מרשאל רוזנברג

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

הקדמה

אני מלמד תקשורת לא־אלימה להורים כבר כמעט 30 שנה (הספרון נכתב על־ידי ד"ר רוזנברג לפני יותר מעשור ויצא לאור בסתיו 2004). הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מן הדברים שעזרו לי ולהורים שאִתָּם עבדתי ולשתף אתכם בתובנות שהיו לי, גבי העיסוק הנהדר והמאתגר של הורות.

תחילה הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לסכנות שבמילה "ילד", כאשר אנחנו מאפשרים לה לקיים סוג אחר של כבוד מזה שהיינו נותנים למישהו, שלא מתויג כילד. הרשו לי להראות לכם למה אני מתכוון.

פעמים רבות נהגתי לפתוח סדנאות להורים, שעשיתי במשך השנים, בחלוקה של הקבוצה לשתיים. שמתי קבוצה אחת בחדר אחד, את השנייה בחדר אחר, וביקשתי ממשתתפי כל קבוצה לרשום על דף גדול שיחה בינם לבין אדם אחר במצב של סכסוך.
אני אומר לשתי הקבוצות מה הסכסוך. ההבדל היחיד הוא, שאני אומר לקבוצה אחת שהאדם האחר הוא הילד שלהם ולקבוצה השנייה אני אומר שהאדם האחר הוא השכן שלהם.

אחר־כך אנחנו חוזרים ונאספים לקבוצה אחת ובוחנים את שני ניירות־השיחה שהקבוצות הכינו, האחד שבו הם חושבים שהאדם השני הוא הילד שלהם, ובמקרה השני, השכן. (דרך אגב, אני לא מרשה לקבוצות לדבר זו עם זו על מי האדם בסיטואציה שלהם, כדי ששתיהן תחשובנה שהסיטואציה זהה).

אחרי שעברנו בקצרה על הדיאלוגים הכתובים של שתי הקבוצות, אני שואל אותם אם הם יכולים לראות הבדלים מבחינת רמות הכבוד והחמלה שהובעו. בכל פעם שעשיתי זאת, הקבוצה שעבדה על הסיטואציה שבה האדם השני הוא ילד, נתפשה כפחות
מכבדת וחומלת בתקשורת שלה מאשר הקבוצה שראתה באדם האחר את השכן. זה חושף באופן מכאיב לאנשים בַּקבוצות, כמה קל להקטין מערכו של מישהו כאדם, באמצעות התהליך הפשוט של לחשוב עליו או עליה כעל "הילד או הילדה שלנו".

המוּדעות שלי

יום אחד הייתה לי התנסות, שממש חידדה לי את המודעות לסכנה שבחשיבה על אנשים כעל ילדים. החוויה אירעה אחרי סוף־שבוע, שבו עבדתי עם שתי קבוצות: כנופיית־רחוב ומחלקה במשטרה. אני גישרתי בין שתי הקבוצות. הייתה מידה רבה של אלימות בין החברים בשתי הקבוצות והם ביקשו שאשמש בתפקיד של מתווך. אחרי ששהיתי במחיצתם זמן ממושך והתמודדתי עם האלימות שהייתה להם אלו כלפי אלו, הייתי מותש. כשנסעתי הביתה לאחר מכן, אמרתי לעצמי, שעד סוף ימיי אני לא רוצה להיות מעורב בסכסוך כלשהו.

וכמובן, כשנכנסתי הביתה, שלושת הילדים שלי רבו. הבעתי את הכאב שלי באוזניהם בָּאופן שאנחנו מעודדים בתקשורת מקרבת. ביטאתי איך אני מרגיש, מה הצרכים שלי ומה בקשותי. עשיתי את זה ככה — צעקתי: "כשאני שומע כל מה שקורה פה כרגע, אני מרגיש מתוח מאוד! יש לי צורך גדול בקצת שקט ושלווה אחרי סוף־השבוע שעברתי! אז האם תסכימו לתת לי קצת זמן ומרחב?"

