קטגוריה: הורות

ל.ר. נוסט

צבע השינוי

צבע השינוי

כמעט ואין הורים בימינו שגודלו בשלווה ובכבוד על ידי ההורים שלהם, אז זה לא מפתיע שנושא מרכזי בקהילת ההורות העדינה (Gentle Parenting) הוא איך להתגבר על אבני הנגף בדרך לשינוי. מעבר מסגנון הורות מבוסס שליטה, בין אם אתם רגילים למכות בישבן, פסקי זמן, טבלת פרסים או שילוב של שלושתם, לסגנון הורות מבוסס חיבור הוא שינוי של הלב ודפוסי החשיבה כמו שהוא שינוי של סגנון חיים. העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא ששינוי הוא עבודה קשה. בין אם את מנסה להתגבר על הילדות שלך או על סגנון ההורות שכבר רכשת לעצמך, את יכולה לצפות שזה ייעשה קשה יותר לפני שזה ייעשה קל יותר. כמו כל שינוי בסגנון חיים, את תתקעי בקירות לאורך הדרך, והם אפילו עלולים להחזיר אותך לאחור צעד או שניים. הנה חמישה טיפים שיעזרו לך להישאר רגועה ולהשיג את מטרות ההורות שלך:

  1. תתחייבי לא לצעוק או לאיזה סימן אחר של כעס או תסכול, ותתני לזה להיות נקודת ההתחלה שלך, הקו האדום שאותו אין מצב שתעברי. כמו בנישואין, אם את לא עושה את ההתחייבות, אין דבר שיחזיק אותך מליפול לתבניות קודמות.
  2. תחשבי מחדש על התפקיד שלך כהורה ותעברי מלנסות להכריח או לתמרן או להתחנן או כל טקטיקה אחרת שבעזרתה את מנסה לשלוט בהתנהגות של הילדים שלך ובמקום זאת תבני בילדיך רצון לשתף פעולה בגלל שהם סומכים עלייך שאת לוקחת החלטות נכונות ורוצה שהם יהיו שמחים ובטוחים.
  3. תבחני איזו דוגמה אישית את נותנת. אם כעת את מתעקשת על דרכך ומגיבה בכעס ובמשחקי כוח לחוסר שיתוף הפעולה של ילדך, מה את מדגימה? עקשנות וחוסר ויסות רגשי (כלומר התקפי זעם של מבוגרים). אם, במקום זאת, את מתחברת אל הילדים שלך, עוסקת איתם בפתרון בעיות בצורה יצירתית, ועובדת איתם על החלטה משותפת לסוגיה שיש לכם, מה את מדגימה? פשרה, תושייה ושיתוף פעולה. שיעורים חשובים לחיים!
  4. תמשיכי לעבוד על עצמך. תזכירי לעצמך שאלה הרגשות והחוויות והציפיות שלך שגורמות להתפרצויות שלך, לא ההתנהגות של הילדה שלך. תשאלי את עצמך למה את כל כך מוטרדת. תתני לעצמך לחקור את הטריגרים הפנימיים שלך. תעבדי על זה פנימית במקום להגיב לזה חיצונית.
  5. תבחרי חפץ בצבע שיעזור לך להישאר מקורקעת, משהו להסתכל עליו או להחזיק כשאת מרגישה שאת חוזרת לתבניות חשיבה והתנהגות ישנות. זה יכול להיות שרשרת או צמיד או מחזיק מפתחות בצבע שתופס את המהות של ההורה שאת רוצה להיות כדי לעזור לך להישאר ממוקדת כשאת עובדת על דרכך להפוך לאותו הורה. לצבעים יש השלכות פסיכולוגיות, אז כמה צבעים טובים יכולים להיות כחול, שהוא הצבע של שלווה ואמון; טורקיז, שהוא הצבע של תקשורת; ורוד, שהוא הצבע של אהבה ללא תנאי או ארגמן, שהוא בצבע ההרמוניה. את יכולה גם להציב את הצבע ברחבי הבית כתזכורת לבית השלו שאת מנסה ליצור וכסמל לשינוי והתחדשות שיעזור לך לזכור לעצור ולנשום ולחשוב לפני שאת מגיבה לילד שלך.

תזכרי, זה שינוי עצום לעבור מדרישת צייתנות להזמנת שיתוף פעולה, ואם את כבר בתבנית של יריבות עם הילד שלך, התהליך ייקח יותר זמן וסבלנות. תזכרי גם שאף שיטת הורות לא תעבוד אם המטרה שלה היא להפוך את הילד שלך למבוגר או לבובה מושלמת. ילדים הם אנשים לא מושלמים אותם מגדלים אנשים לא מושלמים בעולם לא מושלם! אבל שינוי החשיבה שלך מציפייה או דרישה של משמעת לעבודה עם הילדים שלך, להבנה שלהם, לחיבור אליהם ולהזמין אותם לשתף פעולה (במקום "אם לא תשימי את הכלים בכיור לא תקבלי גלידה לקינוח" תנסי "תגידי לי כשהכלים בכיור כדי שאוכל להביא לך גלידה.") הוא הצעד הראשון והחשוב ביותר לקראת סגנון הורות עדין ובית שלו יותר.

—————————————————————————————————————–

ל.ר. נוסטמאמר זה לקוח מתוך הספר The Gentle Parent: Positive' Practical, Effective Discipline

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ל. ר. נוסט היא מחברת רבי מכר של ספרי הורות וילדים והמייסדת והמנהלת של Little Hearts/Gentle Parenting Resources, אתר ללימוד הורות עדינה.
ספריה כוללים את:
Whispers Through Time: Communication Through the Ages and Stages of Childhood
Two Thousand Kisses a Day: Gentle Parenting Through the Ages and Stages
The Gentle Parent: Positive' Practical, Effective Discipline
ספרים אלה ועוד ניתן למצוא באמזון.

שפאלי צברי

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

פורסם באתר האינטרנט של Natural Child Magazine

ד"ר שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית שמשלבת פסיכולוגיה מערבית ופילוסופיה מזרחית בעבודתה. היא המחברת של שני ספרי הורות (Out of Control (2014 ו (Conscious Parent (2010.

ש: ספרך Out of Control אומר שכל הרעיון של חינוך ילדים פגום, למה את מתכוונת בכך?

ת: חינוך, בכל צורותיו, הוא ניסיון לשלוט בילד – לגרום לילד לציית. למרות שכולנו חייבים להפוך לתרבותיים במידה מסוימת כדי לחיות ביחד בהצלחה, לכפות את התרבות זה דבר שונה מהותית מלמידה על ידי דוגמה. כשיש דברים שפשוט נעשים בצורה מסוימת במשפחה, ומעודדים את הילד ועוזרים לו להבין זאת, הוא מרגיש חלק ממה שמתרחש במקום שאותו דבר יכפה את עצמו עליהם. המפתח הוא לעודד אותם להתברג לתוך המשפחה והחברה בדרך שבאמת מייצגת אותם, לא רק על בשביל להשביע את רצונם של אחרים.

אם אתם חושבים על המילה "חינוך", היא בדרך כלל מגיעה בצורה של עונש. חייבים לחנך את האדם בשביל דבר כזה או אחר, לא רק בבית אלא גם בעבודה ובצבא.

הבעיה היא שעונש מוביל לתרעומת. מי מאתנו אוהב שמחנכים אותו? מתי זה עורר בנו חיבה כלפי מישהו או כלפי עבודתנו? זה מדכא.

אפילו בצורתו הנעימה יותר, חינוך מתקשר למילה "חניך", שיש לה קונוטציות של ללכת בעקבות מישהו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ילכו אחרי אחר – אנחנו רוצים מנהיגים, אנשים שמכירים את הראש והלב שלהם. גם ככה יש בעולם שלנו יותר מדי כבשים שמוליכים אותם שולל.

ש: איזה השפעה שלילית יש לחינוך על הילד בשלבים מאוחרים יותר? במקום העבודה, במערכות היחסים שלו?

ת: חינוך הוא לכפות לעשות דברים. הזכרתי לפני רגע שהשפעה אחת של חינוך היא טינה. תוצר לוואי של טינה הוא שהיא חותרת תחת היוזמה של הילד, מערערת את הנטייה הטבעית שלו להתחיל דברים בצורתו הייחודית. זה כאילו שיש לך אנרגיה שלילית (טינה) שדוחפת נגד הסקרנות וההתלהבות הטבעית כלפי החיים.

עוד היבט של חינוך הוא מחיצת הנפש היצירתית, בעלת הדמיון ורבת התושייה שלהם. בדרכים מגוונות ורמות שונות, התוצאה היא שהם "מאבדים קשר" עם עצמם. כעת הם גדלים בהתאמה לתבנית שנוצרה על ידי מישהו אחר, בין אם של המשפחה, החברים או מערכת החינוך. הם חיים לפי הציפיות של אחרים, קוברים מה שבאמת מיוחד בהם.

אז התרומה שלהם לחיים, כיוון שהיא אותנטית, היא לרוב מזערית. אפילו אם הם משיגים הרבה, זה לא מגיע מזרימה, אלא מתוך כפיה "לעשות משהו" מעצמם כדי לפצות על רמיסתם.

מיותר לומר, משבר אמצע החיים יכול להיות התוצאה, דבר שגורר לא רק בעיות קריירה אלא גם בעיות במערכת היחסים, כיוון שאף אחד לא יכול להזדהות אם הם פועלים מתוך דמות במקום ממהותם. וכמובן, קונפליקט עם ילדיהם גם יהיה סוגיה, כי הם לא ידעו איך לקבל את ייחודם של ילדיהם כי הם בעצמם לא קיבלו זאת.

כמו כן, כשחינוך כולל עונש – שבטעות קרוי הרבה פעמים תוצאות – מצב חרדתי מתפתח אצל הילד. הוא יכול להופיע במגוון סימפטומים, גופניים ונפשיים, שרק מתעצמים עם הזמן אלא אם תופסים אותם בשורש. יש לנו כל כך הרבה ילדים מעורערים ולכן מבוגרים מעורערים בחברה שלנו! והרבה שלא בדיוק מעורערים גם לא באמת שמחים.

בכל פעם שנכפה עלינו לבגוד ברצונות וברגשות האמיתיים שלנו, דבר שאנחנו עושים בקלות כילדים בגלל שאנחנו צריכים את האישור של הורינו, הרגשת חרדה היא בלתי נמנעת. לא רק חרדה לגבי מצבים ואירועים, אלא לגבי עצמנו. וזה לא נעלם, אפילו כשאנחנו מתייחסים לתסמינים. זה רק יורד אל מתחת לפני השטח. זה גורם לחיים להיות קשים לעיכול. יש מין תחושה לא נוחה שנוכחת כמעט כל הזמן. אנחנו מסווים אותה, אבל היא לא חולפת. היא נוגסת בנו, מפיקה תחושה של אי שביעות רצון.

חרדה כזאת כלפי עצמנו נוטה לפקפוק עצמי. אך, פקפוק עצמי מסווה לרוב על ידי אגו נחוש. אנחנו מרגישים שאנחנו כל הזמן צריכים "להוכיח" את עצמנו. רוב החרדה שאנשים סובלים ממנה בשלב מאוחר יותר מגיעה מהחרדה להשביע את רצונם של אחרים כשהיינו צעירים. שוב, זה הדבר שמוביל לתופעת משבר גיל העמידה, כשאדם מתעורר לכך שחייו היו בגידה בהווייתו.

ש: את אומרת שאיומים, עונשים ופסקי זמן הם מחוץ לתחום. מה הפתרון שלך לשליטה בילדים?

ת: הדבר הוא לא שליטה בילדים, אלא לסייע להם בלמידה שלהם. זה נעשה הכי טוב על ידי דוגמה אישית – על ידי המוסר המשפחתי, כמו שגרת צחצוח השיניים לפני השינה, החזרת דברים למקומם, סידור המיטה, תליית המגבות שלנו.

מעודדים למידה גם על ידי כך שלא מונעים מהתוצאות ללמד את הילד – אלא אם כן יש סכנה לבריאותם.

תוצאות לא "ניתנות", כמו שאני שומעת הרבה הורים אומרים: "אני צריכה לתת לך תוצאה". זו לא תוצאה, זה קנס. תוצאות הן הפירות הטבעיים של המעשים שלנו, זרימת הסיבה והתוצאה. אם אתה מאחר, חוץ מבמקרי חירום, אחרי פעם או פעמיים אתה תפספס את האירוע. ההורה לא ממשיך להציל אותך.

תרגול של דברים שצריך ללמוד הוא חשוב. כאן ההורה יכול ממש לעודד את הילד להתארגן ולהרגיש שבע רצון מיכולתו לעשות כך. בספר שלי, אני מדברת על משחק תפקידים לגבי דברים כמו להתלבש ולהכין את התיק כדי לא לפספס את האוטובוס לבית הספר. אנחנו מתרגלים זאת שוב ושוב עד שזה הופך לשגרה. לא בכפייה, אלא במשחק, בהרפתקה.

ש: ישנם מומחי הורות שיגידו שלא לחנך את הילד זו גישה עצלנית להורות. איך את מרגשיה כלפי זה?

ת: הטלת משמעת, עונשים, פסקי זמן – אלה הדרכים העצלות. כמו להגיד שוב ושוב, "אמרתי לך אלף פעמים… אתה אף פעם לא מקשיב?" את מכירה את הדברים השגרתיים שהורים אומרים. אלה תגובות שגרתיות, לא מענה נוכח, אותנטי ועל המקום שמתאים באמת לאירוע. תגובתיות היא עצלנות. מענה יצירתי דורש הרבה מאמץ.

גידול ילד להיות נאמן לעצמו דורש להיות מכווננן באמת לילד, להקשיב מעבר למילים, לשמוע את הלב. זה דורש גם המון עימות-עצמי כדי להתייחס לנושאים שהילד מעורר בנו שגורמים לנו להגיב. זאת לרוב מטלה קשה וכואבת. זאת הורות מעשית אמיתית, קשובה בכל רגע וצופה כל הזמן כדי לאפשר שגשוג אבל לא על מנת לשלוט או לגבור.

ש: כל הורה רוצה את מפתח הזהב לגידול ילד מחונך. מה העצות העיקריות שאת נותנת להורים?

ת: להניח את האג'נדה שלכם בצד זו העצה הראשונה שלי. תבדקו מה האג'נדה של הילד שלכם. תגלו מי זה האדם הזה באמת. הוא יראה לכם אם תפקחו את העיניים והאוזניים. לאחר מכן תעבדו איתו בשיתוף פעולה. תתייחסו לצרכים של כל המשפחה, תעזרו לו לראות איך הוא נכנס למערכת – איך הוא יכול ליצור קשר עמוק, אך לא לאבד את עצמו במערכת היחסים.

הורות מודעת משמעותה לעזור לילד לגלות ולפתח חוסן נפשי, יצירתיות, אופי. הכל כבר שם – המטרה שלנו היא לספק סביבה מזינה שמוציאה את זה החוצה. כך מתפתח חיים בעלי חינוך עצמי.

בספר "הנסיך הקטן", הבחור הקטן אומר שהורדים לא רק יפים, אלא גם יש להם קוצים. על ידי הקוצים, הוא מתייחס לגבולות שלנו. אז זאת לא הורות מתירנית, בה אנחנו מרשים לילד לדרוך עלינו. לא, להורה חייבים להיות קוצים – גבולות ברורים שאנחנו לא מרשים לילדים שלנו לחצות.

אל תבלבלו בין דימוי הקוצים לבין עונשים: הקוצים בורד לא מתקרבים אלינו ונתקעים בנו. הם פשוט יוצרים גבולות ברורים. כשאנחנו בעצמנו מוגדרים היטב, זה מלמד את הילד לפתח תחושה מוגדרת היטב של פנימיותו. המפתח הוא לזכור שלהיות מסוגלים להגדיר את עצמנו זה שונה לחלוטין מלדרוך על אחרים. העניין הוא להיות אמיתיים לעצמנו, בעודנו מעודדים אחרים להיות אמיתיים לעצמם.

—————————————————————————————————————–
שפאלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו- Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

מחקר טוען שלטיפול רגיש בילדים יש השפעות ארוכות טווח

מחקר טוען שלטיפול רגיש בילדים יש השפעות ארוכות טווח

עם כל המחקרים על התפתחות הילד שיש בימינו, קשה מאוד להבין באיזה שיטות כדאי לבחור. להיות הורי הליקופטר? לאסור צפייה בטלוויזיה? לאכוף שעות שינה קבועות?

אבל מחקר חדש רומז שהורים עשויים לרצות להתמקד בגורם אחד המשפיע רבות:
רגישות במהלך שנות חייו הראשונות של הילד. חוקרים טוענים שיכולותיהם החברתיות והאקדמיות של ילדים יכולות להיות מוחנקות עד לבגרות אם הם לא מקבלים טיפול רגיש.

לפי החוקרים, טיפול רגיש הוא "ההיקף בו ההורה מגיב לסימני הילד באופן הולם ומידי, מעורב באופן חיובי במהלך אינטראקציות עם הילד ומספק בסיס בטוח לחקירתו של הילד את הסביבה."

במאמר שפורסם השבוע ב Child Development Journal, המחקר השתמש בנתונים ממחקר ארוך טווח הנקרא "The Minnesota Study of Risk and Adaptation" כדי לבדוק איך רגישות אמהית במהלך שלושת השנים הראשונות משפיעה על אנשים כמבוגרים. האמהות של המשתתפים חיו מתחת לקו העוני כשהם גויסו למחקר במהלך השליש האחרון של ההריון שלהן. אחרי שהתינוקות נולדו, החוקרים עקבו אחרי 243 תינוקות עד שהגיעו לגיל 32.

בתחילת המחקר, החוקרים צפו בכל תינוק עם אמו במצבי האכלה ומשחק ארבע פעמים במהלך 42 החודשים הראשונים. במהלך הילדות ושנות ההתבגרות, מורים סיפקו הערכות על איך הילדים ניהלו אינטראקציות עם חבריהם ללימודים, וכמה הם הצליחו במבחנים סטנדרטיים. לאחר מכן החוקרים ראיינו את המשתתפים כשהם הגיעו לגילאי ה-20 וה-30 לגבי הקשרים הרומנטיים שלהם והצלחתם האקדמית.

אז מה החוקרים מצאו במעקבם אחרי הילדים למשך כמעט שלושים שנה?

"טיפול בשנים הראשונות היה מנבא להצלחה בבגרות כמו גם במהלך הילדות", לי רבי, חוקר מאוניברסיטת דלאוור ומחבר שותף של המחקר, אמר להפינגטון פוסט.

משתתפים שהיו להם אמהות פוגעניות, עוינות ו/או לא מתעניינות – ההיפך מרגישות – במהלך השנים המוקדמות היו בעלי סיכוי רב יותר להפגין כישורים חברתיים טובים פחות ולהצליח פחות במבחנים במהלך הילדות. כמבוגרים, הם היו בעלי סיכוי רב יותר להיות בעלי השכלה נמוכה יותר ולהתקשות בשמירה על קשרים רומנטיים.

מצד שני, משתתפים שחוו טיפול אמהי רגיש הצליחו באופן כללי יותר מבחינה חברתית ואקדמית במהלך המחקר. למערכות היחסים שלהם היה סיכוי רב יותר להיות בעלי מאפיינים של מחויבות, נאמנות ואינטימיות אשר היו חסרים בקבוצה שלא קיבלה את אותה תשומת לב בתחילת חייהם.

למרות שהאמהות במדגם חיו מתחת לקו העוני כשגייסו אותם למחקר, רבי אומר שהוא די בטוח שאפשר להכליל את התוצאות למשפחות ללא קשיים כלכליים. ממצאיו נסמכים על מחקר קודם שגם הוא רומז שחוסר בטיפול רגיש מנבא תוצאות חברתיות ואקדמיות בעייתיות. אותו מחקר עקב אחרי משתתפים רק עד גיל 16, אך כלל מדגם בו היו משפחות גם מעל לקו העוני.

מחקר חדש זה, לעומת זאת, מראה שההשלכות מחזיקות מעמד גם בבגרות ללא דעיכה – המשתתפים במחקר האחרון היו מושפעים באותה מידה ממחסור בהורות רגישה בגיל 32 כמו שהם היו בילדות ובשנות ההתבגרות.

רבי מעיר שהנתונים במחקר שלו הם מתאמיים, אז נדרשים עוד מחקרים כדי לקבוע האם תוכניות שתומכות בטיפול הורי במהלך השנים הראשונות של חיי ילדיהם יגרמו לשינוי. לעת עתה, הורים יכולים לנסות להבין את החשיבות של פשוט להיות רגישים לאיתותי הילדים.

"אחת האפשרויות האפשריות מהממצאים האלה היא שלחוויות הראשוניות של טיפול בילדים עשויות להיות השלכות ארוכות טווח לגבי הצלחת הילדים בבתי ספר ובמערכות יחסים", אומר רבי. השפעות אלה לא מתפוגגות ככל שאנחנו מתבגרים ועושים את המעבר לתפקידים בוגרים יותר.

—————————————-

מאמר זה תורגם מכתבה בהאפינגטון פוסט.
בשביל לקרוא את הכתבה המקורית, תלחצו כאן.

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

חומריות: טכניקות הורות שמובילות לחומריות

כשמתקרבת עונת החגים והמתנות נערמות מתחת לעץ, הורים רבים מתפתים לתת לילדיהם את כל המתנות והגאדג'טים שהם מבקשים או להשתמש בציפייה למתנות כדי לנהל את התנהגות ילדיהם. כעת, מחקר חדש מאוניברסיטת מיזורי ומאוניברסיטת אילינוי בשיקגו מצא שהורים שמשתמשים בדברים חומריים כחלק מטכניקות ההורות שלהם עלולים לגרום לילדיהם קשיים בהמשך הדרך.

"המחקר שלנו רומז שילדים שמקבלים פרסים חומריים מהוריהם הם בעלי סיכוי גבוה להמשיך לתת לעצמם פרסים חומריים בתור מבוגרים, וזה עלול להיות בעייתי", אומרת מרשה ריצ'ינס, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת מיזורי. "המחקר שלנו מבליט את הערך בחקירת תנאי הילדות ומנהגי ההורים על מנת להבין את ההתנהגויות הצרכניות של מבוגרים."

ריצ'ינס שסיימה את המחקר ביחד עם לאן צ'אפלין, פרופסורית לשיווק באוניברסיטת אילינוי, מצאה ששלוש אסטרטגיות הוריות הובילו לחומריות רבה יותר:

  • תגמול בעזרת מתנות כשהילדים משיגים משהו כמו להתקבל לנבחרת הכדורגל או ציונים גבוהים בתעודה.
  • מתן מתנות כדרך להפגין חיבה.
  • ענישת ילדים על ידי לקיחת החפצים שלהם, כמו צעצוע אהוב או משחק מחשב.

כשהורים משתמשים בחפצים חומריים בדרכים כאלה, לילדיהם, כשהם גדלים, יש סיכוי גבוה מהממוצע להאמין שהצלחה בחיים מוגדרת על ידי איכות וכמות החפצים החומריים שיש לאדם או שהשגת מוצרים מסוימים יהפכו אותם ליותר אטרקטיביים. לפי ריצ'ינס, מבוגרים שמגדירים את עצמם או אחרים לפי רכוש  נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה לבעיות בנישואים, הימורים, חובות והדרדרות ברווחתם. חומריות תורמת גם להרס הסביבתי עקב צריכת-יתר ובזבוז של מוצרים.

"הורים אוהבים נוטים לספק לילדיהם פרסים חומריים," אמרה ריצ'ינס. "הסבר אחד לקשר בין פרסים חומריים לחומריות בשלב מאוחר יותר הוא שילדים שמקבלים את הפרסים האלה הם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ברכוש כדרך להגדיר ולשפר את עצמם, מרכיב חיוני בחומריות."

היבטים אחרים של ההורות יכולים להשפיע על ההתפתחות של מבוגרים כלפי מוצרים חומריים. לדוגמה, החוקרים גם מצאו שיש קשר בין דחייה הורית לחומריות. ילדים שהרגישו שלהורים שלהם לא היה זמן אליהם או היו מאוכזבים מהם היו בעלי סיכוי רב יותר להיות חומריים. בנוסף, מבוגרים שקיבלו פרסים חומריים וגם עונשים חומריים כילדים הם בעלי סיכוי רב יותר להעריץ אנשים בעלי רכוש רב.

"זה בסדר לרצות לקנות דברים לילדים שלכם, אבל תזכרו לעודד אותם להיות שמחים בחלקם על האנשים והדברים שבחייהם", אמרה צ'אפלין. "כל פעם שילדים מביעים הכרת תודה, הם נעשים יותר מודעים לכמה מזל נפל בחלקם, דבר שסולל עבורם את הדרך להיות יותר נדיבים ופחות חומריים. בלו זמן עם ילדיכם ותהוו דוגמה לחום, הכרת תודה ונדיבות כדי לעזור לבלום חומריות."

במחקרם, ריצ'ינס וצ'אפלין סקרו יותר מ-700 מבוגרים. החוקרות ביקשו מהמשתתפים לדווח על תנאי ילדותם, מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, והפרסים והעונשים שהם קיבלו במהלך שלושה שלבים קריטיים של הילדות.

המחקר, Material Parenting: How the Use of Goods in Parenting Fosters Materialism in the Next Generation", התקבל לפרסום ב Journal of Consumer Research

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

פסק זמן – אמא אחת מחפשת חלופות

אני מחפשת דרכים חיוביות יותר מפסק זמן ללמד ילד בן שנתיים. אנחנו לא משתמשים בפסק זמן לכל דבר קטן, רק הרבצות, נשיכות ולפעמים כשהוא מסרב להוראה פשוטה. זה יכול להיות פעם או פעמיים ביום, לפעמים בכלל לא. אני גם מרגישה שהוא "משועמם". יש לו צעצועים לימודיים, גם מהחנות וגם עבודת יד. אני מבלה זמן איתו ועם הצעצועים האלה, אבל דעתו מוסחת בקלות או שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא מסתובב הרבה בבית, מנסה דברים ובכלליות מחפש דברים אחרים. הרבה פעמים הוא מנסה להיעזר בנו כדי להשיג מה שהוא רוצה ואנחנו משתתפים כשאנחנו יכולים או נותנים לו מה שלא מסוכן. כמה מזה הוא התפתחות נורמלית ואיך אנחנו מאזנים את היום והמחויבויות שלנו עם זמן איתו? יש לנו גם בת חצי שנה. שניהם מוצצי אצבע כבדים. חשבתי שאנחנו עושים הכל כמו שצריך אבל עכשיו אני מפקפקת בכך.

תודה
(שם חסוי).

 

התגובה של ג'אן

 תודה שביקרת באתר שלנו וששלחת את השאלות החשובות האלה. אני יכולה להבין למה את מרגישה המומה, במיוחד עם בן שנתיים פיקח ותינוקת שהופכת להיות יותר פעילה מיום ליום. אני משבחת אותך על כך שאת מחפשת חלופות לפסק זמן.

בני שנתיים הם אנשים סקרנים מאוד, תמיד עושים ניסויים, תמיד חוקרים. למעשה, הם מדענים! ואם תסתכלי על הפעילויות שלו כך, זה עשוי לשנות את נקודת המבט שלך ולאפשר לרעיונות יצירתיים להגיח, ולהקל על החיים שלך ושלו.

אני מציעה תרגיל לניסיון. ליום אחד, הסתכלי עליו לא כילד קטן, אלא כמדען אורח. העמידי פנים שהמדען הזה שוהה בביתך ליום. אותו אדם צריך חומרים לשימושו, צריך זמן לנהל את המחקר שלו, וצריך את העזרה שלך מפעם לפעם. אם היה מבקר בבית שלנו מדען, האם לא היינו מרגישים סקרנות בעצמנו כלפי מה שהוא עושה, והאם לא היינו מרגישים שלכבוד הוא לנו לעזור כשאנחנו יכולים? זו בדיוק הגישה הנכונה כלפי פעוט עסוק.

לצערנו, החברה שלנו לא תומכת בגישה הזו, וגורמים לנו לחשוב שילד בן שנתיים צריך להתנהג כמו מבוגר כל הזמן. זה מגוחך ולא מציאותי, כמובן, אך אף על פי כן, זו הציפייה של רבים בחברה שלנו. אז אנחנו שומעים מקרובי משפחה, חברים, זרים ו"מומחים" שבן השנתיים שלנו "מתנהג רע" כשהוא פשוט "מתנהג כמו בן שנתיים"!

אם בן שלושים "מסרב להוראה פשוטה" משהו לא עובד המערכת היחסים ואני צריכים לבדוק זאת. אבל בן שנתיים הוא לא מבוגר! אם בן שנתיים "מסרב להוראה פשוטה", זה בגלל שהוא עייף, רעב, רטוב, מוטרד, עסוק, לא מעוניין, כעוס על הגישה שלנו כלפיו, מבולבל מההוראה שהוא קיבל, זוכר חוויה כואבת שקשורה למה שמבקשים ממנו, המום מרעשים חזקים בבית או בסביבה, מגיב למתחים במשפחה או עוינות בין אחים או הורים, מקנא באופן מובן על תשומת הלב שאחותו מקבלת, מתוסכל כי הוא היה צריך להמתין יותר מידי כדי לקבל לתשומת לב וכן הלאה. יש סיבה טובה מאוד לכל התנהגות והתנהגות שהוא מפגין כלפינו!! להעניש אותו בגלל שהוא עושה את הכי טוב שהוא יכול בהתחשב בגילו, במצב הנוכחי, בחוויות האחרונות שלו ומשך הזמן המוגבל שלו על כדור הארץ זה לא רק לא הוגן, אלא לגמרי לא יעיל. זה באמת פשוט מאוד – "ילדים מתנהגים לפי היחס שהם מקבלים" ולפי איך שהם מרגישים באותו הזמן.

בגלל כל הסיבות האלה, את נבונה מספיק להבחין שעונשים לא עוזרים, ולחפש אחר חלופות יעילות וחיוביות יותר. לפעמים זה רק מצריך קצת יצירתיות והבנה טובה של האישיות של הילד שלנו. כשבני היה בן שנתיים, הוא אהב ללכת למגרשי משחקים, אבל הוא אף פעם לא רצה לעזוב. זה הפך להיות בעיה גדולה בשבילי, כי היה נראה שזה בלתי אפשרי להפסיק את הדמעות והתסכול בסופו של יום שהיה עד כה שמח. כשלקחתי קצת זמן לחשוב על דברים שיכולים להקל עליו, נזכרתי שהוא אהב להתחרות איתי. בפעם הבאה שהיינו צריכים לעזוב את מגרש המשחקים, אמרתי לו שזה הזמן ללכת ושאלתי אם הוא רוצה לעשות איתי תחרות עד לאוטו. הוא היה מרוצה מאוד מהפתרון הזה.

העצה החשובה ביותר שאי פעם קיבלתי היא להשתמש בהומור בכל עת שאפשר – לא הומור פוגע, כמובן, אלא הומור מטופש. פעם אחת כשבן השבע שלי לא רוצה לעזור לי לבשל, אבל הייתי צריכה קצת עזרה, תליתי שלט: "דרוש עזרה – מועך בננות לפרויקט הכנת עוגה". הוא הגיע מספר פעמים לראיון עבודה, פעם אחת הוא העמיד פנים שהוא טיפש מידי, פעם מוזר מידי, פעם מרושע מידי וכן הלאה, עד שלבסוף הוא הופיע כעוזר הטבח המושלם. כן, זה דרש זמן ודמיון, אבל העזרה המלבבת שלו הייתה שווה את זה. בכל פעם שהייתי עסוקה מידי בשביל גישה מבינה, ושנינו היינו מתעצבנים, היה לוקח זמן רב יותר לתקן את הנזק. ילדים אכן לוקחים את הזמן שלנו. הם לוקחים את האנרגיה שלנו. הם לוקחים את האהבה שלנו. אבל ככל שאנחנו נותנים יותר מהזמן והאנרגיה שלנו, כך הם יצטרכו פחות מהם בעתיד, ותהיה להם יותר אהבה להחזיר.

————————————————————————————————————————-

ג'אן האנטלקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

לורן פורטר

מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה

מדע תאוריית ההתקשרות: שורשיה הביולוגיים של האהבה

תדליקו את הטלוויזיה. תלכו במעברי השורות של חנות צעצועים. תבחנו את המדפים במחלקת התינוקות. מה אתם רואים? צעצועים שנועדו להקסים ולגרות. מוצרים שנועדו לשכך ולהרגיע. קלטות לשיפור האינטליגנציה. משחקי לימוד. יש מגוון של מוצרים בנמצא, שמתוכננים להיקשר אל התינוקות שלנו, להעצים את האינטליגנציה שלהם ולעזור להם להתמודד עם העולם. יש גם ספריה רחבה של עצות שמגיעות עם הסחורה. סבים וסבתות, רופאי ילדים, חברים, מיילדים וגננות, וזוהי רק רשימה חלקית, לכל אחד יש הרבה מה להגיד על הורות. הנושאים שצצים מהר מאוד כוללים עידוד עצמאות, הימנעות מפינוק יתר ועידוד התנהגות ודפוסי שינה מקובלים. אפילו אצל הורים הנמשכים לגדל את ילדיהם בגישה קשובה לילד ומבוססת התקשרות, עולים קשיים הגורמים לבלבול ופקפוק, ומשאירים אותנו לתהות אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. איך אפשר למיין את הכל? הם יש דברים נכונים ולא נכונים? אם כן, איך מוצאים אותם?

התחום של תאוריית ההתקשרות מספק כמה תשובות. מאחורי השיווק הקפיטליסטי, מעבר לסדר היום של התקשורת, מתחת לעצות ההמונים, קיימים מחקרים מקיפים, מבוססים ועוצמתיים בתחומי מדעי המוח, פסיכולוגיה והתפתחות תינוקות. הם מספקים לנו את התשובות שאנחנו מחפשים, אבל עלולים להיות מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. האינסטינקטים שלנו משכבר הימים אמרו לנו לספק את הצרכים של התינוקות שלנו, אפילו כשלא הבנו איך או מדוע. כעת, מחקרים משכנעים, חוצי תחומים ומשולבים, חוברים לממצאים במדעי המוח, פסיכיאטריה, ביולוגיה, גנטיקה ופסיכולוגיה כדי לתת לנו את המפתחות שיפתרו את מסתורי ההורות. המחקרים מספקים ראיות ברורות שיוצרות הבנה בסיסית מדוע התקשרות היא אבן הפינה של התפתחות תינוקות, ואיך ליצור סביבה בטוחה שתנחה את ילדינו למלוא הפוטנציאל שלהם.

תאוריית ההתקשרות החלה בשנות החמישים של המאה העשרים עם עבודתם של ג'ון בולבי ומרי איינסוורת'. בולבי, פסיכיאטר אנגלי, החל להתעניין בתגובתם של ילדים צעירים לאובדן, והחל לחקור את תחומי ההתקשרות והחיבור. הוא ואיינסוורת', פסיכולוגית אמריקאית שערכה כמה ממחקרי השטח המקיפים ביותר שנעשו אי פעם על קשרי אם-תינוק, ניסחו את מה שידוע כעת כתאוריית ההתקשרות.

תאוריית ההתקשרות מבוססת על האמונה שהחיבור בן אם לתינוקה הוא הכוח החיוני והבסיסי בהתפתחות תינוקות, ולכן מהווה בסיס להתמודדות, מערכות יחסים והתפתחות האישיות1. אם האם נעדרת או אינה זמינה, מטפל עיקרי אחר לוקח את תפקיד האם. התקשרות יכולה להיות מוגדרת גם במושגים התנהגותיים וגם רגשיים. בנקודת המבט ההתנהגותית, ההתקשרות מיוצגת על ידי מצבור של התנהגויות אינסטינקטיביות של הילד המשמשות ליצור חיבור התקשרותי, להגן על הילד מפני פחד וסכנה ולסייע בחקירה בטוחה של העולם2. התנהגויות אלה כוללות שליחת יד, הצמדות ותנועה, ומסייעות למיצוי ההתפתחות הגופנית והרגשית3.

מנקודת המבט הרגשית, התקשרות היא היצירה של חיבור הדדי בו האם מעצבת את התפתחות התינוק דרך אינטראקציות איתו1. תינוקות, אשר אינם נולדים עם היכולת לפתח ולפענח משמעויות ורגשות, מסתמכים על האם שתעזור להם לנווט בעולם, החיצוני כמו הפנימי2. מערכת יחסים זו מאפשרת היווצרות של תבניות "מודל עבודה פנימי" שישמשו כתסריט או תבנית, לפיה תינוקות יכולים לאמוד את הרגשות שלהם ושל אחרים1. כאשר התינוק מתחיל ליצור את המודלים האלה, האם מתנהגת כ"בסיס בטוח" המשמש לחקר הסביבה, למידה ופיתוח היכולות ההכרחיות להגנה עצמית ואינטימיות3.

כתוצאה מכך ילדים מפתחים ומציגים סגנונות התקשרות יחודיים, אשר מוגדרים בכלליות כ"בטוחים" או "לא בטוחים". סגנונות לא בטוחים מאופיינים על ידי סממנים של אי-יציבות, הכוללים התנהגות אמביוולנטית, דאגה, תגובות נמנעות וחוסר בתקשורת שיתופית בין האם לבנה. התקשרויות בטוחות, מנגד, מראות ילד המחובר לאימו בעקביות, עם חוש אמון מבוסס היטב ותגובות החלטיות של טיפול1. ההתפתחות של תבנית בטוחה או לא בטוחה תלויה בהתקשרות של האם לתינוק ובאם יש התכווננות בצמד זה. במילים אחרות, האינטראקציות של האם עם צרכי התינוק הם אלה שמגדירים את סוג היחס של הילד. חיבורים רגשיים אלה מתפתחים במהירות אצל תינוקות, והם גורליים להתפתחות התינוק כמו גם למסלול האירועים בהמשך החיים4.

בולבי ניגש אל חקר ההתקשרות כמדע וכלל תחומים רבים בגישתו, כמו תאוריית מערכות כללית, תאוריית האבולוציה, אתולוגיה (ביולוגיה התנהגותית) ומחקרים של אינטראקציות בין ילדים למטפלים שלהם2. בכל היבט של המחקר שלו, עובדה אחת נהייתה ברורה לחלוטין: התקשרות הינה צורך ביולוגי1. בכל נקודה התפתחותית, לתינוק חייבת להיות התקשרות קרובה עם מטפל עקבי כדי להבטיח הגנה מפני שינויים פנימיים וגירויים סביבתיים. התקשרות היא, בפשטות, מפתח להישרדות.

תאוריית ההתקשרות שירתה כסימוכין של מומחי הורות כמו ד"ר וויליאם סירס, והתנועה העכשווית נקראת בכללותה Attachment Parenting (בעברית בדרך כלל קוראים לגישה הזאת "עקרון הרצף" או "הורות מקושרת"). בעוד היא עדיין לא במיינסטרים בחברה המערבית, המשאבים האלה מספקים הדרכה חשובה ומתחשבת ועידוד למשפחות שמחפשות לגדל את ילדיהם בגישה מודעת ורגישה. לצערי, הספרים והמידע הנגישים על הורות מקושרת מצומצמים בדרך כלל לרשימות של שיטות מעשיות, כמו הנקה לפי סימן ונשיאה של התינוק במנשא. הם נותנים עצות טובות אבל מעט מאוד תאוריה, ואפילו פחות מכך נתונים מדעיים, כדי לתמוך בשיטות המתוארות. בנוסף, המומחים האלה לא נותנים בדרך כלל עצות על גידול ילדים מעבר לגיל שנתיים, בדיוק כשהרבה מההיבטים הקשים והמבלבלים יותר של הורות מקושרת נכנסים לפעולה.

בחברה שלנו, הורות מקושרת נתפסת כסתם עוד אחת ממערך אפשרויות ההורות, ובדרך כלל נחשבת הכי קשה והכי פחות מושכת. מה שחסר הוא המדע והטכנולוגיה ששיטות ההערכה המודרניות יכולים לספק. היום, עם היכולת לחקור את נבכי המוח והתפקוד שלו ברמה התאית, המדע יכול לספק נתונים מכריעים כדי לתמוך בכל היבט של מודל ההורות המקיף של בולבי, ויותר מכך. הנתונים חזקים ומספקים מה שאף מודל הורות אחר לא מגיש: מידע חסר פניות וניתן לבחינה על פנימיותו של מוח התינוק וההשפעות של לחץ ובריאות על התפתחות המוח.

משלבי ההריון המתקדמים עד השנה השנייה, המוח האנושי חווה פרק זמן קריטי של התפתחות מואצת. תהליך זה צורך כמויות גדולות יותר של אנרגיה מכל שלב אחר במהלך החיים, ומצריך לא רק חומרים מזינים בכמות מספקת אלא גם חוויות בין אישיות אופטימליות לבגרות מירבית5. במהלך פרק זמן זה, המוקד הוא על התפתחות צידו הימני של המוח. צידו הימני של המוח קשור יסודית למערכות העצבים הסימפתטית והפאראסימפתטית, השולטות בתפקודים חיוניים התומכים בהישרדות והתמודדות עם לחץ, כמו גם במערכת הלימבית של המוח, הכוללת את ההיפוקמפוס והאמיגדלה6. המערכת הלימבית היא המושב הנוירולוגי של הרגש. ההיפוקמפוס והאמיגדלה קשורים לזיכרון ולוויסות רגשות, לרבות תוקפנות7.

קליפת המוח האנושית מוסיפה 70% מהמסה שלה לאחר הלידה וגדלה ל 90% מהגודל הבוגר שלה תוך שלוש השנים הראשונות8. המוח המתרחב מושפע ישירות מהסביבה, וכך יש השפעה הדדית בין הביולוגיה לסביבה החברתית9. בעזרת מדעי המוח ושימוש מתוחכם בטכנולוגיות כמו EEG, PET ו MRI, אנחנו יכולים לראות היום איך ההשפעה ההדדית הזאת נראית. מה שהגיח הם ראיות שלחץ וטראומה פוגמים בהתפתחות אופטימלית של המוח בעוד שהתקשרות בריאה מעודדת התפתחות6, 10.

מהו לחץ לתינוק? מהי התקשרות בריאה? יש לנו היום תשובות גם לשאלות האלה. תינוקות, אנחנו יודעים, לא יכולים לשרוד לבד. כל הצרכים הבסיסיים חייבים להיות מסופקים תוך מערכת יחסים עם מטפל. אבל מה שהמחקרים החדשים אומרים לנו, הוא שהצרכים האלה הם הרבה מעבר לפשוטים כמו אוכל ושינה, והם קשורים באופן אינטימית לעולם הרגשי. מוביל את תחום השילוב של כמויות המידע העצומות וחיבורן לתאוריות והסברים חדשים הוא ד"ר אלן שור (Allen Schore), פסיכולוג בבית הספר לרפואה ב UCLA. שור לוקח אותנו לעולם הפסיכוביולוגיה, הצומת של האופי הביולוגי המקודד גנטית, והטבע של חווית הטיפול.

במושגים פסיכוביולוגיים, תינוקות לא מסוגלים לווסת את עצמם. למרות שהם נולדים עם היכולת לחוות רגשות חזקים, תינוקות לא מסוגלים לשמור על עצמם במצב של שיווי משקל, וחסרים להם המיומנויות לווסת את העוצמה ומשך הרגשות האלה6. בלי הסיוע והניתור של מטפל, תינוקות נהיים המומים מהמצבים הרגשיים שלהם, הכוללים פחד, התרגשות ועצב11. כדי לשמור על שיווי משקל רגשי, תינוקות צריכים מערכת יחסים קבועה ומחויבת עם אדם דואג אחד. כמו שאתם עלולים להניח, המחקרים מצביעים שהאדם הטוב ביותר למערכת היחסים הזאת היא האם1.

הדבר המרתק בצמד האם-תינוק הזה, כמו ההדדיות בין הביולוגיה לסביבה, היא המערכת המסונכרנת12. האם מתכווננת למצבים הפנימיים והתגובות של התינוק, מה שיוצר תגובה אצל האם, דבר שממשיך להזין את המערכת. האחד לא בלתי תלוי מהשני, ולכל אחד יש השפעה עמוקה על התגובה הבאה. הצמד הזה הוא המפתח להתפתחות בריאה של התינוק13. כמו שבולבי האמין, האם חייבת להגיע לכוונון עם התינוק שלה כדי ליצור התקשרות בריאה. לכן, התקשרות בריאה היא בעצם ההתפתחות של מערכת היחסים המכווננת הזאת.

כוונון, במושגים הפשוטים ביותר, משמעותו להגיב לסימני התינוק. לתינוקות יש מבעים ספונטניים של עצמם. כשאנחנו שמים לב למבעים האלה אנחנו מתקשרים שאנחנו מבינים מה הם עושים, מרגישים ואפילו חושבים14. דבר זה עוזר להתפתחות המוח ויוצר בסיס לכל האינטראקציות החברתיות. כשצמד האם-תינוק נמצא בכוונון, שניהם יחוו רגשות חיוביים. אם לא בכוונון, התינוק יראה סימנים של לחץ, כמו בכי למשל, שמצביעים על הצורך בכוונון מחדש10.

לתינוק, לחץ הוא כל דבר שמוציא אותו מכוונון אל מצב רגשי שלילי. אירועים שיוצרים רגשות מכאיבים כמו פחד, חרדה ועצב יוצרים לחץ. אלה כוללים כל דבר החל מפרידות קצרות בלתי רצויות מהאם עד להתעללות קיצונית. חשוב גם לציין שלחץ לתינוק לא מוגבל רק לאירועים שליליים לכשעצמם, אלא גם לאירועים הכוללים כל דבר חדש או שונה. מצבים חדשים יוצרים לחץ אצל התינוק בגלל שאין להם ניסיון קודם שלהם. כוונון של צמד האם-תינוק במצבים מלחיצים יוצר את הוויסות העצמי שלא קיים אצל תינוקות מלכתחילה. כשתינוקות נמצאים באיזון, הם מווסתית רגשית וסומכים על מערכת היחסים עם האם כדי לא להגיע לחוסר ויסות10. לדוגמה, אם האם מניחה את התינוק כדי לענות לטלפון והתינוק מתחיל לבכות, התינוק צריך את חזרתה של האם וכוונון מחדש כדי להימנע מלהיות מוכרע על ידי צער. ללא הסיוע הזה, הבכי מתגבר ומוביל לשרשרת של תגובות פנימיות שמכניס את התינוק למצב הישרדות. במצב הישרדות, התינוק פועל ברמה הקדמונית ביותר, הוא מוכרח להקדיש את כל המשאבים שלו לתפקודים הכרחיים לקיום, ובכך מוותר על האפשרות לצמיחה פוטנציאלית.

שרשרת האירועים היא מחזור של תגובת "הילחם או ברח" ושל נתק שמתחיל כשהתינוק נכנס למצוקה15. השלב הראשוני ב"הילחם או ברח" הוא שלב התגובה המבוהלת מאיום. כאן נכנסת מערכת העצבים הסימפתטית לפעולה, דבר שמגביר את קצב פעימות הלב, לחץ הדם והנשימה. מצוקה בשלב זה מאופיינת בדרך כלל על ידי בכי, שיוחרף לצרחות. המוח מנסה לתווך זאת על ידי הגברה של רמות הורמוני הלחץ, דבר שמעלה את רמות האדרנלין, נוראדרנלין ודופמין במוח. כל זה גורם למצב היפרמטבולי במוח המתפתח16. הורמוני לחץ הם מנגנון הגנה שנועד להיות בשימוש רק פרקי זמן קצרים, כדי לעזור לגוף לשרוד מצבים מסוכנים. משכי זמן ארוכים במצב "הילחם או ברח" פוגעים בגוף. יתרה מכך, חשיפה ממושכת ללחץ גורמת לרמות גבוהות של הורמוני בלוטת התריס ווזופרסין17. וזופרסין, שמופרש על ידי ההיפותלמוס, מופעל בתגובה לסביבה מסוכנת או מתאגרת7. הוא גם עלול להיות קשור לבחילה והקאות, מה שעלול להסביר למה הרבה תינוקות מקיאים אחרי בכי ממושך18.

התגובה השנייה, שמתפתחת מאוחר יותר עקב לחץ היא נתק. בנקודה זו, הילד מתנתק מגירויי העולם החיצוני ונסוג לעולם פנימי. התגובה הזאת כוללת אלחוש, הימנעות, צייתנות וחוסר תגובה7. שלב זה מתרחש במצב מלחיץ בו התינוק מרגיש חוסר אונים וחוסר תקווה17. התינוק מנסה לתקן את חוסר שיווי המשקל וחוסר הכוונון אבל לא יכול לעשות זאת, לכן הוא מתנתק, הופך להיות מאופק, ושואף להימנע מתשומת לב כדי להפוך להיות "בלתי נראה"17. הכיבוי המטבולי הזה הוא ההפך של מצב הילחם או ברח. במונחים ביולוגיים ואבולוציוניים, אותו תהליך מאפשר לנו לסגת ממצבים מהממים כדי לרפא פצעים ולמלא משאבים חסרים. אבל, כתגובה לחוסר כוונון זוגי, הוא הרסני, וההשפעות גם של פרקי זמן קצרים של נתק הן נחרצות19. במצב זה, עולים הרמות של סמי הרגעה פנימיים ומאלחשים והורמוני לחץ מרסני התנהגות כמו קורטיזול. לחץ הדם פוחת, כמו גם קצב הלב, למרות האדרנלין שעדיין נמצא במערכת7. אסטרטגיית ההישרדות האולטימטיבית הזו מאפשרת לתינוק לתחזק הומאוסטאזיס בסיסי20.

כשתינוקות נמצאים במצוקה, המוח שלהם נמצא בחסדי המצבים האלה. המשמעות היא שכל המשאבים המווסתים שלהם חייבים להיות מוקדשים לניסיון לארגן ולהחזיר שיווי משקל19. לשינויים הביוכימיים האלה במוח הימני הגדל במהירות יש השפעות ארוכות טווח. אצל התינוק, מצבים הופכים לתכונות, לכן ההשפעות של טראומות מוקדמות כל כך הופכות להיות חלק מהאישיות המתגבשת15. כל זה קורה בפרק זמן בו המוח הכי פגיע לגירויים המשפיעים על גדילה והתפתחות10. בזמן שתגובת הלחץ הזאת פועלת, מוח התינוק לא יכול להתפתח בדרכים אחרות, וכך מוותר על אפשרויות פוטנציאליות ללמידה בפרק הזמן הקריטי להתפתחות המוח. מעברים כרוניים למעגל הזה עלולים לגרום לפגם בהתפתחות המוח וניוון21.

עוד היבט שלא מובן כהלכה או שמתעלמים ממנו בתאוריית ומחקר ההתקשרות הוא תפקיד ההתקשרות והכוונון בילד המבוגר. בניגוד לאמונות התרבותיות הפופולריות, התקשרות קרובה אל האם נשארת חשובה לילדים עד סוף שנות הילדות2. כמו עם תינוקות, ההתקשרות הזאת מתאימה את עצמה ומבטיחה את הישרדות וחיברות הילד. למרות שהצרכים משתנים, ההתקשרות נשארת צורך עיקרי. כשילדים עושים צעדים גדולים ביכולת הגופנית והתנועה, הם עדיין בנקודה מוקדמת בפיתוח מיומנויות הגנה-עצמית חיוניות. ככל שהילד גדל, הוא הופך להיות יותר עצמאי, אבל נשאר פגיע למגוון גדול של סכנות. לכן, התנהגויות התקשרות, כמו השארות בקרבה לאם, הפגנה של חרדה כשהאם מתרחקת והתנגדות להפרדה הם מנגנוני הסתגלות, ואין לראות אותם כנסיגה.

התבנית המסתגלת הזאת היא לרוב לא מוערכת בתרבות המערבית והיא מוגדרת לצערנו כ"שתלטנית", "מחפשת תשומת לב" או "מפונקת". מספר מחקרים הראו שבני שנתיים שומרים על קרבה לאם כמו, אם לא יותר, מעמיתיהם בני השנה2. בנוסף, אפילו עד גיל 3, רוב הילדים מפגינים מצוקה כשהם נשארים לבד אפילו לפרקי זמן קצרים22. מחקרים רומזים שעד גיל 4, רוב הילדים מרגישים בטוחים יותר להיפרד ויש להם פחות צורך למגע וקרבה עם המטפל שלהם כדי לשמור על תחושת בטחון23.

ככל שהילדים ממשיכים לגדול, הצרכים שלהם מתפתחים אבל ההסתמכות שלהם על מערכת ההתקשרות ממשיכה. אפילו גיל ההתבגרות, שלרוב נתפס כשיא האתגרים ההתפתחותיים, מתמקד בהתקשרות. מתבגרים נאבקים במתיחות בין הקשר שלהם עם משפחתם והיווצרות העצמאות שלהם. הבסיס הנבנה בשנים המוקדמות הוא היסוד של שלב זה בחיים. אם ההתקשרות מבוססת ובטוחה, הילד והוריו יכולים לתווך את אירועי ההתבגרות במאמץ מועט.

דבר נוסף שמודגש במחקרים הוא החשיבות של מטפלים בנוסף לאם בחיי הילד. למרות שצמד האם-תינוק שומר על ראשוניות בגלל הבסיס הפסיכוביולוגי להישרדות והתפתחות אופטימלית, הילד מטפח מערך של "חיבורי חיבה"3 הכוללים, בדרגת חשיבות ראשונה, את האב או בן הזוג, כמו גם אחרים ברשת המשפחה הקרובה וחברים. כוונון בכל אחת ממערכות היחסים האלה חשוב לאין ערוך בגלל שהילד מקבל מידע חדש כל הזמן וכך העולם מעצב אותו10. בדיוק כמו שתפקיד האם הוא לסייע בהתפתחות הילד, זהו גם התפקיד של כל אדם עיקרי בחיי הילד. למרות שתאוריית ההתקשרות מתרכזת בדמות הראשונית, בדרך כלל באם, כיסוד לרווחת ובריאות הילד, כל זה לא נעשה בריק, או ללא אב או שותפים. לרוב, בהתקדמות של התפתחות התינוק, התפקיד הראשוני של האב מתמקד בסיוע לאם בניסיונה לטפל בתינוק. אבל זה לא מפסיק בזה. ככל שהתינוק רוכש עוד מיומנויות, האב הופך להיות מרכזי יותר, והתפקיד שלו מתפתח לעתים קרובות לנקודת הזינוק הבטוחה לפשיטות הגוברות של הילד על העולם החיצוני. ביישום של תאוריית ההתקשרות, התינוק מחובר לאם ומחובק על ידי התמיכה של אנשים רבים המשפיעים על גדילה והתפתחות בצורה שונה בכל שלב ושלב.

מה המשמעות של כל זה? התקשרות בריאה דרך כוונון בריא היא המפתח לתינוקות בריאים, ותינוקות בריאים הם המפתח למבוגרים בריאים. אבל, למרות שהמחקרים יכולים להיות מאירי עיניים, הם יכולים גם להישמע מבהילים. חשוב לזכור שהצמד אם-תינוק הוא מערכת הדדית. אין מערכת שמתפקדת בצורה מושלמת כל הזמן. כל אחד מאתנו יתמודד עם זמנים בהם אנחנו לא בסנכרון או בחוסר ויסות רגשי עם התינוקות שלנו. החדשות הטובות הן שפרקי הזמן האלה של חוסר כוונון, כל עוד הם קצרים ולא כרוניים, הן דבר חיובי. בגלל שהתינוק לומד ויסות עצמי, פרקי זמן קצרים של חוסר כוונון מלמדים אותו חוסן נפשי. בנוסף, יש השערה שתיקון אינטראקטיבי שכזה עשוי להיות הבסיס לאמפתיה14. אי אפשר להתעלם מכך – זה חיוני להבנת התפתחות המוח וליצירה של ציפיות הוריות ריאליסטיות. פרקי זמן ארוכים של חוסר שיווי משקל, או חשיפות קצרות חוזרות ונשנות, לעומת זאת, אינן מועילות. ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות כאלה מעציבות כמו תגובת הלחץ קצרת הטווח. מחקרים כעת מקשרים ישירות את החוויות המוקדמות המדוברות עם נטייה מוקדמת למחלות נפש מכל הסוגים ותפקוד לקוי במהלך החיים6. כמו שאתם יכולים לתאר, אם אדם אינו יכול לווסת את הרגשות שלו והוא מוכרע בקלות על ידי אירועים מלחיצים, התמודדות בריאה היא בלתי סבירה ומחלה עלולה להתפתח.

אולם קיימים מחקרים מעוררי תקווה. קיים מחקר רחב ומלהיב על ההשפעה של מצבי משחק ורגש חיוביים על מערכת היחסים בין האם לתינוק. המחקר מראה שהיכולת ליצור שמחה, התרוממות רוח, עניין והתרגשות ביחד עם התינוק הוא המפתח להתפתחות מוקדמת בריאה ובריאות נפשית וגופנית לכל אורך החיים. לכן, המיקוד הוא לא רק על הצד השלילי של לחץ והחשיבות בהימנעות מלחץ, אלא גם מכיר בחשיבות המרכזית של שמחה ואושר. הילד נקשר לאם מווסתת, שעוזרת למצוא את מירב האפשרויות לרגשות חיוביים ולמזער את האפשרויות לרגשות שליליים, וכך יוצרת בריאות אופטימלית14.

המשמעות של כל זה להורים שמגדלים את ילדיהם בימינו היא ברורה. אנחנו צריכים שינויים תרבותיים – שינויים בציפיות, בדעה שלנו על הורות, בהגדרות שלנו לגבי נשיות וגבריות, במערכות הכלכליות וההבנה הרפואית. ביישומיה הרחבים יותר, תאוריית ההתקשרות דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על הרבה ממה שהחברה לימדה אותנו. אנחנו חייבים לשחרר את הלמידה הקודמת והמידע השגוי שלנו כדי להתכוונן מחדש לאינסטינקטים המחברים שלנו. למרות שכל זה לא יכול להתממש במהירות, מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להנחיל את הידע הזה בחיינו.

מקורות שמייעצים לנו להשתמש בתחליפי חלב אם, בקבוקים והנקה לפי לוח זמנים כאשר הנקה לפי סימן מהתינוק היא אפשרית יכולים להיות מודחים. ההבנה שהנקה היא התנהגות מחברת שלא רק מספקת את הצרכים התזונתיים והרגשיים של ילדים אלא גם עוזרת לחזק את הזוג אם-תינוק היא ברורה. בולבי ראה בעצמו את המטרה הכפולה של ההנקה וראה בחיבור כראשוני1. מושכת במידה שווה היא ההשפעה של החיבור החזותי המתרחש בהנקה. בסביבות גיל שמונה שבועות, חוש הראייה של התינוק משתפר, והחוויות החזותיות המוקדמות האלה משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות. הפנים מלאות הרגש של האם הם הגירוי החזותי העוצמתי ביותר שפוגש התינוק24. היצירה של בהייה הדדית עזה גורמת לרמות האנדורפינים במוח התינוק לעלות, ויוצרות תחושה של אושר. החיווט הרגשי גורם גם לרמות האנדורפינים של האם לעלות, דבר שגורם לסנכרון רגשי10. בנוסף, מגע העור בהנקה, ונשיאת התינוק על הידיים ובמנשא באופן כללי, תורם לתהליך זה.

שינה משותפת היא עוד הרחבה חשובה של תיאוריית ההתקשרות. בגלל קרבת האם-תינוק, שינה משותפת מאפשרת תגובה מהירה לחוסר איזון. היבטים מווסתים מבוססים בשינה משותפת הינם מקבילים ללימוד הוויסות העצמי המתרחש במסגרת ההתקשרות. כמו שמראה עבודתו של ד"ר ג'יימס מקנה (ראו מגזין Mothering גיליון 114), לשינה משותפת יש תועלת מרכזית בהתפתחות והישרדות תינוקות.

אולי הדבר הכי חשוב הוא שטכניקות מבוססות-התנהגות של גידול ילדים, כמו אימון שינה, צריכות להיות מוחרמות. בהתחשב בכמות המחקרים המתוחכמים והחוצים דיסציפלינות על התקשרות והתפתחות המוח המתוארים פה במאמר, ברור שנכונותו של התינוק לאימוני שינה לאחר פרקי זמן קצרים של מחאה, הם לא פחות ממחזור של תגובות "הילחם או ברח" וניתוק אשר מזיקות להתפתחות. לחשוב שבגלל שהתינוק קיבל בפסיביות את שיטת השינה החדשה, משמעו שאימו השינה "הצליח", הוא להבין שלא כהלכה את מוח התינוק. אין אנו יכולים לקבל עוד את החוכמה המקובל שתינוקות רק "מאנים את הריאות שלהם" כשהם בוכים. אנחנו גם לא יכולים לקבל את הפירוש של בכי תינוקות כ"מניפולציה". תינוקות בוכים כדי לסמן מצוקה ובניסיון להניע מטפל לספק את הצרכים שלהם ולטפח התפתחות בריאה. זהו ניסיון תקשורת, לא מניפולציה. המטרות שלהם הן הישרדות והתפתחות מיטבית. אלה מושגים על ידי התקשרות בטוחה.

אולי היישום הקשה ביותר של תאוריית ההתקשרות נמצא בילדות שלנו. רובנו לא גדלנו עם פרדיגמת ההתקשרות. אנחנו עלולים לדאוג לגבי הבחירות שעשינו עם ילדינו, או לגבי ההשפעות של הילדות שלנו על חיינו הנוכחיים. למרות שפרק הזמן של התפתחות המוח המואצת שמתרחש בשנים המוקדמות הוא פרק הזמן הפגיע ביותר, זהו לא הזמן היחיד בו התפתחות המוח יכולה להשתנות. המוח הוא איבר גמיש ומורכב שתמיד מסוגל ללמוד דברים חדשים. הקבלה, אמונה והיישום של הורות מתקשרת יכולה להיות חוויה מרפאת להורה תוך כדי יצירה של הסביבה הטובה ביותר לילד. כמו שאמר גנדי, "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם."

————————————————————————————————————————-

1. J. Bowlby, Attachment and Loss 1: Attachment (New York: Basic Books, 1969/1982).
2. R. S. Marvin and B.A. Preston, "Normative Development: The Ontogeny of Attachment," in J. Cassidy and P. R. Shaver (eds.),Handbook of Attachment (New York: Guilford Press, 1999): 44-67.
3. M. Ainsworth, Infancy in Uganda: Infant Care and the Growth of Love (Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press, 1967).
4. D. D. Francis and M. J. Meaney, "Maternal Care and the Development of Stress Responses," Current Opinion in Neurobiology 9 (1999): 128-134.
5. J. Dobbing, Developing Brain and Behavior (San Diego, CA: Academic Press, 1997).
6. A. N. Schore, "The Effects of Early Relational Trauma on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 201-269.
7. A. N. Schore, "Dysregulation of the Right Brain: A Fundamental Mechanism of Traumatic Attachment and the Psychopathogenesis of Posttraumatic Stress Disorder," Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 36 (2002): 9-30.
8. J. Lipari, "First Impressions Count with Your Newborn: Early Months Time for Emotional, Cognitive Development," Boston Herald (Aug 27, 2000).
9. D. Cicchetti and D. Tucker, "Development and Self-Regulatory Structures of the Mind," Development and Psychopathology 6 (1994): 533-549.
10. A. N. Schore, "Effects of a Secure Attachment Relationship on Right Brain Development, Affect Regulation and Infant Mental Health," Infant Mental Health Journal 22, 1-2 (2001): 7-66.
11. G. Spangler, et al., "Maternal Sensitivity as an Organizer for Biobehavioral Regulation in Infancy," Developmental Psychobiology 27 (1994): 425-437.
12. R. Feldman, et al., "Relations Between Cyclicity and Regulation in Mother-Infant Interaction at 3 and 9 Months and Cognition at 2 Years," Journal of Applied Developmental Psychology 17 (1996): 347-365.
13. R. Penman, et al., "Synchronicity in Mother-Infant Interaction: A Possible Neurophysiological Base," British Journal of Medical Psychology 56 (1983): 1-7.
14. R. Carroll, UK Council for Psychotherapy, "An Interview with Allan Schore: 'The American Bowlby' " (conducted by telephone), 2001.
15. B. D. Perry, et al., "Childhood Trauma, the Neurobiology of Adaptation and 'Use-Dependent' Development of the Brain: How 'States' Become 'Traits'," Infant Mental Health Journal 16 (1995): 271-291.
16. M. R. Brown, "Corticotropin-releasing Factor: Actions on the Sympathetic Nervous System and Metabolism," Endocrinology 111 (1982): 928-931.
17. A. N. Schore, Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development (Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum, 1994).
18. B. Beebe, "Coconstructing Mother-Infant Distress: The Microsynchrony of Maternal Impingement and Infant Avoidance in the Face-to-Face Encounter," Psychoanalytic Inquiry 20 (2000): 214-440.
19. E. Z. Tronick and M. K. Weinberg, "Depressed Mothers and Infants: Failure to Form Dyadic States of Consciousness," in L. Murray and P. J. Cooper (eds.), Postpartum Depression in Child Development (New York: Guilford Press, 1997): 54-81.
20. S. W. Porges, "Emotion: An Evolutionary By-product of the Neural Regulation of the Autonomic Nervous System," Annals of the New York Academy of Sciences 807 (1997): 62-77.
21. B. S. McEwen, "The Neurobiology of Stress: From Serendipity to Clinical Relevance," Brain Research 886 (2000): 172-189.
22. J. Bowlby, Attachment and Loss 2: Separation: Anxiety and Anger (New York: Basic Books, 1973).
23. R. S. Marvin, "An Ethological-Cognitive Model for the Attenuation of Mother-Child Attachment Behavior," in T. M. Alloway, et al. (eds.), Advances in the Study of Communication and Affect 3: Attachment Behavior (New York: Plenum Press, 1977), 25-60.
24. H. Yamada, et al., "A Rapid Brain Metabolic Change in Infants Detected by MRI," Neuroreport 8 (1997): 3775-3778.

————————————————————————————————————————-

לורן פורטרלורן פורטר היא עובדת סוציאלית קלינית לשעבר ואמא לבת אחת. היא המקימה והמנהלת של המרכז להתקשרות בניוזילנד.

מאמר זה ראה אור לראשונה בגיליון מספר 119 של מגזין Mothering. ניתן לקרוא את הגרסה המקורית כאן.

אווה נייר

קראתי את כל ספרי השינה לתינוקות

קראתי את כל ספרי השינה לתינוקות

נכנסתי לאמזון וקניתי את כל הספרים על התפתחות ושינת תינוקות. קראתי את כולם, כמו כמה בלוגים ואתרים שקשורים לשינה. אספתי הרבה עצות.

אסור לאמן תינוקות לשינה בכלל, לפני גיל שנה, לפני גיל שישה חודשים או לפני ארבעה חודשים, אבל אם תחכו יותר מידי, התינוק שלכם לעולם לא יוכל לישון בלעדיכם. ילדים אחרי צבא אף פעם לא צריכים שיניקו, ינדנדו, יעטפו אותם, ישירו להם, וכו' בשביל להירדם, אז אל תדאגו בקשר להרגלים רעים. הנקה, נדנוד, עיטוף, שירה, וכו' להרדמה הם הרגלים רעים ויש להפסיק אותם מיידית. רעש לבן יעזור להם להירדם. רעש לבן, רעשי פעימות לב, וכו', לא עובדים.  תנומות צריכות להיות תמיד במיטה ולעולם לא בנדנדה, רכב, עגלה או מנשא. לתת להם להירדם ברכב או בנדנדה מזיק לגולגולת שלהם. אם לתינוק שלכם יש בעיה להירדם במיטה, שימו אותם בנדנדה, רכב, עגלה או מנשא.

שימו את התינוק בחדר נפרד, במיטה בחדר שלכם, במיטה שלכם. שינה משותפת היא הדרך הטובה ביותר לישון, אבל היא יכולה להרוג את התינוק שלכם, אז לעולם אל תעשו זאת. אם התינוק שלכם לא ימות, תצטרכו לחלוק איתו מיטה עד הצבא.

השתמשו באותם הסימנים כמו בלילה: עמעמו אורות, שימרו על הבית שקט ודומם. הבדילו בין תנומות לשנת לילה על ידי השארת האורות דולקים ומידה קבועה של רעש. השאירו את החדר חם, אך לא חם מידי. תעטפו את התינוק צמוד, אך לא צמוד מידי. השכיבו אותם לישון על הגב, אבל אל תתנו להם לישון על הגב זמן רב מידי או שההתפתחות שלהם תתעכב. תנו להם מוצץ כדי להפחית את הסיכוי למוות בעריסה. היזהרו ממוצצים כי הם עלולים לגרום לבעיות הנקה ולהפסיק את השינה העמוקה של התינוק שלכם. אם התינוק שלכם ישן עמוק מידי, הוא ימות ממוות בעריסה.

אל תתנו לתינוק לישון יותר מידי, אם הוא מנמנם זמן רב מידי, תעירו אותו. לעולם אל תעירו תינוק. כל בעיה שיש לתינוק אפשר לפתור אם תשכיבו אותו לישון מוקדם יותר, אפילו אם הוא מתעורר מוקדם מידי. אם התינוק שלכם מתעורר מוקדם מידי, השכיבו אות לישון מאוחר יותר או החסירו תנומה אחת. אל תתנו להם לנמנם אחרי חמש אחה"צ. שינה גורמת לעוד שינה אז תנסו לגרום לילד שלכם לישון כמה שיותר. השכיבו את הילד לישון ער אך ישנוני. אל תעירו את התינוק אם הוא נרדם תוך כדי הנקה.

התחילו שגרה ותעקבו אחרי כל דבר. לא רק מתי התינוק נרדם וכמה זמן הוא ישן, אלא גם כמה זמן הוא היה ער, כמה תנומות היו לו במהלך היום, ומה עשיתם לפני שהוא נרדם. קבעו זמן מסוים בו אתם משכיבים אותם לישון. אל תסתכלו על השעון. קבעו להם סדר יום. סדר יום יהפוך את חייכם לבלתי אפשריים בגלל שלא תצליחו לעמוד בו ולבסוף תהפכו לאסירים בבית שלכם.

לתת להם לבכות עד שיירדמו יגרום להם לחשוב שנטשו אותם ושעוד מעט יטרוף אותם אריה. זה גם גורם לנזק מוחי. מעט מידי שינה תגרום לבעיות נפשיות וחברתיות, אז ודאו שאתם משכיבים אותם לישון בכל דרך אפשרית, בעיקר על ידי כך שיבכו עד שירדמו, שהיא השיטה האפקטיבית ביותר. לתת להם לבכות עד שהם נרדמים היא שיטה אכזרית מעבר לכל דמיון וגם הדבר היחיד שבאמת עובד כי ההורים הם הסחת דעת. היא תימנע מהילד שלך להקשר אלייך בצורה בריאה. שינה משותפת וצורות הרגעה עדינות יותר יגרמו לילד שלך להיות יותר מידי תלוי בך.

שטיפה של הפנים והצוואר של התינוק שלך לפני השינה יעזרו למנוע התעוררויות בלילה. כשתינוקות מתעוררים בלילה, זה לא בגלל שהם רעבים. אם התינוק רוצה לינוק כדי להירדם, תלחצי על הסנטר שלו כדי לסגור לו את הפה. אל תמנעי מהתינוק לינוק תוך כדי שינה, כי זה לא יגרום להרגל רע. היזהרי מהנקות לילה. אם תגיבי מהר מידי עם מגע או אוכל, התינוק יתמרן אותך. תינוקות לא מתמרנים אותך. תינוקות מעל גיל שישה חודשים יכולים לתמרן אותך.

תישני כשהתינוק ישן. תנקי כשהתינוק מנקה. אל תדאגי. לחץ גורם ללחץ אצל התינוק ותינוק לחוץ לא ישן.

————————————————————————————————————————-

אווה ניירהפוסט נכתב על ידי אווה נייר, ופורסם לראשונה ב Reddit.

בשביל לקרוא אותו, תלחצו כאן.

תודה למירי כנען שהעלתה את הרעיון לתרגם את המאמר הזה.

ליסה מקרוהן

לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

לעזוב את הסבים במנוחה: מה חשוב יותר משליטה

אני רואה את הילדים שלי לוקחים את היד של סבא וסבתא שלהם ונכנסים בהתרגשות ל Toys Are Us. פעם, הייתי מנסה לשלוט מקרוב בצעצועים שההורים שלי קנו. היום, אני מוצאת שאני נהנית מהרגע, עוזבת את הסבים במנוחה, ובמקום זאת מתמקדת במה שיותר חשוב משליטה.

פעם, בשנים הראשונות של האמהות, רציתי (וניסיתי) לשלוט בהכל. הייתי קשוחה עם ההורים שלי. אמרתי הרבה, "זה יותר מידי!" וגם "על תעשו את זה!" להורים שלי שרק רצו להתענג על הילדים שלי ולתמוך בי במסע האמהות.

אני יכולה לראות עכשיו כמה רציתי להיות בשליטה. ניסיתי לשלוט בכל פרט קטן – צבע הסיכה שהבת שלי תשים בשיער, גודל גביע הגלידה כפינוק עם סבא, השינה שלהם, וכדומה.

הרצון לשלוט היה בעצם ניסיון לשלוט בדברים שאי אפשר לשלוט בהם. אני לא יכולה לשלוט על התוצאה המדויקת של חיי הילדים שלי. אני יכולה לעודד, לתמוך ולהזין. אני יכולה לנסות לשמור עליהם מפני סכנה. אבל הם עלולים להיפגע. הלב שלהם עלול להישבר. הם עלולים לעשות בחירות "לא כל כך טובות". פציעות קורות. שברון לב קורה. מישהו עלול לחלות. מישהו עלול למות.

אנחנו לא אוהבים לחשוב על הדברים האלה. אנחנו רוצים לנסות להדחיק את הדברים האלה. אז אנחנו מתמקדים בדברים הקטנים. אנחנו מתאווים לשליטה. אנחנו מתעצבנים על ההורים שלנו, בן הזוג שלנו ועל עצמנו.

העובדה היא שהורות שהיא טיפול באדם אחר וטיפוח האישיות שלו היא אחריות עצומה, מטלה אדירה. העובדה היא שאנחנו לא יכולים לשלוט בהכל – והניסיון גורם להרבה סבל.

בשנה שעברה, קרו לנו כמה דברים מפחידים במשפחה. בזכות ההתנסויות האלה גיליתי שאני שמה לב שיש דברים חשובים יותר משליטה.

מה חשוב יותר משליטה?

  • לראות את בת הארבע שלי מקרבת את ידה ללחי של סבא שלה ואיך הוא נותן לה לנצח בשחמט.
  • לראות את בן השבע שלי מטפס אל חיקה של אמא שלי בגלידריה ולקחת את הכוס שלה כדי שהיא תוכל להניח את שתי ידיה סביבו לכמה זמן שזה ימשך.
  • לשמוע את הבת שלי שואלת את אבא שלה להוריד את החלונות במכונית כדי שהיא תוכל "להרגיש את העוצמה של הרוח".
  • לראות את האושר על פני הילדים שלי מהביקור השנתי ב Toys R Us עם הסבים שלהם.
  • לראות את הילדים שלי מטפסים על סבא שלהם, כמו גורי דובים על אבא דוב, כשהם רואים טלוויזיה.

מה חשוב יותר משליטה?

  • יצירת מקום בו הנאה תזרום בשפע
  • לפנות זמן כדי לטפח את מערכת היחסים של הילדים שלי עם הסבים שלהם
  • לתת להורים שלי את המקום להיות סבים.

ואמנם גבולות הם דבר חשוב בהורות שלנו, אני שמה לב שאני יכולה לשחרר חלק מהגבולות המחמירים ששמתי על ההורים שלי כסבים… ובמקום זאת להתמקד בתמונה הרחבה יותר. זה יוצר הרבה מרחב והנאה. בשבילי, זה חשוב יותר משליטה.

————————————————————————————————————————

ליסה מקרוהןליסה מקרוהן, מאמנת לחמלה, אמא, פסיכותרפיסטית וסופרת. נמצאת במשימה לעודד אושר, חמלה וחיבור בחיי היומיום.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לאתר שלה, תלחצו כאן.

 

שיתוף

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

למה אני לא מכריחה את הילדים שלי לשתף

יש מדיניות שיתוף בגן של הבן שלי. זה גן משותף שמנוהל על ידי ההורים, אז חייבת להיות לנו מדיניות על דברים כאלה כדי שנתנהג בצורה דומה בכל מיני מצבים. המדיניות היא שילד יכול לשחק בצעצוע כמה זמן שהוא רוצה. אם ילד אחר רוצה את הצעצוע, הוא צריך לחכות עד שהילד הראשון יסיים איתו. אנחנו אפילו "שומרים" צעצועים לילדים אם הם צריכים ללכת לשירותים ולשולחן האוכל, כדי שלא ייקחו להם אותם. זה תקף לכל דבר בחצר או בגן שאפשר לשחק איתו, כולל נדנדות וסולם אופקי.

בהתחלה לא הבנתי למה יש לנו מדיניות כזאת. פשוט זרמתי עם זה, כי זה הכלל, וזה לא נראה לי כזה עניין גדול. כל הילדים מכירים את הכלל, אז אחרי השבועיים הראשונים בערך, הם לא נכנסים להתקפי זעם כשאומרים להם, "אתה יכול לקבל את זה כשסאלי ג'ו תסיים". אבל לאחרונה הבחנתי בגישה שונה לגמרי כלפי שיתוף במקומות אחרים שאנחנו הולכים אליהם, ואני מתחילה להבין בדיוק למה זאת מדיניות של הגן.

שני מנהגי שיתוף מפוקפקים

הנה שתי דוגמאות של מנהגי שיתוף מפוקפקים שראיתי לאחרונה. הראשונה מגיעה מחברה טובה שלי (ואני מקווה שלא אכפת לה שאני משתמשת בסיפור שלה כדוגמה). היא ובנה בן הכמעט שנתיים היו בגן המשחקים יום אחד. הוא הביא מכונית קטנה לשחק איתה. ילד אחר, קצת יותר מבוגר, רצה לשחק עם המכונית ודרש שהבן של החברה שלי ייתן לו את המכונית. התחיל עימות טיפוסי של ילדים, והאמא השנייה אמרה לילד שלה, "כנראה שאמא שלו לא למדה אותו לחלוק." לא משנה העובדה שהמכונית שייכת לו וכשמישהו מבקש ממך לחלוק, "לא" היא תשובה לגיטימית לגמרי.

הסיפור השני שלי קרה בוקר אחד באולם הספורט המקומי. בימי שישי בבוקר הם ממלאים את האולם עם מגלשות קטנות, בימבות, תלת אופניים, כדורים ענקיים, אפילו טירה מתנפחת. חלומו של כל ילד. יש בימבה אדומה אחת שהבן שלי אוהב לשחק איתה במיוחד, ובפעם האחרונה שהיינו שם, הוא נסע בה בכל השעה וחצי שהיינו שם. בעוד רוב האמהות עם ילדים קטנים מזדנבות אחרי הילדים שלהם בזמן שהם משחקים, הבן שלי מבוגר מספיק עכשיו כדי שאוכל לשבת בצד ולהסתכל. משם ראיתי אמא שהבן שלה רצה לנהוג בבימבה מתקרבת לבן שלי שוב ושוב ואומרת, "טוב, הגיע הזמן לתת גם לו תור!" כמובן שהוא התעלם ממנה, ובסופו של דבר היא ויתרה. היו מיליון בימבות אחרות שהבן שלה היה יכול לקחת, אפילו אחת שהייתה כמעט זהה. או שאולי הייתי מתערבת מתישהו.

שיעורים מהעולם האמיתי

אני לא מסכימה עם הגישה של האמהות האחרות במצבים האלה. אני חושבת שזה עושה שירות דוב ללמד את הילד שהוא יכול לקבל משהו של מישהו אחר, רק בגלל שהוא רוצה את זה. אני יכולה להבין את הרצון לתת לילד שלך כל מה שהוא רוצה, לכולנו יש את זה. אבל זה שיעור טוב לשניכם ללמוד שזה לא תמיד אפשרי, ולא צריך לדרוך על אנשים אחרים כדי לקבל את הדברים האלה.

יתרה מכך, הדברים לא עובדים ככה בעולם האמיתי. בחייו הבוגרים של הילד שלך, הוא יחשוב שכל דבר שהוא רואה שייך לו. זה כבר קורה בדור הבא. קראתי מאמר מרתק על איך הנוער ובני העשרים מצפים להעלאות שכר וקידום בעבודה שלהם מסיבות כמו, "אני מגיע כל יום."

אם את מפקפקת בהגיון שלי, תחשבי על החיים שלך ביום יום. את לא תעקפי מישהו בתור בסופר רק בגלל שלא בא לך לחכות. ורוב המבוגרים לא ייקחו משהו ממישהו, כמו טלפון או זוג משקפי שמש, רק בגלל שהם רצו להשתמש בהם (טוב אולי כמה מכם כן יעשו את זה. במקרה כזה הפוסט הזה לא בשבילכם).

זה קשה, כמו הרבה דברים שקשורים להורות, אבל בואו נלמד את הילדים שלנו איך להתמודד עם אכזבה, כי היא קורית. לא תמיד נהיה שם בשביל לתקן את הדברים עבורם. בואו נלמד אותם איך הם יכולים לקבל את הדברים שהם רוצים בעזרת התמדה, סבלנות ועבודה קשה.

————————————————————————————————————————

בת' ובואיבת' היא אמא לשני בנים, בואי ופריס, והיא כותבת בבלוג שלה, Very Bloggy על הורות, חיים ירוקים, החיים האורבניים ואוכל.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פגי אומרה

טבעה של תלותיות

טבעה של תלותיות

דיברתי לאחרונה עם חברה שילדה בפעם הראשונה לפני שישה חודשים. היא אמרה לי שהיא הולכת להתחיל לתת בקבוק לתינוק שלה שיונק בבלעדיות, כדי שהיא תוכל לצאת יותר. מה שחשתי באמת הוא שהיא האמינה שהיא צריכה ללמד את התינוק שלה להיות יותר עצמאי, שאולי התלותיות שלו היא אשמתה. הבנתי שהיא חולקת את התפיסה המוטעית הזו ששכיחה אצל הורים חדשים שעצמאות היא משהו שאפשר ללמד. אבל, עצמאות היא משהו שמתגלה מתוך טבע הילד אחרי שהייתה לו ההזדמנות לחוות ולהתפתח מעבר לתלותיות.

יש לנו דעה קדומה בתרבות שלנו בנוגע לתלותיות, בנוגע לכל רגש או התנהגות שמעידים על חולשה, ואין מקום בו זה שכיח בצורה טרגית כל כך כמו הדרך בה אנחנו דוחפים ילדים מעבר לגבולות ולוחות הזמנים הפנימיים שלהם. אנחנו מכוננים סטנדרטים חיצוניים כחשובים יותר מניסיון פנימי כשאנחנו גומלים את הילדים שלנו במקום לסמוך עליהם שהם יגמלו לבד. כשאנחנו מתעקשים שהילדים שלנו ישבו ליד השולחן ויסיימו מהצלחת במקום לסמוך עליהם שהם יוכלו היטב אם מזון בריא יוגש להם בצורה סדירה. וכשאנחנו גומלים אותם מחיתולים בגיל צעיר במקום לסמוך עליהם שילמדו להשתמש בשירותים כשהם יהיו מוכנים. כשאנחנו כהורים מניחים שאנחנו יודעים מה הכי טוב לילדים שלנו בנוגע לניסיונם הפנימי, ושאנחנו חייבים להראות להם איך ומתי לבצע פעולות התפתחותיות אנושיות בסיסיות, אנחנו מלמדים אותם שסטנדרטים חיצוניים חשובים יותר ומדויקים יותר מהאיתותים הפנימיים שלהם.

שני מחקרים מדעיים משקפים את הדעה הקדומה בתרבות שלנו נגד חולשה ותלותיות אצל ילדים. מחקר אחד השווה ילדים שחוסנו בזמן שהוחזקו על ידי אמא שלהם עם ילדים שחוסנו בלי שאמא שלהם הייתה נוכחת. אלה שחוסנו כשאמא שלהם לא הייתה בסביבה בכו פחות, ולכן החוקרים הסיקו שיהיה עדיף לרופאי ילדים להניא נוכחות אמהית במהלך חיסונים כי נראה שילדים מתמודדים טוב יותר עם הזריקות בלעדיהן. בלי ספק, לחוקרים הייתה דעה קדומה נגד ביטוי רגשי והאמינו שביטוי כזה בילדים תחת לחץ היא חולשה.

הניסיון שלי בדיוק הפוך. שמתי לב שארבעת ילדי מתנהגים נפלא כשאנחנו בטיולים מחוץ לבית. הם מתמודדים עם דברים היטב, מסתדרים אחד עם השני ומשלימים עם אוכל ושינה לא סדירים – אבל מתפרקים כשהם מגיעים הביתה. בבית הם רבים, בוכים ומתבטלים. אני מאמינה שזה נורמלי שאנשים בכל הגילאים יחזיקו מעמד במצבים מלחיצים ואז יתפרקו, אם הם צריכים, כשהם בחזרה בסביבה בטוחה. עבור ילדים, הסביבה הבטוחה היא בית, אמא או אבא. נורמלי לחלוטין שילדים שמקבלים חיסון יבכו בגלל הניסיון המלחיץ, ונוכחות אמא שלהם נתנה להם את הבטחון לבכות. המסקנה מהמחקר הייתה יכולה להיות שעדיף לחסן ילדים כשאמא שלהם נוכחת כדי שהילדים יתמודדו טוב יותר עם החוויה.

מחקר שנערך על ידי מרגרט בורצ'ינל מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, ודווחה בגיליון פברואר 1987 של Psychology Today, השווה ילדים שגדלו בבית על ידי אמא שלהם עם ילדים שהלכו למעון מתקופת הינקות. המחקר הסיק שילדים שגדלו מחוץ לבית "נראו" פחות חסרי בטחון מאלה שגדלו בבית. למרות שאפשר לטעון שאומדן של מה ש"נראה" כמו חוסר בטחון הוא הערכה סובייקטיבית ומקומה הוא לא בירחון מדעי, הניסיון שלי אומר לי שחוסר בטחון היא תגובה מתאימה. ילדים צעירים רגישים במיוחד לאנשים חדשים בסביבתם, והרגישות הזאת משתנה ביחד עם הסביבה שלהם. כל אחד מילדי, לדוגמה, התייחס אל זרים בצורה שונה, והשוני הייתה קשור ישירות לכמות האנשים שראינו מחוץ לבית. הילד הרביעי שלי, שגדל כשהוא מכיר הרבה אנשים שעבדו על כתב-העת, נראה לפעמים בטוח יותר מאשר הילד הראשון שלי, שגדל בסביבה כפרית מבודדת יותר.

אלה שחוקרים התנהגות בעלי חיים יגידו לכם שגורים, הידועים בסקרנות שלהם, אפילו יותר זהירים מסקרנים. האם זהירות נחשבת חוסר בטחון? זה כאילו אנחנו מצפים שהילדים שלנו יהיו חברתיים לגמרי הישר מהרחם, ואנחנו לא מקבלים שהחוויות שלהם בעולם, האישיות שלהם ומעבר הזמן הם הדברים המפתחים חברתיות. (מחקר זה קיבל עוד ביקורות על דעותיו הקדומות והחוסר בראיות מתאימות.)

על ידי דחייה של ביטויי "חולשה" אצל ילדים – התנהגויות שאנחנו דוחים גם אצל מבוגרים – אנחנו מכינים ילדים למלחמה עם עצמם. דבר אחד הוא שאנחנו מכוננים סטנדרטים התנהגותיים שרירותיים שמטרתם להכתיב מה טוב יותר עבורם מאשר ניסיונם הפנימי. דבר נוסף הוא שאנחנו מעבירים הלאה את ההרגל לדחות תגובות מידיות לטובת נימוקים אינטלקטואלים.

לאחרונה התחלתי ללמוד לקבל את הרגשות "החלשים" יותר של ילדי. כשהבת הבכורה שלי (היום בת 12) הייתה תינוקת, הייתי רצה ומרימה אותה בכל פעם שהיא הכאיבה לעצמה. תגובתי המוגזמת לימדה אותה שכאב הוא חוויה מחרידה שהיא לא יכולה להתמודד איתה. ילדתי הרביעית, מצד שני, קולנית מאוד כשהיא מקבלת מכה. אני לא רצה אליה או מגזימה בתגובתי. אני לא מנסה לתקן דבר. אבל היא צורחת וממשיכה הלאה ואני צריכה לאמן את עצמי פשוט לתת לזה לקרות. על ידי קבלה של התגובה הרגשית העשירה שלה, ועל ידי טיפול בפגיעה שלה בלי להראות אדישות מוגזמת, גיליתי שהתגובה הרגשית "הקיצונית" שלה היא בדרך כלל קצרת מועד. חוויה שלמה של המציאות הכואבת שלה נותנת לה לשחרר ולהשאיר אותה מאחוריה ולהמשיך הלאה לחוות מציאויות אחרות בהווה.

כמובן, בדיקה מסוימת של הדחפים הפנימיים שלנו דרושה כדי לחיות כיצורים חברתיים. דרך בדיקה זו אנחנו לומדים התנהגויות חברתיות מקובלות כמו שימוש בשירותים, אכילה בכפית ולבישת בגדים. אבל כשהבדיקה של הניסיון הפנימי על ידי האינטלקט הופכת להיות שיפוטית במקום מעשית, כשהיא הופכת להיות קיצונית מידי, או כשאנחנו ממשיכים ללמד את הילדים שלנו להאמין שאנחנו יודעים מה הכי טוב עבורם, אנחנו גוזלים מהילד את זכותו המולדת לוויסות עצמי.

ילד שגדל עם חסרים בתחום הוויסות העצמי ולא סומך על הניסיון הפנימי שלו עלול להפוך להיות מבוגר הסובל מהתמכרויות. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה שרובנו נאבקים בדרך כזו או אחרת עם התנהגות כפייתית – אכילת יתר, אחריות יתר, עישון, סמים קלים, עבודת יתר, אלכוהול, קפאין, חיפוש אחר גורו – בניסיון למצוא בדרך כלשהיא שלמות מחוץ לעצמנו או להסיח את דעתנו מהשאיפה הבלתי נגמרת לשלמות. אני מאמינה שההתנהגויות הכפייתיות וההתמכרויות האלה מקורן בדיכויים שכוונתן הייתה טובה בילדות. ילד שמלמדים אותו להיות בשליטה על ידי סטנדרטים חיצוניים לומד לבנות כפילות פנימית בין מה שנחווה באופן מידי לבין מה שצריך להיות, ולומד להאמין שיש דרך מושלמת לחיות. המבוגר שחי עם הכפילות הזאת מוצא הסחות ושעשועים שמספקים הפוגה מהשאיפה הנלהבת אחר השלמות, אבל הסחות דעת שיכולות להיות בלתי מזיקות כילד עלולות להיות מסוכנות כמבוגר.

תפקידנו כהורים הוא להבין ולכבד את טבע התלותיות אצל הילד. תלותיות, חוסר בטחון וחולשה הם מצבים טבעיים עבור הילד. הם מצבים טבעיים עבור כולנו לפעמים, אבל עבור ילדים – במיוחד ילדים צעירים – הם מצבים בולטים. וצומחים מעבר להם, בדיוק כמו שאנחנו עוברים מזחילה להליכה, מברבור לדיבור, מהתבגרות מינית למיניות בוגרת. כבני אדם, אנחנו נעים מחולשה לחוזק. אנחנו נעים מחוסר ודאות למומחיות. כשאנחנו מסרבים להכיר בשלבים הקודמים למומחיות, אנחנו מלמדים את ילדינו לשנוא ולחשוד בחולשות שלהם, ואנחנו מכינים אותם למסע של חיים שלמים של מיזוג מחדש של האישיות שלהם.

אני לא יכולה להדגיש מספיק את החשיבות של לסמוך על הילדים שלנו, לסמוך בהם בכלליותם. לקבל את החולשות שלהם כמו גם החוזקות, את הרגשות המכוערים שלהם כמו את היפים, את האסונות שלהם כמו הניצחונות, את התלותיות שלהם כמו את העצמאות, משמעותו לתת להם את מתנת חייהם השלמים. וכאנשים שלמים שאינם במלחמה עם עצמם, הם לא ילחמו באחרים.

זהו טבע הילד להיות תלותי, וזהו טבע התלותיות לצמוח ממנה. להאשים את התלותיות שהיא לא עצמאות זה כמו להאשים את החורף שהוא עדיין לא אביב. תלותיות פורחת כעצמאות בזמן הנכון לה.

————————————————————————————————————————

פגי אומרהפגי אומרה הייתה העורכת והמוציאה לאור של כתב העת Mothering משנת 1980 עד 2012. מאמר זה לקוח מתוך הספר The Way Back Home, עמודים 55-59.