומה, בריאות נשים, דיכאון והנקה.

לרשימת הספרים שלה באמזון, תלחצו כאן.