בני הבכור הסתכל עלי ואמר, "אתה רוצה לדבר על זה?" ואז, באותו רגע, הקטנתי מערכו כאדם בחשיבה שלי. למה? כי אמרתי לעצמי, "איזה חמוד. הנה ילד בן תשע שמנסה לעזור לאבא שלו." אבל התבוננו מקרוב איך התעלמתי מההצעה שלו בשל גילו, כי תייגתי אותו כילד. למרבה המזל, ראיתי שזה מה שעובר בראשי, וייתכן שהצלחתי לראות זאת ביתר בהירות משום שהעבודה שעשיתי עם הכנופיה והמשטרה הראתה לי את הסכנה שבחשיבה על אנשים במונחים של תיוגים במקום אנושיותם.

אז במקום לראות אותו כילד ולחשוב לעצמי, "איזה חמוד", ראיתי אדם שמציע את עזרתו לאדם אחר בכאבו, ואמרתי בקול, "כן, אני רוצה לדבר על זה". ושלושתם באו אחרי לחדר אחר והקשיבו לי בזמן ששפכתי את לבי על כמה זה כואב לראות אנשים שמגיעים לנקודה, שבה הם רוצים לפגוע באחר רק בגלל שהם לא אומנו לראות את אנושיותו. אחרי שדיברתי על כך במשך 45 דקות הרגשתי נפלא ולפי מה שאני זוכר, הדלקנו את הרדיו ורקדנו כמו משוגעים.

החינוך שלנו כהורים

אז זה לא שאני מציע, שלא נשתמש במילה "ילד" כדרך־קיצור להסביר לאנשים, שאנחנו מדברים על אנשים בגיל מסוים. אני מדבר על כך, שאנחנו מאפשרים לתיוגים למנוע מאיתנו לראות את האדם האחר כבן־אנוש, באופן שגורם לנו להוריד מערכו של אותו אדם בשל הדברים שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על "ילדים". הרשו לי להראות לכם זווית נוספת של מה שאני מדבר עליו, איך התיוג של ילד יכול להוביל אותנו להתנהג בצורה מצערת למדי.

בהתאם לדרך שבה חונכתי לחשוב על הורות, חשבתי, שתפקידו של הורה הוא לגרום לילדים להתנהג כמו שצריך. הרי ברגע שאנחנו מגדירים את עצמנו כסמכות, מורה או הורה, בתרבות שבה אני חונכתי, אנחנו רואים זאת כמחויבות שלנו לגרום לאנשים
שאנחנו מתייגים כ"ילדים" או כ"תלמידים", להתנהג בצורה מסוימת.

כיום אני רואה שזאת מטרה שמביסה את עצמה, משום שלמדתי, שבכל פעם שמטרתנו היא לגרום לאדם אחר להתנהג בצורה מסוימת, קרוב לוודאי שהוא יתנגד, בלי קשר למה שאנחנו מבקשים. דומה שהדבר נכון בין אם האדם האחר הוא בן שנתיים או בן תשעים ושתיים.

המטרה הזאת, של להשיג מה שאנחנו רוצים מאנשים אחרים, או לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, מאיימת על האוטונומיה שלהם, על זכותם לבחור מה הם רוצים לעשות. וכל פעם שאנשים מרגישים שהם לא חופשיים לבחור מה שהם רוצים לעשות, סביר שהם יתנגדו, אפילו אם הם רואים את התכלית של מה שאנחנו מבקשים, ובאופן רגיל היו רוצים לעשות זאת. הצורך שלנו לשמור על עצמאותנו הוא כה חזק, שאם אנחנו רואים מישהו שזו מטרתו הבלעדית, אם אותו אדם מתנהג כאילו הוא יודע מה טוב לנו ואינו מאפשר לנו לבחור כיצד לפעול, זה מעורר את התנגדותנו.

מגבלות הכפייה והעונש

לַנצח אהיה אסיר־תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות דבר. לא יכולתי
לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה. לא יכולתי לגרום להם לאכול. כן, זה היה שיעור מעורר־ענווה כהורה, ללמוד על חוסר־האונים שלי, כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש, שתפקידו של הורה הוא לגרום
לילד להתנהג כמו שצריך. והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר־הענווה הזה, שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר. כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת, כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי, הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח, שהתגלה כבעל ערך רב
בשבילי על־פני השנים. והשיעור הזה היה, שבכל פעם שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו, הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו. אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי, שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם, מה שיכול להוביל לכך, שבַּקשר בינינו תהיה איכות של יריבות. אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם, אבל במיוחד לא עם הילדים שלי, האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות. אז הילדים שלי הם בני־האדם האחרונים שאני רוצה להיכנס אִתם למשחקי הכפייה האלו, שעונשים הם חלק בלתי־נפרד מהם.

כן, רוב ההורים דוגלים באופן נחרץ ברעיון של עונשים. מחקרים מצביעים על כך, ש־ 80% מההורים בארה"ב מאמינים לחלוטין בעונשים גופניים לילדים. שיעור דומה באוכלוסיה תומך בעונש־מוות לפושעים. אז כשאחוז כל־כך גבוה מן האוכלוסיה
מאמין שעונשים הם מוצדקים וחיוניים בחינוך ילדים, ברור שהיו לי הזדמנויות רבות במהלך השנים לשוחח על הנושא עם הורים. ואני מרוצה לשוב ולהיווכח, כיצד ניתן לעזור לאנשים לראות את המגבלות שבכל סוג של עונש, אם הם פשוט ישאלו את עצמם שתי שאלות.

שאלה ראשונה: מה אתם רוצים שהילד יעשה אחרת? אם אנחנו שואלים רק את השאלה הזאת, בהחלט אפשר לחשוב שעונשים עובדים לפעמים, כי בעזרת האיום בְּעונש או מימושו, אנחנו יכולים לעתים להשפיע על ילד לעשות מה שאנחנו רוצים
שהוא יעשה.

לעומת זאת, כשאנחנו מוסיפים את השאלה השנייה, נסיוני המצטבר הוא, שהורים רואים שעונשים אף־פעם לא עובדים. השאלה השנייה היא: מהן הסיבות שבגללן אנחנו רוצים שהילד יעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה? זוהי השאלה הזאת שעוזרת לנו לראות, שעונשים לא רק שאינם עובדים, אלא שהם מפריעים לילדים שלנו לעשות דברים מהסיבות שבעטיין היינו רוצים שהם יעשו אותם.

מכיוון שהשימוש בעונשים כל־כך רווח ומוצדק, הורים עלולים לדמיין בטעות, שההפך מעונשים הוא סוג של מתירנות, שבה אנחנו לא עושים דבר, כשהילדים שלנו מתנהגים בדרכים שאינן תואמות את הערכים שלנו. לכן הורים יכולים רק לחשוב, "אם אני לא אעניש, אני מוותר/ת על הערכים שלי ורק מאפשר/ת לילד או לילדה לעשות מה שהם רוצים." כפי שאסביר בהמשך, יש גישות אחרות חוץ ממתירנות, קרי, פשוט לתת לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים, או מטקטיקות כפייה דוגמת עונשים. ואם אנחנו כבר בנושא, אני רוצה לטעון, שפרסים הם למעשה כפייה, בדיוק כמו עונשים. בשני המקרים אנחנו משתמשים בַּכּוח שלנו על אנשים, שולטים בסביבה בְּדרך שמנסה לכפות על אנשים לפעול בדרכים שאנחנו רוצים. במובן זה, פרסים נובעים מאותה תבנית חשיבה כמו עונשים.

———————————————————————————————–
מאמר זה לקוח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה".מרשאל רוזנברג
אפשר לקנות את הספרון המלא כקובץ PDF, או כעותק פיזי.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

3 מחשבות על “לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *