קטגוריה: הורות

רבקה אינס

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח משנים את ההורות

מדעי המוח מרתקים אותי כבר מספר שנים. למעשה, בגלל שלמדתי על פעולות המוח הבסיסיות החלטתי לזנוח את שיטות ההורות המקובלות. אני ממש לא דוקטור למדעי המוח, ואני עדיין לא מבינה את מורכבויות המוח, אבל הגעתי להבנה בסיסית של הדברים דרך No-Drama Discipline שנכתב על ידי ד"ר דניאל סיגל וד"ר טינה פיין-ברייסון.

ד"ר סיגל הוא פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ד"ר ברייסון היא פסיכוטרפיסטית והמנהלת של Center for Connection. מה שהם חולקים בספר שלהם הוא מידע משנה חיים שכל הורה צריך לדעת. אני הולכת לשתף איתכם רק קטע קצר שאני מרגישה שהוא ממש חשוב. כמובן, אני ממליצה שתוסיפו את הספר לספריה שלכם.

בואו נחלק את המוח לשני חלקים. החלק התחתון של המוח הוא מה שד"ר סיגל וד"ר ברייסון מכנים "המוח התחתון". הוא מורכב מגזע המוח והאזור הלימבי. גזע המוח הוא מוח "הלטאה" הקדמון שלנו והוא אחראי לפעולות כמו נשימה, עיכול וויסות של מחזורי השינה. המערכת הלימבית מאחסנת את הרגשות החזקים שלנו. המוח התחתון מפותח מאוד כבר בלידה, אז הילד שלך מרגיש את כל הרגשות החזקים האלה כבר מיריית הפתיחה, אבל ניהול הרגשות האלה הוא לא אחד התפקידים של המוח התחתון.

החלק העליון, או המוח העליון כמו שהמחברים קוראים לו, אחראי לחשיבה לוגית, הקשה, קבלת החלטות, תכנון, ויסות רגשי, אמפתיה, מוסר ועוד, והוא ממש לא מפותח בלידה. למעשה, הוא לא יסתיים להתפתח עד אמצע שנות העשרים.

למה זה משנה הכל?

זה לוקח מידע שהאכילו אותנו בו שנים, כמו הרעיון שילד שמרביץ הוא פשוט מרושע וצריך להעניש אותו או שפעוט בהתקף זעם עושה עלינו מניפולציות וצריך להתעלם ממנו, ופשוט מנפץ אותו לרסיסים. זה פשוט לא נכון! ילד שיש לו התקף של המוח התחתון (הצפה רגשית אמיתית) לא יכול פשוט לעצור את ההתקף ולא משנה כמה נאיים או נשחד אותו, בגלל שהוא נעול במוח התחתון הקדמון והוא לא יכול לגשת לחלק שמאחסן את ההיגיון. ילד שמכה מישהו איבד גישה למוח העליון הלא מספיק מפותח שלו והוא מגיב מהמוח התחתון הקדמון שלו. הוא לא נבזי – הוא פשוט לא מסוגל לשלוט ברגשות ובהתנהגות שלו כל הזמן.

האם זה מצדיק התנהגות רעה? האם אנחנו פשוט מוותרים כי הם לא יכולים לשלוט בעצמם? לא, ברור שלא. להיפך, זאת בדיוק סיבה טובה בשביל להציב גבולות ולהבטיח שהם נשארים בהם. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"העובדה שאין לה מוח עליון פעיל בצורה עקבית, אשר מספק גבולות פנימיים ששולטים על ההתנהגות שלה, אומרת שצריך לספק לה גבולות חיצוניים.

אנחנו צריכים לעזור לילדים שלנו לפתח את המוח העליון – יחד עם כל הכישורים שהוא מאפשר – ובזמן שאנחנו עושים זאת, אולי נצטרך להתנהג כמוח עליון חיצוני לאורך הדרך, ובעודנו עושים זאת, לעבוד איתם ולעזור להם לקבל החלטות שהם עדיין לא מסוגלים לקבל בעצמם."

המידע הזה לא משנה את העובדה שילדים צריכים גבולות. מה שמידע הזה משנה הוא איך אנחנו מגיבים כשהם חוצים את הגבולות האלה. בפרק "המוח שלנו מגיב לחינוך", הם מדברים על היכולת לפנות לחלקים שונים של המוח של הילד שלך. התגובות ההוריות שלנו מפעילות חלק אחד של המוח כדי להשיג תוצאה אחת, או חלק אחר כדי להשיג תוצאה אחרת. אז בתגובה שלנו להתנהגות שלהם, אנחנו יכולים לפנות למוח העליון או למוח התחתון שלהם. הם שואלים את השאלה, "אם הילד שלך באמצע התקף והוא חסר שליטה, לאיזה חלק במוח תעדיפי לפנות? לקדמון הריאקטיבי? או לחלק המתוחכם המאפשר היגיון, אמפתיה והבנה-עצמית?"

כמובן, אנחנו רוצים לפנות למוח העליון. אנחנו רוצים להפעיל את החלקים הגבוהים שיכולים לעקוף את החלקים הנמוכים, הריאקטיביים. לאיזה חלק במוח אתם חושבים שעונשים פונים? לאיזה חלק פונה התעלמות? מה לגבי איומים? כל התגובות ההוריות האלה מפעילות את מוח הלטאה. הם קוראים לזה "להתגרות בלטאה".

אבל, על ידי הצגת אמפתיה, כבוד ושיתוף בפתירת בעיות, את לא נתפסת כמאיימת, ומוח הלטאה יכול להירגע. לכן עברתי מפסק-זמן (שהבן שלי תפס כאיום) לזמן-יחד (time in), כי רציתי לפנות למוח העליון שלו, ולא להמשיך להפגיז את המוח התחתון. לכן אני משתפת את שני הילדים שלי בפתרון בעיות במקום להעניש אותם.

כשבאופן עקבי אנחנו עוזרים לילדים להירגע ועובדים איתם כדי ללמד אותם לקבל החלטות, אנחנו למעשה מחזקים את הקישורים העצביים במוח העליון. ד"ר סיגל וד"ר ברייסון אומרים ש"הדרך בה אנחנו מתקשרים עם הילד שלנו כשהם עצבניים או טרודים יכול להשפיע רבות על התפתחות המוח שלהם, ולכן על סוג האדם שהם יהיו, היום ובשנים הבאות."

זה נושא נרחב, והספר מספק עצות מעשיות להטעמת המידע. אני ממליצה עליו לאין שיעור. בוא נפסיק להתגרות בלטאה! הפעילו את המוח העליון ותלמדו אותם כישורים טובים יותר.

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.orgוהיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.

הדרך האפריקאית העדינה לשינה של תינוקך

הדרך האפריקאית העדינה לשינה של תינוקך

יש הבדל בסיסי בדרך בה מגדלים ילדים ברוב העולם לעומת העולם המערבי. הוא נובע מהיתרונות המשוערות של תלות-הדדית לעומת עצמאות. לאחר שחוויתי את שתי התרבויות אני יכולה להגיד שהן יכולות ללמוד אחת מהשנייה, אבל בסופו של דבר, לבחירות ההורים יכולות להיות השפעות עמוקות לפי ההקשר התרבותי שלהן.

כשחזרתי למדינה בה נולדתי, קניה, אחרי יותר מעשור וחצי של חיים באנגליה, היה זה דחף אימהי חזק שהניע אותי. גדלתי בקניה, חוף השנהב ואנגליה והייתי להוטה שבני העתידי יגדל עם הבנה של תלות-הדדית. גם הייתי (כמו הרבה הורים טריים) נאיבית להחריד. הפעם הראשונה בה חשבתי על הורות במהלך הלילה הייתה כשנתקלתי בספר של דר. וויליאם סירס שנקרא "הורים גם בלילה". עד אז פשוט הנחתי שבהתחשב בנטייה שלי לשינה, התינוק שלי יהיה בדיוק כמוני. כמה שטעיתי.

זמן אפריקאי שונה מזמן אירופאי בכך שהדגש הוא על הפעולה שמתרחשת ולא על זמן שרירותי המוקצב לפעולה. אלה שחיים יותר בהתאמה למחזורי הטבע מוצאים בזה פחות בעיה, אבל אני חזרתי אל ניירובי שהיא דומה מאוד לכל עיר מערבית בדרך בה היא מתפקדת.

כשחזרתי לראשונה, חייתי עם אמא שלי שברוב טובה התאימה את הבית שלה להגעתי המתקרבת. היא התקינה במיוחד חדר אמבטיה עם חדר שינה צמוד. מה שבלט בהיעדרו הוא החוסר בחדר ילדים לתינוק הממשמש ובא. אפילו לא הייתה עריסה. בסגנון ההורות האפריקאי המסורתי, היה זה מקובל שבימים הראשונים אהיה עם התינוק 24 שעות ביממה, וזה כלל גם את הלילות.

יש הרבה ספרים ומאמרים שמפרטים על ה"בטיחות" של שינה משותפת. זה דבר שמשעשע הרבה אימהות בקניה. בקניה זה בדיוק הפוך כי שם נתפס כמסוכן שתינוקות ישנים בחדר לבד. איך אמא יכולה להגיב בזריזות לצרכים של התינוק, ומה לגבי הנקות ליליות?

בגלל שלא ניתנה לי האפשרות, ובגלל שלא באמת הצלחתי לדמיין אפשרות אחרת, פשוט זרמתי עם זה. הבת שלי ישנה לידי וגיליתי עולם שלם שלא ידעתי שקיים. בין גילאי 8-12 חודשים היא הייתה מתעוררת בבוקר ושרה לעצמה במשך חצי שעה לפני שהיא אפילו פקחה את העיניים. רופא הילדים שלה הודיע לי שהיא הייתה אחת הילדות היחידות שהוא ראה עם אקזמה כל כך חמורה שלא גירדה עד לדימום – בכך שהייתי לידה יכולתי לתפוס את הידיים שלה ולמרוח קרם מרגיע בכל פעם שהיא הייתה צריכה.

הלילה הפך להיות עוד הזדמנות להתחבר ולהקשר. זה גרם לי להתעניין בשינה. בקליניקה שלי, התחלתי לשאול מטופלים איך הרבה מהם (כמבוגרים) ישנים לאורך כל הלילה. הרבה פחות ממה שאתם חושבים הצליחו. הרבה קמו לשירותים, אחרים בשביל לשתות, חלק קמו באופן קבוע ומצאו דרך להתמודד עם זה וחלק נאבקו בנדודי שינה. זה גרם לי להבין שאולי מה שאנחנו דורשים מתינוקות הוא למעשה די בלתי אפשרי לחלקם וכך התחלתי לחקור את הנושא. מצאתי שהרבה תרבויות מסביב לעולם לא מחשיבות התעוררויות במהלך הלילה למוזרות ואפילו מנצלות את הזמן הזה!

בשבט הקונג בבוטסואנה שרים ומשחקים. במאה ה-16 באירופה היו בתי קפה מיוחדים בשעות הלילה ששירתו את הלקוחות המיוחדים האלה. (מיתוס 8 שעות השינה הוא מאמר שמדבר על הנושא בצורה טובה) יש אפילו תפילות קתוליות שאמורות להיאמר ב"זמן שבין שתי השינות".

זה היה מידע רב ערך לתקופה שבה הבת שלי הייתה מתעוררת לגמרי בשתיים לפנות בוקר. במקום ללכת הלוך וחזור בניסיון להשכיב אותה בחזרה עשינו דברים. אפינו, ציירנו ואחרי שעה או שעתיים היא הייתה חוזרת לישון. השלב הזה החזיק מעמד רק מספר חודשים וכשאני מסתכלת עליו אני רואה איך הצלחנו לחטוף זמן איכות שאבד לנו בימים העמוסים בהם חזרתי לעבוד.

בגיל 4 היא החליטה שהגיע הזמן – היא התעוררה בוקר אחד ובזמן שהיא פתחה את הארון היא הכריזה "למה אנחנו צריכים לחלוק הכל?" כך הגיע לסיומו המנהג העקבי של שינה משותפת. גיסתי הביאה לי מיטה, הסבתי את חדר העבודה שלי לחדר שינה והיא יצאה מחדרי ועברה לחדר משלה.

הפילוסופיה האפריקאית מאחורי שינה משותפת והורות בשעת הלילה נתנה לי ארבע שנים של שחרור. הייתי חופשיה ליהנות מהקרבה שלנו בלי רגשות אשם, חופשיה לקבל את דפוסי השינה המשתנים שלה ולחכות להופעתה של עקביות טבעית, בעודי חופשיה לשחק איתה באמצע הלילה בגלל שלא היה לחץ על כך שהיא אמורה לעשות משהו שונה ממה שהיא עשתה באותו רגע. לא היה עליה לחץ להיות עצמאית בגיל צעיר כל כך ולא היו דאגות שהיא לעולם לא תלמד לעשות את אחד הדברים הטבעיים האלה – אלא פשוט בסגנון הייחודי לה.


ג'יי.סי. ניאלהבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'יי.סי. ניאלה היא אמא, יוצרת ואוסטאופטית שנהנית לחקור את השוני שלמזלנו עדיין קיים בין התרבויות ברחבי העולם.

יש לה עוד מאמר שתורגם לעברית שנקרא "מדוע תינוקות אפריקאיים לא בוכים?".

ולאתר שלה אתם יכולים להכנס כאן.

 

Hand in Hand Parenting

אני אעזור לך לחכות

אני אעזור לך לחכות

כבר כמה חודשים, קרוב יותר לשנה, שאני עובדת על לחכות בסבלנות כשמישהו מחזיק במשהו שהבן שלי רוצה. הכל התחיל כשקיוויתי ללמד את הבן שלי איך לשתף ולשחק עם ילדים אחרים בלי שהוא יתחיל להרביץ כשלמישהו יש משהו שהוא רוצה או להיפך. למדתי להישאר קרובה אליו במהלך אותם זמנים ולשמור על הגבול הזה.

הנה דוגמה אחת שמתארת איך זה הולך. יום אחד, הבת של השכנים הייתה אצלנו. אחרי זמן מה, היה אצלה משהו שהבן שלי רצה. הייתי מוכנה לזה ובקרבת מקום. כשהוא חטף את זה, שמתי את היד שלי על הצעצוע כמו שעשיתי כבר בעבר ואמרתי לו, "היא משחקת עם זה עכשיו ואני לא בטוחה מתי היא תסיים". הוא התרגז ואמר שזה הצעצוע שלו ושהיא משחקת בו כבר הרבה זמן. חזרתי על המילים שלי, בטון רך ואוהב תוך כדי יצירת קשר עין. הוספתי ואמרתי שאני אעזור לו לחכות. כל אותו הזמן שמתי את ידי על הצעצוע כדי שאף אחד לא יוכל לשחק איתו. למדתי גם שצריך להראות לילד השני שאני אעזור לבן שלי להרפות ושאנחנו רק צריכים כמה דקות, וברוב הפעמים הילד השני נרגע קצת. חזרתי על הגבול. הוא נאבק קצת. חזרתי והבטחתי לו שאני אעזור לו לחכות ואפילו עודדתי אותו לבדוק אם יש משהו אחר שאנחנו יכולים לעשות בזמן שאנחנו מחכים. הוא עזב את הצעצוע ועשה משהו אחר עד שהיא סיימה. חזרתי על הגבול הזה הרבה פעמים.

יום אחד, כשהיינו בטיול עם הגן של הבן שלי, קרה משהו יפה. כל מבוגר היה עם שני ילדים. אני הייתי עם הבן שלי ועוד ילדה מהגן שלו. זה היה זמן לארוחת הצהריים, ולמרות שלבן שלי ולי היו את הארוחות שלנו, הארוחות של 60 הילדים האחרים, בגילאי 3 עד 5, איחרו להגיע. הם היו צריכים לחכות יותר מ-30 דקות. חלקנו את מה שהיה לנו עם הילדה, אבל היא הייתה מצוברחת בגלל משהו ולא רצתה לאכול.

אז הבן שלי עשה דבר יפה, לגמרי מיוזמתו. הוא החזיר את האוכל שלו, שילב את ידיו, ישב ליד הילדה, התכופף לעברה כשהוא מסתכל לה בעיניים ואמר, "אני אעזור לך לחכות. את יכולה לחשוב על משהו אחר לעשות בזמן שאת מחכה?" והוא חיכה איתה.

הורות יד ביד באמת עובדת.

—————————————————————————
Hand in Hand Parentingנכתב על ידי פאולה ארנולד, מועמדת להסמכה מטעם Hand in Hand.
בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

Hand in Hand Parenting הוא אתר שמטרתו לתמוך בהורים ולספק להם את התובנות והמיומנויות להקשיב וליצור חיבור עם ילדיהם בצורה שתאפשר לכל ילד לשגשג.

The Natural Child Project

נולדו לחקור

נולדו לחקור

הרגש הראשון והפשוט ביותר אותו אנחנו מגלים במוח האדם הוא סקרנות. ~ אדמונד ברק

ילדים הם יצורים מסקרנים. תחשבו על תינוק, על הידיים, לא מסוגל לזחול. הוא מושיט יד לעגיל בוהק או מתנדנד, למשקפיים שלך, מנסה למשוך אותם מהפנים שלך, הוא מושך באף שלך או מכניס לך אצבעות לעיניים או לפה. הוא נוטה קדימה ומושיט יד ותופס את האוכל שלך. העיניים שלו עוקבות אחרי התנועות של אנשים או חתולים או חפצים.

תחשבו על תינוקות זוחלים. הם יכולים למצוא את גרגיר האבק הקטן ביותר על השטיח ששאבת רק הרגע. הם מוצאים חרקים מתים על הרצפה שאת יכולה להישבע שלא היו שם קודם לכן. הם לועסים נעליים, צעצועים, וכן, אפילו חוטי חשמל. הם מגלגלים את נייר הטואלט עד שהוא נגמר, מכניסים ידיים לאסלה ומפילים ספרים מהמדף וקופסאות מהארון. אין להם שום מושג על שלי או שלך. כל מה שנמצא בהישג ידיהם הוא שלהם לחקור… הארנק של האורחת, הארוחה שלה, סל הקניות.

תחשבו על ילדים צעירים. הם נוגעים בכל דבר. הם רוצים לקחת דברים מהמדפים בסופר. הם רוצים לגעת בקישוטי הזכוכית בבית של השכנים. הם שואלים שאלות: מה זה? מי זה? מה הרעש הזה? מה הריח הזה? מתי נגיע? הם "נכנסים" לדברים ויכולים, אם לא מבינים אותם כראוי, לעצבן את המטפלים שלהם עד בלי די. ילדים צעירים כמו תינוקות ופעוטות, מתעניינים באופן טבעי בסביבתם. בלי הסקרנות הזאת, בלי הצורך הפנימי הזה לחקור ולהבין מה מציעה להם הסביבה שלהם, ילדים לא יצליחו ללמוד ולשגשג. היכולת שלהם ליצור קישורים ולהבין את העולם תהיה בסכנה וכך גם ההתפתחות שלהם.

כהורים, חשוב שנבין את התפקיד הקריטי שיש לסקרנות בעיצוב חייהם של ילדינו. אנחנו חייבים לכבד את המאפיין הפנימי הזה על ידי כך שנגיב לילדינו בחיוב כשהם מבקשים ללמוד. אל תענישו אותם כשהם נוגעים בדברים בבית שלהם או בבתי אחרים. אל תנזפו בהם בגלל שהם נוהגים ביצירתיות עם הדברים שהם מוצאים, כמו לקחת את כל הממחטות מהקופסה ולזרוק אותם באוויר כדי לראות אותם נופלים כמו מצנחים קטנים. אל תגערו בהם בגלל שהם עושים מה שהם נולדו לעשות, כלומר לחקור את הסביבה שלהם. מלמול "לא, לא, לא" הורי קבוע יכול להיות מבלבל עבור הילד. כשהם נוטים למשהו שמעניין אותם, הרבה יותר טוב אם ההורה יעבוד עם הילד כדי לחקור את אותו מושא עניין חדש. בין אם זה צמח, קערת פלסטיק, שלט רחוק או צעיף משי, תדברו עם הילדה שלכם לגבי מה שהיא רואה ומרגישה. תתארו לה אותו בשפה עשירה וצבעונית. תגעו בזה איתה. תיצרו אסוציאציות ותסללו דרך בה היא תוכל ליצור קישורים בין מה שהיא מצאה לבין העולם הגדול. תנו תוקף למה שמעניין אותה וכשתעשו זאת אתם מלמדים את הילדה שלכם על העולם בו היא חיה ובאופן בלתי נמנע גם תבנו את כישורי השפה שלה. עכשיו בכנות, האם זה לא יותר מכיף מאשר לנקוט ב"לא, לא. אל תיגעי."?

אם יש דברים מסוימים שאת מעריכה בבית שלך ואת מעדיפה שהילדה שלך לא תתעסק איתם, תרחיקי אותם לעת עתה מחוץ להשיג ידה. אל תתני לחפצים בבית שלך לקבל ערך גבוה יותר מאשר הצמיחה וההתפתחות של הילדה שלך. יגיע זמן שהילדים שלך יוכלו להבין שמשהו הוא בעל ערך עבורך ועבור המשפחה שלכם ואת תעריכי אותם על כך, אבל זה לא הוגן לצפות זאת מפעוט, או אפילו מילד צעיר, ולהשאיר את זה בהישג ידם רק מכין אותם לכישלון. תזכרו שילדים הם יצורים בעלי יכולת מדהימה להתמקד בדבר אחד שמעניין אותם בצורה כלשהי. תשתמשו בהזדמנות הזאת ללמד, להוביל, להעשיר את ההבנה שלהם. כשהילדים שלנו קטנים, יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לחקור לצידם, לעודד, להלהיב ולהעשיר. אם הילד שלך תמיד נע לכיוון משהו שאמרו לו להתרחק ממנו, אז הסקרנות שלו לא באה לידי סיפוק. זה עד כדי כך פשוט. הוא לא מתריס, כמו ששמעתי כל כך הרבה אנשים טוענים.

עדיין לא בטוחים מה לעשות כשסאלי הקטנה מתקדמת שוב לכיוון מדף הספרים? נצלו את הרגע. תתקשרו. תגידו לה מה היא רואה. תשחקו עם זה, תקישו על זה, תגעו בזה איתה. האם החפץ משמיע צליל מוזר כשנוקשים עליו? האם הוא חם או קר, רך או קשה, חלק או גושי? האם אפשר למצוא לזה שימוש שונה? האם זה בטיחותי להוריד את זה מהמדף כדי שהיא תוכל לשחק עם זה על הרצפה? ככל שמותר לילדים "לשחק" עם דברים בסביבתם המיידית כדי לספק את הסקרנות שלהם, כך קטן הסיכוי שהם יתפסו וימשכו דברים אקראיים בסביבות חדשות. מצד שני, אם נוזפים בילדים על כך שהם נוגעים בדברים בבית שלהם והם לא נוטים יותר כלפי אותו חפץ, זה לא אומר שהם מבינים למה אסור להם לגעת בו. במקום זאת, הם פשוט מייחסים אי נוחות לאותו חפץ והם נמנעים מהסיכוי ללמוד ולהרחיב את הידע שלהם.

ילדים מאותתים לנו ללמד אותם לגבי הדברים אותם הם רואים, שומעים ומרגישים. מידת העניין של ילד לסביבתו היא חסרת גבולות, אך חשוב יותר, היא טבעית. לבקש מילד ללא הרף לא לגעת בדברים בעולם שלו זה כמו להגיד לאדם רעב לא לאכול מהאוכל שמונח לפניו. חובה עלינו כהורים, לקבל יותר את הצורך של ילדינו ללמוד דרך חקירה. זה יכול לעזור גם לנו להפוך להיות סקרנים יותר אם נשאר מעורבים עם ילדינו במקום להרתיע את הסקרנות שלהם.

———————————-

ג'אן האנטבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

הפוסט נכתב על ידי מיסי וויליס, לאתר The Natural Child Project של ג'אן האנט.
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

הורות איטית

הורות איטית

מהי הורות איטית ואיך היא קשורה לחינוך פשוט?

הספר החדש שלי, הורות איטית (הוצאת מדיה 10), עוסק בהאטת קצב החיים עם דגש על האטת קצב ההורות. אני רואה ביעדי "החינוך הפשוט" כפי שהם מתבטאים במאמרים שקראתי באתר זה סוג של שאיפה להורות איטית. כדי להגדיר הורות איטית ניתן לבדוק את ההיפך ממנה, מה שאני מכנה הורות מהירה: הורות מהירה היא התמכרות לעשייה ולפעילות בלתי פוסקת מצד אחד, המובילה לחרדה ולרגשות אשם מהצד השני. הורים מהירים דוחפים את ילדיהם לפעלתנות טרחנית – חוגים לאורך כל השבוע, שיעורי עזר, טיפולים, מטלות, שיעורי בית, טיולים, מסעות, נסיעות, הסעות, מסיבות, בילויים וכדומה. רבים מההורים המהירים מתחזקים קריירה, שלא מאפשרת להם להיות הרבה עם ילדיהם. לכן הם מוציאים את ההורות ל"אאוט-סורסינג" – קבלנות משנה: קבלני המשנה, שבידיהם מפקידים ההורים המהירים את הילדות של ילדיהם, הם מורים פרטיים, מטפלות, מדריכים ועוד הרבה מבוגרים אחרים. הצד השני של המטבע הוא חרדות ודאגות בלתי פוסקות לבטיחותם ומצבם החברתי של הילדים, ריחוף הליקופטרי מעליהם כדי להגן עליהם מפגעים אמיתיים ומדומים, טיפוח הנרקיסיזם שלהם והרבה רגשות אשם בנוסח "אני לא הורה טוב מספיק". כל זה מבטל, לדעתי, את הילדות של ילדינו והופך אותם למבוגרים קטנים בטרם עת.

האנשים המכורים להורות מהירה, ואני בטוח שאתם מכירים רבים כאלה, כלל לא יודעים שהם מכורים. בספרי אני עומד על בעיה זו ומציע איך לפתור אותה ברוח ההורות האיטית: פחות פעילות, פחות חוגים, פחות הוצאות, פחות ריחוף מעל הילדים – לתת להם להיות ילדים ולהתפתח בקצב שלהם, להפסיק ללמד אותם כל הזמן ובעיקר להיות איתם ולהוות דוגמה אישית בשבילם.

הספר שלי מחולק לתשעה "דברים" שאתם יכולים לעשות כדי להפוך להורים איטיים או סתם להאט את קצב החיים: ראשית, להכיר בעובדה שאתם הורים מהירים ולבדוק אם אתם אכן מעוניינים להאט את הקצב (לא כולם רוצים בכך). הפרק השני עוסק בסביבת החיים שלכם, בסביבה החברתית ובצורך להתמודד עם התגובות להחלטה לבחור בהורות איטית. הפרק השלישי עוסק בעבודה ופנאי ומציע את האפשרות לעבוד מעט במקום "לעבוד קשה". הפרק הרביעי עוסק בשפע ונזקיו, ובודק כיצד ניתן לחיות חיים חסכוניים ואיך הם משפיעים על המרקם המשפחתי. הפרק החמישי דן בזוגיות וביכולת של בני הזוג לקיים הורות איטית בשיתוף פעולה. בפרק השישי אני בוחן את אובדן הקשר של המשפחה לטבע והתמכרותה לתקשורת, על כל הנובע ומשתמע מכך. הפרק השביעי הוא אולי החשוב ביותר – אני דן בו בצורך במנוחה ופנאי, וביכולת לא לעשות דבר – או במילים אחרות, להתבטל ולתת עצמאות לילדים. בפרק השמיני אני בודק את היחסים בין בני אדם ברוח ההורות האיטית: נורמות, דיבור, הומור, הצורך בפרטיות ובשקט. הפרק התשיעי והאחרון הוא מעט פילוסופי והוא בוחן מה אנו רוצים מעצמנו בתור הורים, למה אנו מצפים מילדינו והאם האושר הוא אכן מטרה חשובה כל כך.

קטע בסגנון "בחן את עצמך" מתוך הספר:

האם אתה הורה מהיר?

(השאלון מנוסח בלשון זכר אך מתאים לשני הג'נדרים, כמובן)

א. הילד שלך מבקש איי-פוד חדש. אתה:

  1. קונה לו מיד, לכולם יש
  2. אומר לו שאתה צריך לבדוק את זה
  3. מבקש ממנו שיעבוד קצת כבייביסיטר אצל הדודים בחופשה הבאה, ירוויח קצת כסף ואז תשתתף איתו במחיר המכשיר

ב. האם אתה עסוק בטירוף כרגע?

  1. כן, אין לי זמן לנשום ו/או לישון
  2. די עסוק, אבל יוצא הביתה בחמש. מקסימום שבע
  3. ממש לא, אני קורא ספר. אחר כך אולי אלך לבריכה

ג. חופש חנוכה הגיע. אתה:

  1. נשאר בעבודה עד מאוחר, זקוקים לי שם
  2. משתדל להגיע מוקדם יותר הביתה כדי להיות עם הילדים
  3. לוקח כמה ימי חופש כדי לבלות עם הילדים

ד. לאן תיסעו בחופשת הקיץ?

  1. לספארי באוסטרליה ואז לסקי בדרום אפריקה, או להיפך
  2. להכל כלול בבורגס
  3. לא ניסע, נישאר בבית. אולי נלך לים

ה. האם אתה מרגיש שהמירוץ שוחק אותך?

  1. שוחק? אין לי זמן לנשום, יש לי צרבת והוציאו לי את כיס המרה. אני חי בסטרס קבוע
  2. אני מרגיש שאני לא עומד בקצב, הייתי רוצה להשתדל יותר ולעבוד קשה יותר
  3. על איזה מירוץ מדובר?

ו. האם היית רוצה לבלות יותר זמן עם הילדים?

  1. לא נראה לי שזה ילך, עם כמות העיסוקים שיש לי
  2. אני משתדל לבלות איתם לפחות שעת איכות אחת ביום
  3. אני מבלה איתם המון, אולי הם כבר צריכים חופש ממני

ז. איך נראית רשימת המטלות שלך?

  1. היומן שלי עמוס עד ראש השנה הבא
  2. הרבה עבודה, אבל אני מסתדר. אני מחכה כבר לחופשה הבאה
  3. לזרוק את הפח, להכין מדיח… זהו להיום

ח. האם אתה מאמין שאבות ואימהות Can have it all?

  1. בוודאי – עם הרבה עבודה קשה
  2. אולי לא הכל, אבל כמעט הכל
  3. אין דבר כזה "שיהיה לך הכל". זו פנטזיה מגוחכת

ט. בצפון החלה סופת שלגים אדירה. תגובתך?

  1. אז יורד שלג, שייהנו שם בצפון
  2. מתכנן טיול לגולן עם המשפחה בשבת. נקווה שיישאר שלג
  3. לוקח יום חופש, מוציא את הילדים מבית הספר ונוסע איתם ישר אל לב הסופה. כמה פעמים בשנה זה כבר קורה?

י. איך נראה התפריט התזונתי שלך?

  1. תפריט? חוטף משהו בבוקר בדרך למשרד, הרבה קפה וכדורים נגד צרבת
  2. משתדל לשמור על תזונה מאוזנת, אבל זה לא פשוט
  3. הרבה מים, תפריט ים תיכוני, שלוש ארוחות מסודרות, בלי ג'אנק פוד וכל היתר

י"א. הילדה שלכם הגיעה לגיל 14. מה תקנו לה מתנה?

  1. נערוך מסיבת ענק באולם שמחות עם מיטב הזמרים הים תיכוניים, ואחר כך טיסה לסקי בצרפת
  2. מסך LCD ענק ואייפון חדיש. נקווה שהיא לא תתבאס
  3. ספרים ומשחקי חשיבה. אולי נעשה אפילו איזה טיול למדבר

י"ב. כמה טלוויזיות ומסכי מחשב יש לכם?

  1. יש טלוויזיה ומחשב בכל חדר, כך שזה… נמנמנמ… יותר מ-10, אני לא בטוח
  2. טלוויזיה אחת בסלון ושני מחשבים
  3. מחשב אחד, ואין לנו טלוויזיה

י"ג. ומה קורה עם הטלוויזיה בביתכם?

  1. פתוחה כל היום, לא משנה אם יש מישהו בבית או לא
  2. אנחנו רואים תוכניות מסוימות שאהובות עלינו
  3. כבר אמרתי, אין לנו טלוויזיה

י"ד. כמה ספרים קראת לאחרונה?

  1. מי קורא ספרים? אני קורא בעיקר תזכירים של חברות, הסכמים, חשבונות וחוזים
  2. קראתי אחד או שניים בשנה האחרונה, ועיתונים אני קורא כל יום
  3. אני קורא 3 ספרים בו זמנית, זה לא פשוט…

ט"ו. איך אתה רואה את העתיד של ילדיך?

  1. אני רואה אותם עם תואר רביעי, קריירה בינלאומית ומצליחים בכל מה שהם עושים
  2. אני מקווה שהם יקבלו את ההחלטות הנכונות בחיים
  3. עתיד? תנו לגמור קודם כל את ההווה

עכשיו סכמו את הנקודות ובדקו היכן אתם עומדים:

15 עד 24 נקודות:

אתם חיים במסלול המהיר, וייתכן שאפילו נהנים מזה במידה זו או אחרת. אין לכם זמן לכלום, אתם טובעים בעבודה, מטלות ומשימות, לא מצליחים לאכול מסודר או לישון כמו שצריך ואין לכם כמעט זמן למשפחה. כדאי לכם לזכור שחיים בסטרס מתמיד וברדיפה אחר קריירה שאין לה תאריך תפוגה אינם המתכון לחיים בריאים ונינוחים, אלא ההיפך – מתכון לחיים לחוצים, הישגיים ותחרותיים של הורה מהיר, עם הרבה רגשי אשמה מלמעלה.

25 עד 34 נקודות:

אתם בתוך "המירוץ" אבל מודעים לצורך להאט אותו, או ממש לרדת מהקרוסלה המטורפת. אתם משתדלים לאכול מסודר, לישון היטב, להפחית את התלות במסכים ולבלות יותר זמן עם הילדים. הסיבה שזה לא כל כך מצליח לכם היא שאתם לא סגורים על עצמכם בעניין ההאטה. החיים סוחפים אתכם ואתם נוטים לדחות החלטות חשובות כמו מעבר להורות איטית לרגע האחרון. רק שלא תתעוררו מאוחר מדי, כי הזמן – הוא חולף ללא הרף, הילדים גדלים וכל היתר.

35 עד 45 נקודות:

אתם לוקחים את החיים בקלות, לא נותנים לשטיפת המוח התקשורתית להיכנס לכם לוורידים ויודעים שלא חשובה הכמות, אלא האיכות. אתם מאמינים שקטן זה יפה, נהנים משטויות, מבלים הרבה זמן עם הילדים, לא מכורים לקריירה ולמסכים ומשתדלים לחשוב "ירוק", למחזר ולהיות בקשר עם הטבע. אתם לא מאיצים בילדיכם להפוך למבוגרים ולא נכנסים איתם למלחמות. מצד שני, אתם גם לא מתנהגים כמו היפים מצויים עם סיסמאות שחוקות של שלום ואהבה. אתם מודעים היטב לבעיות הכלכליות והסביבתיות ומוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עמן. ברכותינו, אתם הורים איטיים!

————————————————————–

אריאל קרסאריאל קרס הוא עיתונאי, מורה למוזיקה ומנהיג להקת הפאנק השפן הנכון

לדף הפייסבוק של הורות איטית, תלחצו כאן.

לקניית הספר, תלחצו כאן.

רבקה אינס

5 דברים שהפעוט שלכם צריך שתדעו

5 דברים שהפעוט שלכם צריך שתדעו

שלום. אני הפעוט שלכם, ויש כמה דברים שאתם צריכים לדעת עלי. יהיה טוב יותר לכולנו אם תדעו את הדברים האלה. כמו כן, תנו לי לאכול עוגייה בזמן שאתם קוראים את זה.

עצות עבור הורים לפעוטות:

1. יש לי גם מוח של פעוט

אתם מכירים את החלק במוח האחראי על חשיבה לוגית, יצירת אסטרטגיות ותכנונים, חיזוי ואומדן של תוצאות אפשריות להתנהגות שלי ודחיית סיפוקים? קוראים לו קליפת המוח הקדם-מצחית, ואצלי הוא מאוד לא מפותח! הוא בכלל לא מתחיל להתפתח עד בערך גיל 4, והוא יסיים רק כשאהיה בשנות העשרים!

זה אומר שאני לא יכול בכלל לעשות עליכם מניפולציות כשאני בוכה או כשיש לי רגשות עזים. מניפולציה דורשת תכנון ויצירת אסטרטגיות. פשוט ממש רע לי כשיש לי התקף זעם או כשאני אגרסיבי, ומה שאני צריך זה שתעזרו לי.

הדרך הטובה ביותר לוודא שקליפת המוח הקדם-מצחית שלי מתפתחת כשורה היא להראות לי איך אתם משתמשים בשלכם, כי אני ממש אוהב לחקות אתכם, ואז, כשאהיה קצת יותר גדול, תעזרו לי להשתמש בשלי על ידי כך שתלמדו אותי דרכים להירגע, תראו לי איך להזדהות ותעזרו לי ללמוד איך לפתור בעיות ולמצוא פתרונות. המוח שלי ואני נודה לכם כשנגדל!

2. יש לי צרכים

בקשר לקליפת המוח הקדם-מצחית הבלתי מפותחת, עכשיו אתם יכולים להבין ששיגועי שעת השינה ובעיות הגמילה מחיתולים שלי הם לא באמת תוכנית אב לשגע אתכם. נשבע. פשוט שעת השינה לא כיפית כמו לשחק איתכם, והחיתול ממש מתאים לי.

בגלל היכולת המעורערת שלי לצפות ולשקול תוצאות אפשריות ולשלוט בדחפים שלי, אתם עשויים לחשוב לפעמים שאני שובב. רק תנסו להבין שכל מה שאני עושה הוא בשביל לענות על צורך, כי זה מה שמוביל אותי כרגע. החלק היחיד של המוח שלי שמפותח לגמרי (גזע המוח) עוסק בסיפוק הצרכים שלי. אז, אם אתם רוצים שאלך לישון,  בואו נהפוך את זה לשגרה מתוקה, נתכרבל קצת, ואני ממש אוהב כשאתם מעסים לי את הגב.

3. אני מה שאתם אומרים שאני

הזהות שלי מתגבשת עכשיו, וברגע זה אני רואה את עצמי כמו שאתם רואים אותי. אז, אם אתם רואים אותי כשובב או רע, ככה אני אראה את עצמי. אם תראו אותי כנחמד ונהדר, ככה גם אני אחשוב על עצמי. אה, ורק שתדעו, אני תמיד אנסה לחיות לפי הזהות שלי, זה מה שבני אדם עושים. אם אתם רוצים שאהיה נחמד וטוב לב, תתפסו אותי כשאני עושה דברים כאלה ותגידו לי! אני אוהב לשמוע אתכם אומרים דברים טובים עלי, וכשאתם רואים אותי כבן אדם טוב, אני רוצה להתנהג ככזה.

(אני לא ממש מסכים עם הנקודה הזאת. חשוב מאוד לראות את הילדים שלכם כאנשים טובים, ויחד עם זאת צריך מאוד לשים לב לדעתי אם התשבוחות באות כדי "לחזק" את הפעוט, או אם אלה פשוט דברים שנאמרים מהלב ואין לנו ציפיות שבזכות זה ששיבחנו את הפעוט שלנו, הוא יתנהג שוב באותה צורה. כי אם היינו באמת חושבים שהילדים שלנו "טובים" לא היינו מרגישים צורך לשבח אותם כל כך הרבה. אפשר לקרוא עוד על הנושא במאמר המתורגם של רובין גריל — עידן.)

4. תהיו מחוברים

אני יודע שאני שולח לכם מסרים מנוגדים. דקה אחת אני רוצה להיות עצמאי, וברגע הבא אני רוצה שתחזיקו אותי על הידיים לעולמים. תאמינו לי, החיבור שלי איתכם הוא עדיין הדבר הכי חשוב בחיי. אז, למרות שאני צריך שתאפשרו לי לחקור בביטחון, אני גם צריך שתהיו חוף המבטחים שלי.

ההתקשרות שלנו משפיעה לא רק על ההתנהגות שלי, ופה אני אצוטט כמה אנשים ממש חכמים, "חוקרים מצאו שתבניות התקשרות המתבססות בשלב מוקדם יכולות להוביל למספר תוצאות. למשל, ילדים שהתקשרו בבטחה כתינוקות נוטים לפתח הערכה עצמית והסתמכות-עצמית גדולות יותר כשהם גדלים. ילדים אלה נוטים להיות עצמאיים יותר, להצליח יותר בבית הספר, לנהל מערכות יחסים חברתיות מוצלחות וחווים פחות דכאון וחרדה."

בעקרו של דבר, מערכת היחסים שלנו והחיבור בינינו קובעים את הדרך בה אבנה מערכות יחסים ואתחבר אל אחרים במהלך חיי!

5. אף אחד לא מושלם…

אני לא צריך שתהיו מושלמים. אני צריך שתפגינו אהבה והתקשרות. אנחנו נעבור את זה ביחד, אתם ואני. גם אני אוהב אתכם עד הירח ובחזרה, אתם יודעים. פשוט תראו אותי כבן אדם קטן שהצרכים שלו חשובים. תטפחו אותי, תדריכו אותי ותאהבו אותי ללא תנאים, כי גם אני לא אהיה מושלם, ואני צריך לדעת שאתם האדם האחד הזה שרואה את האור שלי – את הטוב שבי – אפילו כשאני מפשל. גם לי יש הרבה דברים ללמד אתכם. בואו נהנה מהימים הרגילים והמופלאים שלנו ביחד, כי אני לא אשאר קטן להרבה זמן.

מקורות:

http://bridges2understanding.com/maturation-of-the-prefrontal-cortex/

http://www.2knowmyself.com/What_is_self_concept/definition_of_self_concept_perception

http://psychology.about.com/od/loveandattraction/a/attachment01.htm

—————————————————————————————————————–

רבקה אינסבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

רבקה אינס היא המייסדת של positive-parents.org והיוצרת של Positive Parenting: Toddlers and Beyond. היא המחברת של, The Newbie's Guide to Positive Parenting והייתה מחברת שותפה של Positive Parenting in Action: The How-To Guide to Putting Parenting Principles in Action in Early Childhood, שניהם רבי מכר בקטגוריות שלהם באמזון. היא אמא מוקירת תודה לשני בנים.

דר. ג'יימס מקנה

השיחה שלי עם המומחה לשינה משותפת ג'יימס מקנה

השיחה שלי עם המומחה לשינה משותפת ג'יימס מקנה

פורסם במקור בהאפינגטון פוסט

דר. ג'יימס מקנה הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ומנהל מעבדת השינה ההתנהגותית לאמהות ותינוקות באוניברסיטת נוטרדאם. הוא מומחה בעל שם עולמי לשינת תינוקות – ובמיוחד לשינה משותפת ביחס להנקה. בשיחות שלנו, הוא שיתף את התובנות שלו על שינה משותפת ודפוסי שינה ביפאזית ונתן עצות להורים חדשים.

אתה תומך בשינה משותפת – תאר את המחקר שלך על סידור שינה זה. באילו אוכלוסיות הוא נפוץ? מה היתרונות של שינה משותפת?

המחקר שלי על שינה משותפת של אמהות ותינוקות התחיל כשגילינו שאשתי בהריון. כמו כל הזוגות שעומדים להיות הורים, רצנו לקנות את כל ספרי ההורות. אבל אחרי שקראנו כמה ספרים שעוסקים בדרך הטובה ביותר לטפל בתינוק שלך נשארנו עם שתי מסקנות: או שכל מה שלמדנו באנתרופולוגיה, תחום המומחיות שלי, היה שגוי, או שכל ההמלצות המערביות האלה לגבי הטיפול הטוב ביותר בתינוק שלך בכלל לא עסקו בתינוקות. אולי הם עסקו בכל מה שקשור לאידיאולוגיות התרבותיות והערכים החברתיים המערביים העדכניים שמשקפים את מה שאנחנו רוצים שתינוקות יהפכו להיות, במקום במי הם באמת ומה הם צריכים.

בכל קורס מבוא לביולוגיה אנתרופולוגית, סטודנטים לומדים שתינוק האדם הוא היונק העליון הכי פגיע, תלוי-מגע ואיטי להתפתח, בעיקר בגלל שבני אדם נולדים טרם זמנם מבחינה נוירולוגית, ביחס ליונקים עליונים אחרים. כדי שתינוק האדם יעבור בבטחה בפתח האגן הצר של האם, שהוא צורך אדריכלי להליכה זקופה, התינוק צריך להיוולד רק עם 25 אחוז מנפח המוח הבוגר שלו. המשמעות היא שהמערכות הגופניות שלו לא יכולות לתפקד בצורה מיטבית בלי מגע עם גוף האם, אשר ממשיך לווסת את התינוק בצורה דומה לזו שנעשתה בהריון. אשלי מונטאגו, הגיבורה האינטלקטואלית שלי, קראה לתינוקות האדם "עוברים חיצוניים" (extero-gestates). נגיעה בתינוק משנה את הנשימה, חום הגוף, קצב הגדילה, לחץ הדם, מידת הדחק והגדילה עצמה. במילים אחרות, גוף האם הוא הסביבה היחידה לה מותאם תינוק האדם. כמו שאמר דר. ויניקוט, פסיכולוג הילדים המפורסם, "אין תינוק, יש תינוק ומישהו."

זוהי נקודת פתיחה נכונה מבחינה מדעית להבין למה תינוקות לעולם לא יסכימו או יגיבו לתזכיר שאומר שהם צריכים לישון לבד. סביבת השינה המבודדת מייצגת משבר נוירולוגי לרך הנולד כיוון שהמיקרו-סביבה הזאת לא תקפה לסיפוק הצרכים הבסיסיים של תינוקות. אכן, שינה בחדר לבד וחוסר בהנקה מוכרים כיום כגורמי סיכון בלתי תלויים למוות בעריסה, עובדה שמסבירה למה רוב העולם לא שמע על תסמונת המוות בעריסה.

אשתי ואני היינו המומים כשקראנו מה היה לחוקרי שינת ילדים להגיד לגבי שינה נורמלית לתינוקות והרעיון של "הרגעה עצמית". כבר אז ידענו שזה לא יותר ממבנה חברתי חסר ראיות אמפיריות שיגבו את מהימנותו.

כשנולד בני, גיליתי שאני יכול לשנות את הנשימה שלו על ידי שינוי מהירות הנשימה שלי, כאילו היינו אמורים להיות מתואמים אחד עם השני. המחקר שלי אישר מאוחר יותר שהנשימה של האם והתינוק מווסתת על ידי הנוכחות אחד של השנייה – קולות השאיפה והנשיפה, ההתרוממות והשקיעה של החזה והפחמן הדו-חמצני שננשף על ידי אחד ונשאף על ידי השנייה מזרז את הנשימה הבאה! טענתי במאמרים מדעיים שזה סימן נוסף שמזכיר לתינוקות לנשום, מנגנון אל-כשל למקרה שמעברי הנשימה הפנימית של התינוק יגמגמו.

חקרתי את ההשפעות הגופניות השליליות של הפרדה קצרת-טווח על גורי קופים – כמו קצב פעימות לב, נשימה, חום גוף, פגיעות לווירוסים, רמות קורטיזול, עיכול וגדילה. איך יכולתי להיות מופתע שהיונק העליון הכי פחות בוגר – אנחנו – יהיה אפילו רגיש יותר לכל האותות החושיים? החזקה, נשיאה ושינה עם התינוק הם לא רק רעיונות חברתיים נחמדים, אלא תרומה חשובה לרווחתם של התינוקות.

החלטתי לקחת את הידע שלי על התנהגות יונקים-עליונים, להכיל אותו עלינו, ולראות אם מגע לילי (הנקה ושינה משותפת) באמת יווסתו תינוקות בדרכים אותן תיארתי, ומה קורה כשתינוקות ישנים לבד. הובלתי קבוצת מדענים שתיעדו בפעם הראשונה את ההשפעות ההתנהגותיות והגופניות של שינת תינוקות מבודדת ואיך נראית שינה כשהיא נמדדת בהקשר השינה המשותפת וההנקה בהם היא התפתחה.

הראינו איך המודליות החושית של אימהות ותינוקות משפיעות בצורה הדדית אחד על השנייה. לא רק האמא משנה את השינה והמצב הגופני של התינוק, אלא גם התינוק מווסת את ההתנהגות ואת המצב הגופני של האם.

חשוב לזכור שהשינה המשותפת של אימהות ותינוקות עברה אבולוציה, אבל לא כך המיטות וכלי המיטה. אנחנו חייבים לנקוט באמצעי זהירות. אבל שינה משותפת יכולה להיות מגוננת כשהיא מקושרת להנקה. אנחנו יודעים היום שהרבה אימהות מניקות בוחרות בשינה משותפת בדיוק בגלל שהן מצליחות לישון יותר, לנהל את אספקת החלב שלהן בצורה טובה יותר, ולהתקשר בעוצמה חזקה יותר עם התינוקות שלהן.

כשעושים זאת בצורה בטיחותית, שינה משותפת משמחת אימהות (ואבות!) ותינוקות, ויש לה השפעות חיוביות על גדילת ילדים. אסור להכפיש או להגיד על אימהות שהן לא-אחראיות בגלל שהן ישנות עם התינוקות שלהן. למעשה, 90 אחוז מבני האדם ישנים עם התינוקות שלהן בצורה כזו או אחרת!

צוטטת על כך שכל בני האדם למעשה ישנים בצורה ביפאזית כשאמרת: "באמריקה, מצפים ממך ללכת לישון ב 23:00 ובעצם למות עד השעה 7:00, ואם זה לא קורה, אתה סובל מבעיה – נדודי שינה." איך אתה מגיב לכותרות שנותנות גבולות ברורים לכמות השינה שאנחנו "אמורים" לקבל?

נראה שחילוף החומרים האנושי מאט את הקצב בשעות אחר הצהריים, ובסבירות גבוהה, הביולוגיה שלנו נוטה לצורה מסוימת של שינה ביפאזית. העובדה שבתרבויות מגוונות אנשים מצליחים להתאים את עצמם לביולוגיה הזאת משקפת ללא ספק את העבר האבולוציוני שלנו, שהתפתח באזורים טרופיים שם היה צורך להימנע מהחום הכבד של היום.

הערכים החברתיים תוחמים, אם לא מווסתים, איך ומתי אנחנו ישנים. בארה"ב הביטוי, "אני לא רוצה שיתפסו אותי מנמנם", מרמז שנמנום הוא סוג של עבירה. תרבויות אחרות, לעומת זאת, מעדיפות נמנומים או סיאסטות במהלך היום.

הצורך האבולוציוני להיות דרוך במהלך השינה ולהתעורר במהירות איפשר לבני האדם להסתגל לאתגרים בסביבות חברתיות, פסיכולוגיות ורגשיות משתנות. לכן חשוב לכבד שוני בין אנשים ולקחת בחשבון את הבריאות הכללית ממספר נקודות מבט. אני מרגיש חוסר נוחות כשאני קורא כותרות עם הצהרות חד משמעיות, שיכולות לגרום לאנשים עם דפוסי שינה פחות סדירים לעצבנות, במיוחד כשהם מרגישים מצוין ומלאי אנרגיה במהלך היום. וכשכל המחלות והתסמונות מוסברים במונחים של מחסור כרוני בשינה, אנחנו צריכים להבין שההערכה של מהי הסיבה ומהי התוצאה היא דבר קשה.

כמומחה לשינת תינוקות, אילו טיפים אתה יכול לתת להורים חדשים שיעזרו לילד שלהם (ולעצמם) לישון?

תעשו מה שעובד במשפחה שלכם ותסמכו על עצמכם שאתם מכירים את התינוק שלכם יותר טוב מכל סמכות חיצונית. אתם מבלים את רוב הזמן עם הילד שלכם, וכל תינוק הוא שונה. פעוטות, ילדים וההורים שלהם, נפגשים במגוון דרכים שונות. למעשה, אין תבנית למערכת היחסים שנפתח. כשזה מגיע לסידורי שינה, הרבה משפחות מפתחות ומפגינות רעיונות מאוד גמישים בנוגע לאיפה התינוק שלהם "אמור" לישון. הורים עם רעיונות פחות נוקשים לגבי איך ואיפה התינוקות שלהם אמורים לישון נוטים באופן כללי להיות שמחים יותר ומאוכזבים פחות כשהילדים שלהם לא יכולים לתפקד כמו שהם "אמורים" – כלומר, לישון כל הלילה.

מעל לכל, תזכרו שלתינוקות אין אג'נדה. הם לא מנסים להקשות עליכם, או לתמרן אתכם. עם כאלה מוחות קטנים ולא מפותחים, הם הכי קרובים לגנים שלהם מאשר כל אדם יכול להיות ויש להם שליטה מועטה על ההתנהגות שלהם. בשישה-שבעה החודשים הראשונים לחייהם, לתינוקות אין "רצונות", רק צרכים. תזכרו שתינוקות הם "קורבנות" של ההתנהגות שלהם בדיוק באותה מידה כמו שאתם עלולים להיות.

הדבר החשוב עבור שביעות הרצון של ההורים הוא לא לקבל מה שאנשים אחרים אומרים שהם צריכים לעשות. במקום זאת, תהיו פתוחים לדרך בה מערך מערכות היחסים שמרכיב את המשפחה שלכם מצטלב ותזרמו עם הפתרונות שעובדים. תנסו לא לשפוט את השינה של התינוק שלכם. אל תבלבלו את ההמלצה הרפואית לשינה טובה עם "טוב מוסרי" – הרעיון שתינוקות "טובים" ישנים כל הלילה. ההמצאה התרבותית הכי גרועה להורים היא הרעיון של "תינוק טוב".

————————————

לכל המאמרים של דר. ג'יימס מקנה, תלחצו כאן.

ג'יימס מקנהמומחה בעל שם עולמי בשינת תינוקות – בשינה משותפת, ובמיוחד בקשר שלה להנקה, דר. ג'יימס מקנה הוא סמכות מצוטטת לרוב בנוגע לנושא ההורות המדובר הזה. כמנהל המעבדה לשינת אמהות-תינוקות באוניברסיטת נוטרה דאם, הוא ידוע כראשון שערך מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים על ההבדלים בין שינה ביחד ובנפרד של זוגות אמהות-תינוקות. מקנה הוא תומך נלהב של שינה משותפת ומתמקד במחקרו ביחס שבין סידורי שינה, שיטות האכלה, וגורמי סיכון לסינדרום מוות בעריסה. המחבר של “Sleeping With Baby: A Parent’s Guide to Co-sleeping" מקנה פירסם יותר מ 130 מאמרים בבטאונים פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים ורפואיים, והשלים שני מחקרים על מוות בעריסה ושינת תינוקות.

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

אלטה סולטר

למה קיימת התנהגות בעייתית אצל ילדים

למה קיימת התנהגות בעייתית אצל ילדים

כל הילדים מתנהגים לפעמים בדרכים מעצבנות, דוחות או מכאיבות והם לא תמיד משתפים פעולה עם הבקשות שלנו. לפני שאנחנו מתמודדים עם התנהגויות בלתי הולמות אצל ילדים, יוכל לעזור לנו אם נדע למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כשאנחנו יודעים זאת, קל לנו יותר להיות פותרי בעיות. אנחנו יכולים להסביר כמעט כל התנהגות לא מקובלת אצל ילדים על ידי אחד משלושת הגורמים הבאים.

1. הילד מנסה למלא צורך לגיטימי.

לילדים יש הרבה צרכים שלא תמיד מתמלאים, אפילו על ידי ההורים הטובים ביותר. אבל, כל צורך צריך להתמלא אם אנחנו מצפים להתנהגות "טובה". הצרכים הברורים הם מזון, בגדים, מחסה ואהבה. צרכים נוספים הם קרבה גופנית, תשומת לב אישית, סביבה בעלת גירוי אינטלקטואלי, פעילויות בעלות משמעות וכבוד.

כשהצרכים של ילדים לא מסופקים, הם יעשו כל מה שישיג את תשומת ליבנו. ילד שרעב לארוחת ערב עלול להכות שוב ושוב בעיתון שאבא שלו קורא כדי להשיג את תשומת ליבו. ילד שמרגיש משועמם כשהוא מחכה בתור בבנק או בדואר עלול לספק לעצמו גירוי מעניין יותר על ידי התרוצצות. זה לא מציאותי לצפות שילדים צעירים יתנהגו יפה כשהם רעבים או משועממים. כדי למנוע בעיות כאלה, יכולים להיות לנו חטיפים בריאים בהישג יד, ואנחנו יכולים להביא צעצועים פשוטים כדי להעסיק את הילדים אם אנחנו מצפים לזמני המתנה ארוכים.

ילדים צריכים הרבה תשומת לב אישית, אבל קשה להם לבקש זאת בדרכים בוגרות. במקום זאת, הם עלולים לסרב לשעשע את עצמם, להדבק אל הוריהם או אפילו להתחיל לריב עם אח או אחות. אנשים הרבה פעמים אומרים על ילד שובב, "הוא רק מנסה להשיג תשומת לב", כשהם רומזים שהוא לא צריך לקבל תשומת לב בגלל שאין לו צורך לגיטימי. אבל, הצורך בתשומת לב הוא לגיטימי לגמרי, וילדים לא מבקשים יותר ממה שהם צריכים.

2. לילד חסר מידע (או שהוא צעיר מידי בשביל להבין או לזכור).

ילדים נולדים ללא שום ידע לגבי העולם המורכב שלנו. הם צריכים ללמוד שחלונות הם שבירים, שאנשים לא אוהבים פירורים על המיטה שלהם ושרחובות סואנים הם מסוכנים. כהורים, אנחנו צריכים לספק להם את המידע שהם צריכים בשביל לחיות בבטחה ובשמחה בחברה שלנו. מעניין לדעת שהמילה Discipline (משמעת, חינוך) מגיעה מהמילה הלטינית שמשמעותה "ללמד".

אנחנו לא יכולים לצפות מפעוטות (מתחת לגיל שנתיים) ללמוד לציית לחוקי הבית מכיוון שאין להם את היכולת להבין את המושג של חוק. הם חיים ברגע הנוכחי, ואנחנו צריכים להתנהג בכל סיטואציה בסבלנות כאילו הוא היה חדש לגמרי. מהסיבה הזאת אנחנו צריכים לבנות גבולות בגדר האפשר בסביבה של הפעוט על ידי הפיכתה לידידותית לתינוקות. כשהתנהגות לא מקובלת מתרחשת אצל ילד כה צעיר, במקום לנסות לקבוע חוקים, הגישה הטובה ביותר היא להבין מה הצרכים של הילד ברגע זה ולמצוא דרכים מקובלות לספק אותם. לדוגמה, אם הבת שלך קורעת את העיתונים שעוד לא קראת, את יכולה להניח אותם מחוץ להישג ידה, אבל להביא לה עיתונים ישנים שתוכל לקרוע.

בסביבות גיל שנתיים, רוב הילדים מתחילים להבין את הרעיון של חוקים והם יכולים לזכור ולציית למספר מוגבל. אבל אנחנו לא צריכים לצפות ליותר מידי מבני שנתיים-שלוש. בהדרגה, במהלך שנות הילדות המוקדמות, ילדים יכולים לזכור יותר מחוקי הבית והם בדרך כלל מסכימים לציית לשמוע להם, בתנאי שלא נמנעים מהם הצרכים המידיים שלהם. כשקובעים חוקים, תמיד יהיה יותר יעיל אם נסביר, בשפה שהילד יכול להבין, למה אנחנו קובעים חוקים מסוימים. (לדוגמה: "אתה יכול לשחק עם מים במקלחת אבל לא בסלון, כי אני לא רוצה שהשטיח יירטב.") תהיו מוכנים לתת תזכורות ככל שצריך.

דרך יעילה להעביר מידע היא לתת לתוצאות טבעיות להתרחש, כשזה מתאים. למשל, אם הבן שלך בוחר לא לנקות את החדר שלו, יכול להיות שהוא יצטרך את התוצאה של לא למצוא צעצוע שהוא אוהב כשהוא רוצה אותו. הוא ילמד את התועלת בסידור החדר בצורה הרבה יותר יעילה בדרך הזאת מאשר על ידי הרצאות או שליטה הורית. אף על פי שתוצאות טבעיות יכולות להיות מועילות, אני לא ממליצה ליצור תוצאות מלאכותיות או "הגיוניות", כי ילדים חווים אותם בדרך כלל כעונשים והם עלולים לכעוס ולהתרעם.

עוד דרך לתקשר מידע היא לתת "מסר-אני". למשל, "אני שונא פירורים על המיטה שלי!" צורה זו של תקשורת מאפשרת לילדים לדעת איך אנחנו מרגישים ויכולה להיות יעילה בשינוי ההתנהגות שלהם. היא הרבה יותר יעילה מלתת הוראות ("לך תאכל במקום אחר") או "מסר-אתה" ("אתה תמיד מלכלך").

ילדים ממשיכים להזדקק למידע ככל שהם גדלים. אפילו לבני נוער, עם כל כמה שהם נראים מתוחכמים, יש עדיין הרבה מה ללמוד. בכל פעם שמתרחשת התנהגות בלתי-הולמת, זה תמיד רעיון טוב לבדוק את האפשרות שפשוט חסר לילד שלכם המידע שיכול לאפשר לו להחליט החלטות חכמות יותר לגבי ההתנהגות שלו.

3. הילד סובל מלחץ או מטראומה שהוא לא החלים ממנה

זאת אולי הסיבה הכי חשובה, והכי פחות מובנת להתנהגות בלתי-הולמת. ילדים לא ממש יודעים להביע את רגשותיהם בצורה רהוטה. במקום זאת, הם מנסים להראות את הרגשות שלהם דרך ההתנהגות שלהם.

כשילד מרגיש פחד, פגיעה, קנאה, תסכול, כעס, אכזבה, רתיעה, בלבול או חוסר בטחון, הוא יתנהג בדרכים שיתנו רמזים לגבי הרגש שלו. לדוגמה, ילדה צעירה שמדמיינת עכבישים בחדר שלה עלולה להתנגד ללכת לישון. אח גדול בעל קנאה עלול להקניט את אחותו הקטנה. ילד מתוסכל או מפוחד מאוד עלול להתחיל להרביץ או לנשוך ילדים אחרים. ילד שמרגיש חוסר בחיבור או חוסר ביטחון עלול להתבכיין או להדבק למבוגר.

אחרי שפסלתם את כל הצרכים האפשריים וחלקתם מידע חיוני, אתם יכולים לשקול שהתנהגות בלתי-הולמת יכולה להיות סימן שהילד חווה רגשות עזים וכואבים. במקום להרצות או להעניש, אתם יכולים לנסות להבין למה הילד מרגיש פגוע, מתוסכל או מפוחד. אם אתם יכולים להפטר מגורם הלחץ ולספק רוגע, קרבה ואהבה, ההתנהגות של הילד עשויה להשתפר.

אולם לפעמים, אין סיבה מיידית לרגשות הפגועים של הילד. במקום זאת, הילד עלול לסבול מטראומה קודמת שהוא עוד לא החלים ממנה (כמו טראומת לידה, אשפוז במהלך הינקות, דכאון לאחר לידה של האם או התעללות). ילדים עם טראומות מוקדמות כמו אלה שומרים בליבם הרבה פעמים רגשות זעם או פחד חזקים, שעלולים להוביל לבעיות התנהגות קשות. אירועים טריים יותר, כמו ויכוח עם חבר, סרט מפחיד או אכזבה, יכולים גם להיות בבסיס ההתנהגות הבעייתית של הילד. כשילדים סובלים מההשפעות של אירועי עבר מכאיבים, סביבה נטולת לחץ ומלאת אהבה כנראה לא תספיק בשביל לשנות את ההתנהגות שלהם.

למזלנו, ילדים יודעים איך להבריא מטראומות על ידי שחרור רגשות כלואים תוך כדי משחק, צחוק, בכי והתקפי זעם. התפקיד שלנו הוא לתמוך במנגנונים משחררי הלחץ האלה המאפשרים פורקן בריא של כעס, פחד או צער. ילדים שבוכים וזועמים על אירועים חסרי חשיבות כביכול מנסים בדרך כלל להחלים מטראומות או תסכולים קודמים. אם אנחנו יכולים להיות מאזינים ולוחות תהודה אוהבים, הילדים שלנו יחלימו מהטראומה, והרבה מההתנהגויות המגעילות, המכאיבות וחוסר שיתוף הפעולה שלהם פשוט ייעלמו. חשוב לזכור שתמיד יש סיבה טובה (בין אם היא בהווה או בעבר) לדמעות והתקפי הזעם של ילדים.

כשילדים פוגעים באחרים, אנחנו יכולים לעזור על ידי התערבות והפרעה אוהבת להתנהגות (אם באופן מילולי או עם ריסון עדין). אם נראה שיש לילד יום קשה, הוא מרביץ או נושך ילדים אחרים, אתם יכולים להוציא אותו מהחברה אך תישארו איתו, תאחזו בו ותגידו לו, "אתה נראה מאוד נסער היום. בוא נשאר יחד לזמן מה." זה לרוב מאפשר בכי, שהוא מפיג המתחים הנדרש. אחרי בכי טוב בזרועותיך, הוא ירגיש הקלה וחיבור אליך, וכנראה שהוא לא יראה עוד סימנים להתנהגות תוקפנית.

לפעמים, כששני ילדים מתווכחים או רבים, גישה יעילה היא לשמש כמתווך. אתם יכולים לעודד כל ילד לספר מה קרה ולהביע את הצרכים והרגשות שלו או שלה (זה עלול לכלול גם בכי). בלי לשפוט או לצודד, אתם יכולים לשקף בחזרה מה כל ילד מרגיש ולעודד אותם למצוא פתרון לסכסוך ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנו.

סיכום

רוב ההתנהגות הבעייתית יכולה להיות מוסברת על ידי העובדה שלילד יש צורך לגיטימי, חסר לו מידע או שהוא סובל מלחץ או טראומה שהוא לא החלים ממנה. לכן, עונשים ויחס קר אף פעם לא יעזרו בטווח הארוך. זה פרדוקסלי, אך עדיין נכון: ילדים צריכים הכי הרבה תשומת לב אוהבת כשהם מתנהגים בצורה שהכי פחות ראויה לה! אם אנחנו יכולים לזכור לחפש מתחת לפני השטח כדי להבין למה ילדים פועלים בצורה מסוימת, אנחנו יכולים לתת להם את תשומת הלב המתאימה לכל סיטואציה.

—————————————————————————————————————–

אלטה סולטרבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דר. אלטה סולטר היא פסיכולוגית התפתחותית שוויצרית/אמריקאית, שלמדה אצל ז'אן פיאז'ה בשוויץ לפני שקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה. היא מתמחה בהתקשרות, טראומות פסיכולוגיות ושיטות חינוך חסרות ענישה.

ב 1990 היא ייסדה את המכון להורות מודעת (The Aware Parenting Institute)

4 ספרים שלה תורגמו לעברית:

  • התינוק יודע (נמכר במעל ל 150,000 עותקים ברחבי העולם)
  • גם הילד יודע
  • בכי והתקפי זעם – כיצד להגיב לבכיים של תינוקות וילדים
  • משחק ההתקשרות
מג קונלי

5 דברים שלמדתי כשאמרתי כן לבת שלי במשך 24 שעות

5 דברים שלמדתי כשאמרתי כן לבת שלי במשך 24 שעות

בת השש שלי חזרה מסבתא שלה בשבוע שעבר עם ניצוץ של "יש לי רעיון מבריק" בעיניה.

"היי, אמא! ראיתי דיסני ג'וניור והיו שם ילדים שדיברו על לעשות 'יום כן'! זה יום שבו ההורים צריכים להגיד כן! לכל מה שהילדים מבקשים! אנחנו יכולים לעשות את זה? אפשר לעשות 'יום כן'?"

המחשבה הראשונה שלי הייתה, "בגלל זה אין לנו כבלים".

המחשבה השנייה שלי הייתה, "למה לא?"

החלטנו שהבקשה שלה צריכה לכלול את אחותה הקטנה, שעוד לא מבינה את הרעיון, אבל תאהב את הבילוי. אחרי זה העלינו רק ארבעה חוקים: בלי לנסוע יותר משעה מחוץ לעיר, בלי צבע קבוע לשיער, בלי קניות מעל 100 ש"ח ושום דבר שיכול לפגוע בנו או בכל אחד אחר. לבסוף קבענו תאריך לניסוי הגדול בחיוב.

אני כותבת את הפוסט הזה מהצד השני של חניכת "יום הכן" שלנו, ואני מותשת. הייתי צריכה להשקיע באיזה משטר ויטמינים בשבוע שקדם ליום הגדול. אבל אם נתעלם מהעייפות, אני חייבת להגיד, הילדה הזאת והרעיון הקטן הגדול שלה הזכירו לי כמה דברים שהמוח האימהי העייף שלי שכח במהלך השנה האחרונה.

1. הילדים שלי הם לא מפלצות קטנות שמנסות להביס אותי

תשמעו, אני יודעת שזה נשמע קצת דרמטי, אבל לפעמים, ככה זה מרגיש. ויש לי ילדות טובות! ילדות קלות. ילדות כאלה ששומרות על עצמן ואומרות לי תודה אחרי ארוחת הערב.

אבל עדיין.

יש ימים שאני מרגישה שאני עוטה שריון לפני שאני צריכה להיכנס לזירת האימהות. כי לפעמים, זה מרגיש כאילו זה אני נגדן. השיעורים שאני צריכה ללמד מול המוחות המשוטטים והרגליים הזריזות. בית נקי מול ידיים דביקות. שעת שינה מול תירוצים בלתי פוסקים בשביל להשיג עוד חמש דקות.

הזכות להגיד "לא" הוא אחד האמצעים הבטוחים של תחזוקת הטירה, של הגנה על רכושי, של שמירה מפני פלישת ההמון. (אתם בטח חושבים, "יש לך שני ילדים מג! זה לא המון." אני חולקת על דעתכם. תנסו את בת השלוש שלי בלי שנת צהריים או את בת השש שלי עם רמת סוכר נמוכה. תאמינו לי, הן המון). אבל, נכנסתי ל"יום הכן" רגועה. בגלל שהיינו בסירה הזאת ביחד! הייתי אמורה להצטרף אליהן, במקום לרעות אותן. זה היה מדהים. דיברנו וצחקנו יותר מכל החודשים האחרונים. איפשהו בין היציאה הראשונה לקנות דונאט לבין ההשכרה האחרונה של סרט, נזכרתי שאנחנו בעלות ברית באותה מידה שאנחנו אמא וילדות. יש מקום לשתי ההתגלמויות האלה במערכת היחסים שלנו, אפילו אם אחת לא תמיד יכולה להתקיים ביחד עם השנייה.

2. הרבה פעמים מה שהילדים שלנו רוצים באמת הוא פשוט נפלא

כן, היו כמה בקשות שלא הפתיעו אותי בכלל – ללכת לקנות דונאט, להבריז מבית ספר וארוחת צהריים בצ'יק-פיל-א. אבל היו גם בקשות שהיו פשוטות ומתוקות – נסיעה לקַנְיון בשביל לראות את השלג האחרון, ממתק בשביל אחותה, תלבושת של גיבור-על שעשויה כולה מנייר. הדבר הכי מפתיע היה כל מה שהיא לא ביקשה – לא הייתה בקשה אחת לצעצועים. כמעט כל מה שהיא רצתה היה חוויה, בדרך כלל משהו שכלל אותי ואת אחותה. היא בילתה את יומה בהזנת הלב שלה, לא מילוי קופסת הצעצועים. מתי הייתה הפעם האחרונה שביליתי יום בהזנת הלב שלה במקום באינסטגרם שלי או ברצון שלי לבית נקי או בכל ה"אמור-ים" וה"צריך-ים" שלי?

3. את לא צריכה תמיד להגיד "לא" בשביל, את יודעת, להגיד לא

תקשיבו, הייתי טירונית. אף פעם לא יצא לי לעשות את זה. הילדה בת השש הסופר מילולית שלי שיננה את ארבעת החוקים שלי ומצאה כמה בקשות בלתי אפשריות שלא חרגו מהן. הבקשה האהובה עלי הייתה כשהיא ביקשה אם היא ואחותה יכולות לצייר על הקירות עם מרקרים. לא רציתי להפר את החוזה ולהגיד, "אה, אין מצב". אבל גם לא רציתי 32 ציורים שונים של ביימקס משורבטים על כל הצבע הלבן הטרי על הקירות. אז דיברנו על זה. דיברנו על זה שזאת החלטה קבועה למחצה. יכול להיות שבעוד כמה שבועות היא בכלל לא תאהב דמויות מהסרט שישה גיבורים. אבל, זה נחמד שהיא רוצה לקשט את החדר שלה, אז האם יש דרך טובה יותר בה היא תוכל לעשות את זה? הפתרון שלה היה להדביק ניירות על הקיר כדי שהיא תוכל לצייר עליהם ולהחליף אותם מתי שתרצה. בכנות, אני מקווה שהשיחה הבלתי נמנעת שלנו על קעקועים בעוד עשר שנים תהיה טובה כמו זאת. היא לא הייתה צריכה שאני אגיד לא. היא רק הייתה צריכה שאספק את ההקשר לנימוק שלי ביחד עם קצת זמן שבו היא תוכל להגיע לפתרון משלה. באותו רגע היינו שותפות, והפוטנציאל המשותף שלנו היה הרבה יותר גדול מהפוטנציאל של כל אחת לחוד.

4. גם כשאומרים "כן" יש משהו שלילי

אמירת ה"כן" לא הייתה פעולת הוותרנות ואי-הסדר שחשבתי שהיא תהיה. בזמן שצפיתי בה מחליטה מה היא הולכת לבקש, גם צפיתי בה מחליטה על מה היא הולכת לוותר. "יום הכן" מגיע פעם בשנה! היא הייתה חייבת לבחור מה חשוב לה במכלול ה"כן-ים" הגדול. זה חינוך שמנעתי ממנה עם כל ה"לא" וה-"את אמורה כבר לדעת" שלי. היא הייתה צריכה לשים את הדברים שהיא קצת רצתה לעשות בהמתנה בשביל הדברים שהיא ממש רצתה. זה היה מרתק ומעודד לראות מה עבר את הסינון. היא רצתה שכל כן יחשב, אז היא נזהרה עם כל מילה שלה. אני מקווה שזה שיעור שהיא תזכור כשהיא תתבגר. יותר מידי מחיינו כנשים – מהאוכל שאנחנו אוכלות עד הבגדים שאנחנו לובשות ואיך שאנחנו מבלות את זמנינו – מוּנַע על ידי המילה "לא". אנחנו מתמקדים במה שכדאי לנו להפסיק יותר ממה שכדאי לנו לאמץ. כשהזרועות שלך מלאות ב"כן-ים" הנכונים, אין מקום לכל הלא המקטינים.

ולבסוף,

5. אמירת "כן" יכולה להדגים הבנה של ערך עצמי

האם יש זמן ומקום ל"לא"? ברור שיש. כמעט כל שעה בכל יום טומנת בחובה לפחות תשובה שלילית לגיטימית אחת. וחשוב ללמד את הילדים שלנו (ואת עצמנו) שאמנם ה"כן" הנכון מקדם אותנו, אבל ה"כן" השגוי יכול להחזיר אותנו לאחור. עם כל זאת, אני סוף סוף מתחילה להבין את הכוח של "כן". ראיתי אותו משרה על ילדתי הקטנה תחושה של תכלית והעצמה. זה דבר נפלא, להחליט שאתה ראוי ל"כן" פה ושם. כדאי לכולנו לעשות זאת יותר פעמים – כי, אתן יודעות, אנחנו ראויות לזה. היום הטוב הגיע לסוף טוב. זמן אמבטיה ותפילות ושאלה אחת כשהשכבתי אותה במיטה:

"אמא, אנחנו יכולות להגיד שוב כן מתישהו?"

כן. כן, אנחנו יכולות.

—————————————————————————————————————–

מג קונליבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מג קונלי היא כותבת ונואמת. אפשר למצוא אותה בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר או באתר שלה.