קטגוריה: חינוך חופשי

אנדרה סטרן

משחק הלמידה

משחק הלמידה

אף פעם לא הלכתי לבית ספר, בגלל החלטה, או ליתר דיוק הגישה של ההורים שלי.

הגישה של ההורים שלי הי די פשוטה לסיכום. הם תמיד היו מאוד סקרנים, והסקרנות שלהם הובילה אותם לשאול את עצמם שאלה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא בהתפתחות הספונטית של הנטייה הספונטנית של הילד?"

כלומר השאלה הייתה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא?" ולא, "באיזה פעולה חינוכית אנחנו יכולים להשתמש כדי להוביל את הילד שלנו לצעד הבא?"

זאת מטרת החינוך: לא לנסות לחנך.

לא לנסות לחנך רומז גם על להיות מלאים בביטחון, ואני רואה הרבה פעמים – אולי חלק מכם יודעים זאת, אני פוגש הרבה הורים ששולחים את הילדים שלהם לבית ספר, והרבה כאלה שלא – שאפילו בין ההורים שלא שןלחים את הילדים שלהם לבית הספר, אני שומע הרבה פעמים את הדאגה הזאת: "אבל איך אנחנו יכולים לגרום להם, לדחוף אותם, להניע אותם, לדרבן אותם אותם?"

לאחרונה קראתי: "אבל איך נוכל לגרום להם להפסיק לשחק וסוף סוף להחליט לשחק פחות וללמוד יותר?"

וזה די מצחיק, כי בינתיים, נוירוביולוגים ומדענים אחרים הוכיחו משהו פשוט מאוד. העובדה היא שאנחנו נולדים עם הנטיה הכי פשוטה, הכי מושלמת, הכי נוחה כדי ללמוד: משחק. העובדה היא שמשחק הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד.

דרך אגב, זה מעניין, ברגע שמשאירים ילד לבד, לא משנה איפה הוא, מה יש מסביבו, מה הנסיבות, מה התנאים, ברגע שהילד נשאר לבד, מה הוא עושה? הוא משחק. ואם לא יפריעו לו, הוא ישחק לעד.

כשאני רואה זאת, אני תמיד תוהה איך אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: "אז, כשילד נשאר לבד, אם הדבר הראשון שהוא עושה זה לשחק, ואם כשאין לו הפרעות הוא לא יפסיק לשחק, אולי זה יכול להעיד שזאת פעילות רלוונטית וחשובה עבורו?" זה מפתיע שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת. זה מפתיע לראות איך כולם מנסים בקנאות להפסיק את פעילות המשחק כדי להחליף אותה בחינוך.

עוד מפתיע שאף אחד לעולם לא שואל את עצמו שאלה מצחיקה: "מה יקרה לילד שיאפשרו לו לשחק כל חייו, לדוגמה 42 שנים? מה יקרה לו? האם הוא באמת יהיה פרא, בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה?"

כך אני חייתי, ואני לא בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה. אולם, אכן, 42 שנים אחרי שנולדתי, אני עדיין משחק כמו ביום הראשון לחיי.

לכן, אני נאבק לחזרה של משחקים ולכך שיפסיקו לפקפק ולהפחית את המשחקים לכדי עיסוק שבקושי מסוגל למלא את הזמן החופשי. אני משחק כבר 42 שנים, ואם קראתם את הספר "קץ החינוך", תראו שלמעשה, ככל שאתם משחקים יותר, כך מלמדים אתכם פחות, וכך אתם לומדים יותר.

"משחק הוא העיסוק המשמעותי ביותר של הילד, החסר ערך ביותר הוא חינוך." – אלברט ברי.

———————————————————-

אנדרה סטרן מעולם לא הלך לבית הספר. הוא מוסיקאי, מלחין, יצרן גיטרות, סופר ועיתונאי. הוא נשוי ואב לבן.

חשבון

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

תחשבו על השיטה כפלג צלול, לא מפל גועש. תעקבו אחר הפלג, תאמינו במסלולו. הוא ילך לפי דרכו, מתעקל פה, מטפטף שם. הוא ימצא את החריצים, הסדקים, הבקיעים. רק תעקבו אחריו. הוא יקח אתכם. – צ'ן (זן) מסטר שנג-ין

מדדתי אורז לארוחת הערב כשבן השמונה שלי, סול, נכנס למטבח. "האם מ 400 רבעי דולר ועוד 400 רבעי דולר יוצא 200 דולר?" הוא שאל אותי, מחכה בציפיה לגזר דין. הייתי צריכה לחשוב על זה לרגע. וסיידי בת הארבע שלי, שאוהבת לעזור לבשל אבל לא רצתה לחכות, לקחה את הרשות להוסיף מים לסיר לבד (שתי כוסות מים לכל כוס אורז). בסוף הסכמתי שכן, זה יוצא 200 דולר. מרוצה, סול רץ לסיים את מה שהוא עשה ואני נשארתי עם השאלה שהפכה לבת לויה קבועה שלי: איך הוא ידע את זה?

אחרי הכל, לילדים שלי לא היה שיעור חשבון אחד בכל חייהם.

בדיוק ביום למחרת, בזמן ששילמתי חשבונות, שמעתי אותם מסיימים משחק מנקלה. "ניצחתי בארבע!" אמרה סיידי, ולזה סול הגיב בעליצות, "ואני ניצחתי במינוס ארבע!" (יותר מאוחר הוא טען שלמעשה ניצח בשמונה פחות ארבע. "ניצחון" שנשמע יותר נחרץ, אולי?)

הנה מה שהפליא אותי: אני אף פעם לא מלמדת את הילדים שלי חשבון, אבל הם ממשיכים לרכוש במסתוריות מיומנויות חשבון יותר ויותר מתקדמות. זה כאילו יש להם שיעורי חשבון סודיים במקום כלשהו באחורי המוח שלהם כשאני לא מסתכלת, בזמן שנראה שהם סתם מציירים או משחקים עם חברים או אוכלים ארוחת צהריים. למרות שידעתי שהלמידה העצמית הזאת תתרחש, והיא תמיד מתרחשת, נהייתי מוקסמת מלצפות במופעי הבנת החשבון המסקרנים והבדרך כלל משעשעים של הילדים שלי. מצאתי את עצמי בסוג של מסע. רציתי למצוא את התשובות לשתי שאלות: איך הם לומדים את כל החשבון הזה, ולמה?

כבר הרבה זמן אני יודעת שלמידה מוכוונת-עצמית, ומונעת-הנאה עובדת אצל הילדים שלי, כי ביליתי תשע שנים בחינוך חופשי בהסתכלות עליהם לומדים כל מה שהם צריכים לדעת ויותר בשיטה הזאת. למרות שאני זמינה בעבורם, לילדים הלומדים-לבד שלי אין תוכנית לימודים או שיעורים חוץ מאלה שצצים מתוכם בצורת תחומי העניין והסקרנות שלהם.

