קטגוריה: עידן מלמד

עידן מלמד

איחולים לשנת הבית הספר החדשה

איחולים לשנת הבית הספר החדשה

שלא תצטרכי לעשות משמרת שניה של לימודים בבית

שתרגישי שאת חלק פעיל מהמערכת

שתביני שבית הספר הוא לא קודש הקודשים ואפשר להתייחס אליו בהתאם

שתביני שלימודים שלך הם דבר פעיל ורק לך יש אחריות עליו, לא למורה, לא למנהלת

שלא רק ידרשו כבוד, אלא גם יתנו את הכבוד המתאים גם לרגשות ולצרכים שלך

שתביני שמותר ורצוי לפקפק במה שהמורה אומרת ובמה שכתוב בספר

שתהיה לך היכולת לשנות דברים בבית הספר שפוגעים בצרכים שלך, בדרך המספקת גם את הצרכים של הצד השני

שתדעי לרכוש חברים גם אם הם לא נולדו באותה שנה כמוך

שתרגישי שהדברים שאת לומדת הופכים אותך לאדם כשיר ומצפוני יותר

שתרגישי שאת והמורים נמצאים באותה סירה

שתזכרי שההערכה העצמית שלך חשובה יותר מכל מדד חיצוני

שיהיה לך מקום שאת יכולה להיות בו לבד אם תרגישי צורך כזה

שיתנו לך את האפשרות להחליט מה חשוב לך להעמיק בו, כי בכל נושא מסתתר כל העולם

שיתאימו את המערכת אלייך במקום לנסות להתאים אותך למערכת

שבית הספר יעודד את היצירתיות שלך

שבית הספר שלך לא יהיה מקום בו חושבים שאת מתחילה לחיות רק מגיל 18

והכי חשוב שתאהבי, אבל באמת תאהבי, ללכת לבית הספר

ואם את לא אוהבת ללכת לבית הספר, אז שתהיה לך האפשרות לעשות דברים אחרים, דברים שאת חושבת שיועילו לך יותר.

עידן מלמד

מדדים שלא אומרים לי כלום

מדדים שלא אומרים לי כלום

מדדיםנמאס לי לשמוע על מצב הכלכלה. אני רוצה לדעת איפה נשים מקבלות תמיכה לפני ואחרי לידה. אני רוצה לדעת איפה גברים יכולים להשאר בבית עם הילדים. אני רוצה לדעת איפה נשים יכולות להשאר בבית עם הילדים. אני רוצה לדעת איפה נשים יכולות לפתח קריירה ועדיין לדעת שהילדים שלהם יגדלו בתוך קהילה מגוונת, בה הם חופשיים ללמוד מהמבוגרים מהם ומהצעירים מהם, ולתרום לקהילה מרצונם החופשי ולא בגני ילדים בהם יש 25 ילדים שנולדו באותה שנה ועוד שתי מבוגרות.

התל"ג לא אומר לי שום דבר. אני רוצה לדעת איפה יש למשפחות גישה לקורסים בנושאי גידול ילדים, תזונה, ניהול תקציב, תקשורת בין-אישית, יזמות והתפתחות מקצועית. אין טעם ב – 12 שנות לימוד לילדים. אם להורים יהיה ידע בסיסי בתחומי החיים החשובים האלה, גם הילדים יהיו בסדר.

לא מעניין אותי מה עשה תל אביב 25, אני רוצה לדעת איפה אמא יכולה לישון במהלך היום אחרי שהיא התעוררה להניק בלילה. אני רוצה לדעת איפה תחליף חלב היא האופציה האחרונה, זאת שמגיעים עליה אחרי שיועצות ההנקה, הרופאות והאמא הגיעו למסקנה שבאמת אי אפשר להניק, במקום לקבל דוגמאות של תחליפי חלב עוד בבית החולים.

אין לי שמץ של עניין באחוזי הזכאות לבגרות, אני רוצה לדעת איפה מדברים על קשרי משפחה וקהילה איכותיים. איפה מבינים שהיחיד קודם למשפחה, שקודמת לקהילה, שקודמת למדינה. אני רוצה לדעת איפה מבינים שבן אדם לא יכול להיות שלם בלי שהוא מרגיש שהוא תורם לקהילה בה הוא חי. אני רוצה לדעת איפה מבינים שהלמידה העיקרית מתרחשת מחוץ לבית הספר.

לא אכפת לי מה היחס בין הדולר לשקל, חשוב לי לדעת לאיזה ממשלות יש מדיניות שתומכת בחיי המשפחה והקהילה, איפה יש עסקים שרוצים עובדים עם חיים מחוץ לעבודה או עסקים שמאפשרים להביא את הילדים למקום העבודה.

אז אם, לפני שהייתי נולד, היו מבקשים ממני לבחור מדינה בה אני אצטרך לגדול, אלה חלק מהמדדים שהייתי בודק:

  • אחוז מקרי המוות כתוצאה ממלחמות ופעולות טרור מתוך כלל האוכלוסיה.
  • אחוז מקרי המוות של תינוקות עד גיל שלושה חודשים מתוך סך כמות הנולדים.
  • אחוז האמהות המניקות עד גיל שנתיים מתוך כלל האמהות.
  • אחוז הילדים עד גיל 7 שנמצאים במסגרות.
  • המספר הממוצע של סבים/סבתות שגרים במרחק של רבע שעה הליכה מהמשפחה הגרעינית.
  • אחוז המשפחות הגרעיניות שבהם ההורים והילדים עד גיל 18 נמצאים בבית לארוחות בוקר צהריים וערב.
  • מספר הדירות הממוצע שזוג נשוי גר בו במהלך הנישואים.
  • אחוז המשפחות שאין להם אפשרות לרכוש 3 ארוחות מזינות ביום לכל בני משפחתם.
  • אחוז האוכלוסיה שיש לו גישה לידע יעיל בנושאי תזונה, ניהול תקציב ביתי, תקשורת בין אישית וכו'…

בבקשה תכתבו לי בתגובות פה או בפייסבוק על המדדים שהייתם רוצים לשמוע עליהם בכלי התקשורת. יש לי תחושה שזה הולך להיות מאיר עיניים.

עידן מלמד

בטחון עצמי זה לחלשים

בטחון עצמי זה לחלשים

בטחון עצמייש סרטון שנתקלתי בו בזמן האחרון בכמה מקומות שונים.

בסרטון, איש שקוראים לו ריק לבוי, מנסה לעזור להורים ולמורים להגדיל את הבטחון העצמי של הילדים או התלמידים שלהם. אז הוא מצא אנלוגיה והוא משווה בין בטחון עצמי לבין אסימוני משחק. כל פעם שקורה לך משהו טוב בחיים אתה מקבל אסימונים. ככל שיש לך יותר אסימונים הבטחון העצמי שלך עולה, כשאני רק יכול לתאר לעצמי שהמטרה היא בטחון עצמי גבוה כי בטחון עצמי גבוה = ניצחון בחיים.

אני, אישית, חושב שהוא טועה פה בגדול.

בטחון עצמי זה משהו שגם נולדים איתו

כל הורה יודע שכל ילד נולד עם אופי משלו. אני מכיר שתי אחיות שנולדו בהפרש של שנה וחצי. הצעירה יותר מלאה בבטחון עצמי, לא חשוב לה מה אומרים עליה, אין לה שום בעיה לגשת אל ילדים שהיא לא מכירה וכשהיא רוצה משהו היא תשיג אותו. אחותה הרבה יותר ביישנית, לוקחת הרבה יותר ללב וקשה לה יותר לגשת אל ילדים שהיא לא מכירה.

בטחון עצמי נוטה לחזור לאותה רמה

נניח שאתה שחקן כדורסל וקלעת את הסל המנצח. אתה לא תרדם בלילה בגלל שהסל ירוץ לך בהילוכים חוזרים בראש. הבטחון העצמי שלך יהיה בשמיים. באימון אחרי זה כולם ירימו לך את האגו אפילו יותר גבוה. אבל לאט לאט הבטחון העצמי שלך יחזור כמעט בדיוק לאיפה שהוא היה לפני הסל המנצח. בדיוק כמו רמת האושר שלך.

תמיד נראה לנו שנהיה מאושרים יותר אחרי שנקבל קידום בעבודה, נצא לדייט עם הבחור שמוצא חן בעינינו או נזכה בלוטו. אבל תשאלו אנשים 3 שנים אחרי שהם זכו בלוטו אם הם מאושרים. זה די ברור שרמת האושר שלהם תהיה בערך באותה רמה כמו קודם.

במקום לפתח בטחון עצמי אנחנו מפתחים תלות באישור של אחרים

כן, קלעת סל נצחון. אבל מה יקרה אם במשחק הבא תחטיא את הזריקה הגורלית? ואיך תרגיש אם זה יקרה חמש פעמים ברצף?

באותו אופן, אם רצינו להעלות את הבטחון העצמי של הילד שלנו בנוגע לציור ואנחנו אומרים לו שוב ושוב כמה שהוא מצייר נהדר, האם בסופו של דבר הוא יהיה ילד שאוהב לצייר או שהוא יהיה ילד שאוהב לצייר כדי לקבל מחמאה? ומה יקרה כשמישהו שהוא מעריך יגיד לו שהציור שלו מכוער?

בטחון עצמי משתנה מסיטואציה לסיטואציה

ריק לבוי משווה בסרטון בין להציע נישואין ללבקש עודף נכון מהקופאית ללענות על השאלות שהמורה שואלת בכיתה ללכת לראיון עבודה.

אם החיים היו כל כך חד מימדיים אז תיאורית הבטחון העצמי הייתה מצויינת. אבל מה לעשות שכל סיטואציה שונה לגמרי אחת מהשניה?

יש ילדים שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון ולטעות במקצוע מסוים, אבל לא יהיו מוכנים לטעות במקצוע אחר. יש ילדים שיהיו מוכנים לטעות אצל מורה אחת אבל לא יהיו מוכנים לטעות אצל מורה אחרת. יש אנשים שאין להם בעיה לבקש עודף נכון מהקופאית, אבל קשה להם ללכת לראיון עבודה.

ההתנהגות שלנו משתנה מרגע לרגע ובהתאם לאנשים שעומדים מולנו.

בטחון עצמי יכול להיות מזויף

גם אם הילד שלנו הוא הקפטן של קבוצת הכדורגל ויוצא עם מלכת הכיתה, יכול להיות שהוא בכלל עושה מה שהחברה מסביב מצפה ממנו. יש מצב שהוא רצה להיות רקדן אבל הוא לא עשה את זה כי אבא שלו לא הסכים שהוא ילך לשיעורי בלט.

יכול להיות שגם הוא וגם הילד שכולם נטפלים אליו סובלים מאותה החברה שלא מאפשרת להם להיות מי שהם רוצים להיות ולעשות מה שהם רוצים לעשות. סוג של מועדון ארוחת הבוקר.

אנשים עם בטחון עצמי יכולים לגרום הרבה נזק

לא חסרים אנשים סביבנו שיש להם בטחון עצמי ופשוט הורסים את הסביבה. הסרט "הזאב מוול סטריט" שיצא עכשיו מדבר בדיוק על זה. כשיש לך בטחון עצמי ואתה לא חושב על אחרים, אתה יכול לעשות נזק להרבה מאוד אנשים. כשיש לך בטחון עצמי ואתה שונא אנשים אחרים אתה יכול לעשות נזק בלתי יתואר.

בטחון עצמי, כמו אינטליגנציה, הוא מאוד מסוכן אם אין בך חמלה.

פקפוק בריא

דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה כתב על חברה שמנהלת תיקי השקעות ללקוחות עשירים מאוד.  אחרי שהביאו לו גיליון נתונים עם סיכומי תוצאות ההשקעות במהלך שמונה השנים האחרונות, הוא ניתח ומצא שההצלחה של האנשים שקובעים את הרכב התיקים היא מקרית בהחלט.

כלומר אותם אנשים בעלי בטחון עצמי, שמחליטים איך להשקיע את הכסף של הלקוחות המאוד עשירים שלהם ומתוגמלים לפי ההצלחות שלהם, משחקים בקוביות. אם הם יצליחו או לא תלוי בעיקר במזל.

אז בטחון עצמי זה טוב, אבל צריך לדעת גם לפקפק בעצמך וביכולות שלך.

אז מה במקום?

הבעיה היא שאנחנו אוהבים יותר את איך שאנחנו רוצים שהילדים והתלמידים שלנו יהיו, מאשר את איך שהם באמת. אם הוא בוכה כי מישהו פגע בו, תקשיבו לו. אם הוא לא רוצה לבקש עודף מדויק מהקופאית, לכו תבקשו אתם. אם היא רוצה כדורגל ליומולדת, אל תקנו לה בובה.

כשנתחיל להתייחס באמת לצרכים, מחשבות, רגשות ובקשות של הילדים שלנו אז יהיה להם בטחון עצמי אמיתי. כי הם ירגישו שהם חשובים.

אם בנוסף לזה נצליח להבין שהרגשות שלנו נובעים מהמחשבות שלנו ואף אחד לא יכול להשפיע על איך שאנחנו מרגישים,  אולי גם הילדים שלנו יצליחו להפנים את זה, ואז הביטחון העצמי שלהם יגדל יותר. אבל גם אם לא נצליח זה בסדר. לי עוד יש הרבה עבודה בכיוון הזה.

עידן מלמד

במה זה יעזור?

במה זה יעזור?

בתי ספר/כלאבמה זה יעזור אם הכיתות יהיו קטנות יותר כשילדים, וכשאני אומר ילדים אני מתכוון לכל מי שנמצא במערכת החינוך, לא רואים את סבא וסבתא שלהם הולכים ומזדקנים? הם לא רואים אותם כשקשה להם ללכת, הם לא מלווים אותם לקופת חולים, הם לא רואים את השיניים התותבות בכוס ליד הכיור במהלך הלילה.

במה זה יעזור אם ישלמו למורים יותר כשילדים שמקבלים תעודת בגרות מעולם לא עזרו לטפל בתינוק שרק נולד? הם בכלל לא ראו תינוק כזה, כי אנחנו זונחים את התינוקות הנולדים לבלות שלושה חודשים  עם אמא שלהם, לבד.

נו, אז מה יעזור לנו אם יהפכו את כל בתי הספר העל יסודיים לשש שנתיים, אם מנסים לשפר להם את השכל אבל שוכחים את הלב? יכולת החיבור שלהם כל כך דלה שהם יכולים לרכוש חברים אך ורק אם הם בדיוק, אבל בדיוק, בני אותו גיל, הם לא יודעים לתקשר עם אנשים בצורה אפקטיבית, הם למדו על יחסי מין מתוכניות טלוויזיה אמריקאיות ופורנו באינטרנט וכנראה שהם הולכים להתחתן לפחות פעמיים.

במה ההצלחה במבחנים הבינלאומיים תעזור לנו אם הילדים שלנו לא יודעים מה זה כסף? ילדים עם תעודת בגרות לא יודעים מה זה צ'ק, מה זה עוסק זעיר או איך משלמים מס הכנסה. הם אף פעם לא הרוויחו כסף, הם אף פעם לא הלכו לראות איך אמא או אבא מרוויחים כסף. הם לא יודעים איך להכין תקציב משפחתי, והם כנראה יכנסו למינוס בבנק עוד לפני השחרור.

מה יעזור לנו שכל המורות יחתימו שעון נוכחות אם הילדים לא יודעים שום דבר על מחשבים? לא לימדו אותם איך לחפש בגוגל, לא לימדו אותם איזה פרטים אפשר לשתף, מאיזה טיפוסים כדאי להיזהר, איך לעבוד עם וורד או אקסל ומה לעשות אם הם נתקלים בתקלה.

ואם כבר יכניסו מחשבים לבית הספר מה זה יעזור לנו אם במשך 21 השנים הראשונות שלהם אין להם שום חופש בחירה משמעותי? הם חייבים לעשות מה שאומרים להם, מתי שאומרים להם, ואם הם לא יעשו את זה אז ישלחו אותם להרשם ויביאו את ההורים ויפחידו אותם ששום דבר כבר לא יצא מהם. איך הם אמורים לדעת מה הם רוצים לעשות או סתם לקבל החלטות אם הם אף פעם לא התנסו בזה? פלא שכולם עושים טיול אחרי צבא? או שכולם הולכים לעשות תואר?

איך עוזרים לנו כל הסמינרים למורים אם חצי אחד של התלמידים שונא מתמטיקה והחצי השני שונא ספרות? הילדים היום חושבים שלמידה היא משהו שנעשה בכיתה. הם לא מבינים שהם לומדים כל הזמן, ממשחקי מחשב, מחברים, מתוכניות טלוויזיה, מההליכה חזרה הביתה מבית הספר. הם לא מבינים שלחיות וללמוד זה אותו דבר, שאי אפשר להפריד ביניהם. הם לא מבינים שהם לומדים הכי הרבה בדיוק כשהם חושבים שהם לא לומדים בכלל.

במה זה יעזור לנו להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות אם המורים בכלל לא מכירים את הילדים? הם לא מכירים אותם כי הילדים לא מספרים להם שום דבר שבאמת חשוב להם בחיים. הילדים לא מספרים להם על ההתאהבויות, על השירים שהם אוהבים, על החלומות שלהם. גם המורים לא משתפים את הילדים בדברים שחשובים להם באמת. כי החיים לא באמת חשובים וצריך לדעת על הצהרת כורש למבחן.

אז איך כל הזמן הזה (לא שנה או שנתיים… 12 שנים!) שהילדים מעבירים בבית הספר עוזר לנו כשהם יוצאים משם בתחושה שהחיים שלהם לא חשובים, בלי יכולת לדעת מה הם או מה חברים שלהם מרגישים, חושבים שאף אחד לא מזדקן, לא יודעים לטפל בתינוקות, לא אמורים לדעת להדליק מחשב, חושבים שהם שונאים ללמוד, ואין להם מושג ירוק בכסף?

מה הם עושים שם כל הזמן הזה?

עידן מלמד

איך להשאיר מורים איכותיים במערכת

איך להשאיר מורים איכותיים במערכת

לשר החינוך הרב שי פירון שלום,

כמו שכל מנהל יודע, טיב הארגון הוא כטיב אנשיו. לכן אני רוצה לעזור לך להשיג ולהשאיר מורים איכותיים במערכת החינוך.

רוב הדיון על איך למשוך מורים איכותיים ולהשאיר אותם במערכת סובב סביב כסף. מחקרים עדכניים בנושא מוטיבציה וביצועים, כפי שטוען דניאל פינק מצביעים על עוד 3 גורמים עיקריים – אוטונומיה, מיומנות, ותכלית. אז בואו נרחיב על כל אחד מהם כדי לראות מה באמת רוצים מורים איכותיים.

אוטונומיה:

לכל בית ספר יש תלמידים שונים, הורים שונים, מורים שונים ומנהל/ת שונה. לכן לא הגיוני שכל בית ספר ינוהל לפי אותה תבנית. אם מיניתם מנהל בית ספר שאתם לא סומכים עליו, תחליפו אותו. אם מיניתם מנהל בית ספר שאתם כן סומכים עליו, תזוזו לו מהדרך. הוא לא צריך מעליו מפקח, הוא לא צריך שתגידו לו כמה שעות חשבון יש לספק לתלמידים בכיתה ד', הוא לא צריך שתבחנו את התלמידים שלו על מנת להשוות אותם לתלמידים בבתי ספר אחרים. הוא לא צריך בנק הערות שמתוכו מוריו יהיו רשאים לבחור מה מגדיר הכי טוב את התלמיד שלהם.

כלל האצבע הוא לאפשר לבית הספר את מידת האוטונומיה הגדולה ביותר שניתן.

מומחיות:

לכל עבודה אנחנו צריכים אנשים מומחים, ולכל מומחיות אנחנו קוראים בשם. לאנשים שמומחים בתכנות אנחנו קוראים מתכנתים, לאנשים שמומחים בבישול אנחנו קוראים טבחים או שפים, ולאנשים שמומחים בחינוך אנחנו קוראים מחנכים. אבל כמו שאמרה דבורה מאייר, "בשביל למלא את הראש בידע, אנחנו לא צריכים מבוגרים מומחים".

כלל האצבע הוא שיש לנו דחף פנימי שמוביל אותנו לרצות להיות טובים יותר במה שאנחנו עושים, בתנאי שאנחנו עושים משהו שדורש מומחיות.

תכלית:

אף מורה איכותי לא הלך ללמוד חינוך כדי לפלוט חומר עיוני שהתלמידים שלו שוכחים אחרי שבוע. מורים איכותיים רוצים לעזור לילדים להתפתח אינטלקטואלית, רגשית, מוסרית ומוטורית. מורים איכותיים רוצים לשמר את אהבת הלמידה של הילדים, לא לדכא אותה. מורים איכותיים רוצים ללוות את הילד בדרך ההתפתחות הייחודית לו, לא להפוך את הילד למספר. מורים איכותיים רוצים להרגיש שהם באמת תורמים לילד, ולדעת שהילד מרגיש ששניהם באותה סירה.

כלל האצבע אומר שמידת הרצון של המורה ללכת לעבודה בבוקר מעידה על רמת התכלית שהוא מוצא בה.

כסף:

זה הנושא הכי קל. המחקרים העדכניים בנושא כסף הם חד משמעיים. הם מראים שתמריצים כספיים מעלים את איכות הביצועים רק כשהמטלה לא דורשת מיומנות חשיבתית. אנשים עושים עבודה איכותית כשהם לא חושבים על כסף בזמן שהם עושים אותה. לכן לתמרץ לפי תוצאות מבחנים, או לשלם לפי שכר שעתי עלול להזיק לאיכות עבודתם של המחנכים.

כלל האצבע הוא לתת שכר חודשי שהמורים מרגישים שהוא הוגן.

לסמוך עליהם:

בשורה התחתונה, הילדים שלנו מבלים שש שעות ביום למשך 12 שנים בבית הספר. אז בואו נשים שם מבוגרים שאנחנו סומכים עליהם, ניתן להם שכר הוגן, מרחב פעולה רחב ככל האפשר, אפשרות לעסוק בחינוך אמיתי ותכלית שתהיה מספיק טובה כדי שהם ירצו לקום לעבודה בבוקר.

אז יגיעו מורים איכותיים לעבודה במערכת החינוך, והציבור יתייחס למשרד החינוך בהתאם.

בידידות,

עידן מלמד.

עידן מלמד

סמכות הורית

סמכות הורית

לג'ורג' קרלין יש קטע מבריק על לשון נקייה (Euphemism).

הוא מדבר על מילים ומונחים שאנחנו משתמשים בהם כדי ליפות ולהסתיר את המציאות. הוא מסביר איך במלחמת העולם הראשונה, ידעו שחיילים מסויימים נכנסים להלם קרב. במלחמת העולם השנייה החיילים כבר לא היו בהלם קרב, הייתה להם עייפות קרב. אחרי זה הגיעה מלחמת קוריאה, שם לאותו המצב הנפשי כבר קראו תשישות מבצעית. ובסוף הוא מדבר על מלחמת וייטנאם שם השם שונה להפרעת דחק פוסט-טראומתית.

לחייל שלקה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית, היו בדיוק את אותם הסימפטומים כמו החייל שלקה בהלם קרב. השם שונה רק כדי שיהיה לנו יותר קל להתמודד עם תוצאות המלחמה.

אני חושב שאנחנו עושים דבר דומה עם סמכות הורית.

אבל בואו נתחיל מהמושג עצמו, לא ממה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אותו.

מהי סמכות הורית?

לפי המילון העברי המרוכז של אבן-שושן סמכות היא:

1. אוטוריטה, מומחיות שאפשר לסמוך עליה.

2. רשות, זכות, יפוי כח.

דוגמה לפירוש הראשון היא למשל כשאומרים על מישהי שהיא סמכות מקצועית, מתכוונים להגיד שאפשר לסמוך עליה כי יש לה ידע וניסיון רלוונטיים לנושא המקצועי המסויים. לפי הפירוש הזה, אם מישהי היא בעלת סמכות הורית, כנראה יש לה הרבה ידע וניסיון בהורות ולעצות שלה אפשר ליחס משקל רב יותר.

דוגמה לפירוש השני היא למשל שופט בבית המשפט, שניתנה לו הסמכות (זכות, יפוי כח) להכריע בדינם של אנשים שבאים לפניו. לפי הפירוש הזה, סמכות הורית היא רשות, זכות או יפוי כח שניתן להורים, כנראה כדי שיכריעו בנושאים שקשורים לילדיהם.

אבל בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בסמכות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

הבעיה היא שההגדרה הזאת לא עומדת בשני הפירושים של סמכות הורית לפי הפירוש המילולי של המילה. אם נתסכל על זה מנקודת המבט של הילד, הוא לא חושב שצריך לקבל את ההכוונה של ההורים שלו בגלל שיש להם הרבה ניסיון וידע בהורות, והוא גם לא נתן להם את יפוי הכח להחליט החלטות בשבילו.

אז למה קוראים לזה סמכות הורית?

בואו נעשה עכשיו תרגיל לוגי קטן. אם אני אשלוף את המילה "סמכות" מהביטוי סמכות הורית ואכניס במקומה מילה אחרת, ותגיעו למסקנה שמשמעות הביטוי נשארה זהה, תהיו חייבים להסכים שאלה מילים נרדפות, נכון? ואם אלה מילים נרדפות, אז המשמעות שלהן זהה, נכון?

ברשותכם, אני הולך לכתוב את אותו המשפט שכתבתי לפני שלוש פסקאות עם שינוי של מילה אחת:

בדרך כלל כשמישהו אומר לנו שהוא מאמין בבריונות הורית, הוא מתכוון להגיד שילדים צריכים לעשות מה שההורים שלהם אומרים. כשהילד לא מתנהג כראוי, ההורה רשאי "להכריח" אותו כדי שיישר קו עם דרישות ההורים.

בגלל שאנחנו לא רוצים להודות בזה כלפי עצמינו, אנחנו מייפים את המציאות ומשתמשים במושג "סמכות הורית".

מעבר לסמכותיות ומתירנות

טוב, אז עכשיו יקומו אלה שאומרים שהבעיה העיקרית בימינו היא ההורות המתירנית. אני לא חושב שזה העניין. אני מאמין שקיימת דרך שלישית שבה הדיבור על מתירנות וסמכותיות היא בכלל לא חלק מהשיח. דרך שבה אנחנו מבינים שאנחנו לא מגדלים את הילדים והתלמידים שלנו, אנחנו גדלים איתם ביחד.

כך למשל כשילד לא עושה מה שאנחנו מבקשים ממנו, לא נפעיל סמכות ולא נהיה מתירנים.

אלא נשאל את עצמינו, על איזה צורך שלי אני מנסה לענות?

באיזה צורך של הילד אני פוגע שבגללו הוא לא מוכן להענות לבקשה שלי?

האם יש דרך בה אני יכול לענות על הצורך שלי וגם על הצורך הילד?

בסופו של דבר, סמכותיות היא אסטרטגיה שאנחנו משתמשים בה כדי לענות על הצרכים שלנו. הבעיה היא שאנחנו הרבה פעמים פוגעים בצרכים של אלה שהכי צריכים שנעזור להם לספק את הצרכים האלה.

הדרך בה הילדים והתלמידים שלנו באמת יסמכו עלינו, היא כשנדע למצוא דרכים בהם ניתן לספק את הצרכים של כל הצדדים. אז תהיה לנו סמכות הורית, או מורית, אמיתית.

אני יודע שלי אישית יש עוד הרבה עבודה בנושא הזה.

——————————

הסרטון של ג'ורג' קרלין על לשון נקייה (אזהרה -מכיל מספר קטן של גסויות ותנועות מגונות).

 

 

עידן מלמד

לימודי חינוך

הנה משהו שכתבתי לקראת סוף הסמסטר הראשון על לימודי חינוך בסמינר הקיבוצים:

אחרי חודש במכון לחינוך דמוקרטי יש לי רק שאלה אחת. למה?
בינתיים, מרבית הקורסים בתואר מנסים לענות על שאלות האיך והמה. איך נלמד ומה נלמד? קורסי הלמה הם נדירים.

אני לא אומר שכולם צריכים לדעת למה. מי שקורא לעצמו נגר, מי שקורא לעצמו שחקן, מי שקורא לעצמו רופא או מלמד, לא חייב לדעת למה. הוא יכול פשוט לעשות את זה. אבל אם הטענה שטען שי פרוגל בשיעור הראשון של "ההיסטוריה של החינוך" (ואני מסכים איתה באופן אישי) שהמחנך עצמו עוסק בשיפור בני אדם, אז אותו מחנך צריך לדעת למה. למה הוא עוסק בחינוך ומהו אותו שיפור שהוא רוצה לראות אצל חניכיו.

כשמבינים את זה, הדידקטיקה והחומר העיוני הופכים במקרה הטוב לאמצעי. ספרות, מקרא, היסטוריה, ביולוגיה וכימיה מעשירים את הידע. אנשים מחנכים. אנשים כמו דורית המורה לכימיה שלי מהתיכון.

באופן פורמלי, דורית לימדה אותנו על קשרי מימן, מספר אבוגדרו, תהליכים אנדוטרמיים ואקזוטרמיים ועוד מושגים שאת רובם אני זוכר רק בשם. מתחת לפני השטח למדתי מדורית שאפשר ללמד בגובה העיניים ושהאדם קודם לנורמות שבית הספר דורש. דורית לא אמרה את זה אף פעם, אולי היא בכלל לא תפסה את זה, אבל היא לא רק לימדה כימיה, היא חינכה.

לצערי, כרגע אני מרגיש שהלימודים בתואר הם לא לימודי חינוך אלא הם לימודים לתואר טכנאי, טכנאי העברת מידע. אבל באיזה חוג?
יש הרבה חוגים בתואר הזה. יש את החוג להעברת מידע יחידני, החוד להעברת מידע למתעניינים בו, יש גם את החוג להעברת מידע ללוקים בקליטתו.

לדעתי החוג שלנו צריך להקרא: תואר ראשון בטכנאות העברת מידע עיוני לקבוצת אנשים שנמצאים איתך בחדר בעל כורחם וכנראה יעדיפו לעשות משהו אחר.

עידן מלמד

כמה מושגי יסוד בחינוך

הרגשתי צורך לכתוב את זה אחרי שקראתי את הכתבה הזאת, אולי כדאי שתקראו אותה קודם (היא תיפתח בלשונית חדשה)…

איינשטיין אמר ש"אנחנו לא נפתור את הבעיות שלנו מאותה רמת מודעות שגרמה להן מלכתחילה".

הבעיה שנדבר עליה היום היא חוסר הכבוד השורר בין הורים, מורים ותלמידים.

ניקח לדוגמא את מה שאמר מנהל בית ספר ל YNET במאמר שפורסם ב 5/10/2011 שלדעתי היא דעה רווחת במערכת החינוך:

"אין ספק שבשנים האחרונות ההתערבות של ההורים בנעשה בבתי הספר הפכה להיות ברוטלית ולא נעימה", ציין מנהל אחד מבתי הספר במרכז בתגובה לנתונים. "התפקיד של ההורים הוא לחנך את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, וממודל לחיקוי הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

זה מה שאנחנו כל הזמן שומעים בחדשות וקוראים בעיתונים. אבל המנהל מבלבל כמה מושגי יסוד בחינוך. המערכת נמצאת במצב של תוהו ובוהו אטומי בגלל שהיא מערבבת בין כמה מושגי מפתח.

א. המנהל חושב שלחנך ולמשמע זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין משמעת לבין חינוך. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שצריך מידה בריאה של פקפוק כדי להפוך לבן אדם מחונך.

ב. הוא גם חושב שמודל לחיקוי וסמכות פיקודית זה אותו דבר. אבל אין שום קשר בין מודל לחיקוי לבין סמכות פיקודית. נהפוך הוא, מחנכים טובים יודעים שאי אפשר להכריח לעשות שום דבר ולכן מחנכים טובים מנסים לזכות בכבוד תלמידיהם ולא להנחית עליהם פקודות.

אם המנהל היה עושה קצת סדר במושגים שלו, הוא היה מבין שהוא בעצם מתכוון להגיד את המשפט הבא:

"התפקיד של ההורים הוא למשמע (לחנך) את הילדים וברגע שההורה משפיל את המורה וצועק עליו לפני הילד אז המעמד של המורה נפגע, ומסמכות פיקודית (וממודל לחיקוי) הוא הופך למושא ללעג בפני התלמידים".

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל מאמין שמשמעת היא ערך עליון ושהמורה צריך סמכות פיקודית?

האם הייתם רוצים לשלוח את הילדים שלכם לבית ספר שבו המנהל אפילו לא מבין שלזה הוא מתכוון???

האם הייתם רוצים לשלוח את הילד שלכם למערכת חינוך בה 21% מהילדים הרגישו מושפלים בידי המורים בחודש האחרון? לא בשנת הלימודים האחרונה, בחודש האחרון!!!

אני הייתי שולח את הילד שלי לבית ספר שבו המנהל היה אומר:

"הורים צריכים להתערב בחינוך ילדיהם. הדלת שלי תמיד פתוחה להורה שחושב שנעשה עוול לילדים שלו. אני והמורים בבית הספר מבינים שרק כאשר נכבד את עצמנו, את ההורים ואת התלמידים בבית הספר ישתנה מעמדם של המורים, ובמקום להיות מושא ללעג נהיה למודל לחיקוי".

ואתם?