קטגוריה: חינוך ביתי

וונדי פריסניץ

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

"ידע מגיח מתוך המצאה והמצאה מחדש, דרך החקירה חסרת המנוח, קצרת הרוח, המתמשכת, מלאת התקווה של אנשים בעולם, עם העולם ואחד עם השני." ~ פאולו פריירה.

סקרנות היא גורם מניע מרכזי ללמידה. אכן, סקרנות חשובה לא רק לאיך שילדים (ומבוגרים) לומדים, היא הבסיס לבריאות נפשית טובה. כשאנחנו הופכים להיות אדישים, אנחנו יכולים להפוך להיות פסיביים, מתנגדים לקדמה וקהי חושים לחלקים אחרים של החיים, העבודה והפנאי שלנו.

נאמר על ילדים שהם נולדים סקרנים – וכתוצאה מכך הם לומדים. במחקר שלה והספרים העוקבים The Philosophical Baby (התינוק הפילוסופי) ו The Scientist in the Crib (המדען בעריסה) – הפסיכולוגית אליסון גופניק מדגימה את הדחף שיש לתינוקות לגילויים וניסויים, את גישתם הסקרנית לחיים שכמו מטיילים קטנים, הם מוקסמים מכל היבט של סביבתם. זאת תגובת שרשרת: כשמשהו מסקרן אותנו, הדמיון שלנו מתלהב ואנחנו סקרנים לדעת עוד.

הישר מהרחם, הסקרנות של ילדים ממריצה את הלמידה שלהם. הם בוחנים בקפידה מה עושים אחרים, מקשיבים בתשומת לב למה שאנשים אומרים, נוגעים בכל דבר, חוקרים כל דבר שנקרה בדרכם. לאחר מכן, הם שואלים שאלות ללא הפסק בניסיון להבין את הלמה והאיך של תחומי העניין ההולכים והגוברים שלהם.

כמו שכתבתי במאמר אחר, מומחים לחינוך הדגימו שכשילד רוצה לדעת משהו, יש סיכוי רב יותר שהוא ילמד ויזכור זאת. במאמר מגיליון פברואר 2013 של הירחון Educational Leadership, סוזן אנגל – מחברת, פסיכולוגית ומנהלת המחלקה להוראה באוניברסיטת וויליאמס בוויליאמסון, מסצ'וסטס – הזכירה מחקר מתחילת שנות ה-90 ששם לב שתינוקות שיחקו זמן ארוך יותר ובדקו יותר, צעצועים שהם הראו בהם עניין קודם לכן. היא כותבת, "כשתלמידים מבוגרים יותר מסוקרנים מתיאור לא צפוי או מסתורי בחומר הקריאה שלהם, יש סיכוי רב יותר שהם יזכרו את אותו חומר מאוחר יותר, ויבינו יותר לעומק את מה שהם קראו".

לצערי, רוב בתי הספר מאורגנים כדי לעצור את תגובת השרשרת של הסקרנות על עקבותיה. הסקרנות מוליכה אותנו למקום אינדיבידואלי, והיא בדרך כלל מתנגשת עם תוכנית הלימודים. בסביבת בתי הספר הסטנדרטית, התחרותית, מכוונת התוצאות, פשוט אין זמן לסטות מתוכנית הלימודים. ודרך אחת כמעט בטוחה לעמעם את סקרנותו של ילד היא לתשאל או לבחון אותו על מה שהוא למדו כתוצאה מחוויה מסוימת.

מצד שני, הורים של ילדים שחיים כאילו בתי הספר כלל לא קיימים חופשיים לגלות, לטפח ולגונן על הסקרנות של הילד שלהם. אולם, זה דורש אמונה ובטחון בילדים ובתהליך הלמידה שלהם. אפילו הורי למידה חופשית יכולים למצוא את עצמם דואגים מידי לגבי מה הילדים יודעים (או לא יודעים) מכדי לאפשר לסקרנות להיות מה שמנחה את ילדיהם. כשאנחנו דואגים שהילדים לא ילמדו על דעת עצמם מה שהם "אמורים" לדעת, אנחנו דוחקים את הסקרנות שלהם הצידה.

אולי הדאגה השכיחה ביותר שמועלה בפני על ידי הורי חינוך חופשי מתחילים משקפת את הספקות שלהם לגבי מידת הסמכתם לענות על כל השאלות של הילדים שלהם. התגובה שלי היא שתשובות קל למצוא, אלה השאלות שחשובות. השאלות יגיעו אל הילד הסקרן והפתוח – שמבוגר מסייע לו למצוא את התשובות. לצערנו, בבית הספר, הרעיון הזה התהפך לגמרי, כשהמבוגרים שואלים את השאלות (להם הם כבר יודעים את התשובות) והתלמידים אמורים לחזור על התשובות הנכונות כמו תוכים.

עוד מחסום שלא מאפשר לילדים לרדוף אחרי הסקרנות שלהם בצורה מלאה היא הדאגה שהיא תוביל אותם להתנהגות מסוכנת או למצבים או סביבות מסוכנות. ילדים שחושבים שהם יותר מידי נלהבים או סקרנים, יותר מידי פעמים, מתויגים וניתנים להם תרופות הרגעה כדי כדי לשמור עליהם ועל הסביבה שלהם, ובכן, רגועה. אבל זה לא נכון שהילדים הפסיביים הם ילדים בטוחים. הסכנות פשוט שונות – השמנת יתר מחוסר פעילות וצריכת ג'אנק פוד, למשל, לעומת "הפחד מזרים" או כל דאגה אחרת שיכולה להיות להורה נפחד .

למרות שכל משפחה צריכה לקבל החלטות בטיחות על סמך חייהם והשלב ההתפתחותי של הילד שלהם, אנחנו חייבים לזכור שילדים רוכשים ידע אמיתי כשהם יכולים לחוות חוויות אמיתיות, לעומת גוננות תמידית מסכנות. אני אוהבת איך לנור סקנאזי, המחברת של Free Range Kids, אמרה את זה, "ילדים חופשיים הם לא חופשיים לעשות ככל עולה על רוחם. אנחנו מאמינים בללמד את הילדים שלנו על בטיחות. אנחנו גם מאמינים שהילדים בימינו חכמים ומוגנים יותר ממה שהחברה מאמינה שהם."

ביחד עם הלמידה המבוססת סקרנות והביטחון שהילדים ההרפתקנים שלנו יהיו בטוחים, סבלנות וזמן נחוצים כדי שילדינו הלומדים בצורה חופשית יגיעו לאן שהסקרנות לוקחת אותם. ילדים צריכים זמן לא מובנה כדי לשחק, לחלום, ליצור ולחקור. כדאי לנו לזכור שלמידה היא לא משהו שאנחנו עושים לילדינו, או שאנחנו יכולים ליצור בהם. חינוך הוא לא משהו שהם "מקבלים"… זה משהו שהם יוצרים בעצמם, לכל אורך חייהם. הלמידה הטובה ביותר – אולי הלמידה האמיתית היחידית – היא זו שנובעת מתחומי העניין והחקירות של ילדינו, מהליכתם בעקבות תשוקותיהם ושאילת השאלות שלהם. התפקיד שלנו כהורים הוא לתת להם את הזמן למצוא את התשובות שלהם, לא לספק להם תשובות "נכונות".

התמיכה שלנו לסקרנותם תהיה, ככל שהילדים שלנו יתבגרו, לעתים יותר פעילה. אנחנו יכולים לספק הכוונה לגבי דרכים שונות לספק את הסקרנות שלהם: לנסח שאלות מועילות, לחפש באינטרנט, ללכת לספריה, לקיים מפגשים עם אנשים (מבוגרים או צעירים) שיודעים הרבה על הנושא, להעריך את איכות מקורות המידע וכן הלאה. אנחנו יכולים לעזור לטפח את הדמיון שלהם דרך סיפור סיפורים, קריאה בקול רם, טיולים בשכונה וזמן בטבע. חשובה באותה מידה היא הסקרנות שלנו. כשהם רואים מבוגרים שואלים שאלות, ספקניים, מחפשים הרפתקאות ולומדים תוך כדי עשייה, הם לא רק ילמדו אלא גם יפתחו שריון נגד הנטייה של החברה להירגע ולקבל את המידע שמאכילים אותנו.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים.

אידזי

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

נראה שיש אמונה כמעט אוניברסלית בקרב הורים מצפון אמריקה (אני בטוחה שזאת תופעה גם במקומות אחרים, אבל אני מדברת על מה שראיתי באופן אישי) שהילדים שלהם, בין אם הם ילדים עתידיים תיאורתיים או ילדים בשר ודם, ובין אם הם הגיעו לגיל ההתבגרות או לא, ישנאו אותם או לכל הפחות לא יאהבו אותם. נערים ונערות שונאים את ההורים שלהם: כולם יודעים את זה.

אמא שלי אמרה לי שכשאחותי ואני היינו קטנות, היא נהגה להגיד לאבא שלי שהוא יצטרך לקחת את תפקידי ההורות העיקריים כשנגיע לגיל ההתבגרות. היא אמרה לי שהיא אהבה להיות אמא ואהבה לבלות איתנו זמן, ממש מההתחלה, אבל בגלל שהיא הייתה מוקפת באזהרות "חכי שהן יגיעו לגיל ההתבגרות!" היא תמיד חשבה שזה ישתנה כשנגדל.

אני ואמא
בטיול בסתיו 2008. כן רואים שאנחנו שונאות אחת את השניה.

אני מניחה שזאת אמונה מתקבלת על הדעת שהילדים שלך לא יאהבו אותך כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות: אחרי הכל, רוב הנערים שאני מכירה והכרתי באמת לא אהבו את ההורים שלהם! אבל מה שלא נכון הוא שזה בלתי נמנע.

שנות גיל ההתבגרות המפחידות הגיעו אל המשפחה שלי, ולהפתעת ההורים שלי, שום דבר נורא לא קרה. כלומר, בעיות צצו בחיי היומיום, זה ברור, אבל בהסתכלות לאחור, אני חושבת שבמונחים של מערכת היחסים בין הורה לילד ובעיות "משמעת", שנות ההתבגרות היו (ועדיין, כי אחותי עדיין נערה) רגועים יותר מאשר שהם היו כשהיינו צעירות יותר. אני מייחסת את זה לעובדה שזאת הייתה התקדמות מתמשכת במהלך השנים מהורות מסורתית יותר להורות מכבדת יותר (אשר שיקפה את המעבר שלנו ממשפחת חינוך ביתי רגועה למשפחת חינוך חופשי).

למרות שבהחלט יש משפחות בחינוך חופשי שאין להם מערכת יחסים טובה בין הנערים להורים, נראה שלרוב משפחות החינוך החופשי בהחלט יש. עבורי, זה דבר נפלא לראות, ואני מאמינה שהסיבה לכך היא בעצם ממש פשוטה.

כשנושא מרד גיל ההתבגרות עולה היום, אמא שלי אוהבת להגיד "למה שתמרדו, אם לא היה לכן ממש שום דבר למרוד נגדו?"

עכשיו, אני חושבת שיש הבחנה חשובה לעשות כאן: יש הורים שמתרברבים על איך הילדים שלהם לא "מרדנים", ומה שהם באמת מתכוונים הוא שהילדים שלהם מצייתים לרצונות של הוריהם (או, קיים סיכוי יותר גבוה, שהם פשוט טובים מאוד בלהחביא את ההיבטים האלה בחייהם, שההורים שלהם לא היו מאשרים).  כשאני אומרת שרוב הילדים בחינוך חופשי שאני מכירה, כולל אותי, לא מורדים או לא מרדו נגד ההורים שלהם בגיל ההתבגרות, אני לא מתכוונת שזה בגלל שהם התאימו לדמות הילד המושלם של איזה הורה צר-אופקים-סמכותני-פרברי.

בעוד שאף פעם לא הייתי ממש בכל הקטע של אלכוהול וסמים, בהחלט התחלתי לשתות הרבה לפני הגיל החוקי (למרות שאני חייבת להודות שכל התרבות במחוז הבית שלי בקוויבק שונה מאוד משאר צפון אמריקה, בכך שלמעשה כולם שותים קצת מהרגע שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, בידיעת הוריהם). אחותי, שעומדת להיות בת 18 (הגיל החוקי להתחיל לשתות בקוויבק) בקיץ הקרוב התחילה ללכת לברים מאז שהיא הייתה בת 15 או 16, בידיעת ההורים שלנו (שוב, מנהג נפוץ מאוד במונטריאול). אחותי ואני היינו שתינו נגד מדינות, היררכיה וסמכות במוצהר במשך שנים. צבעתי את השיער שלי בצבעים מוזרים, גילחתי את השיער בצידי הראש ולבשתי בגדים במהלך גיל ההתבגרות שהרבה הורים שאני מכירה לא היו מאשרים. לפעמים אנחנו נשארות בחוץ עד מאוחר מאוד בלילה. ידוע עלינו שהשתתפנו בטקסים פגניים. אנחנו מקללות בחופשיות. אנחנו מתרועעות עם אנשים שהם קצת בקטע של סמים. אם כל הדברים האלה היו נאמרים בלי הקשר, זה כנראה היה נשמע כאילו אנחנו אותם אנשים שהרבה הורים מזהירים את הילדים שלהם מפניהם (בעצם, כמה שאני יודעת, אולי הורים באמת הזהירו את הילדים שלהם מפנינו…)!

אז למה אנחנו מסתדרות כל כך טוב עם ההורים שלנו? זה די פשוט: שליטה. או ליתר דיוק, העדר שליטה.

תחשבו על הדברים הכי נפוצים שגורמים לחיכוך בין נערים ונערות וההורים שלהם: חזרה הביתה אחרי שעת הגג, ציונים לא טובים בבית ספר, הברזות מבית ספר, שימוש בסמים, אמונות דתיות ודעות פוליטיות שונות, חוסר ציות…

תשוו בין זה לבין הורה מכבד בחינוך חופשי: אין בית ספר, אין ציונים, אין שעת גג, אין פקודות ויש אמונה שנערים ונערות זכאים לאמונות משלהם.

אני רק רוצה שיהיה ברור שלהיות הורה מכבד לא אומר שמסכימים או מאשרים כל דבר שהילד עושה: זה רק אומר שמקבלים ולא מנסים לשלוט במה שהם עושים. לכן הורה שמתנגד לשימוש בכל סם שהוא יכול אולי לשתף את כל מה שיש לו להגיד בנושא עם הנער או הנערה שלו, לתת להם את המידע על למה הוא מאמין במה שהוא מאמין וכו'. אבל, למרות זאת, הוא לא יקרקע, יעניש או יבייש את הנער או הנערה שלו אם הם יחזרו הביתה מסטולים. במערכת יחסים בעלת כבוד הדדי, יש סיכוי גבוה בהרבה שילדים בגיל ההתבגרות יתחשבו  באמת בדיעה של ההורים שלהם כשהם מחליטים מה הם רוצים לעשות, אבל ילדים בגיל ההתבגרות הם עדיין אנשים שלמים ואוטונומיים בפני עצמם, ויחליטו לבד לפי מה שנראה להם הכי טוב.

הורים באופן כללי, מהכי רגילים עד הכי פחות, מבקשים לעיתים קרובות שהילדים שלהם יתקשרו איתם ויהיו כנים איתם. אבל מה שנראה שההורים היותר סמכותנים ומענישים לא מודעים לו הוא שאף אחד לא הולך להיות כן עם אדם אחר אם הם ידעו שבהתנהגות כנה, הם עלולים לחשוף את עצמם לצעקות, עונשים, בושה או שינהגו בהם בצורה לא מכבדת. נראה שגם אותם הורים לא מבינים שתקשורת טובה צריכה להיות דו-כיוונית: הורים לא יכולים לצפות מהילדים שלהם להוציא את כל סודות חייהם, כל המחשבות והמעשים החשובים שלהם, למישהו שחושב שחייו הפרטיים הם לא העסק של הילדים שלו.

אני רוצה רק להבהיר שאני לא, וגם בתור נערה לא (הייתה לי יומולדת 20 רק לפני כמה חודשים, עדיין יש לי בעיות לזכור שאני כבר לא נערה!) שיתפתי את ההורים שלי בהכל. אני אדם משל עצמי, עם חיים משלי, ודברים מסוימים נשארים פרטיים. לפעמים בגלל שזה משהו מאוד אישי, או סוד שאסור לי לשתף, ולפעמים זה בגלל שאני יודעת שזה עלול להדאיג אותם. כן, לפעמים אני שומרת דברים לעצמי (ושמרתי בעבר) שאני יודעת שההורים שלי לא יאהבו, לא בגלל פחד ש"זה יכניס אותי לצרות" או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שאני לא רוצה שהם ידאגו לגבי דברים שבסופו של דבר אין להם שליטה עליהם.

מערכת היחסים שלי (ושל אחותי) עם ההורים שלי היא נהדרת. אנחנו מדברות על דברים כמו איך אנחנו מרגישות, מה עשינו, לינקים מעניינים או חדשות באינטרנט, מה שלום החברים שלנו… אנחנו לא מתרחקות מנושאים כמו שימוש בסמים ופעילויות לא חוקיות אחרות. אני אכריז בשמחה שידיד שלי התחיל לצייר גרפיטי, ואחותי תתקשר להגיד שהיא יוצאת לבר אחרי חזרות של הלהקה שלה, אז היא תגיע הביתה מאוחר. אף פעם לא דאגתי שאני אחזור הביתה מסריחה מחשיש. בגלל מערכת היחסים שיש לנו, אחותי ואני אף פעם לא היססנו לפנות להורים שלנו לעזרה כשהיינו מודאגות שידיד שלנו לוקח סמים קשים, ואף פעם לא היססנו להתקשר הביתה במקום לנהוג הביתה עם נהג שיכור.

אני אסירת תודה למערכת היחסים שלי עם הורי, ושההורים שלי הם האנשים שהם.

אז לסיכום, הנה הדיעות המאוד לא מומחיות שלי על מה גורם לקשר טוב בין הורה לנער: כבוד, כנות, תקשורת, וחוסר בכפיה ובשליטה. בעיקרו של דבר? להתייחס אחד לשני כבני אדם שלמים ומלאים, עם רצונות, אמונות, שאיפות וחוויות שונות. זה רעיון כל כך פשוט: אל תהיה השוטר של הנער או הנערה שלך, תהיה השותף שלהם. ואם יותר הורים היו מתנהגים ככה? אז נראה לי שהיינו מתחילים לראות הרבה פחות מ"מרד גיל ההתבגרות" הזה!

————————————————————————————————————————

אידזיהכותבת של הרשומה הזאת היא אידזי, שכותרת המשנה של הבלוג שלה מסבירה את הכל:
חייה של ילדת חינוך חופשי, צמחונית, לסבית (היא כתבה Queer… אני מקווה שאני מתרגם את זה נכון), קצת פגאנית, אנרכיסטית-ירוקה, פמיניסטית, היפית.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

אנדרה סטרן

משחק הלמידה

משחק הלמידה

אף פעם לא הלכתי לבית ספר, בגלל החלטה, או ליתר דיוק הגישה של ההורים שלי.

הגישה של ההורים שלי הי די פשוטה לסיכום. הם תמיד היו מאוד סקרנים, והסקרנות שלהם הובילה אותם לשאול את עצמם שאלה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא בהתפתחות הספונטית של הנטייה הספונטנית של הילד?"

כלומר השאלה הייתה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא?" ולא, "באיזה פעולה חינוכית אנחנו יכולים להשתמש כדי להוביל את הילד שלנו לצעד הבא?"

זאת מטרת החינוך: לא לנסות לחנך.

לא לנסות לחנך רומז גם על להיות מלאים בביטחון, ואני רואה הרבה פעמים – אולי חלק מכם יודעים זאת, אני פוגש הרבה הורים ששולחים את הילדים שלהם לבית ספר, והרבה כאלה שלא – שאפילו בין ההורים שלא שןלחים את הילדים שלהם לבית הספר, אני שומע הרבה פעמים את הדאגה הזאת: "אבל איך אנחנו יכולים לגרום להם, לדחוף אותם, להניע אותם, לדרבן אותם אותם?"

לאחרונה קראתי: "אבל איך נוכל לגרום להם להפסיק לשחק וסוף סוף להחליט לשחק פחות וללמוד יותר?"

וזה די מצחיק, כי בינתיים, נוירוביולוגים ומדענים אחרים הוכיחו משהו פשוט מאוד. העובדה היא שאנחנו נולדים עם הנטיה הכי פשוטה, הכי מושלמת, הכי נוחה כדי ללמוד: משחק. העובדה היא שמשחק הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד.

דרך אגב, זה מעניין, ברגע שמשאירים ילד לבד, לא משנה איפה הוא, מה יש מסביבו, מה הנסיבות, מה התנאים, ברגע שהילד נשאר לבד, מה הוא עושה? הוא משחק. ואם לא יפריעו לו, הוא ישחק לעד.

כשאני רואה זאת, אני תמיד תוהה איך אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: "אז, כשילד נשאר לבד, אם הדבר הראשון שהוא עושה זה לשחק, ואם כשאין לו הפרעות הוא לא יפסיק לשחק, אולי זה יכול להעיד שזאת פעילות רלוונטית וחשובה עבורו?" זה מפתיע שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת. זה מפתיע לראות איך כולם מנסים בקנאות להפסיק את פעילות המשחק כדי להחליף אותה בחינוך.

עוד מפתיע שאף אחד לעולם לא שואל את עצמו שאלה מצחיקה: "מה יקרה לילד שיאפשרו לו לשחק כל חייו, לדוגמה 42 שנים? מה יקרה לו? האם הוא באמת יהיה פרא, בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה?"

כך אני חייתי, ואני לא בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה. אולם, אכן, 42 שנים אחרי שנולדתי, אני עדיין משחק כמו ביום הראשון לחיי.

לכן, אני נאבק לחזרה של משחקים ולכך שיפסיקו לפקפק ולהפחית את המשחקים לכדי עיסוק שבקושי מסוגל למלא את הזמן החופשי. אני משחק כבר 42 שנים, ואם קראתם את הספר "קץ החינוך", תראו שלמעשה, ככל שאתם משחקים יותר, כך מלמדים אתכם פחות, וכך אתם לומדים יותר.

"משחק הוא העיסוק המשמעותי ביותר של הילד, החסר ערך ביותר הוא חינוך." – אלברט ברי.

———————————————————-

אנדרה סטרן מעולם לא הלך לבית הספר. הוא מוסיקאי, מלחין, יצרן גיטרות, סופר ועיתונאי. הוא נשוי ואב לבן.

חשבון

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

תחשבו על השיטה כפלג צלול, לא מפל גועש. תעקבו אחר הפלג, תאמינו במסלולו. הוא ילך לפי דרכו, מתעקל פה, מטפטף שם. הוא ימצא את החריצים, הסדקים, הבקיעים. רק תעקבו אחריו. הוא יקח אתכם. – צ'ן (זן) מסטר שנג-ין

מדדתי אורז לארוחת הערב כשבן השמונה שלי, סול, נכנס למטבח. "האם מ 400 רבעי דולר ועוד 400 רבעי דולר יוצא 200 דולר?" הוא שאל אותי, מחכה בציפיה לגזר דין. הייתי צריכה לחשוב על זה לרגע. וסיידי בת הארבע שלי, שאוהבת לעזור לבשל אבל לא רצתה לחכות, לקחה את הרשות להוסיף מים לסיר לבד (שתי כוסות מים לכל כוס אורז). בסוף הסכמתי שכן, זה יוצא 200 דולר. מרוצה, סול רץ לסיים את מה שהוא עשה ואני נשארתי עם השאלה שהפכה לבת לויה קבועה שלי: איך הוא ידע את זה?

אחרי הכל, לילדים שלי לא היה שיעור חשבון אחד בכל חייהם.

בדיוק ביום למחרת, בזמן ששילמתי חשבונות, שמעתי אותם מסיימים משחק מנקלה. "ניצחתי בארבע!" אמרה סיידי, ולזה סול הגיב בעליצות, "ואני ניצחתי במינוס ארבע!" (יותר מאוחר הוא טען שלמעשה ניצח בשמונה פחות ארבע. "ניצחון" שנשמע יותר נחרץ, אולי?)

הנה מה שהפליא אותי: אני אף פעם לא מלמדת את הילדים שלי חשבון, אבל הם ממשיכים לרכוש במסתוריות מיומנויות חשבון יותר ויותר מתקדמות. זה כאילו יש להם שיעורי חשבון סודיים במקום כלשהו באחורי המוח שלהם כשאני לא מסתכלת, בזמן שנראה שהם סתם מציירים או משחקים עם חברים או אוכלים ארוחת צהריים. למרות שידעתי שהלמידה העצמית הזאת תתרחש, והיא תמיד מתרחשת, נהייתי מוקסמת מלצפות במופעי הבנת החשבון המסקרנים והבדרך כלל משעשעים של הילדים שלי. מצאתי את עצמי בסוג של מסע. רציתי למצוא את התשובות לשתי שאלות: איך הם לומדים את כל החשבון הזה, ולמה?

כבר הרבה זמן אני יודעת שלמידה מוכוונת-עצמית, ומונעת-הנאה עובדת אצל הילדים שלי, כי ביליתי תשע שנים בחינוך חופשי בהסתכלות עליהם לומדים כל מה שהם צריכים לדעת ויותר בשיטה הזאת. למרות שאני זמינה בעבורם, לילדים הלומדים-לבד שלי אין תוכנית לימודים או שיעורים חוץ מאלה שצצים מתוכם בצורת תחומי העניין והסקרנות שלהם.

אבל, אפילו ללומדת חופשית, חשבון יכול להראות שונה מתחומים אחרים, ברורים יותר של למידה מוכוונת-עצמי. כשתינוק מקשיב למבוגרים ומחקה את הקולות שלהם, אפשר לראות בבירור מה תורם ללמידת השפה שלו. כשילדה מגלה עניין בימי הביניים וקוראת על כך ספרים, אין כמעט ספק שזה יוביל אותה ללמוד קצת היסטוריה. ללמוד חשבון זה קצת יותר חמקמק. למרות שזה קורה, התהליך נראה סודי באופן ייחודי וזה יכול לגרום לרעיון של למידת חשבון טבעית להראות פשוט לא מציאותית.

אבל כשצפיתי בילדי, גיליתי שחשבון, כמו שפה, נמצא בכל עבר, ושילדים פשוט רוצים להשתמש בזה.

ביום הראשון, למשל, שמעתי אותם משחקים מונופול.

"אני חייבת לך ארבעים דולר, אבל אין לי שטרות של עשרים," אמרה סיידי. "אני יכולה להביא לך ארבעה שטרות של עשר."

"או שמונה של חמש," אמר סול. "גם זה יעבוד". הוא חשב לרגע, ואז המשיך, "או שאת יכולה לתת לי ארבעים שטרות של דולר אחד! אבל אני לא חושב שיש כל כך הרבה במונופול."

ביום השני, במאמץ לגרום לסיידי להפסיק להתעסק עם מצלמה של $300, סול ניסה להסביר לה במונחים של בני ארבע כמה יעלה לקנות חדשה. "את תצטרכי לשלם מאה דולר ועוד מאה דולר ועוד מאה דולר. ואת יודעת כמה שווים מאה דולר? אלף סנט. לא – עשרת אלפים סנט."

מסתבר שללמוד לעשות מניפולציות על מספרים זה משהו ממש חשוב לילדים. הם מונעים פנימית לעשות את זה מהסיבות שלהם. הם רוצים להשוות את תוצאות הקליעה למטרה שלהם, לשלש את מתכון העוגיות, להתמקח על דמי כיס גבוהים יותר ולהוציא את הכסף שהם קיבלו ליום ההולדת. הם רוצים להביע דברים עצומים, לנהל עסקים מזדמנים ודוכני לימונדה, לבנות מבני לגו אדירים ולקבל את החלק ההוגן מהפנקייקים.

"אני בן שש וחצי", אומר אחד. השני: "אני בן שש ושלושה רבעים!" ("טוב, אני בן שש ושבע שמיניות!")

"אתה יכול לקבל חצי מהעוגיה שלי." "אני יכול לקבל שני שליש במקום?"

"כמה עוד כסף אני צריך כדי לקנות את הבובה שאני רוצה?"

זה לא שאני, האמא בחינוך ביתי, משתמשת בדוגמאות האלה של חוויות יומיומיות ונוחות כמניע או כהזדמנויות לילדים שלי ללמוד. הם אלה שרוצים ללמוד את החשבון, כי הם רוצים לקחת חלק במשחק, לעקוב אחרי הנקודות, לחשב את ממוצע החבטות או לחסוך כסף כדי לקנות מתנה מיוחדת ליום האב. הם רוצים ללמוד את החשבון והם ישתמשו בכל אמצעי חיוני כדי לעשות זאת.

אם הם שואלים אותי שאלה ("כמה אני צריכה בשביל לקנות ארבעה בתים בטיילת?") אני פשוט עונה עליה. אם אני אהפוך כל שאלה לשיעור, הם מהר מאוד יתחילו לחשוב על המשחק או הפעילות (ועל לשאול אותי שאלות) כמציקות ולא שוות את המאמץ וחוץ מזה זה בכלל לא חשוב. הם לומדים את החשבון בכל מקרה וכמעט לא שואלים אותי את אותה שאלה פעמיים. (אם הם כן, אני עונה עליה שוב. איך שאני רואה את זה, זה התפקיד שלי.)

כמובן, הרבה פעמים אני מציצה לפעילות החשבון שלהם בלי להיות חטטנית כלפי המניעים הפנימיים שלהם. הם באים אלי עם שאלות שלא יכולתי לצפות, שצצות מתוכם במה שנראה כמו בזמנים אקראיים. "מה יוצא משני שתיים עשרה?" "חמש זה רבע של עשרים?" "ממינוס שתיים עשרה ועוד עשרים יוצא שמונה?" מאיפה מגיעות השאלות האלה אני לא יודעת. אני פשוט עונה עליהן והתשובות נספגות במהירות.

אפילו כשאנחנו רואים את זה קורה, בכל זאת, קשה לפעמים לדמיין איך ילדים ילמדו חשבון כשלא מלמדים אותם. הדרכים בהם הם רוכשים את הידע הזה נשארות מסתוריות ומרתקות. כשסול היה בן שש, הקשבנו ביחד למוסיקה כשהוא פנה אלי פתאום ושאל, "שני עשרים זה ארבעים?" למרות שהייתי מבולבלת שהוא בכלל יודע כפל, פשוט עניתי שכן, זה נכון, ועצרתי בזה. אבל מאוחר יותר שאלתי אותו: "סול איך הגעת לזה ששני עשרים זה ארבעים?" הוא ענה: "כי חשבתי על זה כבר כמעט שנה וניסיתי לפתור את זה כבר חודש". זה עצר אותי לרגע. אבל עדיין, התעקשתי. "אבל איך הבנת את זה?" שאלתי, עד שהוא ענה לי בסופו של דבר (עם אנחה), "הבנתי שחצי מעשרים זה עשר, אז שני עשר חייב להיות עשרים, וארבעה עשר חייב להיות ארבעים, ומשהו כזה. בילשתי את זה. עשיתי עבודת-בלשים על זה."

כשמשוחררים משיטת השינון, העפרון והדף המסורתיים, ילדים מוצאים דרכים מגוונות להפליא, יצירתיות, גאוניות ופוקחות עיניים להבין מספרים ואת יחסי הגומלין ביניהם. חשבון נעשה פתאום לא עבודה קשה, אלא פן מרתק ושימושי של המציאות שאפשר ללמוד בכל כך הרבה דרכים יצירתיות ושימושיות שאולי רק ילדים יכולים להראות לנו אותם.

כשסול, עדיין בן שש, הכריז לפתע פתאום בארוחת הבוקר שארבע פעמים שלוש זה שתיים עשרה, שאלתי אותו איך הוא יודע את זה. שוב הוא אמר שהוא גילה את זה, וכשחקרתי אותו קצת יותר על איך, מסתבר לתדהמתי שהוא השתמש במקצב. בראש שלו הוא עשה ארבע פעמות כשעל כל אחד מהם שלושה מספרים (אחת שתיים שלוש, ארבע חמש שש, שבע שמונה תשע, עשר אחת עשרה שתיים עשרה), פשוט כל כך. הרבה לפני שהיו מלמדים אותו כפל בתוכנית הלימודים של בית ספר רגיל, הוא המציא, מיוזמתו האישית, דרכים להכפיל לפי קצב, ועכשיו יכל בקלות ליצר כפולות וסכומים של שתיים, שלוש, ארבע ועוד.

ממש לאחרונה, שמעתי את סיידי, בגיל ארבע, סופרת לפי זוגות, חמישיות ועשיריות. איך היא למדה את זה? בדקתי. התשובה: היא שמעה את אח שלה סופר את הכסף שלו.

נראה שחשבון הוא לא חמקמק כמו שדמיינתי אותו. פעם חשבתי שאדם בוגר בטוח יצטרך ללמד את הילדים שלי את הפנים והחוץ של להפעיל מספרים. עכשיו אני רואה שלא הייתי יכולה לעמוד בקצב שלהם גם אם הייתי מנסה.

אבל זה הכל מאוד אקראי, יגידו חלק. מה עם למידה שיטתית של העובדות והמושגים לפי סדר, ומה עם הדברים הקשים יותר? מה שקראתם למעלה באמת נשמע כמו עובדות חשבוניות מבודדות כשמסתכלים עליהם בפרספקטיבה מסורתית (של שינון). אבל, כשילדים מגלים את התבניות האלה בעצמם, בלי עזרה חיצונית, הן פתאום לא עובדות משוננות אלא תצפיות, חלקים מפאזל שמתהוה חלק אחר חלק במוחם. כל תצפית חשבונית מובילה לבאה, הופכת כל שינון ותרגול שיטתי למיותר לחלוטין.

לראות את זה ככה עלול להיות מפחיד. אני חושבת שהרעיון לאפשר לילדים ללמוד חשבון בצורה טבעית, בעצמם, הוא מאיים כי הרבה מאיתנו, כמבוגרים, שומרים בליבנו את חוסר הנוחות שלנו עם מספרים. אנחנו מאמינים שחשבון הוא קשה, מופשט ולא מושך מיסודו. כמו שציין המחנך הנהדר ג'ון הולט, למדנו לעבוד עם סמלים מופשטים לפני שהבנו את המשמעות המוחשית מאחורי הקיצור הזה. באופן הפוך, בהנתן ההזדמנות להתבונן תחילה, לפי הקצב שלהם, איך תבניות מספריות עובדות בעולם האמיתי, ילדים יכולים לקלוט בקלות את הקיצור, שעלול אפילו להיות דרך מבורכת להביע בצורה קלה יותר מושגים שכבר הבינו.

בגיל שש, סול נתקל בדף עבודה ושאל אותי מה זה. הסברתי שזה דף עם בעיות חשבון, ובגלל שהוא לא עשה חשבון בכתב לפני כן, הוא שאל אותי מה המשמעות של הסמלים. כשאמרתי לו ש "+" אומר לחבר את המספרים ביחד ו "-" אומר לקחת את המספר השני מתוך המספר הראשון ו "=" אומר שווה, הוא הנהן בכובד ראש, ואז להפתעתי, מילא את דף העבודה בקלות בעיקר עם תשובות נכונות.

לא מעניין אותי שהילדים שלי ישננו באופן שיטתי עובדות חשבוניות, כי היכולת שלהם והשאיפה להבין את אלה שנראים אקראיים מדגימים הבנה פנימית בדיוק של המושגים האלה שהופכים את העובדות לנכונות. מיומנויות והבנה מסויימת יגיעו בטבעיות מוקדם יותר, וחלקן מאוחר יותר. העובדה שהם פיתחו הבנה של הרעיונות האלה בעצמם מבטיחה שהם ימשיכו לרכוש מיומנויות חשבוניות ותיאוריות מסובכות יותר גם בעצמם.

אחרי הכל, הדברים ה"קשים" יותר נמצאים שם ללמידה בדיוק כמו הבסיס. כשנותנים להם להחליט לבד, ילדים מגיעים למושגים מסובכים להפליא, אולי בגלל שהם לא יודעים שחשבון, "גבוה" או אחר, "אמור" להיות קשה. לילה אחד, כשהוא שוכב במיטה ומנסה להרדם, סול (אז בן שבע) הרים את ראשו בעייפות. "אם שעה היא זמן ממש ארוך, אז יום יהיה זמן ארוך עם 24 ממשים?" הייתי חייבת להודות, שבדרך הטרום אלגבראית הזאת, כן, זה יהיה.

שנה אחר כך, כשהוא היה בן שמונה ורבע (מאורע חשוב), הוא הצהיר לידיעתנו שהוא בעצם בן "שש ותשעה רבעים". קצת אחר כך הוא שינה את הגיל שלו ל"שש פחות רבע ועשרה רבעים". למה הוא העדיף את המושגים המסובכים האלה עם השברים אני לא יודעת. אבל הם תאמו בדיוק לגיל "האמתית" שלו: שמונה ורבע.

בסופו של דבר התשובה למסע שלי היא מביכה בפשטותה. נראה שהמקור המסתורי של החינוך החשבוני של הילדים שלי הוא בכלל לא מסתורי. הם פשוט מבינים את החשבון בעצמם. והם עושים את זה בגלל (במה שנראה מוזר למי שלמדה בבית ספר רגיל כמוני) שזה מעניין ושימושי להם. החיים שלהם מלאים בסיבות משכנעות להבין ולהשתמש בחשבון.

האם זה משנה שהמיומנויות האלה מגיעות אליהם במה שנראה כמו בסגנון אקראי ומבולגן, או כמו שאני מעדיפה לחשוב על זה, לפי הצורך? אני לא חושבת. או אולי, אני כן. אני חושבת שזה חשוב. הם לומדים את החשבון שהם רוצים לדעת, מתי ובגלל שהם רוצים לדעת אותו. הם לומדים שזה שימושי, למה זה שימושי, מתי זה שימושי ואיך להרגיש בנוח עם זה. והם מגלים שהם יכולים לעשות את זה לבד. זאת לא רשימת העובדות של מישהו אחר שהם צריכים לשנן. החשבון הוא שלהם. שלהם לעבוד איתו, שלהם לשחק איתו, שלהם להשתמש בו כראות עיניהם.

כהורה, המטרה הלימודית העיקרית שלי לילדי היא לא למלא את ראשיהם במידע על הנושאים המסורתיים (למרות שאין לי ספק שהם ירכשו ידע כזה לאורך הדרך). אני רוצה שהם ילמדו לחשוב, בצורה ביקורתית ובצורה יצירתית, ולדעת איך ללמוד מה שהם רוצים או צריכים לדעת על ידי שימוש במשאבים הנמצאים לרשותם. לגלות את עולם המספרים בקצב שלהם, למטרות שלהם, זה חלק מכך. זה לא החשבון לכשעצמו שחשוב, התהליך של הפקת התבניות האלה מהעולם ולעשות בהם שימוש חשוב באותה מידה.

ברור, כשהם יבואו אלי וירצו לדעת מה צריך להיות האורך של הצד השלישי של בית העץ המשולש שלהם, אני כנראה אתערב ואסביר להם על משפט פיתגורס – כי כך יוחלט המידע הזה. כשהם ירצו לדעת לחשב מה הסיכוי שיצא להם תשע בקוביות בתור הבא – או שאלה קשה אחרת – אני אתלווה אליהם לחפש את זה, או לשאול מישהו שיודע. ואם הם ירצו ללמוד חשבון אינפיניטסימלי כדי שהם יוכלו ביום מן הימים לעשות תואר בהנדסה, אז נרשום אותם לקורס. הם יהיו מוכנים.

אלא אם כן, כמובן, הם יגלו זאת בעצמם, מה שבקצב הנוכחי עלול בהחלט לקרות. אחרי הכל, הם כנראה יבינו דברים שאני בעצמי לא אוכל אף פעם לדמיין. למעשה, אתם יכולים להגיד שהם כבר עושים זאת. זמן קצר אחרי יום הולדת שבע של סול הוא יצא עם ההודעה הסתומה הזאת: "עשרים ואחת זה עשרים עשר, אם מחשיבים עשרים כעשרים ואחת." זה גרם לי לחשוב לזמן מה, כשאני מנסה להכיל את מחשבתי סביב זה. אבל ברמה מסויימת, ידעתי שמה שהוא אמר זה נכון, בצורה כזאת, שאולי רק המחשבה החופשית של ילד יכולה להבין לעומק.

————————————–

רייצ'ל גאת'רקול היא סופרת עצמאית והאמא הגאה של שני ילדים אוטודידקטיים מלבבים. היא מוקסמת לחלוטין מילדים ואמהות, ולא יכולה שלא להסתכלות בהשתאות על הלמידה המדהימה והבלתי נתפסת שנגלית יום יום לפני עיניה.

מאמר זה פורסם ב Life Learning Magazine ב 2005, והוא אחד ממספר קטן של מאמרים הנמצאים בחינם באתר. כדי לקרוא עוד מאמרים כאלה, אתם מוזמנים להרשם ל Life Learning Magazine.

בלייק בולס

ארבע סיבות לעזוב את בית הספר ולהפוך לנערים בחינוך ביתי

ארבע סיבות לעזוב את בית הספר ולהפוך לנערים בחינוך ביתי

מאת בלייק בולס

אתם אוהבים את בית הספר? יש לכם תשוקה בוערת לקום מוקדם, לשבת במשך שעות של הרצאות, ולהשלים את שיעורי הבית הקרובים? אם כן, אז המאמר הזה לא בשבילכם.

בית הספר משעמם אתכם למוות, אבל אתם מעדיפים לסבול בשקט במקום לעשות משהו לגבי זה? אז זה בוודאות לא בשבילכם.

אבל אם אתם לכודים בבית ספר שלא מעניין אתכם ואתם מוכנים לעשות שינוי, אז יש לי חדשות טובות בשבילכם: אתם יכולים לעזוב את בית הספר מחר ולא להתסכל לאחור לעולם.

כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לעבור לחינוך ביתי.

"זה לא יעבוד איתי." "מה לגבי חיי חברה?" "זה חוקי בכלל?" אם אלה המחשבות הראשונות שלכם, אתם לא לבד. תנועת החינוך הביתי שזורה בסטראוטיפים, ובזמן שבכמה מהם יש גרגר אמת, רובם פשוט שקריים. בואו ננתח ארבע מהיותר עקשניים.

1) חינוך ביתי לא הופך אותך למוזר חברתית

כשאני הייתי בתיכון בסוף שנות התשעים, אני זוכר שהמילה חינוך ביתי העלתה דימוי של נערים מסריחים עם חסכים חברתיים ושיער פנים מוזר. למרות שאף פעם לא פגשתי אחד כזה, הייתי משוכנע שילדי החינוך הביתי האגדתיים חיים בחווה באמצע השממה, אמא שלהם מלמדת אותם מתמטיקה על שולחן המטבח, הם אף פעם לא למדו על קונדומים או על האבולוציה, ואין להם חברים מחוץ למשפחה הקרובה שלהם.

אחר כך גדלתי, נהייתי מעורב בעולם החינוך האלטרנטיבי, ופגשתי מאות נערים בחינוך ביתי. זה היה אז כשלמדתי שבזמן שיש כמה נערים בחינוך ביתי שהם מוזרים מאוד (שברוב חוכמתם מתחמקים מהבריונות וההצקות שמחכים להם בבית הספר) יש באותה מידה נערים "נורמלים" שיכולים לנווט בקלות במסדרונות והיררכיות בית הספר. אבל הם רואים את הריקנות של משחק הפופולריות ובוחרים לא להשתתף.

כשאתם בוחרים בחינוך ביתי, אתם בוחרים להתרועע כמו מבוגרים: על ידי התחברות לפי תחומי עניין, ערכים וחוויות משותפות. נערים בחינוך ביתי עושים זאת על ידי רכישת חברים דרך כנסים, מחנות קיץ, עבודות, תחביבים, משחקים, קבוצות מקומיות או קבוצות דתיות. התהליך הזה הוא לא פשוט או אוטומטי. הוא דורש שתחשפו את עצמכם. אבל התוצאה הסופית היא איכות טובה יותר של חברויות מאשר פשוט כמות גדולה יותר.

2) חינוך ביתי הוא חינם, חוקי וחילוני.

בואו נהרוג שלושה ציפורה במכה אחת מהירה:

  • חינוך ביתי לא עולה לכם שקל
  • חינוך חופשי הוא חוקי בכל חמישים המדינות בארצות הברית, ולפי איפה שאתם גרים, ההורים שלכם עלולים להדרש להגיש דף אחד. (ואם אתם בני 16 או יותר, אתם בדרך כלל יכולים לעזוב את בית הספר בלי ניירת בכלל.) (הערת המתרגם – בישראל חינוך ביתי הוא חוקי, אבל עם קצת יותר בירוקרטיה)
  • בזמן שרוב הילדים בחינוך ביתי הם נוצרים, אין לכם שום מחויבות ליצור איתם קשר (או עם אנשים מכל סוג של אמונה כזאת או אחרת) כשאתם בחינוך ביתי. רוב הנערים בחינוך ביתי שאני מכיר הם אתאסיטים, אגנוסטיקנים, יוניטריאנים, פגאנים או פסטפארים.

3) אתם לא חייבים (וכנראה עדיף שלא) תעשו "בית ספר בבית."

אם העברתם את כל החיים שלכם בבית הספר (כמו שעשו רוב הנערים), קשה לדמיין את החיים בלי שיעורים, ציונים ומערכת שעות. אז כשאתם מנסים לדמיין איך נערים בחינוך ביתי לומדים, קל לחשוב שהם פשוט עושים "בית ספר" "בבית."

בזמן שיש נערי חינוך ביתי בעלי הלך רוח מסורתי שמרגישים צורך לגחון מעל חוברות עבודה מטעם המדינה בנוחות (ובבדידות) הבית שלהם, יש הרבה מאוד נערים מוכווני למידה עצמית שיוצרים לעצמם תוכנית לימודים לפי התשוקות, תחומי העניין והמטרות שלהם. יש סיכוי גבוה יותר שתמצאו את הנערים האלה מתמחים בחברה מגניבה, בטיול ארוך עם חברים, או בונים גינה מאשר פותרים בעיות מחוברת עבודה בבית.

כמה נערים בחינוך ביתי כל כך מתעקשים על למידה מוכוונת עצמי שהם משתמשים במילה שונה לחלוטין כדי לתאר את הגישה שלהם: חינוך חופשי (באנגלית קוראים לזה unschooling). פילוסופית החינוך החופשי היא פשוטה: תעשו מה שאתם אוהבים, והלמידה (ולבסוף, הכסף) תגיע.

4) נערים בחינוך ביתי מצליחים באוניברסיטה – ומחוץ לאוניברסיטה

תודות למודעות גדלה והולכת לחינוך ביתי (וחינוך חופשי), היום נערים בחינוך ביתי מתקבלים לאוניברסיטאות מצויינות עם מינימום בעיות. כן, אתם כנראה תצטרכו להשלים בגרויות או פסיכומטרי ואולי כמה קורסים מקדימים באוניברסיטה, אבל יש מספיק זמן לעשות גם למידה מוכוונת עצמי וגם הכנה לאוניברסיטה. (מדהים כמה אתם יכולים להספיק כשאתם מפסיקים לבזבז את הזמן שלכם בישיבה משועממת בכיתה.)

בוגרי חינוך ביתי שחושבים על העלויות המנופחות של האוניברסיטאות ועושים את הבחירה המודעת לא להרשם מצליחים גם הם. למה? כי כשאתם מתחילים ליישם למידה מוכוונת עצמי (ומתחילים לתפוס את עצמכם בידיים במקום לחכות שמישהו אחר יתפוס אתכם) בגיל צעיר, אתם לומדים להיות יזמים. ויזמות היא המיומנות האולטימטיבית של המאה ה – 21.

***

בחירה בחינוך ביתי לא אומרת ויתור על חברים, עבירה על החוק, לא ללכת לאוניברסיטה, או לקרוא חוברות עבודה לבד בבית. במקום זאת, תחשבו על זה כיד החופשית שלכם לברוח מבית הספר ולהתחיל לרדוף אחרי חינוך אמיתי.

———————————————————

בלייק בולס עוזר למשפחות ונערים לעשות את המעבר לחינוך ביתי. הוא כתב שלושה ספרים בנוגע לחינוך ביתי. אתם מוזמנים לקפוץ לבלוג שלו.

מהו חינוך חופשי?

מהו חינוך חופשי?

חינוך חופש הוא גרסה, תת-קבוצה של חינוך ביתי – חינוך בבית. אני גם חושב שזאת הגרסה הכי טובה של חינוך ביתי, כי היא מכינה אותך לחיים, להיות יזם, ללמוד כל דבר, להיות עצמאי.

מה הופך את החינוך החופשי לשונה משיטות חינוך ביתי אחרות? לרוב כשאנשים עושים חינוך ביתי, הם פשוט עושים בית ספר בבית – הם עושים תוכנית לימודים במתמטיקה, מדעים, קריאה, היסטוריה וכו', בבית, לרוב עם שיטות הוראה וספרים דומים.

אבל זה לא מנצל את את יתרון החופש של חינוך ביתי! אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, כי אין חוקים, אף אחד לא אומר לנו שאנחנו עושים את זה לא נכון, מה שאומר שאנחנו יכולים להיות יצירתיים בטירוף.

אז חינוך חופשי זורק את כל החוקים של בית ספר החוצה:

1. אף אחד לא אומר לך מה ללמוד. במקום שמנהלן כלשהו קובע תוכנית לימודים, שמבוססת על מה שועדה חושבת שאדם צעיר צריך לדעת בעוד עשור מעכשיו (אי אפשר לדעת),התלמיד בוחר בעצמו.
2. אף אחד לא אומר לך איך ללמוד. במקום שכולם בעצם ידחסו מידע לתוך הראש, ויפלטו אותו בחזרה במבחנים, התלמידה יכולה להבין דברים בעצמה, להיות יצירתית, לשחק, לעשות פרוייקטים, כל דבר.
3. אין סמכות חוץ מהלומד. ילד שלומד בבית הספר ונשמע לסמכות של המורה כל חייו, אף פעם לא לומד לחשוב בעצמו, לפתור בעיות, להחליט מה חשוב, להתמודד עם חוסר ודאות. כמבוגר, התלמיד הזה ירגיש הרבה יותר בטוח עם סמכות שתגיד לו מה לעשות – בוס בעבודה רגילה. ילדה בחינוך חופשי, שהייתה הסמכות של עצמה כל חייה, מוכנה טוב יותר לעולם האמיתי.
4. אתה לא צריך ללמוד באותו קצב כמו כולם. הבן שלי היה משועמם בבית הספר כי החומר שהוא למד היה קל מידי, אבל חבריו לכיתה למדו בקצב אחר. זה בסדר להם, אבל למה הוא צריך להיות מוכרח ללמוד לאט ולהשתעמם? למה מישהו שלא לומד מהר מספיק צריך להרגיש טיפש אם הוא מפגר בחומר?
5. אתה לא לומד ידע שנקבע מראש. בית ספר רגיל מחליט מה ילד אמור לדעת עד שהוא מגיע לגיל 18… אבל מי מחליט את זה? איך אפשר לדעת איך העולם יראה בעוד 10 או 15 שנים? מי כל כך טוב בחזיית העתיד שאנחנו צריכים ללכת בעקבות התחזיות שלו? ללמוד חומר קבוע מראש זה חסר ערך, כי הרבה ממנו יהיה מיושן. אפילו ללמוד מיומנות זה ברובו חסר ערך. במקום זאת, תלמד איך ללמוד כל דבר, ואז לא משנה איך העולם יראה או מה יידרש מכוח העבודה בעוד עשור, אתה תהיה יכול להסתגל וללמוד זאת.
6. את לומדת שלמידה היא כיף. בעבורי, בית הספר ברובו הוציא את ההנאה מלמידה, ולימד אותי שלמידה הא משעממת. רק אחרי שהייתי כבר מבוגר למדתי כמה כיף זה ללמוד, והתגלית הזאת הובילה לדברים מדהימים. למה להפוך את הלמידה למשעממת? זה אמור להיות משחק! זה אמור להיות מהנה!
7. אתה לומד להתמודד עם חוסר ודאות. אם אומרים לך מה לעשות כל החיים, אז אתה אף פעם לא צריך לפקפק אם אתה עושה את הדבר הנכון. אבל כיזם, אף פעם אין את הודאות הזאת. אתה אף פעם לא בטוח אם אתה עושה את הדבר הנכון. אז אני חושב שהרבה אנשים נמנעים מלפתוח עסק משלהם בגלל פחד מאי ודאות. אם התמודדת עם חוסר ודאות כל חייך (חינוך חופשי), אז זה פחות מפחיד כמבוגר.
8. את לומדת איך להניע את עצמך. ילדים בבית הספר צריכים להיות מוכרחים לעשות עבודה שהם לא אוהבים. זה אומר שהרבה מהם לא לומדים להניע את עצמם. אם אף אחד לא מניע אותך, מה אז? ילדים בחינוך חופשי מתמודדים עם זה על בסיס יומי, ובזמן שהם לרוב נכשלים (מי לא?), הם גם לומדים על עצמם יותר מרוב הילדים.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

Zemanta Related Posts Thumbnailליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

עקרונות לחינוך חופשי מצויין

עקרונות לחינוך חופשי מצויין

אין "דרך נכונה" לחינוך חופשי. זה היופי בעניין. כל אחד עושה את זה אחרת.

אבל… אני מפתח פילוסופיה של חינוך חופשי לפי הניסיון שלי עם הילדים שלי, והשקפת החיים שלי. זאת לא הדרך היחידה להסתכל על חינוך חופשי, אבל זה מה שאני מתחיל להאמין בו (עם האזהרה שאני אף פעם לא חושב שאני יודע מה נכון לחלוטין).

הנה מה שאני חושב שיוביל לחינוך חופשי מצויין… הפילוסופיה שלי:

  • לתת לתלמיד להחליט. אתם כהורים לא מתפקדים כמורישי המידע, או הסמכות של מה צריך ללמוד. אתם המדריכים, אולי, אבל יותר מסייעים. עוזרים להם להחליט בעצמם, לפי מה שהם אוהבים.
  • ניסיונות. אין רק דרך אחת לעשות משהו. תנו לתלמיד לעשות ניסיונות, ותעזרו להם להבין איך לעשות את זה. תעשו ניסוי, ותראו את התוצאות. זאת הדרך הכי טובה ללמוד.
  • לשחק. למידה צריכה להיות מהנה. זאת לא עבודה, אלא אם כן אתה חושב שעבודה היא גם משחק (אני חושב ככה).
  • תעשו דברים ביחד. הרבה פעמים אחת הדרכים הכי מהנות ללמוד היא ביחד, כמשפחה, כצוות של הורה וילד. אתם לומדים ביחד, והתלמיד לומד מלעשות ביחד איתכם.
  • להרגע. אין דדליינים, אין לו"ז שצריך לדבוק בו. תעשו את זה בקצב שלכם.
  • למידה היא לא ממודרת. בית הספר מלמד אותנו שלומדים דברים מסויימים בתאים מסויימים במהלך היום. זאת טעות. למידה קוראת כל הזמן, וכל מיני סוגים של למידה מתערבבים ביחד. ללכת לפארק זה למידה או הנאה? זה שניהם.
  • לקרוא תיגר על רעיונות. תמיד תפקפקו. תמיד. האם זה נכון? האם מה שאנחנו מאמינים בו הוא נכון? איך אפשר לדעת? מה הראיות? בואו נחקור.
  • תהיו סקרניים. זה הדבר הכי חשוב. תמיד תהיו סקרניים, תמיד תחקרו.

יכול להיות שאני אוסיף עוד דברים לרשימה עם הזמן, אבל זאת התחלה טובה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

Zemanta Related Posts Thumbnailליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

ילדים בחינוך חופשי לומדים באותה צורה כמו מבוגרים

ילדים בחינוך חופשי לומדים באותה צורה כמו מבוגרים

כל פעם שעולה בי שאלה לגבי חינוך חופשי – מוטיבציה, איך ילדים לומדים, איך ללמוד חשבון, וכולי… אני שואל את עצמי שאלה פשוטה אחת:

איך הייתי לומד או מתמודד עם זה, כמבוגר?

כי האמת לגבי חינוך חופשי היא שהיא לא שונה מאיך שמבוגרים חיים ולומדים, בעולם האמיתי.

בואו ניקח כמה דוגמאות של בית ספר מול מבוגרים מול חינוך חופשי.

  1.       למידה של מקצועות בנפרד, כמו מדעים, חשבון וקריאה. ככה פועלים רוב בתי הספר, עם מקצועות שונים לכל נושא. הם כמו מחסני למידה. אבל כמבוגרים, אנחנו לא מפרידים את הימים שלנו למקצעות שונים. אנחנו פשוט עובדים על דברים שחשובים לנו (טוב, אם אנחנו עושים את זה נכון), או שאנחנו מתעניינים בנושא בגלל איזה סיבה אקראית והולכים בו לאיבוד לפרק זמן. ככה גם ילדים בחינוך חופשי לומדים.
  2.       מתחילים ללמוד בזמן מסויים, מסיימים ללמוד בזמן מסויים. ככה בתי הספר פועלים. אתה לומד בבית הספר מ 08:00 עד 15:00 (לדוגמה). אולי קצת שיעורי בית מאוחר יותר, אבל חוץ מזה יש לך את הזמן לשאר החיים. אבל מבוגרים לא פועלים ככה. אם אנחנו נלהבים ממשהו, אנחנו עלולים ללמוד כל היום בזמן שאנחנו יוצרים משהו. או אולי אנחנו לומדים בחלקים קטנטנים, בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו. או אולי אנחנו מדברים עם מישהו ולומדים משהו. אנחנו מגרים את עצמנו, אנחנו חוקרים. אין גבולות. ילדים בחינוך חופשי גם עושים ככה.
  3.       מכריחים את עצמנו ללמוד משהו שלא אכפת לנו ממנו. זה מה שעושים רוב האנשים בבית הספר. הם הולכים כי הם חייבים, והם עושים את העבודה כי הם חייבים. שיעור נפלא אנחנו מלמדים אותם, נכון? אבל כמבוגרים, אנחנו כמעט ולא עושים את זה בעצמנו. אנחנו לומדים משהו כי אנחנו רוצים, או כי זה נחוץ לנו למשהו שאנחנו ממש רוצים לעשות (בשביל לפתוח עסק, יכול להיות שנלמד על מיסים). אנחנו לא לומדים כי מישהו מכריח אותנו או אומר לנו שאנחנו חייבים. ילדים בחינוך חופשי עושים את אותו הדבר.
  4.       ממריצים את עצמנו ללמוד. לרוב מכריחים ילדים בבית הספר ללמוד, אז הם לא צריכים ללמוד על מוטיבציה. מורה טוב עלול למצוא דרכים לעניין אותם, אבל זה די קשה. לא משנה, כי הם במילא חייבים ללמוד את זה. מבוגרים לומדים כי הם רוצים. אם משהו לא מלהיב אותם, לא אכפת להם ממנו, הם עוברים למשהו אחר. גם ילדים בחינוך חופשי עושים את זה.
  5.       ללמוד להיות חברותיים. ילדים בבית הספר לומדים להיות חברותיים על ידי אינטראקציות עם חבורה של ילדים אחרים באותו גיל, בסביבה מלאכותית שחייבו אותם להיות בה. הם חייבים להתידד, אפילו אם הם לא מחבבים את האנשים שם, או שהם מסתכנים בהרגשת נידוי. הם צריכים לסבול הצקות, הטרדות ולחצים כדי להשתלב. מבוגרים לא צריכים לעשות את זה רוב הזמן (לפחות לא מהניסיון שלי). אם אתה לא אוהב מישהו, אתה לא צריך להיות חבר שלו. אם אתה לא רוצה להשתלב, אתה הולך ועושה מה שאתה רוצה, וכנראה שתמצא אחרים שדומים לך במקום כלשהו (באינטרנט, למשל). אם אתה לא מתידד בקלות, אתה יכול ללמוד. ילדים בחינוך חופשי עושים את אותו הדבר.

כמובן שלא כל המבוגרים עושים את הדברים כמו שאני מתאר אותם – להרבה יש עבודות בהם הם צריכים למלא הוראות, אין להם בחירה, וצריך להמריץ אותם. זה מה שבית הספר מכין אותך אליו. חינוך חופשי מכין אותך לחיים שבהם אתה נלהב ממה שאתה עושה, ושחשוב לך מה אתה לומד, אתה רוצה ללמוד כל הזמן, וככה אתה ממריץ את עצמך.

אז כל פעם שאתה שואל, "אבל איך ילדים בחינוך חופשי…?, פשוט תשאל את עצמך, "איך מבוגרים עושים את זה?"

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

Zemanta Related Posts Thumbnailליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

למה חינוך חופשי הוא החממה הטובה ביותר בשביל יזמים צעירים

למה חינוך חופשי הוא החממה הטובה ביותר בשביל יזמים צעירים

אני מעודד את כל הילדים שלי להיות יזמים כשהם גדלים – לעזאזל, אני דוחף אותם להתחיל עכשיו, כנערים.

למה? כי אני חושב שזאת הדרך הכי מעצימה, נלהבת ואדירה לחיות את החיים שלנו כמבוגרים.

ואני חושב שחינוך חופשי הוא הדרך הטובה ביותר לתת להם את היסודות של מה שהם צריכים בשביל להיות יזמים.

אל תבינו אותי לא נכון: אתם יכולים להיות יזמים מצויינים גם אם הלכתם לבית ספר. הרבה מאיתנו עשו את זה. אבל אני חושב שלחינוך חופשי יש מספר יתרונות, אם עושים את זה נכון.

למה?

1. לומדים להתמודד עם חוסר וודאות.

2. אתה הופך לסמכות של עצמך.

3. אתה לומד איך ללמוד כל דבר, ושללמוד זה כיף.

4. אתה עושה ניסויים ורואה את התוצאות.

5. היצירתיות שלך מעודדת, לא נרמסת.

6. אתה מחליט מה ללמוד לפי מה שמלהיב אותך.

כל אלה הם כישורים חיוניים ליזם. תחשבו מה היה קורה אם הייתם מתאמנים עליהם בזמן שגדלתם!

טוב, לא לכולם היו את אותם החוויות בבית הספר, ואפשר ללמוד הרבה גם בבית הספר. אבל הניסיון שלי לא היה מוצלח במיוחד, כשהייתי בבית הספר. השתעממתי מללמוד, לא אהבתי ללמוד מה שאנשים אחרים חשבו שאני צריך ללמוד, לא אהבתי לעשות מה שמישהו אחר אמר לי לעשות, אבל גם למדתי שזה מפחיד מידי לעשות משהו בעצמי וכדאי לי לעקוב אחרי העדר. זה הדבר הכי גרוע ללמוד אם אתם רוצים בסופו של דבר להתחיל עסק משלכם.

הייתי צריך להפטר מכל מה שלמדתי, כמבוגר. לא עשיתי את זה עד שהייתי בשנות השלושים שלי.

אני סוג של מקנא בילדים שלי, למעשה!

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

ליאו בבאוטהליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.

ליאו בבאוטה

הורים לומדים עם הילדים שלהם

הורים לומדים עם הילדים שלהם

מאת ליאו בבאוטה

אחד הדברים היפים בקשר לחינוך חופשי הוא שההורים לומדים לצד הילדים שלהם.

זה ממש מדהים.

תחשבו על זה: בבית הספר, ילדים לומדים דברים, וההורים לא יודעים שום דבר שקשור לזה (חוץ מהתקציר שהם מקבלים מהילד או המורה). גם הילד לומד את החומר, הוא לא לומד איך ללמוד. גם ההורים לא לומדים איך הילד שלהם לומד.

אבל בחינוך חופשי, זה ניסוי לימודי עצום שהילד וההורה משתתפים בו ביחד. אין אף אחד שאומר, "זה מה שאתה צריך ללמוד, וזה מה שתעשה." אז כתוצאה מכך הילד וההורה צריכים להבין את הדברים האלה ביחד.

זה אתגר עצום. אף אחד לא יודע מה כדאי לך ללמוד, כמה ללמוד, או את השיטות הטובות ביותר ללמוד. אף אחד. אפילו לא המומחים. כי זה משהו שאנחנו עדיין לומדים עליו כבני אדם, וזה גם משהו מאוד אישי.

ואפילו אם הייתה "הדרך הכי טובה", האם עדיף ללמוד את "הדרך הטובה" דרך ספר, או תוך כדי חקירה וניסוי והבנה של דברים בעצמך? אני טוען שאנחנו לומדים הרבה הרבה יותר תוך כדי ניסיון להבין דברים בדרך שלנו.

זה אומר שאנחנו מנסים דברים ונכשלים. זה אומר שאנחנו אף פעם לא בטוחים שאנחנו עושים את הדבר הנכון. זה אומר שנעשה את זה בדרכים שהן רק "בסדר" לזמן מסויים. ואז, אולי, הדברים יתחילו להתחבר. ואז נדע הרבה יותר משהיינו יודעים אם מישהו פשוט נתן לנו את "הדרך".

ילדים גם לומדים מלהסתכל עלינו לומדים, אז בזמן שאנחנו לומדים על למידה, הם לומדים על ללמוד מהלמידה שלנו. וגם אנחנו לומדים, לא רק על למידה, אלא גם על הדברים שהם לומדים עליהם. ואנחנו לומדים עליהם. כשהם לומדים עלינו.

מטורף, נכון? הרבה למידה מתרחשת, רק מלמידה משותפת.

הנה עוד משהו: למידה משותפת, זה לצד זה, היא הרבה יותר מהנה מללמוד לבד. זאת התנסות עשירה יותר. אנחנו גם לומדים להיות חברותיים. אנחנו מבלים זמן ביחד ומתחברים. אי אפשר לנצח את זה.

באמת שאין שום שיטה אחרת שנותנת להורים וילדים סוג כזה של תועלת: אם אתם הורים לילד שהולך לבית ספר (או שעדיין לא הולך לבית ספר), אתם יכולים להתנסות בזה בכך שתעשו זאת קצת כל פעם. אתם יכולים ללמוד ביחד, ואחד מהשני, ותראו אם אתם אוהבים את החינוך החופשי כמוני.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————-

ליאו בבאוטהליאו בבאוטה הוא סופר ובלוגר שכותב על פשטות. הוא הקים את Zen Habits, אחד מ25 הבלוגים הכי נקראים (לפי הטיימס) שבו רשומים 260,000 לרשימת התפוצה, וכמו כן את mnmlist.com, וכתב את רבי המכר Focus, The Power of Less, ו – Zen To Done.