אבל, אפילו ללומדת חופשית, חשבון יכול להראות שונה מתחומים אחרים, ברורים יותר של למידה מוכוונת-עצמי. כשתינוק מקשיב למבוגרים ומחקה את הקולות שלהם, אפשר לראות בבירור מה תורם ללמידת השפה שלו. כשילדה מגלה עניין בימי הביניים וקוראת על כך ספרים, אין כמעט ספק שזה יוביל אותה ללמוד קצת היסטוריה. ללמוד חשבון זה קצת יותר חמקמק. למרות שזה קורה, התהליך נראה סודי באופן ייחודי וזה יכול לגרום לרעיון של למידת חשבון טבעית להראות פשוט לא מציאותית.

אבל כשצפיתי בילדי, גיליתי שחשבון, כמו שפה, נמצא בכל עבר, ושילדים פשוט רוצים להשתמש בזה.

ביום הראשון, למשל, שמעתי אותם משחקים מונופול.

"אני חייבת לך ארבעים דולר, אבל אין לי שטרות של עשרים," אמרה סיידי. "אני יכולה להביא לך ארבעה שטרות של עשר."

"או שמונה של חמש," אמר סול. "גם זה יעבוד". הוא חשב לרגע, ואז המשיך, "או שאת יכולה לתת לי ארבעים שטרות של דולר אחד! אבל אני לא חושב שיש כל כך הרבה במונופול."

ביום השני, במאמץ לגרום לסיידי להפסיק להתעסק עם מצלמה של $300, סול ניסה להסביר לה במונחים של בני ארבע כמה יעלה לקנות חדשה. "את תצטרכי לשלם מאה דולר ועוד מאה דולר ועוד מאה דולר. ואת יודעת כמה שווים מאה דולר? אלף סנט. לא – עשרת אלפים סנט."

מסתבר שללמוד לעשות מניפולציות על מספרים זה משהו ממש חשוב לילדים. הם מונעים פנימית לעשות את זה מהסיבות שלהם. הם רוצים להשוות את תוצאות הקליעה למטרה שלהם, לשלש את מתכון העוגיות, להתמקח על דמי כיס גבוהים יותר ולהוציא את הכסף שהם קיבלו ליום ההולדת. הם רוצים להביע דברים עצומים, לנהל עסקים מזדמנים ודוכני לימונדה, לבנות מבני לגו אדירים ולקבל את החלק ההוגן מהפנקייקים.

"אני בן שש וחצי", אומר אחד. השני: "אני בן שש ושלושה רבעים!" ("טוב, אני בן שש ושבע שמיניות!")

"אתה יכול לקבל חצי מהעוגיה שלי." "אני יכול לקבל שני שליש במקום?"

"כמה עוד כסף אני צריך כדי לקנות את הבובה שאני רוצה?"

זה לא שאני, האמא בחינוך ביתי, משתמשת בדוגמאות האלה של חוויות יומיומיות ונוחות כמניע או כהזדמנויות לילדים שלי ללמוד. הם אלה שרוצים ללמוד את החשבון, כי הם רוצים לקחת חלק במשחק, לעקוב אחרי הנקודות, לחשב את ממוצע החבטות או לחסוך כסף כדי לקנות מתנה מיוחדת ליום האב. הם רוצים ללמוד את החשבון והם ישתמשו בכל אמצעי חיוני כדי לעשות זאת.

אם הם שואלים אותי שאלה ("כמה אני צריכה בשביל לקנות ארבעה בתים בטיילת?") אני פשוט עונה עליה. אם אני אהפוך כל שאלה לשיעור, הם מהר מאוד יתחילו לחשוב על המשחק או הפעילות (ועל לשאול אותי שאלות) כמציקות ולא שוות את המאמץ וחוץ מזה זה בכלל לא חשוב. הם לומדים את החשבון בכל מקרה וכמעט לא שואלים אותי את אותה שאלה פעמיים. (אם הם כן, אני עונה עליה שוב. איך שאני רואה את זה, זה התפקיד שלי.)

כמובן, הרבה פעמים אני מציצה לפעילות החשבון שלהם בלי להיות חטטנית כלפי המניעים הפנימיים שלהם. הם באים אלי עם שאלות שלא יכולתי לצפות, שצצות מתוכם במה שנראה כמו בזמנים אקראיים. "מה יוצא משני שתיים עשרה?" "חמש זה רבע של עשרים?" "ממינוס שתיים עשרה ועוד עשרים יוצא שמונה?" מאיפה מגיעות השאלות האלה אני לא יודעת. אני פשוט עונה עליהן והתשובות נספגות במהירות.

אפילו כשאנחנו רואים את זה קורה, בכל זאת, קשה לפעמים לדמיין איך ילדים ילמדו חשבון כשלא מלמדים אותם. הדרכים בהם הם רוכשים את הידע הזה נשארות מסתוריות ומרתקות. כשסול היה בן שש, הקשבנו ביחד למוסיקה כשהוא פנה אלי פתאום ושאל, "שני עשרים זה ארבעים?" למרות שהייתי מבולבלת שהוא בכלל יודע כפל, פשוט עניתי שכן, זה נכון, ועצרתי בזה. אבל מאוחר יותר שאלתי אותו: "סול איך הגעת לזה ששני עשרים זה ארבעים?" הוא ענה: "כי חשבתי על זה כבר כמעט שנה וניסיתי לפתור את זה כבר חודש". זה עצר אותי לרגע. אבל עדיין, התעקשתי. "אבל איך הבנת את זה?" שאלתי, עד שהוא ענה לי בסופו של דבר (עם אנחה), "הבנתי שחצי מעשרים זה עשר, אז שני עשר חייב להיות עשרים, וארבעה עשר חייב להיות ארבעים, ומשהו כזה. בילשתי את זה. עשיתי עבודת-בלשים על זה."

כשמשוחררים משיטת השינון, העפרון והדף המסורתיים, ילדים מוצאים דרכים מגוונות להפליא, יצירתיות, גאוניות ופוקחות עיניים להבין מספרים ואת יחסי הגומלין ביניהם. חשבון נעשה פתאום לא עבודה קשה, אלא פן מרתק ושימושי של המציאות שאפשר ללמוד בכל כך הרבה דרכים יצירתיות ושימושיות שאולי רק ילדים יכולים להראות לנו אותם.

כשסול, עדיין בן שש, הכריז לפתע פתאום בארוחת הבוקר שארבע פעמים שלוש זה שתיים עשרה, שאלתי אותו איך הוא יודע את זה. שוב הוא אמר שהוא גילה את זה, וכשחקרתי אותו קצת יותר על איך, מסתבר לתדהמתי שהוא השתמש במקצב. בראש שלו הוא עשה ארבע פעמות כשעל כל אחד מהם שלושה מספרים (אחת שתיים שלוש, ארבע חמש שש, שבע שמונה תשע, עשר אחת עשרה שתיים עשרה), פשוט כל כך. הרבה לפני שהיו מלמדים אותו כפל בתוכנית הלימודים של בית ספר רגיל, הוא המציא, מיוזמתו האישית, דרכים להכפיל לפי קצב, ועכשיו יכל בקלות ליצר כפולות וסכומים של שתיים, שלוש, ארבע ועוד.

ממש לאחרונה, שמעתי את סיידי, בגיל ארבע, סופרת לפי זוגות, חמישיות ועשיריות. איך היא למדה את זה? בדקתי. התשובה: היא שמעה את אח שלה סופר את הכסף שלו.

נראה שחשבון הוא לא חמקמק כמו שדמיינתי אותו. פעם חשבתי שאדם בוגר בטוח יצטרך ללמד את הילדים שלי את הפנים והחוץ של להפעיל מספרים. עכשיו אני רואה שלא הייתי יכולה לעמוד בקצב שלהם גם אם הייתי מנסה.

אבל זה הכל מאוד אקראי, יגידו חלק. מה עם למידה שיטתית של העובדות והמושגים לפי סדר, ומה עם הדברים הקשים יותר? מה שקראתם למעלה באמת נשמע כמו עובדות חשבוניות מבודדות כשמסתכלים עליהם בפרספקטיבה מסורתית (של שינון). אבל, כשילדים מגלים את התבניות האלה בעצמם, בלי עזרה חיצונית, הן פתאום לא עובדות משוננות אלא תצפיות, חלקים מפאזל שמתהוה חלק אחר חלק במוחם. כל תצפית חשבונית מובילה לבאה, הופכת כל שינון ותרגול שיטתי למיותר לחלוטין.

לראות את זה ככה עלול להיות מפחיד. אני חושבת שהרעיון לאפשר לילדים ללמוד חשבון בצורה טבעית, בעצמם, הוא מאיים כי הרבה מאיתנו, כמבוגרים, שומרים בליבנו את חוסר הנוחות שלנו עם מספרים. אנחנו מאמינים שחשבון הוא קשה, מופשט ולא מושך מיסודו. כמו שציין המחנך הנהדר ג'ון הולט, למדנו לעבוד עם סמלים מופשטים לפני שהבנו את המשמעות המוחשית מאחורי הקיצור הזה. באופן הפוך, בהנתן ההזדמנות להתבונן תחילה, לפי הקצב שלהם, איך תבניות מספריות עובדות בעולם האמיתי, ילדים יכולים לקלוט בקלות את הקיצור, שעלול אפילו להיות דרך מבורכת להביע בצורה קלה יותר מושגים שכבר הבינו.

בגיל שש, סול נתקל בדף עבודה ושאל אותי מה זה. הסברתי שזה דף עם בעיות חשבון, ובגלל שהוא לא עשה חשבון בכתב לפני כן, הוא שאל אותי מה המשמעות של הסמלים. כשאמרתי לו ש "+" אומר לחבר את המספרים ביחד ו "-" אומר לקחת את המספר השני מתוך המספר הראשון ו "=" אומר שווה, הוא הנהן בכובד ראש, ואז להפתעתי, מילא את דף העבודה בקלות בעיקר עם תשובות נכונות.

לא מעניין אותי שהילדים שלי ישננו באופן שיטתי עובדות חשבוניות, כי היכולת שלהם והשאיפה להבין את אלה שנראים אקראיים מדגימים הבנה פנימית בדיוק של המושגים האלה שהופכים את העובדות לנכונות. מיומנויות והבנה מסויימת יגיעו בטבעיות מוקדם יותר, וחלקן מאוחר יותר. העובדה שהם פיתחו הבנה של הרעיונות האלה בעצמם מבטיחה שהם ימשיכו לרכוש מיומנויות חשבוניות ותיאוריות מסובכות יותר גם בעצמם.

אחרי הכל, הדברים ה"קשים" יותר נמצאים שם ללמידה בדיוק כמו הבסיס. כשנותנים להם להחליט לבד, ילדים מגיעים למושגים מסובכים להפליא, אולי בגלל שהם לא יודעים שחשבון, "גבוה" או אחר, "אמור" להיות קשה. לילה אחד, כשהוא שוכב במיטה ומנסה להרדם, סול (אז בן שבע) הרים את ראשו בעייפות. "אם שעה היא זמן ממש ארוך, אז יום יהיה זמן ארוך עם 24 ממשים?" הייתי חייבת להודות, שבדרך הטרום אלגבראית הזאת, כן, זה יהיה.

שנה אחר כך, כשהוא היה בן שמונה ורבע (מאורע חשוב), הוא הצהיר לידיעתנו שהוא בעצם בן "שש ותשעה רבעים". קצת אחר כך הוא שינה את הגיל שלו ל"שש פחות רבע ועשרה רבעים". למה הוא העדיף את המושגים המסובכים האלה עם השברים אני לא יודעת. אבל הם תאמו בדיוק לגיל "האמתית" שלו: שמונה ורבע.

בסופו של דבר התשובה למסע שלי היא מביכה בפשטותה. נראה שהמקור המסתורי של החינוך החשבוני של הילדים שלי הוא בכלל לא מסתורי. הם פשוט מבינים את החשבון בעצמם. והם עושים את זה בגלל (במה שנראה מוזר למי שלמדה בבית ספר רגיל כמוני) שזה מעניין ושימושי להם. החיים שלהם מלאים בסיבות משכנעות להבין ולהשתמש בחשבון.

האם זה משנה שהמיומנויות האלה מגיעות אליהם במה שנראה כמו בסגנון אקראי ומבולגן, או כמו שאני מעדיפה לחשוב על זה, לפי הצורך? אני לא חושבת. או אולי, אני כן. אני חושבת שזה חשוב. הם לומדים את החשבון שהם רוצים לדעת, מתי ובגלל שהם רוצים לדעת אותו. הם לומדים שזה שימושי, למה זה שימושי, מתי זה שימושי ואיך להרגיש בנוח עם זה. והם מגלים שהם יכולים לעשות את זה לבד. זאת לא רשימת העובדות של מישהו אחר שהם צריכים לשנן. החשבון הוא שלהם. שלהם לעבוד איתו, שלהם לשחק איתו, שלהם להשתמש בו כראות עיניהם.

כהורה, המטרה הלימודית העיקרית שלי לילדי היא לא למלא את ראשיהם במידע על הנושאים המסורתיים (למרות שאין לי ספק שהם ירכשו ידע כזה לאורך הדרך). אני רוצה שהם ילמדו לחשוב, בצורה ביקורתית ובצורה יצירתית, ולדעת איך ללמוד מה שהם רוצים או צריכים לדעת על ידי שימוש במשאבים הנמצאים לרשותם. לגלות את עולם המספרים בקצב שלהם, למטרות שלהם, זה חלק מכך. זה לא החשבון לכשעצמו שחשוב, התהליך של הפקת התבניות האלה מהעולם ולעשות בהם שימוש חשוב באותה מידה.

ברור, כשהם יבואו אלי וירצו לדעת מה צריך להיות האורך של הצד השלישי של בית העץ המשולש שלהם, אני כנראה אתערב ואסביר להם על משפט פיתגורס – כי כך יוחלט המידע הזה. כשהם ירצו לדעת לחשב מה הסיכוי שיצא להם תשע בקוביות בתור הבא – או שאלה קשה אחרת – אני אתלווה אליהם לחפש את זה, או לשאול מישהו שיודע. ואם הם ירצו ללמוד חשבון אינפיניטסימלי כדי שהם יוכלו ביום מן הימים לעשות תואר בהנדסה, אז נרשום אותם לקורס. הם יהיו מוכנים.

אלא אם כן, כמובן, הם יגלו זאת בעצמם, מה שבקצב הנוכחי עלול בהחלט לקרות. אחרי הכל, הם כנראה יבינו דברים שאני בעצמי לא אוכל אף פעם לדמיין. למעשה, אתם יכולים להגיד שהם כבר עושים זאת. זמן קצר אחרי יום הולדת שבע של סול הוא יצא עם ההודעה הסתומה הזאת: "עשרים ואחת זה עשרים עשר, אם מחשיבים עשרים כעשרים ואחת." זה גרם לי לחשוב לזמן מה, כשאני מנסה להכיל את מחשבתי סביב זה. אבל ברמה מסויימת, ידעתי שמה שהוא אמר זה נכון, בצורה כזאת, שאולי רק המחשבה החופשית של ילד יכולה להבין לעומק.

————————————–

רייצ'ל גאת'רקול היא סופרת עצמאית והאמא הגאה של שני ילדים אוטודידקטיים מלבבים. היא מוקסמת לחלוטין מילדים ואמהות, ולא יכולה שלא להסתכלות בהשתאות על הלמידה המדהימה והבלתי נתפסת שנגלית יום יום לפני עיניה.

מאמר זה פורסם ב Life Learning Magazine ב 2005, והוא אחד ממספר קטן של מאמרים הנמצאים בחינם באתר. כדי לקרוא עוד מאמרים כאלה, אתם מוזמנים להרשם ל Life Learning Magazine.

מהו חינוך חופשי?

מהו חינוך חופשי?

חינוך חופש הוא גרסה, תת-קבוצה של חינוך ביתי – חינוך בבית. אני גם חושב שזאת הגרסה הכי טובה של חינוך ביתי, כי היא מכינה אותך לחיים, להיות יזם, ללמוד כל דבר, להיות עצמאי.

מה הופך את החינוך החופשי לשונה משיטות חינוך ביתי אחרות? לרוב כשאנשים עושים חינוך ביתי, הם פשוט עושים בית ספר בבית – הם עושים תוכנית לימודים במתמטיקה, מדעים, קריאה, היסטוריה וכו', בבית, לרוב עם שיטות הוראה וספרים דומים.

אבל זה לא מנצל את את יתרון החופש של חינוך ביתי! אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, כי אין חוקים, אף אחד לא אומר לנו שאנחנו עושים את זה לא נכון, מה שאומר שאנחנו יכולים להיות יצירתיים בטירוף.

אז חינוך חופשי זורק את כל החוקים של בית ספר החוצה:

1. אף אחד לא אומר לך מה ללמוד. במקום שמנהלן כלשהו קובע תוכנית לימודים, שמבוססת על מה שועדה חושבת שאדם צעיר צריך לדעת בעוד עשור מעכשיו (אי אפשר לדעת),התלמיד בוחר בעצמו.
2. אף אחד לא אומר לך איך ללמוד. במקום שכולם בעצם ידחסו מידע לתוך הראש, ויפלטו אותו בחזרה במבחנים, התלמידה יכולה להבין דברים בעצמה, להיות יצירתית, לשחק, לעשות פרוייקטים, כל דבר.
3. אין סמכות חוץ מהלומד. ילד שלומד בבית הספר ונשמע לסמכות של המורה כל חייו, אף פעם לא לומד לחשוב בעצמו, לפתור בעיות, להחליט מה חשוב, להתמודד עם חוסר ודאות. כמבוגר, התלמיד הזה ירגיש הרבה יותר בטוח עם סמכות שתגיד לו מה לעשות – בוס בעבודה רגילה. ילדה בחינוך חופשי, שהייתה הסמכות של עצמה כל חייה, מוכנה טוב יותר לעולם האמיתי.
4. אתה לא צריך ללמוד באותו קצב כמו כולם. הבן שלי היה משועמם בבית הספר כי החומר שהוא למד היה קל מידי, אבל חבריו לכיתה למדו בקצב אחר. זה בסדר להם, אבל למה הוא צריך להיות מוכרח ללמוד לאט ולהשתעמם? למה מישהו שלא לומד מהר מספיק צריך להרגיש טיפש אם הוא מפגר בחומר?
5. אתה לא לומד ידע שנקבע מראש. בית ספר רגיל מחליט מה ילד אמור לדעת עד שהוא מגיע לגיל 18… אבל מי מחליט את זה? איך אפשר לדעת איך העולם יראה בעוד 10 או 15 שנים? מי כל כך טוב בחזיית העתיד שאנחנו צריכים ללכת בעקבות התחזיות שלו? ללמוד חומר קבוע מראש זה חסר ערך, כי הרבה ממנו יהיה מיושן. אפילו ללמוד מיומנות זה ברובו חסר ערך. במקום זאת, תלמד איך ללמוד כל דבר, ואז לא משנה איך העולם יראה או מה יידרש מכוח העבודה בעוד עשור, אתה תהיה יכול להסתגל וללמוד זאת.
6. את לומדת שלמידה היא כיף. בעבורי, בית הספר ברובו הוציא את ההנאה מלמידה, ולימד אותי שלמידה הא משעממת. רק אחרי שהייתי כבר מבוגר למדתי כמה כיף זה ללמוד, והתגלית הזאת הובילה לדברים מדהימים. למה להפוך את הלמידה למשעממת? זה אמור להיות משחק! זה אמור להיות מהנה!
7. אתה לומד להתמודד עם חוסר ודאות. אם אומרים לך מה לעשות כל החיים, אז אתה אף פעם לא צריך לפקפק אם אתה עושה את הדבר הנכון. אבל כיזם, אף פעם אין את הודאות הזאת. אתה אף פעם לא בטוח אם אתה עושה את הדבר הנכון. אז אני חושב שהרבה אנשים נמנעים מלפתוח עסק משלהם בגלל פחד מאי ודאות. אם התמודדת עם חוסר ודאות כל חייך (חינוך חופשי), אז זה פחות מפחיד כמבוגר.
8. את לומדת איך להניע את עצמך. ילדים בבית הספר צריכים להיות מוכרחים לעשות עבודה שהם לא אוהבים. זה אומר שהרבה מהם לא לומדים להניע את עצמם. אם אף אחד לא מניע אותך, מה אז? ילדים בחינוך חופשי מתמודדים עם זה על בסיס יומי, ובזמן שהם לרוב נכשלים (מי לא?), הם גם לומדים על עצמם יותר מרוב הילדים.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

Zemanta Related Posts Thumbnailליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

עקרונות לחינוך חופשי מצויין

עקרונות לחינוך חופשי מצויין

אין "דרך נכונה" לחינוך חופשי. זה היופי בעניין. כל אחד עושה את זה אחרת.

אבל… אני מפתח פילוסופיה של חינוך חופשי לפי הניסיון שלי עם הילדים שלי, והשקפת החיים שלי. זאת לא הדרך היחידה להסתכל על חינוך חופשי, אבל זה מה שאני מתחיל להאמין בו (עם האזהרה שאני אף פעם לא חושב שאני יודע מה נכון לחלוטין).

הנה מה שאני חושב שיוביל לחינוך חופשי מצויין… הפילוסופיה שלי:

  • לתת לתלמיד להחליט. אתם כהורים לא מתפקדים כמורישי המידע, או הסמכות של מה צריך ללמוד. אתם המדריכים, אולי, אבל יותר מסייעים. עוזרים להם להחליט בעצמם, לפי מה שהם אוהבים.
  • ניסיונות. אין רק דרך אחת לעשות משהו. תנו לתלמיד לעשות ניסיונות, ותעזרו להם להבין איך לעשות את זה. תעשו ניסוי, ותראו את התוצאות. זאת הדרך הכי טובה ללמוד.
  • לשחק. למידה צריכה להיות מהנה. זאת לא עבודה, אלא אם כן אתה חושב שעבודה היא גם משחק (אני חושב ככה).
  • תעשו דברים ביחד. הרבה פעמים אחת הדרכים הכי מהנות ללמוד היא ביחד, כמשפחה, כצוות של הורה וילד. אתם לומדים ביחד, והתלמיד לומד מלעשות ביחד איתכם.
  • להרגע. אין דדליינים, אין לו"ז שצריך לדבוק בו. תעשו את זה בקצב שלכם.
  • למידה היא לא ממודרת. בית הספר מלמד אותנו שלומדים דברים מסויימים בתאים מסויימים במהלך היום. זאת טעות. למידה קוראת כל הזמן, וכל מיני סוגים של למידה מתערבבים ביחד. ללכת לפארק זה למידה או הנאה? זה שניהם.
  • לקרוא תיגר על רעיונות. תמיד תפקפקו. תמיד. האם זה נכון? האם מה שאנחנו מאמינים בו הוא נכון? איך אפשר לדעת? מה הראיות? בואו נחקור.
  • תהיו סקרניים. זה הדבר הכי חשוב. תמיד תהיו סקרניים, תמיד תחקרו.

יכול להיות שאני אוסיף עוד דברים לרשימה עם הזמן, אבל זאת התחלה טובה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

Zemanta Related Posts Thumbnailליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

ילדים בחינוך חופשי לומדים באותה צורה כמו מבוגרים

ילדים בחינוך חופשי לומדים באותה צורה כמו מבוגרים

כל פעם שעולה בי שאלה לגבי חינוך חופשי – מוטיבציה, איך ילדים לומדים, איך ללמוד חשבון, וכולי… אני שואל את עצמי שאלה פשוטה אחת:

איך הייתי לומד או מתמודד עם זה, כמבוגר?

כי האמת לגבי חינוך חופשי היא שהיא לא שונה מאיך שמבוגרים חיים ולומדים, בעולם האמיתי.

בואו ניקח כמה דוגמאות של בית ספר מול מבוגרים מול חינוך חופשי.

  1.       למידה של מקצועות בנפרד, כמו מדעים, חשבון וקריאה. ככה פועלים רוב בתי הספר, עם מקצועות שונים לכל נושא. הם כמו מחסני למידה. אבל כמבוגרים, אנחנו לא מפרידים את הימים שלנו למקצעות שונים. אנחנו פשוט עובדים על דברים שחשובים לנו (טוב, אם אנחנו עושים את זה נכון), או שאנחנו מתעניינים בנושא בגלל איזה סיבה אקראית והולכים בו לאיבוד לפרק זמן. ככה גם ילדים בחינוך חופשי לומדים.
  2.       מתחילים ללמוד בזמן מסויים, מסיימים ללמוד בזמן מסויים. ככה בתי הספר פועלים. אתה לומד בבית הספר מ 08:00 עד 15:00 (לדוגמה). אולי קצת שיעורי בית מאוחר יותר, אבל חוץ מזה יש לך את הזמן לשאר החיים. אבל מבוגרים לא פועלים ככה. אם אנחנו נלהבים ממשהו, אנחנו עלולים ללמוד כל היום בזמן שאנחנו יוצרים משהו. או אולי אנחנו לומדים בחלקים קטנטנים, בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו. או אולי אנחנו מדברים עם מישהו ולומדים משהו. אנחנו מגרים את עצמנו, אנחנו חוקרים. אין גבולות. ילדים בחינוך חופשי גם עושים ככה.
  3.       מכריחים את עצמנו ללמוד משהו שלא אכפת לנו ממנו. זה מה שעושים רוב האנשים בבית הספר. הם הולכים כי הם חייבים, והם עושים את העבודה כי הם חייבים. שיעור נפלא אנחנו מלמדים אותם, נכון? אבל כמבוגרים, אנחנו כמעט ולא עושים את זה בעצמנו. אנחנו לומדים משהו כי אנחנו רוצים, או כי זה נחוץ לנו למשהו שאנחנו ממש רוצים לעשות (בשביל לפתוח עסק, יכול להיות שנלמד על מיסים). אנחנו לא לומדים כי מישהו מכריח אותנו או אומר לנו שאנחנו חייבים. ילדים בחינוך חופשי עושים את אותו הדבר.
  4.       ממריצים את עצמנו ללמוד. לרוב מכריחים ילדים בבית הספר ללמוד, אז הם לא צריכים ללמוד על מוטיבציה. מורה טוב עלול למצוא דרכים לעניין אותם, אבל זה די קשה. לא משנה, כי הם במילא חייבים ללמוד את זה. מבוגרים לומדים כי הם רוצים. אם משהו לא מלהיב אותם, לא אכפת להם ממנו, הם עוברים למשהו אחר. גם ילדים בחינוך חופשי עושים את זה.
  5.       ללמוד להיות חברותיים. ילדים בבית הספר לומדים להיות חברותיים על ידי אינטראקציות עם חבורה של ילדים אחרים באותו גיל, בסביבה מלאכותית שחייבו אותם להיות בה. הם חייבים להתידד, אפילו אם הם לא מחבבים את האנשים שם, או שהם מסתכנים בהרגשת נידוי. הם צריכים לסבול הצקות, הטרדות ולחצים כדי להשתלב. מבוגרים לא צריכים לעשות את זה רוב הזמן (לפחות לא מהניסיון שלי). אם אתה לא אוהב מישהו, אתה לא צריך להיות חבר שלו. אם אתה לא רוצה להשתלב, אתה הולך ועושה מה שאתה רוצה, וכנראה שתמצא אחרים שדומים לך במקום כלשהו (באינטרנט, למשל). אם אתה לא מתידד בקלות, אתה יכול ללמוד. ילדים בחינוך חופשי עושים את אותו הדבר.

כמובן שלא כל המבוגרים עושים את הדברים כמו שאני מתאר אותם – להרבה יש עבודות בהם הם צריכים למלא הוראות, אין להם בחירה, וצריך להמריץ אותם. זה מה שבית הספר מכין אותך אליו. חינוך חופשי מכין אותך לחיים שבהם אתה נלהב ממה שאתה עושה, ושחשוב לך מה אתה לומד, אתה רוצה ללמוד כל הזמן, וככה אתה ממריץ את עצמך.

אז כל פעם שאתה שואל, "אבל איך ילדים בחינוך חופשי…?, פשוט תשאל את עצמך, "איך מבוגרים עושים את זה?"

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

Zemanta Related Posts Thumbnailליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

למה חינוך חופשי הוא החממה הטובה ביותר בשביל יזמים צעירים

למה חינוך חופשי הוא החממה הטובה ביותר בשביל יזמים צעירים

אני מעודד את כל הילדים שלי להיות יזמים כשהם גדלים – לעזאזל, אני דוחף אותם להתחיל עכשיו, כנערים.

למה? כי אני חושב שזאת הדרך הכי מעצימה, נלהבת ואדירה לחיות את החיים שלנו כמבוגרים.

ואני חושב שחינוך חופשי הוא הדרך הטובה ביותר לתת להם את היסודות של מה שהם צריכים בשביל להיות יזמים.

אל תבינו אותי לא נכון: אתם יכולים להיות יזמים מצויינים גם אם הלכתם לבית ספר. הרבה מאיתנו עשו את זה. אבל אני חושב שלחינוך חופשי יש מספר יתרונות, אם עושים את זה נכון.

למה?

1. לומדים להתמודד עם חוסר וודאות.

2. אתה הופך לסמכות של עצמך.

3. אתה לומד איך ללמוד כל דבר, ושללמוד זה כיף.

4. אתה עושה ניסויים ורואה את התוצאות.

5. היצירתיות שלך מעודדת, לא נרמסת.

6. אתה מחליט מה ללמוד לפי מה שמלהיב אותך.

כל אלה הם כישורים חיוניים ליזם. תחשבו מה היה קורה אם הייתם מתאמנים עליהם בזמן שגדלתם!

טוב, לא לכולם היו את אותם החוויות בבית הספר, ואפשר ללמוד הרבה גם בבית הספר. אבל הניסיון שלי לא היה מוצלח במיוחד, כשהייתי בבית הספר. השתעממתי מללמוד, לא אהבתי ללמוד מה שאנשים אחרים חשבו שאני צריך ללמוד, לא אהבתי לעשות מה שמישהו אחר אמר לי לעשות, אבל גם למדתי שזה מפחיד מידי לעשות משהו בעצמי וכדאי לי לעקוב אחרי העדר. זה הדבר הכי גרוע ללמוד אם אתם רוצים בסופו של דבר להתחיל עסק משלכם.

הייתי צריך להפטר מכל מה שלמדתי, כמבוגר. לא עשיתי את זה עד שהייתי בשנות השלושים שלי.

אני סוג של מקנא בילדים שלי, למעשה!

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

ליאו בבאוטהליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

ליאו בבאוטה

הורים לומדים עם הילדים שלהם

הורים לומדים עם הילדים שלהם

מאת ליאו בבאוטה

אחד הדברים היפים בקשר לחינוך חופשי הוא שההורים לומדים לצד הילדים שלהם.

זה ממש מדהים.

תחשבו על זה: בבית הספר, ילדים לומדים דברים, וההורים לא יודעים שום דבר שקשור לזה (חוץ מהתקציר שהם מקבלים מהילד או המורה). גם הילד לומד את החומר, הוא לא לומד איך ללמוד. גם ההורים לא לומדים איך הילד שלהם לומד.

אבל בחינוך חופשי, זה ניסוי לימודי עצום שהילד וההורה משתתפים בו ביחד. אין אף אחד שאומר, "זה מה שאתה צריך ללמוד, וזה מה שתעשה." אז כתוצאה מכך הילד וההורה צריכים להבין את הדברים האלה ביחד.

זה אתגר עצום. אף אחד לא יודע מה כדאי לך ללמוד, כמה ללמוד, או את השיטות הטובות ביותר ללמוד. אף אחד. אפילו לא המומחים. כי זה משהו שאנחנו עדיין לומדים עליו כבני אדם, וזה גם משהו מאוד אישי.

ואפילו אם הייתה "הדרך הכי טובה", האם עדיף ללמוד את "הדרך הטובה" דרך ספר, או תוך כדי חקירה וניסוי והבנה של דברים בעצמך? אני טוען שאנחנו לומדים הרבה הרבה יותר תוך כדי ניסיון להבין דברים בדרך שלנו.

זה אומר שאנחנו מנסים דברים ונכשלים. זה אומר שאנחנו אף פעם לא בטוחים שאנחנו עושים את הדבר הנכון. זה אומר שנעשה את זה בדרכים שהן רק "בסדר" לזמן מסויים. ואז, אולי, הדברים יתחילו להתחבר. ואז נדע הרבה יותר משהיינו יודעים אם מישהו פשוט נתן לנו את "הדרך".

ילדים גם לומדים מלהסתכל עלינו לומדים, אז בזמן שאנחנו לומדים על למידה, הם לומדים על ללמוד מהלמידה שלנו. וגם אנחנו לומדים, לא רק על למידה, אלא גם על הדברים שהם לומדים עליהם. ואנחנו לומדים עליהם. כשהם לומדים עלינו.

מטורף, נכון? הרבה למידה מתרחשת, רק מלמידה משותפת.

הנה עוד משהו: למידה משותפת, זה לצד זה, היא הרבה יותר מהנה מללמוד לבד. זאת התנסות עשירה יותר. אנחנו גם לומדים להיות חברותיים. אנחנו מבלים זמן ביחד ומתחברים. אי אפשר לנצח את זה.

באמת שאין שום שיטה אחרת שנותנת להורים וילדים סוג כזה של תועלת: אם אתם הורים לילד שהולך לבית ספר (או שעדיין לא הולך לבית ספר), אתם יכולים להתנסות בזה בכך שתעשו זאת קצת כל פעם. אתם יכולים ללמוד ביחד, ואחד מהשני, ותראו אם אתם אוהבים את החינוך החופשי כמוני.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

ליאו בבאוטהליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

למה בחרתי בחינוך חופשי?

הייתה לי ילדות טובה. אני חושבת שההורים שלי עשו הכי טוב שהם יכולים עם הידע שהיה להם. והם עשו טוב יותר, אני חושבת, ממה שחוכמת ההורות הרווחת של שנות ה 50 הייתה רוצה שיעשו. הם היו די מאפשרים בהרבה תחומים. ראיתי הרבה טלוויזיה. למדתי הרבה דברים תוך כדי עשיה. זה בטח עזר שהייתי ילדה "טובה" אז כנראה הייתה להם התחושה שלא צריך לשחק יותר מידי עם משהו שעובד 🙂 הייתי זעפנית כנערה אבל זה בערך שיא "מרד" הנעורים שלי ממה שאני זוכרת.

אהבתי שפרסו לפני את החומר בבית הספר כדי שאוכל לספוג אותו בלי לעבוד יותר מידי קשה בשביל זה 🙂 אבל חשדתי שזה לא היה צריך מועבר בצורה כל כך משעממת. הייתה צריכה להיות דרך לארוז את מה שמעניין ולהגיש את זה לילדים כדי שילמדו.

מהיותי מופנמת, ומזה שאני יכולה עכשיו לראות איך היו יכולים להיות חיי בלי הסוציאליזציה הכפויה כל יום, אני רואה איזה התאמה גרועה היה בית הספר מבחינה חברתית ורגשית. אבל לא ערערתי על זה. זה מה שכולם היו צריכים להתמודד איתו. אני רק חרקתי שיניים ועשיתי מה שהייתי אמורה לעשות.

מהיותי מהנדסת אני נמשכת לסוג של למידה שהוא מאוד מאורגן ומבוסס מטרות. הייתי שמחה ללמוד בשיטת קלברט (Calvert).  כל מה שאתה צריך לדעת בקופסה, מרווח ל 12 מרווחים (או 9 מרווחים? האם למי שלומד בשיטת קלברט יש חופשות קיץ?) עם קופסה חדשה כל שנה. יכולה להיות לך תחושה פיסית שסיימת משהו והכרה של כמה עשית.

אז בגלל שהייתה לי תחושה שצריכות להיות דרכים טובות יותר, מעניינות יותר ללמוד על העולם שיהיו מעניינות גם מחוץ לבית הספר נמשכתי לחינוך ביתי. למזלי מצאתי את הפורומים לחינוך ביתי ב AOL שם הוצגו כל סוגי החינוך הביתי. היה גם פורום לנוצרים. ומגזין חינוך ביתי. קראתי הכל.

התחלתי עם קלברט ותוכניות לימוד מובנות אחרות כבסיס העיקרי אבל רציתי לדעת על כולם. הבעייה הייתה שרוב הפוסטים על תוכניות הלימוד עסקו באיזה תוכנית לימוד הייתה הכי טובה ואיך לגרום לילדים לעשות את העבודות שלהם ומה לעשות כשהם לא עושים אותם. לא הרגשתי הרבה תחושה של הנאה.

ניסיתי את שיטת קונוס (Konos). הפוסטים שם התמודדו עם כך שהייתה הרבה עבודת הכנה, איך לעשות את זה עם יותר מכיתה אחד, וכן הלאה. אפילו הלכתי וקניתי את זה וכמה שאני אוהבת לעשות מחקר ולאסוף דברים, אני לא הכי טובה בלהשלים ובאמת ליישם את זה ולגרום לקת'רין להתלהב מזה מספיק… זה לא היה עובד בעבורי. אני לא אשת מכירות אז פשוט הנחתי שהחומר יהיה מספיק מעניין שהיא תרצה לעשות את זה. זה לא קרה וידעתי שאני אתמרמר אם אקדיש הרבה זמן להכין את זה והיא תעדיף לעשות משהו אחר.

אקלקטיק (Eclectic) נשמע יותר טוב אבל כמות הבחירה העצומה היממה אותי ושוב, כשאתה דואג לגבי החדרת סוג מסויים של ידע, תמיד יהיה בזה אלמנט של כפייה, כשהנושא הוא למצוא את הדרך הכי פחות כואבת (שעלולה להיות מהנה) להכניס את זה פנימה.

169505162_2e55f14219_tהיחידים שנראה שהיה להם כיף עם המטרה העיקרית של להנות מלמידה – ומהחיים! – היו האנשים של החינוך החופשי (Unschoolers). לא הבנתי מה זה חינוך חופשי. זה היה ממש לא מספק למישהי כל כך מבוססת מטרות חינוכיות כמוני (אני עדיין כזאת). אבל היה הרבה יותר כיף ומעורר להיות בחברתם. ולבסוף תפסתי את זה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————

באתר Joyfully Rejoicing של ג'ויס פטרול יש עשרות מאמרים על חינוך חופשי… מומלץ!

דיינה מרטין

בלי בית ספר = בלי מרד

בלי בית ספר = בלי מרד

הורים בימינו עושים הכי טוב שהם יכולים עם המידע שיש להם, אבל הרבה מרגישים ריקנות ותוהים למה הילדים שלהם לא רוצים להיות בסביבתם. אנחנו שומעים מילים כמו מרדנות ומייחסים את זה לנורמליות, אבל מה אם לא היה מה למרוד נגדו? מה אם היינו חיים עם כבוד לילדינו כמו שאנחנו דורשים שיהיה להם כלפינו? מה אם היינו מזהים את הנבזות במודל ההענשה, שעל ידי שימוש בכח כדי לשלוט באדם אחר, אנחנו מלמדים אותם לעשות את אותו הדבר? דרך טוב לב אוהב והבנה יכולים הילדים שלנו ללמוד אהבה ושלווה ובתורם לשקף זאת חזרה לעולם.

משפחות חינוך חופשי לא מתמודדות עם "מרדנות" מצד הילדים שלהם כי אנחנו אף פעם לא החומה שעומדת בינם לבין השאיפות שלהם. למעשה, אנחנו חושבים שתפקידנו הוא לעזור לילדנו לקבל מה שהם רוצים מהחיים. אנחנו סוטים ממאבקי כח ושליטה לחיבור ושותפות. כשאנחנו עושים את השינוי, אנחנו מגלים את האהבה ורגשות האושר העמוקים שאנחנו אמורים להרגיש באופן טבעי כהורים. להמשיך לקרוא בלי בית ספר = בלי מרד

ג'אן האנט

ללמוד תוך כדי משחק

ללמוד תוך כדי משחק

"המרדף אחרי האמת והיופי הוא תחום פעילות שבו אנחנו יכולים להישאר ילדים כל חיינו"– אלברט איינשטיין

בני ג'ייסון, כעת מבוגר צעיר, היה בחינוך חופשי מההתחלה – היה לנו המזל לגלות את ספריו של ג'ון הולט כשג'ייסון היה בן שנתיים, ולעולם לא פנינו לאחור.

ג'ייסון היה ילד חקרן, שאהב ללמוד מילים חדשות ולשחק עם מספרים. היה לו אוצר מילים נרחב בגיל 18 חודשים, הוא הבין את מושג האינסוף בגיל שנתיים, ולימד את עצמו מספרים ריבועיים ושורשים ריבועיים בגיל שלוש. למרות כל זה, עדיין תהיתי אם אני צריכה להשתמש בתוכנית לימודים, במיוחד לחשבון. היה קשה לא לדאוג כשבחרנו בדרך כל כך שונה מזו שהייתי בה בילדותי. היה גם קשה לא להיות מושפעת מהספקות של הורי, אפילו כשהבנתי את הסיבות לספקנות שלהם.

כשג'ייסון היה בן 7, הוא ביקש ספר בחשבון כמתנה לחג באותה שנה (זמן קצר לפני כן קראנו את הביקורת הנהדרת של ג'ון הולט על ספרו של הארולד ג'ייקובס “Mathematics: A Human Endeavor”, בספר Growing Without Schooling) הספר התגלה כנהדר בדיוק כמו שג'ון הולט אמר שהוא יהיה, ונהנו ממנו מאוד. אבל לאחר מספר חודשים, הבחנתי שג'ייסון לא הסתכל בו כבר די הרבה זמן. החלטתי להציע לו שנקרא ביחד פרק אחד בשבוע. למזלי, הייתי עסוקה באותו יום ולא התאפשר לי לשאול אותו. באותו ערב, ג'ייסון בא אלי, עם הספר ביד, ואמר "בואי נשחק בחשבון." המחשבה הראשונה שלי הייתה, "וואוו, זה היה קרוב." אם הייתי מציעה את ההצעה שלי, הוא כנראה היה מקבל אותה, ואפילו לומד ממנה, אבל מה היה קורה למושג של חשבון כמשחק?

כשג'ייסון היה בן 8, שכנתי, שגם לה היה ילד בן 8, שאלה אותי אם ג'ייסון יודע את לוח הכפל, וכשאמרתי שהוא יודע, היא שאלה אותי איך הוא למד אותו. הבן שלה נאבק במשך חודשים, ועדיין היה לו קשה לזכור את התשובות. הוא היה מתוסכל ודאג לציונים שלו, אבל אף אחד מהרעיונות שלה לא עזר. הסברתי שג'ייסון למד הכל בצורה טבעית מאוד, לפי הצורך. למשל, אבא שלו הביא הביתה לוח קליעה למטרה, בשביל הכיף, לפני כמה חודשים. הניקוד בקליעה למטרה דורש חיבור וכפל, ובגלל שג'ייסון רצה להיות האחראי על הניקוד, הוא למד את כל הצירופים שמשתמשים בהם בקליעה למטרה (ולאחר מכן הוא למד צירופים אחרים לפי הצורך), למרות שהלוח לא נקנה למטרה הזאת, וגם מעולם לא השתמשנו במושג "לוח הכפל".

עכשיו, ג'ייסון יכול לחשב בראש, בניגוד אלי. שיננתי נוסחאות, ואני יכולה לפתור את רוב בעיות החשבון, אבל תמיד על נייר, ורק לעיתים רחוקות אני מבינה את המושגים המעורבים. ג'ייסון לא רק שיכול לחשב בקלות אבל הוא גם באמת מבין את כל התהליך. אם הוא במקרה צריך כלי מתמטי חדש, הוא יכול ללמוד אותו בקלות. הוא היה צריך ללמוד על סינוסים וקוסינוסים כשהוא המיר ציורים לגרפיקות בשביל ספר הילדים שלי A Gift for Baby. הוא למד את זה בקלות ובמהירות מהאינטרנט. אני רק יכולה להיזכר כמה זמן השקעתי בשינון נוסחאות מתמטיקה, ולמרות שעברתי את כל המבחנים, לא באמת למדתי משהו. לא הבנתי איך הנוסחאות האלה עובדות בעצם, או איך להשתמש בהם בעולם האמיתי.

ג'ייסון למד הרבה ממה שהוא יודע דרך משחק, ויש לו את אותה האהבה ללמידה שהוא נולד איתה. הוא למד על כסף ממונופול, על איות משבץ-נא, על אסטרטגיה משחמט, הרמז ומשחקי וידאו, על תרבות מתוכניות וסרטי טלוויזיה מודרניים וקלאסיים, על פוליטיקה וממשל מהתוכנית "כן אדוני השר", על דקדוק מהמשחק Mad Libs, על שברים מבישול, על מילים ממשחקי מילון, ועל כתיבה מקריאה של פי. ג'יי. וודהאוס. הוא לומד על החיים מלחיות אותם. אבל כל הלמידה הזאת התרחשה יותר בטעות מאשר במכוון, כחלק מעסק גדול יותר של לחיות את החיים בחופשיות וטבעיות.

במהלך ראיון לעיתון בשביל מאמר על חינוך חופשי, הכתב שאל אותי איזה טכניקות הורי חינוך חופשי משתמשים בהם שיכולים להתאים גם להורים לילדים בבית הספר. הסברתי שחינוך חופשי הוא לא טכניקה. זה לחיות וללמוד באופן טבעי, אוהב ומכבד ביחד. כמו שחברתי ואם חינוך חופשי מארי ואן דורן כתבה פעם:

לגדל ילדים עם דגש על גמול פנימי זו לא טכניקה, שיטה או טריק לגרום להם לעשות מה שההורה רוצה מהם על ידי אמצעים מעודנים יותר, אלא דרך חיים, דרך לחיות עם ילדים עם כבוד אמיתי לחוכמה שלהם ולמהותם.

אני מרגישה אסירת תודה לג'ון הולט ולכותבים אחרים על חינוך חופשי שעודדו אותי לבטוח בג'ייסון שידע מה הוא זקוק לו ורוצה ללמוד ואיך ללמוד זאת. אבל המורה הכי טוב שלי תמיד היה הבן שלי. להורים שהלכו לבית הספר, חינוך חופשי יכול להיות אתגר, אבל זאת גם ההזדמנות הכי טובה שלנו ללמוד לבטוח באהבה הטבעית של ילדינו ללמידה.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby