קטגוריה: עקרון הרצף

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

לורן פורטר

מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה

מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה

תדליקו את הטלוויזיה. תלכו במעברי השורות של חנות צעצועים. תבחנו את המדפים במחלקת התינוקות. מה אתם רואים? צעצועים שנועדו להקסים ולגרות. מוצרים שנועדו לשכך ולהרגיע. קלטות לשיפור האינטליגנציה. משחקי לימוד. יש מגוון של מוצרים בנמצא, שמתוכננים להיקשר אל התינוקות שלנו, להעצים את האינטליגנציה שלהם ולעזור להם להתמודד עם העולם. יש גם ספריה רחבה של עצות שמגיעות עם הסחורה. סבים וסבתות, רופאי ילדים, חברים, מיילדים וגננות, וזוהי רק רשימה חלקית, לכל אחד יש הרבה מה להגיד על הורות. הנושאים שצצים מהר מאוד כוללים עידוד עצמאות, הימנעות מפינוק יתר ועידוד התנהגות ודפוסי שינה מקובלים. אפילו אצל הורים הנמשכים לגדל את ילדיהם בגישה קשובה לילד ומבוססת התקשרות, עולים קשיים הגורמים לבלבול ופקפוק, ומשאירים אותנו לתהות אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. איך אפשר למיין את הכל? הם יש דברים נכונים ולא נכונים? אם כן, איך מוצאים אותם?

התחום של תאוריית ההתקשרות מספק כמה תשובות. מאחורי השיווק הקפיטליסטי, מעבר לסדר היום של התקשורת, מתחת לעצות ההמונים, קיימים מחקרים מקיפים, מבוססים ועוצמתיים בתחומי מדעי המוח, פסיכולוגיה והתפתחות תינוקות. הם מספקים לנו את התשובות שאנחנו מחפשים, אבל עלולים להיות מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. האינסטינקטים שלנו משכבר הימים אמרו לנו לספק את הצרכים של התינוקות שלנו, אפילו כשלא הבנו איך או מדוע. כעת, מחקרים משכנעים, חוצי תחומים ומשולבים, חוברים לממצאים במדעי המוח, פסיכיאטריה, ביולוגיה, גנטיקה ופסיכולוגיה כדי לתת לנו את המפתחות שיפתרו את מסתורי ההורות. המחקרים מספקים ראיות ברורות שיוצרות הבנה בסיסית מדוע התקשרות היא אבן הפינה של התפתחות תינוקות, ואיך ליצור סביבה בטוחה שתנחה את ילדינו למלוא הפוטנציאל שלהם.

תאוריית ההתקשרות החלה בשנות החמישים של המאה העשרים עם עבודתם של ג'ון בולבי ומרי איינסוורת'. בולבי, פסיכיאטר אנגלי, החל להתעניין בתגובתם של ילדים צעירים לאובדן, והחל לחקור את תחומי ההתקשרות והחיבור. הוא ואיינסוורת', פסיכולוגית אמריקאית שערכה כמה ממחקרי השטח המקיפים ביותר שנעשו אי פעם על קשרי אם-תינוק, ניסחו את מה שידוע כעת כתאוריית ההתקשרות.

תאוריית ההתקשרות מבוססת על האמונה שהחיבור בן אם לתינוקה הוא הכוח החיוני והבסיסי בהתפתחות תינוקות, ולכן מהווה בסיס להתמודדות, מערכות יחסים והתפתחות האישיות1. אם האם נעדרת או אינה זמינה, מטפל עיקרי אחר לוקח את תפקיד האם. התקשרות יכולה להיות מוגדרת גם במושגים התנהגותיים וגם רגשיים. בנקודת המבט ההתנהגותית, ההתקשרות מיוצגת על ידי מצבור של התנהגויות אינסטינקטיביות של הילד המשמשות ליצור חיבור התקשרותי, להגן על הילד מפני פחד וסכנה ולסייע בחקירה בטוחה של העולם2. התנהגויות אלה כוללות שליחת יד, הצמדות ותנועה, ומסייעות למיצוי ההתפתחות הגופנית והרגשית3.

מנקודת המבט הרגשית, התקשרות היא היצירה של חיבור הדדי בו האם מעצבת את התפתחות התינוק דרך אינטראקציות איתו1. תינוקות, אשר אינם נולדים עם היכולת לפתח ולפענח משמעויות ורגשות, מסתמכים על האם שתעזור להם לנווט בעולם, החיצוני כמו הפנימי2. מערכת יחסים זו מאפשרת היווצרות של תבניות "מודל עבודה פנימי" שישמשו כתסריט או תבנית, לפיה תינוקות יכולים לאמוד את הרגשות שלהם ושל אחרים1. כאשר התינוק מתחיל ליצור את המודלים האלה, האם מתנהגת כ"בסיס בטוח" המשמש לחקר הסביבה, למידה ופיתוח היכולות ההכרחיות להגנה עצמית ואינטימיות3.

כתוצאה מכך ילדים מפתחים ומציגים סגנונות התקשרות יחודיים, אשר מוגדרים בכלליות כ"בטוחים" או "לא בטוחים". סגנונות לא בטוחים מאופיינים על ידי סממנים של אי-יציבות, הכוללים התנהגות אמביוולנטית, דאגה, תגובות נמנעות וחוסר בתקשורת שיתופית בין האם לבנה. התקשרויות בטוחות, מנגד, מראות ילד המחובר לאימו בעקביות, עם חוש אמון מבוסס היטב ותגובות החלטיות של טיפול1. ההתפתחות של תבנית בטוחה או לא בטוחה תלויה בהתקשרות של האם לתינוק ובאם יש התכווננות בצמד זה. במילים אחרות, האינטראקציות של האם עם צרכי התינוק הם אלה שמגדירים את סוג היחס של הילד. חיבורים רגשיים אלה מתפתחים במהירות אצל תינוקות, והם גורליים להתפתחות התינוק כמו גם למסלול האירועים בהמשך החיים4.

בולבי ניגש אל חקר ההתקשרות כמדע וכלל תחומים רבים בגישתו, כמו תאוריית מערכות כללית, תאוריית האבולוציה, אתולוגיה (ביולוגיה התנהגותית) ומחקרים של אינטראקציות בין ילדים למטפלים שלהם2. בכל היבט של המחקר שלו, עובדה אחת נהייתה ברורה לחלוטין: התקשרות הינה צורך ביולוגי1. בכל נקודה התפתחותית, לתינוק חייבת להיות התקשרות קרובה עם מטפל עקבי כדי להבטיח הגנה מפני שינויים פנימיים וגירויים סביבתיים. התקשרות היא, בפשטות, מפתח להישרדות.

תאוריית ההתקשרות שירתה כסימוכין של מומחי הורות כמו ד"ר וויליאם סירס, והתנועה העכשווית נקראת בכללותה Attachment Parenting (בעברית בדרך כלל קוראים לגישה הזאת "עקרון הרצף" או "הורות מקושרת"). בעוד היא עדיין לא במיינסטרים בחברה המערבית, המשאבים האלה מספקים הדרכה חשובה ומתחשבת ועידוד למשפחות שמחפשות לגדל את ילדיהם בגישה מודעת ורגישה. לצערי, הספרים והמידע הנגישים על הורות מקושרת מצומצמים בדרך כלל לרשימות של שיטות מעשיות, כמו הנקה לפי סימן ונשיאה של התינוק במנשא. הם נותנים עצות טובות אבל מעט מאוד תאוריה, ואפילו פחות מכך נתונים מדעיים, כדי לתמוך בשיטות המתוארות. בנוסף, המומחים האלה לא נותנים בדרך כלל עצות על גידול ילדים מעבר לגיל שנתיים, בדיוק כשהרבה מההיבטים הקשים והמבלבלים יותר של הורות מקושרת נכנסים לפעולה.

בחברה שלנו, הורות מקושרת נתפסת כסתם עוד אחת ממערך אפשרויות ההורות, ובדרך כלל נחשבת הכי קשה והכי פחות מושכת. מה שחסר הוא המדע והטכנולוגיה ששיטות ההערכה המודרניות יכולים לספק. היום, עם היכולת לחקור את נבכי המוח והתפקוד שלו ברמה התאית, המדע יכול לספק נתונים מכריעים כדי לתמוך בכל היבט של מודל ההורות המקיף של בולבי, ויותר מכך. הנתונים חזקים ומספקים מה שאף מודל הורות אחר לא מגיש: מידע חסר פניות וניתן לבחינה על פנימיותו של מוח התינוק וההשפעות של לחץ ובריאות על התפתחות המוח.

משלבי ההריון המתקדמים עד השנה השנייה, המוח האנושי חווה פרק זמן קריטי של התפתחות מואצת. תהליך זה צורך כמויות גדולות יותר של אנרגיה מכל שלב אחר במהלך החיים, ומצריך לא רק חומרים מזינים בכמות מספקת אלא גם חוויות בין אישיות אופטימליות לבגרות מירבית5. במהלך פרק זמן זה, המוקד הוא על התפתחות צידו הימני של המוח. צידו הימני של המוח קשור יסודית למערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית, השולטות בתפקודים חיוניים התומכים בהישרדות והתמודדות עם לחץ, כמו גם במערכת הלימבית של המוח, הכוללת את ההיפוקמפוס והאמיגדלה6. המערכת הלימבית היא המושב הנוירולוגי של הרגש. ההיפוקמפוס והאמיגדלה קשורים לזיכרון ולוויסות רגשות, לרבות תוקפנות7.

קליפת המוח האנושית מוסיפה 70% מהמסה שלה לאחר הלידה וגדלה ל 90% מהגודל הבוגר שלה תוך שלוש השנים הראשונות8. המוח המתרחב מושפע ישירות מהסביבה, וכך יש השפעה הדדית בין הביולוגיה לסביבה החברתית9. בעזרת מדעי המוח ושימוש מתוחכם בטכנולוגיות כמו EEG, PET ו MRI, אנחנו יכולים לראות היום איך ההשפעה ההדדית הזאת נראית. מה שהגיח הם ראיות שלחץ וטראומה פוגמים בהתפתחות אופטימלית של המוח בעוד שהתקשרות בריאה מעודדת התפתחות6, 10.

מהו לחץ לתינוק? מהי התקשרות בריאה? יש לנו היום תשובות גם לשאלות האלה. תינוקות, אנחנו יודעים, לא יכולים לשרוד לבד. כל הצרכים הבסיסיים חייבים להיות מסופקים תוך מערכת יחסים עם מטפל. אבל מה שהמחקרים החדשים אומרים לנו, הוא שהצרכים האלה הם הרבה מעבר לפשוטים כמו אוכל ושינה, והם קשורים באופן אינטימית לעולם הרגשי. מוביל את תחום השילוב של כמויות המידע העצומות וחיבורן לתאוריות והסברים חדשים הוא ד"ר אלן שור (Allen Schore), פסיכולוג בבית הספר לרפואה ב UCLA. שור לוקח אותנו לעולם הפסיכוביולוגיה, הצומת של האופי הביולוגי המקודד גנטית, והטבע של חווית הטיפול.

במושגים פסיכוביולוגיים, תינוקות לא מסוגלים לווסת את עצמם. למרות שהם נולדים עם היכולת לחוות רגשות חזקים, תינוקות לא מסוגלים לשמור על עצמם במצב של שיווי משקל, וחסרים להם המיומנויות לווסת את העוצמה ומשך הרגשות האלה6. בלי הסיוע והניתור של מטפל, תינוקות נהיים המומים מהמצבים הרגשיים שלהם, הכוללים פחד, התרגשות ועצב11. כדי לשמור על שיווי משקל רגשי, תינוקות צריכים מערכת יחסים קבועה ומחויבת עם אדם דואג אחד. כמו שאתם עלולים להניח, המחקרים מצביעים שהאדם הטוב ביותר למערכת היחסים הזאת היא האם1.

הדבר המרתק בצמד האם-תינוק הזה, כמו ההדדיות בין הביולוגיה לסביבה, היא המערכת המסונכרנת12. האם מתכווננת למצבים הפנימיים והתגובות של התינוק, מה שיוצר תגובה אצל האם, דבר שממשיך להזין את המערכת. האחד לא בלתי תלוי מהשני, ולכל אחד יש השפעה עמוקה על התגובה הבאה. הצמד הזה הוא המפתח להתפתחות בריאה של התינוק13. כמו שבולבי האמין, האם חייבת להגיע לכוונון עם התינוק שלה כדי ליצור התקשרות בריאה. לכן, התקשרות בריאה היא בעצם ההתפתחות של מערכת היחסים המכווננת הזאת.

כוונון, במושגים הפשוטים ביותר, משמעותו להגיב לסימני התינוק. לתינוקות יש מבעים ספונטניים של עצמם. כשאנחנו שמים לב למבעים האלה אנחנו מתקשרים שאנחנו מבינים מה הם עושים, מרגישים ואפילו חושבים14. דבר זה עוזר להתפתחות המוח ויוצר בסיס לכל האינטראקציות החברתיות. כשצמד האם-תינוק נמצא בכוונון, שניהם יחוו רגשות חיוביים. אם לא בכוונון, התינוק יראה סימנים של לחץ, כמו בכי למשל, שמצביעים על הצורך בכוונון מחדש10.

לתינוק, לחץ הוא כל דבר שמוציא אותו מכוונון אל מצב רגשי שלילי. אירועים שיוצרים רגשות מכאיבים כמו פחד, חרדה ועצב יוצרים לחץ. אלה כוללים כל דבר החל מפרידות קצרות בלתי רצויות מהאם עד להתעללות קיצונית. חשוב גם לציין שלחץ לתינוק לא מוגבל רק לאירועים שליליים לכשעצמם, אלא גם לאירועים הכוללים כל דבר חדש או שונה. מצבים חדשים יוצרים לחץ אצל התינוק בגלל שאין להם ניסיון קודם שלהם. כוונון של צמד האם-תינוק במצבים מלחיצים יוצר את הוויסות העצמי שלא קיים אצל תינוקות מלכתחילה. כשתינוקות נמצאים באיזון, הם מווסתית רגשית וסומכים על מערכת היחסים עם האם כדי לא להגיע לחוסר ויסות10. לדוגמה, אם האם מניחה את התינוק כדי לענות לטלפון והתינוק מתחיל לבכות, התינוק צריך את חזרתה של האם וכוונון מחדש כדי להימנע מלהיות מוכרע על ידי צער. ללא הסיוע הזה, הבכי מתגבר ומוביל לשרשרת של תגובות פנימיות שמכניס את התינוק למצב הישרדות. במצב הישרדות, התינוק פועל ברמה הקדמונית ביותר, הוא מוכרח להקדיש את כל המשאבים שלו לתפקודים הכרחיים לקיום, ובכך מוותר על האפשרות לצמיחה פוטנציאלית.

שרשרת האירועים היא מחזור של תגובת "הילחם או ברח" ושל נתק שמתחיל כשהתינוק נכנס למצוקה15. השלב הראשוני ב"הילחם או ברח" הוא שלב התגובה המבוהלת מאיום. כאן נכנסת מערכת העצבים הסימפתטית לפעולה, דבר שמגביר את קצב פעימות הלב, לחץ הדם והנשימה. מצוקה בשלב זה מאופיינת בדרך כלל על ידי בכי, שיוחרף לצרחות. המוח מנסה לתווך זאת על ידי הגברה של רמות הורמוני הלחץ, דבר שמעלה את רמות האדרנלין, נוראדרנלין ודופמין במוח. כל זה גורם למצב היפרמטבולי במוח המתפתח16. הורמוני לחץ הם מנגנון הגנה שנועד להיות בשימוש רק פרקי זמן קצרים, כדי לעזור לגוף לשרוד מצבים מסוכנים. משכי זמן ארוכים במצב "הילחם או ברח" פוגעים בגוף. יתרה מכך, חשיפה ממושכת ללחץ גורמת לרמות גבוהות של הורמוני בלוטת התריס ווזופרסין17. וזופרסין, שמופרש על ידי ההיפותלמוס, מופעל בתגובה לסביבה מסוכנת או מתאגרת7. הוא גם עלול להיות קשור לבחילה והקאות, מה שעלול להסביר למה הרבה תינוקות מקיאים אחרי בכי ממושך18.

התגובה השנייה, שמתפתחת מאוחר יותר עקב לחץ היא נתק. בנקודה זו, הילד מתנתק מגירויי העולם החיצוני ונסוג לעולם פנימי. התגובה הזאת כוללת אלחוש, הימנעות, צייתנות וחוסר תגובה7. שלב זה מתרחש במצב מלחיץ בו התינוק מרגיש חוסר אונים וחוסר תקווה17. התינוק מנסה לתקן את חוסר שיווי המשקל וחוסר הכוונון אבל לא יכול לעשות זאת, לכן הוא מתנתק, הופך להיות מאופק, ושואף להימנע מתשומת לב כדי להפוך להיות "בלתי נראה"17. הכיבוי המטבולי הזה הוא ההפך של מצב הילחם או ברח. במונחים ביולוגיים ואבולוציוניים, אותו תהליך מאפשר לנו לסגת ממצבים מהממים כדי לרפא פצעים ולמלא משאבים חסרים. אבל, כתגובה לחוסר כוונון זוגי, הוא הרסני, וההשפעות גם של פרקי זמן קצרים של נתק הן נחרצות19. במצב זה, עולים הרמות של סמי הרגעה פנימיים ומאלחשים והורמוני לחץ מרסני התנהגות כמו קורטיזול. לחץ הדם פוחת, כמו גם קצב הלב, למרות האדרנלין שעדיין נמצא במערכת7. אסטרטגיית ההישרדות האולטימטיבית הזו מאפשרת לתינוק לתחזק הומאוסטאזיס בסיסי20.

כשתינוקות נמצאים במצוקה, המוח שלהם נמצא בחסדי המצבים האלה. המשמעות היא שכל המשאבים המווסתים שלהם חייבים להיות מוקדשים לניסיון לארגן ולהחזיר שיווי משקל19. לשינויים הביוכימיים האלה במוח הימני הגדל במהירות יש השפעות ארוכות טווח. אצל התינוק, מצבים הופכים לתכונות, לכן ההשפעות של טראומות מוקדמות כל כך הופכות להיות חלק מהאישיות המתגבשת15. כל זה קורה בפרק זמן בו המוח הכי פגיע לגירויים המשפיעים על גדילה והתפתחות10. בזמן שתגובת הלחץ הזאת פועלת, מוח התינוק לא יכול להתפתח בדרכים אחרות, וכך מוותר על אפשרויות פוטנציאליות ללמידה בפרק הזמן הקריטי להתפתחות המוח. מעברים כרוניים למעגל הזה עלולים לגרום לפגם בהתפתחות המוח וניוון21.

עוד היבט שלא מובן כהלכה או שמתעלמים ממנו בתאוריית ומחקר ההתקשרות הוא תפקיד ההתקשרות והכוונון בילד המבוגר. בניגוד לאמונות התרבותיות הפופולריות, התקשרות קרובה אל האם נשארת חשובה לילדים עד סוף שנות הילדות2. כמו עם תינוקות, ההתקשרות הזאת מתאימה את עצמה ומבטיחה את הישרדות וחיברות הילד. למרות שהצרכים משתנים, ההתקשרות נשארת צורך עיקרי. כשילדים עושים צעדים גדולים ביכולת הגופנית והתנועה, הם עדיין בנקודה מוקדמת בפיתוח מיומנויות הגנה-עצמית חיוניות. ככל שהילד גדל, הוא הופך להיות יותר עצמאי, אבל נשאר פגיע למגוון גדול של סכנות. לכן, התנהגויות התקשרות, כמו השארות בקרבה לאם, הפגנה של חרדה כשהאם מתרחקת והתנגדות להפרדה הם מנגנוני הסתגלות, ואין לראות אותם כנסיגה.

התבנית המסתגלת הזאת היא לרוב לא מוערכת בתרבות המערבית והיא מוגדרת לצערנו כ"שתלטנית", "מחפשת תשומת לב" או "מפונקת". מספר מחקרים הראו שבני שנתיים שומרים על קרבה לאם כמו, אם לא יותר, מעמיתיהם בני השנה2. בנוסף, אפילו עד גיל 3, רוב הילדים מפגינים מצוקה כשהם נשארים לבד אפילו לפרקי זמן קצרים22. מחקרים רומזים שעד גיל 4, רוב הילדים מרגישים בטוחים יותר להיפרד ויש להם פחות צורך למגע וקרבה עם המטפל שלהם כדי לשמור על תחושת בטחון23.

ככל שהילדים ממשיכים לגדול, הצרכים שלהם מתפתחים אבל ההסתמכות שלהם על מערכת ההתקשרות ממשיכה. אפילו גיל ההתבגרות, שלרוב נתפס כשיא האתגרים ההתפתחותיים, מתמקד בהתקשרות. מתבגרים נאבקים במתיחות בין הקשר שלהם עם משפחתם והיווצרות העצמאות שלהם. הבסיס הנבנה בשנים המוקדמות הוא היסוד של שלב זה בחיים. אם ההתקשרות מבוססת ובטוחה, הילד והוריו יכולים לתווך את אירועי ההתבגרות במאמץ מועט.

דבר נוסף שמודגש במחקרים הוא החשיבות של מטפלים בנוסף לאם בחיי הילד. למרות שצמד האם-תינוק שומר על ראשוניות בגלל הבסיס הפסיכוביולוגי להישרדות והתפתחות אופטימלית, הילד מטפח מערך של "חיבורי חיבה"3 הכוללים, בדרגת חשיבות ראשונה, את האב או בן הזוג, כמו גם אחרים ברשת המשפחה הקרובה וחברים. כוונון בכל אחת ממערכות היחסים האלה חשוב לאין ערוך בגלל שהילד מקבל מידע חדש כל הזמן וכך העולם מעצב אותו10. בדיוק כמו שתפקיד האם הוא לסייע בהתפתחות הילד, זהו גם התפקיד של כל אדם עיקרי בחיי הילד. למרות שתאוריית ההתקשרות מתרכזת בדמות הראשונית, בדרך כלל באם, כיסוד לרווחת ובריאות הילד, כל זה לא נעשה בריק, או ללא אב או שותפים. לרוב, בהתקדמות של התפתחות התינוק, התפקיד הראשוני של האב מתמקד בסיוע לאם בניסיונה לטפל בתינוק. אבל זה לא מפסיק בזה. ככל שהתינוק רוכש עוד מיומנויות, האב הופך להיות מרכזי יותר, והתפקיד שלו מתפתח לעתים קרובות לנקודת הזינוק הבטוחה לפשיטות הגוברות של הילד על העולם החיצוני. ביישום של תאוריית ההתקשרות, התינוק מחובר לאם ומחובק על ידי התמיכה של אנשים רבים המשפיעים על גדילה והתפתחות בצורה שונה בכל שלב ושלב.

מה המשמעות של כל זה? התקשרות בריאה דרך כוונון בריא היא המפתח לתינוקות בריאים, ותינוקות בריאים הם המפתח למבוגרים בריאים. אבל, למרות שהמחקרים יכולים להיות מאירי עיניים, הם יכולים גם להישמע מבהילים. חשוב לזכור שהצמד אם-תינוק הוא מערכת הדדית. אין מערכת שמתפקדת בצורה מושלמת כל הזמן. כל אחד מאתנו יתמודד עם זמנים בהם אנחנו לא בסנכרון או בחוסר ויסות רגשי עם התינוקות שלנו. החדשות הטובות הן שפרקי הזמן האלה של חוסר כוונון, כל עוד הם קצרים ולא כרוניים, הן דבר חיובי. בגלל שהתינוק לומד ויסות עצמי, פרקי זמן קצרים של חוסר כוונון מלמדים אותו חוסן נפשי. בנוסף, יש השערה שתיקון אינטראקטיבי שכזה עשוי להיות הבסיס לאמפתיה14. אי אפשר להתעלם מכך – זה חיוני להבנת התפתחות המוח וליצירה של ציפיות הוריות ריאליסטיות. פרקי זמן ארוכים של חוסר שיווי משקל, או חשיפות קצרות חוזרות ונשנות, לעומת זאת, אינן מועילות. ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות כאלה מעציבות כמו תגובת הלחץ קצרת הטווח. מחקרים כעת מקשרים ישירות את החוויות המוקדמות המדוברות עם נטייה מוקדמת למחלות נפש מכל הסוגים ותפקוד לקוי במהלך החיים6. כמו שאתם יכולים לתאר, אם אדם אינו יכול לווסת את הרגשות שלו והוא מוכרע בקלות על ידי אירועים מלחיצים, התמודדות בריאה היא בלתי סבירה ומחלה עלולה להתפתח.

אולם קיימים מחקרים מעוררי תקווה. קיים מחקר רחב ומלהיב על ההשפעה של מצבי משחק ורגש חיוביים על מערכת היחסים בין האם לתינוק. המחקר מראה שהיכולת ליצור שמחה, התרוממות רוח, עניין והתרגשות ביחד עם התינוק הוא המפתח להתפתחות מוקדמת בריאה ובריאות נפשית וגופנית לכל אורך החיים. לכן, המיקוד הוא לא רק על הצד השלילי של לחץ והחשיבות בהימנעות מלחץ, אלא גם מכיר בחשיבות המרכזית של שמחה ואושר. הילד נקשר לאם מווסתת, שעוזרת למצוא את מירב האפשרויות לרגשות חיוביים ולמזער את האפשרויות לרגשות שליליים, וכך יוצרת בריאות אופטימלית14.

המשמעות של כל זה להורים שמגדלים את ילדיהם בימינו היא ברורה. אנחנו צריכים שינויים תרבותיים – שינויים בציפיות, בדעה שלנו על הורות, בהגדרות שלנו לגבי נשיות וגבריות, במערכות הכלכליות וההבנה הרפואית. ביישומיה הרחבים יותר, תאוריית ההתקשרות דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על הרבה ממה שהחברה לימדה אותנו. אנחנו חייבים לשחרר את הלמידה הקודמת והמידע השגוי שלנו כדי להתכוונן מחדש לאינסטינקטים המחברים שלנו. למרות שכל זה לא יכול להתממש במהירות, מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להנחיל את הידע הזה בחיינו.

מקורות שמייעצים לנו להשתמש בתחליפי חלב אם, בקבוקים והנקה לפי לוח זמנים כאשר הנקה לפי סימן מהתינוק היא אפשרית יכולים להיות מודחים. ההבנה שהנקה היא התנהגות מחברת שלא רק מספקת את הצרכים התזונתיים והרגשיים של ילדים אלא גם עוזרת לחזק את הזוג אם-תינוק היא ברורה. בולבי ראה בעצמו את המטרה הכפולה של ההנקה וראה בחיבור כראשוני1. מושכת במידה שווה היא ההשפעה של החיבור החזותי המתרחש בהנקה. בסביבות גיל שמונה שבועות, חוש הראייה של התינוק משתפר, והחוויות החזותיות המוקדמות האלה משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות. הפנים מלאות הרגש של האם הם הגירוי החזותי העוצמתי ביותר שפוגש התינוק24. היצירה של בהייה הדדית עזה גורמת לרמות האנדורפינים במוח התינוק לעלות, ויוצרות תחושה של אושר. החיווט הרגשי גורם גם לרמות האנדורפינים של האם לעלות, דבר שגורם לסנכרון רגשי10. בנוסף, מגע העור בהנקה, ונשיאת התינוק על הידיים ובמנשא באופן כללי, תורם לתהליך זה.

שינה משותפת היא עוד הרחבה חשובה של תיאוריית ההתקשרות. בגלל קרבת האם-תינוק, שינה משותפת מאפשרת תגובה מהירה לחוסר איזון. היבטים מווסתים מבוססים בשינה משותפת הינם מקבילים ללימוד הוויסות העצמי המתרחש במסגרת ההתקשרות. כמו שמראה עבודתו של ד"ר ג'יימס מקנה (ראו מגזין Mothering גיליון 114), לשינה משותפת יש תועלת מרכזית בהתפתחות והישרדות תינוקות.

אולי הדבר הכי חשוב הוא שטכניקות מבוססות-התנהגות של גידול ילדים, כמו אימון שינה, צריכות להיות מוחרמות. בהתחשב בכמות המחקרים המתוחכמים והחוצים דיסציפלינות על התקשרות והתפתחות המוח המתוארים פה במאמר, ברור שנכונותו של התינוק לאימוני שינה לאחר פרקי זמן קצרים של מחאה, הם לא פחות ממחזור של תגובות "הילחם או ברח" וניתוק אשר מזיקות להתפתחות. לחשוב שבגלל שהתינוק קיבל בפסיביות את שיטת השינה החדשה, משמעו שאימו השינה "הצליח", הוא להבין שלא כהלכה את מוח התינוק. אין אנו יכולים לקבל עוד את החוכמה המקובל שתינוקות רק "מאנים את הריאות שלהם" כשהם בוכים. אנחנו גם לא יכולים לקבל את הפירוש של בכי תינוקות כ"מניפולציה". תינוקות בוכים כדי לסמן מצוקה ובניסיון להניע מטפל לספק את הצרכים שלהם ולטפח התפתחות בריאה. זהו ניסיון תקשורת, לא מניפולציה. המטרות שלהם הן הישרדות והתפתחות מיטבית. אלה מושגים על ידי התקשרות בטוחה.

אולי היישום הקשה ביותר של תאוריית ההתקשרות נמצא בילדות שלנו. רובנו לא גדלנו עם פרדיגמת ההתקשרות. אנחנו עלולים לדאוג לגבי הבחירות שעשינו עם ילדינו, או לגבי ההשפעות של הילדות שלנו על חיינו הנוכחיים. למרות שפרק הזמן של התפתחות המוח המואצת שמתרחש בשנים המוקדמות הוא פרק הזמן הפגיע ביותר, זהו לא הזמן היחיד בו התפתחות המוח יכולה להשתנות. המוח הוא איבר גמיש ומורכב שתמיד מסוגל ללמוד דברים חדשים. הקבלה, אמונה והיישום של הורות מתקשרת יכולה להיות חוויה מרפאת להורה תוך כדי יצירה של הסביבה הטובה ביותר לילד. כמו שאמר גנדי, "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם."

————————————————————————————————————————-

1. J. Bowlby, Attachment and Loss 1: Attachment (New York: Basic Books, 1969/1982).
2. R. S. Marvin and B.A. Preston, "Normative Development: The Ontogeny of Attachment," in J. Cassidy and P. R. Shaver (eds.),Handbook of Attachment (New York: Guilford Press, 1999): 44-67.
3. M. Ainsworth, Infancy in Uganda: Infant Care and the Growth of Love (Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press, 1967).
4. D. D. Francis and M. J. Meaney, "Maternal Care and the Development of Stress Responses," Current Opinion in Neurobiology 9 (1999): 128-134.
5. J. Dobbing, Developing Brain and Behavior (San Diego, CA: Academic Press, 1997).
6. A. N. Schore, "The Effects of Early Relational Trauma on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 201-269.
7. A. N. Schore, "Dysregulation of the Right Brain: A Fundamental Mechanism of Traumatic Attachment and the Psychopathogenesis of Posttraumatic Stress Disorder," Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 36 (2002): 9-30.
8. J. Lipari, "First Impressions Count with Your Newborn: Early Months Time for Emotional, Cognitive Development," Boston Herald (Aug 27, 2000).
9. D. Cicchetti and D. Tucker, "Development and Self-Regulatory Structures of the Mind," Development and Psychopathology 6 (1994): 533-549.
10. A. N. Schore, "Effects of a Secure Attachment Relationship on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 7-66.
11. G. Spangler, et al., "Maternal Sensitivity as an Organizer for Biobehavioral Regulation in Infancy," Developmental Psychobiology 27 (1994): 425-437.
12. R. Feldman, et al., "Relations Between Cyclicity and Regulation in Mother-Infant Interaction at 3 and 9 Months and Cognition at 2 Years," Journal of Applied Developmental Psychology 17 (1996): 347-365.
13. R. Penman, et al., "Synchronicity in Mother-Infant Interaction: A Possible Neurophysiological Base," British Journal of Medical Psychology 56 (1983): 1-7.
14. R. Carroll, UK Council for Psychotherapy, "An Interview with Allan Schore: 'The American Bowlby' " (conducted by telephone), 2001.
15. B. D. Perry, et al., "Childhood Trauma, the Neurobiology of Adaptation and 'Use-Dependent' Development of the Brain: How 'States' Become 'Traits'," Infant Mental Health Journal 16 (1995): 271-291.
16. M. R. Brown, "Corticotropin-releasing Factor: Actions on the Sympathetic Nervous System and Metabolism," Endocrinology 111 (1982): 928-931.
17. A. N. Schore, Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development (Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum, 1994).
18. B. Beebe, "Coconstructing Mother-Infant Distress: The Microsynchrony of Maternal Impingement and Infant Avoidance in the Face-to-Face Encounter," Psychoanalytic Inquiry 20 (2000): 214-440.
19. E. Z. Tronick and M. K. Weinberg, "Depressed Mothers and Infants: Failure to Form Dyadic States of Consciousness," in L. Murray and P. J. Cooper (eds.), Postpartum Depression in Child Development (New York: Guilford Press, 1997): 54-81.
20. S. W. Porges, "Emotion: An Evolutionary By-product of the Neural Regulation of the Autonomic Nervous System," Annals of the New York Academy of Sciences 807 (1997): 62-77.
21. B. S. McEwen, "The Neurobiology of Stress: From Serendipity to Clinical Relevance," Brain Research 886 (2000): 172-189.
22. J. Bowlby, Attachment and Loss 2: Separation: Anxiety and Anger (New York: Basic Books, 1973).
23. R. S. Marvin, "An Ethological-Cognitive Model for the Attenuation of Mother-Child Attachment Behavior," in T. M. Alloway, et al. (eds.), Advances in the Study of Communication and Affect 3: Attachment Behavior (New York: Plenum Press, 1977), 25-60.
24. H. Yamada, et al., "A Rapid Brain Metabolic Change in Infants Detected by MRI," Neuroreport 8 (1997): 3775-3778.

————————————————————————————————————————-

לורן פורטרלורן פורטר היא עובדת סוציאלית קלינית לשעבר ואמא לבת אחת. היא המקימה והמנהלת של המרכז להתקשרות בניוזילנד.

מאמר זה ראה אור לראשונה בגיליון מספר 119 של מגזין Mothering. ניתן לקרוא את הגרסה המקורית כאן.

NurshableSquare

אני לא מוצץ אנושי

אני לא מוצץ אנושי

בתי היקרה,

את בת שלושה שבועות. ינקת פחות או יותר לאורך כל הלילה האחרון, בזמן שאני יצאתי וחזרתי ממצב של ערנות.

את עוברת פרץ גדילה.

כשאת עוברת צד אני מרגישה את הצריבה. לפעמים את יונקת בלהיטות וגומעת את החלב. לפעמים את לא שקטה כי את לא רוצה חלב. או שאת לא רוצה את הזרימה המהירה של החלב מהבלוטות הפעילות-יתר שלי. לפעמים את רק רוצה לשכב במקום חשוך למחצה ולינוק בשלווה כשהעיניים הכחולות כהות שלך מביטות בפני והרגליים הקטנות שלך בועטות ברכות בעור הבטן שלי הרך עדיין, שהיה ביתך הקודם. לפעמים את רוצה הנקה מנחמת. כשזה קורה אני מנשקת אותך במצח ומעבירה אותך בחזרה לצד "הריק" ונותנת לך לשכב לצידי. את יצור קטן וחכם ומבינה מה את צריכה.

אני לא מוצץ אנושי.

בדרך כלל כשאמא אומרת את זה, זהו ביטוי של תסכול על כך שהתינוק שלה מתעקש לינוק בשביל לקבל נחמה. זה לא מה שאני מתכוונת כשאני אומרת את זה.

אני לא תחליף חם ואנושי לאביזר קר מסיליקון ופלסטיק.

אבא שלך הוא לפעמים מוצץ אנושי. את יונקת את הזרת שלו בזמן החלפת חיתול או כשאני זקוקה נואשות לרחוץ במקלחת את גופי המוכתם מחלב ולהיזכר לכמה רגעים שיש לי שתי זרועות ושתי כפות ידיים ושמימדי הגוף שלי לא כוללים ילדה עצמאית ששוקלת 4 קילוגרם שכמעט תמיד תלויה על גופי במנשא בד קל. סבא שלך יכול להיות מוצץ אנושי, כשהוא מחזיק אותך באהבה בזמן שאני מכינה את האחים הגדולים שלך למיטה או אוכלת ארוחה חמה בלי לתת לה להתקרר – מותרות שיש לי כשאני לא מפחדת שחתיכות חמות מהמרק יפלו עלייך כשאני אוכלת. אחים שלך יכולים להיות מוצצים אנושיים לרגע כשהם מציעים את הזרת שלהם בשביל שתמצצי אותה, בחיקוי תמידי של אבא שלהם. סבתא שלך יכולה להיות מוצץ אנושי כשהיא מציעה את הזרת שלה כדי שתמצצי אותה ושרה לך שירים רוסיים מהילדות שלה.

אבל השדיים שלי הן לא מוצצים. הנקה מנחמת היא לא בזבוז זמן. היא חלק מהעבודה שיש לגוף שלי ולך. כך התפתחנו. אנחנו תוצר של תהליך ארוך של אבולוציה שגורם לך לחפש את הזרועות והחזה שלי, למצוץ לנחמה, לתקשר עם מערכת החיסון שלי, להישאר קרובה וחמה ומוגנת, להפעיל את הצע המזון שלך, את הנוגדנים שלך, את מרכיבי חלב האם שמדענים יכולים לראות אבל לא מבינים את פעולתם.

אולי את רוצה את הנחמה בהנקה לא מזינה בגלל שמשהו הלחיץ אותך. אולי את רוצה את הזרימה האיטית של שאריות החלב שמגיעות בהנקה מנחמת. אולי יש בקטריה בגופך ואת צריכה את הקרבה כדי שמערכת החיסון שלך תתקשר עם מערכת החיסון שלי, והכל יבוא על מקומו בשלום בלי שנדע בכלל, ובלי שתחלי מפולשים זרים שגופך לא יכול להתמודד איתם אבל שמערכת החיסון המבוגרת שלי תתקוף באכזריות של אמא דובה המגנה על גורה.

עצמאות תגיע בקצב שלה. "אני עושה לבד!" יהיה המשפט הקבוע בקרוב. הצורך להשיל ולהיות עצמאי הוא טבעי כמו הצורך לנשום, לישון ולאכול. הוא מגיח מהילד כשיש לו את היכולת. הוא הגיח מהאחים שלך כשהם התבגרו. הוא יגיח מתוכך גם כן. אני יכולה כבר לראות אותו כשאת מנדנדת את ראשך על חזי במנשא ומציצה מהצד, להוטה לחזק את השרירים שלך ולראות את העולם.

אני בוחרת לא להחזיק אותך יותר ממה שאת מבקשת להיות מוחזקת, ולא למנוע ממך את הנחמה כשאת מחפשת אותה. אני דוחקת בך בעדינות להיות עצמאית, ומבינה שהעולם שלך מתרחב בטבעיות בגבולות הנוחות שלך בלי שאצטרך לדחוף אותך אל מעבר להם בדמעות.

אני לא "מוצץ אנושי" אני מה שיש לך צורך ביולוגי ואבולוציוני עבורו. אני לא אזלזל בצרכים שלך ברמיזה שחסרה לך החוכמה וההבנה של מהם הצרכים האלה. אני לא אוריד מערך הצרכים שלך בכך שאהיה מתוסכלת מסירובך לקבל משהו שלא מספק את אותם צרכים. אני רוצה שתקשיבי לגופך כבר מההתחלה, כדי שתביני את ההבדל בין צורך בריא שיש לך לבין חפץ מרגיע. כדי שתהיה לך הבנה המתחילה מראשית זמנך בעולם הזה. שנוחות מגיעה מסיפוק הצרכים שלך, לא מהסחת דעת בעזרת משהו ורוד, יפה ועשוי מפלסטיק.

אין יצרן שמייצר מה שאת צריכה כדי להיות מאושרת, קטנה שלי. אני רוצה שתביני זאת מראשית חייך. אושר מגיע מאהבה, מקרבה, וממקום עמוק בתוכך. חפשי את האושר הזה, ולעולם על תסיחי את דעתך מדברים שפשוט מרגיעים אותך ולא מספקים את צרכייך.

3> אמא.

————————————————————————————————————————

NurshableSquareבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פוסט זה נכתב ע"י שרה ב- Nurshable, בלוג הנקה והורות כמכתב שהיא כותבת לבת שלה.

לדף הבית של Nurshable, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאז

שינת תינוקות נורמלית – רחם חיצוני

התנהגויות נורמליות של הורים ולמה הם לא יפגעו בילדים שלכם

"הילד שלי עדיין ישן איתנו במיטה"

הרבה הורים שישנים עם הילדים שלהם מקבלים הערות בסגנון, "הילד שלכם לא יעזוב אף פעם אם לא תעבירו אותו" או "מה עם הסקס שלכם?". אלה גורמים להורים לשאול את עצמם אם הם עושים את הדבר הנכון לילד שלהם, או שהם תוהים אם הם יתקעו עם בן 16 שעדיין רוצה לזחול למיטה של אמא ואבא כל לילה. בתחילה, בואו נעסוק בשאלה מתי ילד עוזב את מיטת הוריו. תהיו בטוחים שהילד שלכם לא יקח אתכם לצבא כדי שתישנו איתו במיטה גם אם לא תכריחו אותו לישון לבד.

הגיל בו ילדים מוכנים לעבור לחדר משלהם משתנה רבות ושינה משותפת היא נפוצה מאוד בעולם. ראוי לציין ששיעור השינה במיטה משותפת במדינות הסקנדינביות והאסייתיות גבוה בהרבה מאשר בארה"ב ובקנדה (מינדל, שדה, וויגנד, האו, גו, 2010; נלסון וטיילור, 2001; וולס-ניסטרום, 2005; לסקירה ראו את קאסלס, 2013). הורים שנשאלו על ידי חוקרים על הגיל בו הילד שלהם יזם מעבר לחדר אחר מדווחים על גילאים שהצעיר ביניהם בן 18 חודשים והמבוגר בן 10 שנים.

גורמים שמשפיעים על גיל המעבר כוללים: אח או אחות בחדר אחר (מה שמאפשר לחלוק חדר עם עוד ילד), הנוכחות של תינוק חדש במיטה (ותשומת הלב לבטיחות כלפי התינוק החדש וההפרעה בשינה לילד המבוגר יותר) והצרכים ההתפתחותיים של הילד. כל משפחה תצטרך לקחת בחשבון את הגורמים הרלוונטיים לילד שלהם. אף אחד לא צריך להגיד למשפחה להפסיק לחלוק מיטה אם זה עובד עבורם. באופן חשוב, המחקר על חלוקת מיטה לפרק זמן ארוך לא מצאה שום נזק חברתי, רגשי או קוגניטיבי לילדים שחולקים מיטה עם הוריהם לעומת ילדים שישנו בחדר משלהם מהינקות (אייבל, פארק, טיפן-ליץ', פינאו, לינן, 2001; ברחס, מרטין, נרוקס-גאן, הייל, 2011; גלר וגולדברג, 2004; אוקאמי, וויסנר, אולמסטד, 2002).

הדאגה השנייה שעולה בדרך כלל קשורה לזוגיות ההורים כשישנים במיטה משפחתית אחת. מחקר חדש שבוחן שינה משותפת ושביעות רצון מהזוגיות דיווח שלשינה משותפת אין השפעה על מערכת היחסים הזוגית כשהשינה המשותפת מכוונת (מסמר, מילר, יו, 2012). כששינה משותפת היא תגובה לבעיות שינה של הילד, הורים עלולים לדווח על לחץ רב יוצר במערכת היחסים, אבל סביר שזה בגלל הבעיות המשויכות לבעיות השינה של התינוק. בכל הנוגע לאינטימיות, הורים שחולקים חדר או מיטה עם הילדים שלהם מוצאים הרבה פעמים דרכים יצירתיות לוודא שגם הצרכים שלהם נענים. יש בלוגים מצויינים (ומצחיקים) בנושא אם אתם צריכים קצת עזרה.

החשיבות של הנקה לילית

רוב ההורים בחודשים הראשונים יודעים כמה מהר תינוק יכול להרדם בזמן שהוא יונק. למעשה, הנקה היא הרבה פעמים מה שמרדים את הקטנים שלנו. למרות שהרבה אנשים לא חושבים פעמיים על ההתנהגויות האלה כשהתינוקות שלהם עדיין קטנים, הם מתחיל לדאוג לגביהן כשהתינוק גדל. זה לא עוזר שהרדמות תוך כדי הנקה רשומה כאחת מהפרעות השינה על ידי חוקרי שינה (מלצר, מינדל, 2006) ושהרבה פעמים המשפחה והחברים יגידו לך שאת מזיקה לילד ושהוא אף פעם לא ילמד להרדם לבד. הרבה "מומחי שינה" ימליצו לא לתת לתינוק להרדם על הציצי שלך כדי לא ליצור "הרגל רע" (מלצר, מינדל, 2006), וימליצו שתעוררי אותו לפני שאת משכיבה אותו לישון לבד.

כל עוד שההנקה של התינוק שלך עד שהוא נרדם והשכבתו תוך כדי שהוא ישן הם לא בעיה עבורך, את לא צריכה לדאוג לגבי הילד שלך. איך אנחנו יכולים להגיד זאת? תחילה, ילד עייף מספיק ירדם עם או בלי הנקה. אף על פי שהרדמות תוך כדי הנקה יכולה להשאר הדרך המועדפת להרדם בשביל הילד (כי היא מלאה בקרבה ואינטימיות הכל כך הכרחיים ליצירת קשר חזק), זה לא יהיה שלב הכרחי. ככל שילדים מתבגרים, הם ירדמו במגוון מקומות ותנוחות. לא צריך להכריח תינוקות צעירים להרדם בלי תמיכה. הם עשויים להיות להצטרך לינוק כדי להיות רגועים ובטוחים מספיק על מנת להרדם. עוד גורם שיש לזכור הוא שכל הילדים נגמלים בסופו של דבר. הנקה והתכרבלות מעניקים נוחות לילד שלך, קרבה שמתקשרת עם תוצאות התפתחותיות חיוביות. ילדים יחפשו את הקרבה הזאת כחלק טבעי של התפתחותם. זה לא דבר רע, זה פשוט לספק לילד שלך את הקרבה שמהווה חלק טבעי בצמיחה והורות.

אם את עדיין לא בטוחה, תדעי שהנקה היא דרך טבעית לעזור לילדים לישון ולספק להם תמיכה חשובה לגדילתם. הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו המעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר שממנו נוצר סרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד המוח ולהתפתחות. בהתחלת החיים, טריפטופן מוביל להתפתחות של יותר קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג, הרצר, 1981). בהנקה לילית גם יש חומצות אמינו שמעודדות סינטוז סרוטונין (דלגאדו, 2006; גולדמן, 1983; ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר, מעודד מצב רוח טוב יותר ועוזר למחזורי השינה-ערנות (סומר, 2009). אז זה עשוי להיות חשוב במיוחד שילדים יקבלו חלב אם בערב או בלילה בגלל הטריפטופן, מעבר לניסיון להרדים אותם.

עוד דאגה שעולה היא שתינוקות או ילדים שנרדמים על החזה (או אפילו על הידיים) יתעוררו ויחפשו את אותה סביבה בה הם נרדמו לראשונה (אנדרס, הלפרן, הואה, 1992). דבר זה עלול להוביל לבכי תוך כדי התעוררות כשהם מוצאים את עצמם בסביבה שונה, כמו עריסה. [הורים החולקים מיטה ומניקים מדווחים ירידה בסימני ההתעוררות כשהתינוקות לומדים לחפש את החזה של האם ולהתחיל לינוק מיוזמתם כשהם מתעוררים בלילה. למרות שיש יותר התעוררויות אצל זוגות שחולקים מיטה (מסקו, ריצ'רד, מקנה, 1997), האינטראקציה הטבעית הזאת מעניקה דרך מרגיעה ופשוטה לדאוג לתינוק כשהוא מתעורר.] במקרים האלה, כשהילדים מוכנים מבחינה התפתחותית, השכבתם כשהם כמעט רדומים ולתת להם להשלים את התהליך לבד עלולה להפחית התעוררויות הקשורות בסימון להורה. בכל אופן, אין לצפות שתינוק או פעוט ישן כל הלילה כיוון שיש להם מגוון צרכים הדורשים תגובות הוריות, אפילו במהלך הלילה.

"הילד שלי מנמנם רק כשאני בחוץ/הולכת והוא עלי"

נכון שזה יהיה נחמד אם תינוקות וילדים ירצו לישון בדיוק איפה שאנחנו רוצים להשכיב אותם? זאת לא בדיחה – זה יהיה נהדר, אבל למרבה הצער לא כך תינוקות ישנים. שמענו על אמהות מתלוננות שהן חייבות להיות בחוץ כדי שהתינוקת תנמנם בזמן שהן גרות בערים עם סופות וטמפרטורה של מינוס 30, או שחייבות ללכת בלי להפסיק (בפנים או בחוץ) מה שאומר שתנומות הן לא רק לא זמן להפוגה עבור האם, הן ממש לא נעימות.

באופן מעניין, המצבים הכי נפוצים דורשים מגע, צליל או תנועה, שלושה דברים שהיו לתינוק בשפע כשהוא היה ברחם. תזכרו שתינוקות נולדים לפחות תשעה חודשים מוקדם יותר בהשוואה לבעלי חיים אחרים בגלל גודל הראש (אם הם היו גדולים יותר הם לא היו יכולים לעבור בתעלת הלידה; ראו טרבית'ן, 2011), אז לפחות תשעה חודשים הגוף שלהם מצפה ל"רחם חיצוני". האם זה מפתיע כל כך שמחוץ לרחם הם מצפים לאותם הדברים שיעזרו להם לישון? בקשר למגע, אנחנו יודעים שאוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב בתחושות שביעות רצון, בטחון ואהבה אשר משפיעים על איכות השינה שלנו (אובנס-מוברג,2003). אז לא קשה לדמיין שלתינוקות הקרובים גופנית למטפלים שלהם, אשר חווים שחרור של אוקסיטוצין,  יש סיכוי גבוה יותר להרדם ולהמשיך לישון.

גורם שני הוא צליל  – הראוי לציון מיוחד הוא קול פעימות הלב של המטפל, צליל מוכר ביותר לתינוקות מהזמן שלהם ברחם. כשהאם אוחזת בתינוק, קול פעימות הלב, הקול והנשימה שלה יכולים להוות רעש לבן שיעזור לתינוק להרגיש בטוח ולהמשיך לישון, למרות שאותן התוצאות יכולות לקרות גם כשמטפל אחר מחזיק את התינוק. כשזה לא אפשרי, מכונות רעש לבן שחוסמות חלק מהרעשים המגרים מהסביבה בזמן שהן פולטות רעש רקע יכולות לעזור לשינת התינוק. מכונות רעש לבן אלה מצליחות לעודד שינת תינוקות (ספנסר, מורן, לי, טלברט, 1990), ועוזרות לחלק מההורים לישון טוב יותר (לי, גיי, 2011).

הגורם השלישי, תנועה, היה גם הוא בשפע ברחם, כשהתינוקת הייתה בשק רך ונוזלי והתנדנדה בקביעות. זוכרת איך התינוקת ברחם שלך הייתה תמיד ערה כשנחת? זה בגלל שהיא ישנה בזמן שזזת. הורים מודרניים בתרבויות מערביות מתמקדים הרבה פעמים בנסיעה ברכב כדי לגרום לילדים שלהם לישון. התנועה המרגיעה ביחד עם הכסא הנוח יכולים לשלוח הרבה ילדים למצב ישנוני, מה שמאפשר להם לנמנם בסיפוק בעוד ההורים נוהגים הנה והנה ללא יעד. אבל, את אותה שינה הנגרמת מתנועה אפשר גם להשיג על ידי שימוש בעגלה, מה שמאפשר לאמא או אבא לצאת לסידורים או לצאת להליכה או ריצה. כנראה הטוב מכולם, הוא המנשא המספק תנועה, מגע וצליל, הכל תוך שהוא מאפשר למטפל לעשות סידורים או באופן כללי להמשיך בחייו. נשיאת תינוקות עשויה לספק את הצורה הטובה ביותר של "רחם חיצוני" כדי לפתח את המוח והגוף של התינוק בדרכים אופטימליות (נרבאז ושותפים, 2013).

הנקודה פה היא שזה נורמלי שתינוקות יעדיפו לישון במגע עם אחרים ולא בנפרד שזה מה שאנשים עלולים להגדיר כמרחב השינה האידיאלי. למרות שמבוגרים עשויים להעדיף זאת, מיטה בחדר שקט היא לא בהכרח אידיאלית לתנומת התינוק. לתקציר של התנהגויות נמנום ובטיחות בזמן נשיאת תינוקות תלחצו כאן לתדפיס נהדר מ ISIS (המקור למידע על שינת תינוקות).

***

סיכום

במהלך שלושת הפוסטים האלה,אנחנו מקוות שהבהרנו שהרבה פעמים מה שהורים חושבים שהוא בעייתי בדפוסי שינת התינוק שלהם ודורשים "תיקון" הם למעשה דברים נורמליים ותקינים מבחינה התפתחותית. אנחנו מודעות לעובדה שהרבה משפחות עדיין מוצאות ששינת התינוק או הפעוט שלהם בעייתית, ולכן אנחנו גם כותבות על איך לעזור עם השינה שלהם. מה שאנחנו מקוות שהורים יקחו מהסדרה הזאת הוא (א) הבנה טובה יותר על המגוון הרחב של התנהגויות המרכיבות את "הנורמלי" כשזה מגיע לשינת ילדים ו- (ב) שאם ההתנהגות לא מהווה בעיה למשפחה, את יכולה להיות בטוחה שהילד לא סובל מההתנהגויות הנורמליות האלה. במקום לעשות מה שאומר מומחה כזה או אחר, תביני מה דרוש כדי לשמור על בטיחות התינוק שלך כשהוא ישן ותבני את סביבת השינה מסביב לזה… לאחר מכן תעשי מה שהכי טוב לילד שלך. תתני לילד שלך להיות המדריך שלך.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לחלק הראשון בסדרה, תלחצו כאן.

לחלק השני בסדרה תלחצו כאן.

השתתפו בכתיבת הסדרה:

טרייסי קאסלס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית
www.evolutionaryparenting.com

שרה אוקוול-סמית
babycalming.com

וונדי מידלמיס, אוניברסיטת צפון טקסס

ג'ון הופמן
uncommonjohn.wordpress.com

קת'לין קנדל-טאקט, אוניברסיטת טקסס טק
http://www.uppitysciencechick.com/sleep.html

הלן סטיבנס
Safe Sleep Space

ג'יימס מקנה, המעבדה להתנהגויות שינת אם-תינוק, אוניברסיטת נוטרה-דאם
www.cosleeping.nd.edu

דרסיה נרבאז

דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

הנקת לילה

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית

העולם מלא בהורים עייפים… והאינטרנט מלא בפורומים עם הודעות מהורים מודאגים ומותשים שמחפשים מידע על האם התינוקות שלהם נורמלים ומה הם "אמורים" לעשות עם כל הפעמים שהתינוק שלהם מתעורר בלילה. לחנויות הספרים יש מדורים שלמים המיודעים לשינת תינוקות, ונכתבים על ידי "מומחי שינת תינוקות" כביכול, וחנויות גדולות שמות את הספרים האלה ליד כל מיני גאדג'טים החל משמיכות מיוחדות שעוטפות את התינוק עד למכשירים שמוציאים צלילים מיוחדים, כי הם יודעים, לפי מחקר שוק, שהורים מיואשים בעלי חוסר בשינה ימלאו את העגלה שלהם בכל דבר שהם חושבים שאולי ישפר את שינת התינוק שלהם. קניות מתוך דחף רגעי במיטבן.

אבל, מה אנחנו באמת יודעות על התעוררויות ליליות, הנקה והסיבות שהם עלולים להתעורר כדי לינוק כשכל מה שאנחנו רוצות שהם יעשו זה לישון? כמובן, יש את הבסיס של למה תינוקות יונקים בתדירות גבוהה. אבל, עם הפוסט הזה, חשבנו שנאסוף כמה מהדברים היותר מגניבים והפחות ידועים שהמדע אומר לנו על הנקה לילית כדי שאתן, האמהות התשושות, תוכלו אולי להסתכל על הנקה לילית בצורה אחרת לגמרי.

אז, בלי להוסיף… הנה 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על הנקה לילית:

1)      האם מישהו אמר לך ש… מחקרים הראו שאמהות מניקות ישנות יותר מעמיתותיהן המאכילות מבקבוק? כן. את עייפה, אבל קראת את זה נכון! לפי מחקר אחד, אמהות מניקות ישנות 40-45 דקות בממוצע יותר בכל לילה במהלך שלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה (מקור). בפרק זמן של שלושה חודשים, זה הרבה יותר שינה! ומחקרים גם מגלים לנו שזמן שינה ארוך יותר חשוב מאוד לבריאות הנפשית של האם ועוזר להפחית את הסיכון שלה לדיכאון לאחר לידה (מקור).

2)      האם מישהו אמר לך ש… אצל נשים מניקות, ייצור פרולקטין (פרולקטין הוא הורמון ייצור החלב) נוהג לפי השעון הביולוגי? מחקרים הראו שרמות הפרולקטין אצל נשים מניקות הן גבוהות במידה משמעותית בלילה, במיוחד לפנות בוקר. תינוקות רוצים הרבה פעמים לינוק בלילה פשוט בגלל שיש יותר חלב בלילה(מקור)! איזה חכמים התינוקות האלה?

3)      האם מישהו אמר לך ש… תינוקות נולדים בלי שעון בילוגי? הם לא יודעים להבדיל בין יום ולילה, ולוקח להם מספר חודשים לפתח את השעון הביולוגי שלהם. הם גם לא מייצרים את המלטונין של עצמם (הורמון מעודד שינה) למשך הרבה מחייהם המוקדמים. אבל, תנחשי במה יש הרבה מלטונין? בחלב שלך בלילה (מקור)! אז, מדענים בעצם חושבים שחלב אם לילי עשיר במלטונין עוזר לתינוקות לפתח את השעון הביולוגי שלהם ועוזר להם בסופו של דבר ללמוד לישון פרקי זמן ארוכים בלילה.

4)      האם מישהו אמר לך ש… בנוסף למלטונין החלב שלך בערב ובלילה עשיר בחומרים מעודדי שינה וממריצי-מוח אחרים? ההמשך הוא ציטוט ממאמר שנכתב על ידי ד"ר דרסיה נרבאז, חוקרת ילדות-מוקדמת מאוניברסיטת נוטר-דאם.

הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו מעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר מקדים לסרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד והתפתחות המוח. בתחילת החיים, עיכול טריפטופן מוביל ליותר התפתחות של קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג והרזר, 1981). גם לחלב אם לילי יש חומצות אמינו שמעודדות סינתוז סרוטונין (דלגאדו, 2006. גולדמן, 1983. ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר שומר על מצב רוח טוב, ועוזר עם מחזורי שינה-ערות (סומר,2009). אז יכול להיות חשוב במיוחד שיהיה לילדים חלב אם בערב או בלילה בגלל שיש בו טריפטופן, לסיבות שמעבר לגרום להם לישון (מקור).

5)      האם מישהו אמר לך ש… הנקה בלילה יכולה להיות חשובה בהשארת ייצור החלב לטווח ארוך של האם בצורה יציבה וחזקה ועלול למעשה להפחית את שאיבת החלב במהלך היום של אמהות עובדות? השד המניק יודע כמה חלב ליצור בעיקר לפי התדירות בה הוא מתרוקן. אלה חוקי הביקוש וההיצע, שמבוססים על  שעון 24 השעות הטבעי… ולא רק במהלך שעות העירות של האם.

מספר הפעמים בהם אם מרוקנת את שדיה כדי לשמור על ייצור חלב לטווח ארוך נקרא מספר הקסם. אם אמא לא מניקה מספיק פעמים בתקופת זמן של 24 שעות כדי להגיע למספר הקסם, הגוף שלה יתחיל להוריד את יצור החלב וההיצע שלה יקטן. לנשים עובדות ומניקות, יותר הנקות ליליות משמעותן יותר הנקות במהלך 24 שעות, אשר משמעותן פחות שאיבות שתצטרך האם בעבודה כדי להשיג את מספר הקסם שלה.

הדינמיקות הבסיסיות האלה תקפות גם לתינוקות בוגרים יותר, שעלולים עדיין להצטרך הנקה לילית, גם הם.

אז הנה! 5 דברים מגניבים שאף אחד לא אמר לך על למה התינוק שלך (עדיין) מתעורר בלילה לינוק. האם חשבת אי פעם, כששמעת את התינוק שלך מתעורר ב 02:00, שהוא בעצם נותן לך במתנה יותר שינה, מוריד את הסיכון לדיכאון לאחר לידה, בונה ומפתח את המוח שלו, יתכן ומוריד את הסיכון להפרעות מצב-רוח בטווח הארוך, מפתח את השעון הביולוגי שלו, מקבל יותר חלב כשההיצע נמצא בשיאו, מבטיח את היצע החלב שלך לטווח הארוך ונותן לך את ההזדמנות לשאוב פחות בעבודה? בתקווה, עכשיו תחשבי ככה. לילה טוב, אמא!

————————————————————-

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ברסטפידינג שיקגו ארגון מבוסס אמהות, הוקם כדי לתמוך בהנקה של אמהות ועובד כדי לבנות רשת תמיכה מגובשת וברת -קיימא לאמהות מניקות דרך קישורים למשאבים, נורמליזציה תרבותית ותמיכה מוסדית.

הפרדה מהאם מלחיצה את התינוק, נמצא במחקר

הפרדה מהאם מלחיצה את התינוק, נמצא במחקר

אישה מקבלת צירים, ויולדת. הרך הנולד נעטף ונלקח לישון בעריסה בקרבת מקום, או נלקח לחדר הילדים כדי שהאמא תוכל לנוח. למרות המנהגים הנפוצים, מחקרים חדשים מספקים ראיות חדשות שהפרדת תינוקות מהאמא שלהם היא מלחיצה עבור התינוק.

הפרדה מהאם יוצרת לחת גדול אצל התינוק
קרדיט: iStockphoto/Goldmund Lukic

זה הנוהג המקובל בבתי חולים, במיוחד בתרבות המערבית, להפריד אמהות מהתינוק שזה עתה נולד. הפרדה היא גם דבר נפוץ עבור תינוקות שנמצאים במצוקה רפואית או פגים, שיועברו לאינקובטור. בנוסף, האקדמיה האמריקאית לרופאי ילדים ממליצה נגד שינה משותפת עם פעוטות, בגלל שדבר זה משוייך לתסמונת המוות בעריסה.

בני האדם הם היונקים היחידים שעוסקים בהפרדה כזאת בין אם לילוד, אבל ההשפעות הגופניות שלה על התינוק לא היו ידועות עד עתה. חוקרים מדדו שונות בקצב הלב בתינוקות בני יומיים למשך שעה אחת במהלך מגע עור-אל-עור עם אמא ולבד בעריסה ליד מיטת האם. פעילות הילוד האוטונומית הייתה גבוהה ב 176% ושינה שקטה הייתה נמוכה ב 86% במהלך הפרדה מהאם בהשוואה למגע עור-אל-עור.

דר. ג'ון קריסטל, עורך Biological Psychiatry, העיר על ממצאי המחקר:
"מאמר זה מדגיש את ההשפעה העמוקה של הפרדה אימהית על הפעוט. ידענו שזה מלחיץ, אבל המחקר הנוכחי מרמז שזה גורם ללחץ פסיכולוגי גדול לתינוק."

המחקר מדבר על סתירה מוזרה: במחקר על בעלי חיים, הפרדה מהאם היא דרך נפוצה לגרום ללחץ כדי לחקור את ההשפעות ההרסניות שלו על מוח הילוד המתפתח. באותו זמן, הפרדה של תינוקות שזה אתה נולדו הוא מנהג מקובל, במיוחד כשצריך טיפול רפואי יחודי (כמו אינקובטור). "מגע עור-אל-עור עם האם מסיר את הסתירה הזאת, והתוצאות שלנו הן הצעד הראשון לקראת ההבנה המדוייקת למה מצבם של תינוקות טוב יותר כשמניקים אותם עם מגע עור-אל-עור עם האם, לעומת טיפול באינקובטור," הסביר מחבר המחקר דר. ברק מורגן.

מחקר נוסף דרוש כדי להבין יותר את תגובת הילוד להפרדה, אשר יכלול בדיקות אם זו תגובה ממושכת והאם יש לכך השפעות ארוכות טווח על ההתפתחות העצבית.

אולם, למגע עור-אל-עור יש תועלות ידועות, ולבטח שהרוב יסכימו שלגרום ללחץ לא נחוץ לילוד זה דבר בלתי קביל. לכן, כשראיות נוספות יעלו, האתגר לרופאים יהיה לשלב מגע עור-אל-עור עם הטיפול השגרתי תוך כדי סיפוק של הגורמים האחרים לטיפול רפואי בילוד בבטחה.

———————————————

פורסם ב Science Daily. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

הרווארד גזט

ילדים צריכים מגע ותשומת לב, אומרים חוקרים מהרווארד

ילדים צריכים מגע ותשומת לב, אומרים חוקרים מהרווארד

מאת אלוין פאוול – פורסם באפריל 1998

גישת ה"לתת להם לבכות" האמריקאית כלפי ילדים עלולה להוביל ליותר פחדים ודמעות בקרב מבוגרים, לפי שני חוקרים מבית הספר לרפואה של הרווארד.

במקום להשאיר אותם לבכות, להורים אמריקאים כדאי להשאיר את התינוקות שלהם קרובים, לנחם אותם כשהם בוכים ולהביא אותם למיטה שלהם, שם הם מרגישים מוגנים, כך לפי מייקל ל. קומונס ופאטריס מ. מילר, חוקרים במחלקת הפסיכיאטריה של בית הספר לרפואה.

הצמד בחן מנהגי גידול ילדים בארצות הברית ובתרבויות אחרות והם אומרים שהמנהג האמריקאי הנפוץ של להשכיב תינוקות במיטות שונות – או אפילו בחדרים שונים – ולא להגיב בזריזות לבכי שלהם עלול להוביל למקרים של הפרעות דחק פוסט טראומתי ופאניקה כשהילדים האלה מגיעים לבגרות.

הלחץ המוקדם הנובע מההפרדה יוצר שינויים במוחות התינוקות שגורמים למבוגרים עתידיים להיות רגישים יותר ללחץ בחייהם, אומרים קומונס ומילר.

"הורים צריכים להבין שלהשאיר את התינוק שלהם בוכה פוגע בו לצמיתות," אומר קומונס. "זה משנה את מערכת העצבים בצורה כזאת שהם נהיים רגישים יותר לטראומה עתידית."

המחקר של החוקרים מהרווארד הוא ייחודי בגלל שהוא לוקח גישה חוצת תחומים, ובוחן תפקוד מוחי, למידה רגשית אצל פעוטות ושוני תרבותי, כך אומר צ'ארלס ר. פיגלי, מנהל המכון הטראומטולוגי באוניברסיטת פלורידה והעורך של ירחון הטראומטולוגיה.

"זה מאוד חריג אך חשוב ביותר למצוא סוג כזה של מחקר חוצה תחומים," אומר פיגלי. "הוא לוקח בחשבון הבדלים תרבותיים בתגובות הרגשיות של ילדים וביכולת שלהם להתמודד עם לחץ הכולל גם לחץ טראומתי."

פיגלי אומר שעבודתם של קומונס ומילר מאירה דרך למחקר נוסף ויכולות להיות לה השלכות לנושאים מגוונים החל ממאמצי ההורים לגירוי שכלי של פעוטות ועד למנהגים כמו ברית מילה."

קומונס הוא מרצה ועמית מחקר במחלקת הפסיכיאטריה של בית הספר לרפואה מאז 1987 והוא חבר בתוכנית הפסיכיאטריה והחוק של המחלקה.

מילר היא עמיתת מחקר בתוכנית בית הספר לפסיכיאטריה וחוק מאז 1994 ופרופסור משנה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סיילם מאז 1993. היא קיבלה תואר שני ודוקטורט בהתפתחות האדם מבית הספר לחינוך.

הצמד אומרים שמנהגי גידול הילדים האמריקאיים מושפעים מפחדים שהילדים יגדלו להיות תלותיים. אבל הם אומרים שההורים נמצאים בדרך הלא נכונה: מגע גופני והרגעה יעזרו לילדים להרגיש יותר בטוחים ולהיות יותר מסוגלים ליצור מערכות יחסים בוגרות כשהם יהיו מוכנים לצאת לדרך משלהם.

"הדגשנו עצמאות במידה רבה כל כך עד שזה יוצר כמה תופעות לוואי שליליות ביותר," אמרה מילר.

השניים זכו באור הזרקורים בפברואר כשהציגו את הרעיונות שלהם במפגש השנתי של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפילדלפיה.

קומונס ומילר, שהשתמשו במידע שמילר עבדה עליו וקובץ על ידי רוברט א. לוין, פרופסור לחינוך והתפתחות האדם, השוו מנהגי גידול ילדים אמריקאיים לתרבויות אחרות, במיוחד לאנשי גוסי מקניה. אמהות גוסי ישנות עם התינוקות שלהם ומגיבות במהירות כשהתינוק בוכה.

"אמהות גוסי שראו קלטות של אמהות אמריקאיות הוטרדו ממשך הזמן שלקח לאמהות להגיב לבכי של פעוט," אמרו קומונס ומילר במאמר שלהם בנושא.

הדרך בה מגדלים אותנו צובעת את כל החברה שלנו, אומרים קומונס ומילר. אמריקאים בכלליות לא אוהבים שנוגעים בהם ומתגאים בעצמאות שלהם עד לכדי בידוד, אפילו כשהם עוברים קושי או תקופה מלחיצה.

למרות החוכמה המקובלת שתינוקות צריכים ללמוד להיות לבד, מילר אומרת שהיא מאמינה שהרבה הורים "מרמים," ומשאירים את התינוק שלהם יחד איתם בחדר, לפחות בהתחלה. בנוסף, כשהילד כבר יכול לזחול, היא מאמינה שהרבה מוצאים את דרכם חזרה אל החדר של ההורים שלהם בעצמם.

הורים אמריקאיים לא צריכים לדאוג מההתנהגות הזאת או לפחד להתנהג אל התינוקות שלהם כמו אל תינוקות, אמרו קומונס ומילר. הורים צריכים להרגיש חופשיים לישון עם הפעוטות שלהם, להשאיר את הילדים הקטנים שלהם בקרבת מקום, אולי על מזרן באותו חדר, ולנחם תינוק כשהוא בוכה.

"יש דרכים לגדול ולהיות עצמאי בלי להעביר את הילדים שלכם את הטראומה הזאת," אמר קומונס. "העצה שלי היא להשאיר את הילדים בטוחים כדי שהם יוכלו לגדול ולקחת סיכונים."

מלבד פחד מתלותיות, הצמד אמר שגורמים אחרים שעזרו ליצור את מנהגי גידול הילדים שלנו כוללים פחד שילדים יפריעו לסקס אם הם חולקים את החדר של ההורים שלהם ודאגות של רופאים שהתינוק יפגע מהורה שיתגלגל עליו אם ההורה והתינוק יחלקו מיטה. בנוסף, ההון הגדל של המדינה עזר למגמת ההפרדה על ידי כך שיש למשפחות את האמצעים לקנות בתים גדולים יותר עם חדרים נפרדים לילדים.

התוצאה, אמרו קומונס ומילר, היא אומה שלא אוהבת לדאוג לילדים שלהם, אומה אלימה הנגועה במערכות יחסים רופפות ולא גופניות.

"אני חושב שיש התנגדות אמיתית בתרבות הזאת לטיפול בילדים," אמר קומונס. אבל "עונשים והזנחה אף פעם לא היו דרכים טובות לגדל אנשים חמים, דואגים ועצמאיים."

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאז

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

בורות לגבי תינוקות מערערת את החברה שלנו

שמתם לב לכל התינוקות הלחוצים? אולי לתינוק אחד מתוך שלושים שאני רואה יש עיניים בורקות, שזה עבורי סימן לשגשוג. מה קורה? אולי בורות לגבי תינוקות והצרכים שלהם. הנה עשרה דברים לדעת.

1. תינוקות הם יונקים חברתיים עם צרכים של יונקים חברתיים. יונקים חברתיים הגיחו לפני יותר מ – 30 מיליון שנים עם הורות אינטנסיבית (קן או גומחה התפתחותית). זה אחד מהדברים הרבים שהתפתחו מחוץ לגנים. הקן ההתפתחותי הזה נדרש בשביל התפתחות תקינה של היחיד. מנהגים של הורות אינטנסיבית לתינוקות כוללים שנים של הנקה כדי לפתח מערכות שכליות וגופניות, מגע כמעט תמידי ונוכחות גופנית של מטפלים, תגובתיות לצרכים שמונעת מצוקה, משחק חופשי רב גילאי, וחוויות רגועות בתקופת הלידה. לכל אחד מאלה יש השפעות משמעותיות על הבריאות הגופנית.

2. תינוקות נולדים "חצי אפויים" וצריכים רחם חיצוני. בני אדם נולדים מוקדם מידי בהשוואה לחיות אחרות: תשעה חודשים מוקדם מידי במונחים של ניידות ושמונה עשר חודשים מוקדם מידי במונחים של התפתחות העצמות ויכולות שיחור מזון. לתינוקות שנולדו לאחר תקופת הריון תקינה יש רבע מנפח המוח הבוגר ורובו גדל בחמש השנים הראשונות. לכן, הקן האנושי התפתח להיות אפילו יותר אינטנסיבי משל יונקים חברתיים אחרים בגלל ההתפתחות החסרה של הרך הנולד, ואורכו שלוש עד חמש שנים. בני האדם הוסיפו לרשימה של הטיפול המצופה גם כפר של תמיכה חיובית לאם ולתינוק. למעשה, התפתחות המוח האנושי ממשיכה עד לעשור השלישי לחיים, מה שמרמז שתמיכה חברתית וחונכות ממשיכה לפחות לאורך זמן זה.

3. אם המבוגרים מפשלים ב"אפייה" לאחר הלידה, בעיות ארוכות טווח עלולות להתפתח. לכל אחד ממנהגי הטיפול שמוזכרים למעלה יש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והחברתית של היחיד. למשל, גרימת מצוקה לתינוקות באופן שוטף או עָצים (על ידי אי סיפוק הצרכים שלהם) חותר תחת מערכות הוויסות העצמיות.   זהו דבר ידוע לכל בתרבויות אחרות וכך היה גם בעברנו. בספרדית, יש מושג לנערים ומבוגרים שמתנהגים בצורה לא נאותה: Malcriado, שמשמעותו שלא גודלו כהלכה.

4. תינוקות משגשגים מהבעת חיבה. כשתינוקות מקבלים אוכל והחלפת חיתולים ולא יותר, הם מתים. אם הם מקבלים תשומת לב חלקית הם נשארים בחיים, אך זה לא מספיק – הם לא יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. אורי ברונפנברנר, שהדגיש את מערכות התמיכה המרובות המעודדות התפתחות מיטבית, אמר שתינוקות גדלים הכי טוב כשלפחות בן אדם אחד משוגע עליהם. אחרים העירו שילדים גדלים בצורה הטובה ביותר עם שלושה מטפלים עקביים ומביעי חיבה. למעשה, תינוקות מצפים ליותר מאמא ואבא לטיפול אוהב. תינוקות מוכנים לקהילה של מטפלים קרובים ומגיבים הכוללים את האמא בקרבת מקום.

5. חצי המוח הימני מתפתח במהירות בשלושת השנים הראשונות. חצי המוח הימני מתפתח בתגובה לחוויות חברתיות פנים-אל-פנים, עם הסתכלות ממושכת בעיניים. חצי המוח הימני שולט במערכות ויסות עצמי. אם תינוקות מונחים לפני מסכים, מתעלמים מהם או מבודדים אותם, הם מפספסים חוויות קריטיות.

6. תינוקות מצפים לשחק ולזוז. תינוקות מצפים להיות על הידיים או על גוף המטפל רוב הזמן. למגע עור-אל-עור יש השפעה מרגיעה. לאחר שלמד זאת, אחד הסטודנטים שלי שהיה במפגש משפחתי לקח תינוק בוכה והחזיק אותו במגע עם הצוואר שלו, וזה הרגיע אותו. תינוקות מצפים לחברות, לא לבידוד והפרעות. הם מצפים להיות במרכז חיי החברה של הקהילה. הם מוכנים לשחק מרגע הלידה. משחק הוא האמצעי העקרי ללמוד שליטה-עצמית ומיומנויות חברתיות. טיפול ידידותי – חברות, תגובתיות משותפת ומשחק עליז – בונה חוכמה חברתית ומעשית. תינוקות ומטפלים חווים מצבים משותפים, מה שבונה את יכולות הילד ל"ריקודים" בין אישיים שממלאים את חיי החברה.

7. לתינוקות יש מערכות אזהרה מובנות. אם הם לא מקבלים מה שהם צריכים, תינוקות יודיעו לכם. עדיף, כמו שיודעות רוב התרבויות מאז ימי קדם, להגיב להעוויות ולמחוות של תינוקות ולא לחכות עד שהם מתחילים לבכות. לתינוקות צעירים יש קושי להפסיק לבכות אחרי שהם מתחילים. העצה הטובה ביותר בנוגע לטיפול בתינוקות היא לעקוב ברגישות אחריהם, לא אחרי המומחים.

8. תינוקות נועלים את החוויות שלהם לכספות זכרון פרוצדורלי שיהיו בלתי נגישות אך גלויות לעין בהתנהגויות והלכי רוח עתידיים. תינוקות יכולים לעבור טראומה מהזנחת רשימת הצרכים שלמעלה. הם לא ישכחו. זה יערער את האמון שלהם באחרים, את הבריאות שלהם ואת הרווחה החברתית שלהם, ויוביל לסולם ערכים אנוכי שיכול לגרום הרבה נזק לעולם.

9. התרבות לא מוחקת את הצרכים המפותחים שיש לתינוקות. תינוקות לא יכולים לחזור בהם מהצרכים היונקיים שלהם. אולם, ישנן תרבויות שבהן המבוגרים מצדדים בהפרת הצרכים המפותחים של תינוקות כאילו הם לא חשובים ולמרות המחאות של התינוקות. הפרות יומיומיות כוללות את בידוד התינוק כמו שינה לבד, אימון שינה של "לתת לו לבכות עד שירדם", תחליפי חלב אם, או סרטים וכרטיסיות לתינוקות.* כשהפרות כאלה נעשות באופן קבוע, בזמנים קריטיים או בעצימות גבוהה, הן חותרות תחת ההתפתחות האופטימלית. הפרות אלה מתקדדות בגוף התינוק כשהתפתחות המערכות האופטימלית מתערערת (חיסונית, מעבירים בין-עצביים ומערכות אנדוקריניות כמו אוקסיטוצין). למרבה ההפתעה, יש פסיכולוגים התפתחותיים שחושבים שזה בסדר להפר את הצרכים האלה** כדי שהילד יתאים לחברה בה הוא חי.

הרציונליזציה של "תרבות לפני ביולוגיה" משקפת חוסר הבנה לא רק של הטבע האנושי אלא של התפתחות אופטימלית. זה קרה במעבדות עם חיות אחרות שהטבע שלהן לא הובן כראוי. למשל, הארי הארלו, שנודע בניסוי הקופים ו"אהבת אם", לא הבין בהתחלה שהוא מגדל קופים חריגים כשהוא בידד אותם בכלובים. באופן דומה, לפחות אחד משושלות העכברושים התוקפניים בהם משתמשים היום במעבדות נוצרו לראשונה כשמדענים בידדו צאצא לאחר הלידה, שוב בלי לתפוס את החריגות של הבידוד. שימו לב איך ההנחות התרבותיות של המדענים יצרו את החיות החריגות. זה משנה איזה הנחות תרבותיות יש לנו.

אולי נקודת המבט של תרבות-לפני-בילוגיה עושה את אותו הדבר עם בני אדם. על ידי חוסר הבנה של תינוקות והצרכים שלהם, אנחנו יוצרים אנשים חריגים למין שלנו. אנחנו יכולים לדעת שזה המקרה רק לאור הידע על בני אדם שהתפתחו בתנאים הדומים לקן ההתפתחותי שתואר בסעיף 1: בדרך כלל, בשבטי ציידים-לקטים קטנים. הם הרבה יותר חכמים, חדי תפיסה ומוסריים מאשר אנחנו בני האדם בארצות הברית של היום.

לכן הנקודה האחרונה:

10. חוויות שמפרות את ההתפתחות בקביעות מערערות את טבע האדם. כאשר מתרחש גידול ילדים חריג-מין, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שבריאותם וחברתיותם עומדת בסכנה. (דבר שאנחנו יכולים לראות בכל רחבי ארצות הברית בימינו עם מגפות של דכאון, חרדה, ושיעורים גבוהים של התאבדות ושימוש בסמים***). יצורים כאלה שגודלו לא כהלכה יכולים להצליח במבחני ההשגיות וה – IQ אבל הם עלולים להיות זוחלים מסוכנים שעולמם סובב סביב עצמם. הרבה זוחלים חכמים (נחשים בחליפות) בוול סטריט ובמקומות אחרים מובילים את המדינה לאבדון.

מה לעשות?

(1) תיידעו אחרים על הצרכים של תינוקות

(2) תהיו מודעים לצרכים של תינוקות מסביבכם ותנהגו ברגישות כלפי התינוקות שאתם פוגשים.

(3) תעודדו הורים להיות רגישים לצרכים של התינוקות שלהם. זה גם יצריך הרבה יותר מוסדות ותמיכה סוציאלית למשפחות עם ילדים, ויכלול חופשת לידה ארוכה הרבה יותר אשר מדינות מפותחות אחרות מספקות. זהו קרב מפרך כרגע אבל העלאת המודעות הוא השלב הראשון.

(4) תקראו ותלמדו מספרים שמסבירים את העקרונות האבולוציוניים של הטיפול בילדים כמו:

The Science of Parenting

Attached at the Heart

The Attachment Parenting Book

The Other Baby Book

Peaceful Parent, Happy Kids

Sleeping with Your Baby

The Science of Mother-Baby Sleep

* שימו לב שהפרות (כמו פורמולה ובידוד) הן לפעמים הכרחיות במצבי חירום של חיים ומוות. כמו כן בדרך מסויימת, התרבות בארה"ב גורמת להורים להפרות כאלה בגלל שאין חופשת לידה ארוכה או תמיכה קהילתית כדי לעזור בסיפוק כל הצרכים המגוונים של התינוק.

** כמובן שהם לא חושבים שאלה הפרות כי הם לא לוקחים את הצרכים היונקיים ברצינות.

*** בארצות הברית, לכל האנשים מתחת לגיל 50 יש מספר חסרונות בריאותיים בהשוואה לאזרחים ב 16 מדינות מפותחות אחרות (מועצת המחקר הלאומית, 2013).

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

 ————————————————

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

פיטר גריי

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

בגלל סיבות ביולוגיות חשובות, ילדים רוצים וצריכים להמשיך מעבר להורים

נכתב על ידי פיטר גריי ב 20 ליולי 2013 ב Freedom To Learn

ילדים צריכים קהילהאני בעד הורות טבעית. ההנחה הבסיסית של הורות שכזאת, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שאנחנו בוטחים באינסטינקטים ובכושר השיפוט של ילדינו. למשל, את מזהה שתינוק שבוכה הוא תינוק שצריך משהו, ואת מנסה להבין מה הצורך ולספק אותו. את לא נותנת לילד "לבכות עד שהוא יירגע". את מבינה שבמהלך האבולוציה תינוקות וילדים צעירים תמיד ישנו עם אמהותיהם או מבוגרים או בני משפחה אחרים, אף פעם לא לבד, וששינה לבד היא מבעיתה עבור הרבה ילדים צעירים (ראו את הפוסט הזה). את מבינה שתינוקות וילדים, כמו כמעט כולנו בעצם, משתוקקים למגע פיסי, ואת מספקת זאת. את לא דוחפת כשזה לא רצוי, אבל את מספקת ומברכת את זה כשזה רצוי.

הרעיון המרכזי פה הוא רגישות. כדי להבין מה הילד רוצה או צריך, ובמיוחד כדי להבין מה תינוק שעדיין לא מדבר רוצה וצריך, צריך להיות מאוד מחוברים אליו. אתה צריך להיות מסוגל לראות את העולם מנקודת המבט של הילד. זה מצריך אמפתיה. למעשה זה לא שונה מהדרישות לכל מערכת יחסים אחרת. לנישואים טובים, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם בת הזוג שלך. כדי להיות חבר טוב, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם החבר שלך. אשתך, החבר שלך והילד שלך הם לא אתה. יש להם צרכים ובקשות שונים משלך, אבל כדי שתהיה לך מערכת יחסים טובה איתם, אתה צריך להיות רגיש לצרכים ולבקשות שלהם. להמשיך לקרוא מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

ג'אן האנט

החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר

החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר

נכתב על ידי ג'אן האנט

הסטטיסטיקות אומרות שמשהו השתבש בעולמינו. היקף גדל והולך של חולי חברתי, והתרבות מהירה של ספרי עזרה עצמית וטכניקות ריפוי בשביל "לטפח את הילד הפנימי" מעידות על העובדה העצובה שאיבדנו את דרכנו בגידול ילדים.

זה תלוי בנו כהורים – למרות המגבלות האישיות שלנו – לתת לילדינו התחלה טובה בחיים: לעזור להם להיות מבוגרים מלאים, בריאים נפשית שמסוגלים לאהוב ולסמוך על אחרים. הפילוסוף בלז פסקל כתב ש"האוקיינוס מושפע מחלוק נחל." רצוי שילדינו יהיו כמו חלוקי הנחל המביאים גלי אושר, לא עוד צער וסבל. להמשיך לקרוא החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר