מרשאל רוזנברג

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

אם הנושא מעניין אתכם, אפשר לרכוש בחנות שלנו את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

נכתב על ידי ד"ר מארשל רוזנברג, לקוח מהספר Speak Peace in a World of Conflict.

כשאנחנו מסתכלים על איך תקשורת מקרבת יכולה לתרום לשינוי, תזכרו את זה: אנחנו רוצים שאנשים ישתנו בגלל שהם רואים דרכים טובות יותר לספק את הצרכים שלהם במחיר נמוך יותר, לא מפחד שאנחנו הולכים להעניש אותם, או לגרום להם לרגשות אשמה אם הם לא ישתנו.

תחשבו על טעות שעשיתם לאחרונה, משהו שעשיתם שאתם מצטערים עליו. עכשיו תחשבו, איך אני מחנך את עצמי ברגעים כאלה? או, במילים אחרות, מה אני אומר לעצמי ברגע בו אני מתחרט על מה שעשיתי?

לפני זמן לא רב, הדרכתי סדנה בה בדקנו איך אפשר להשתמש בתקשורת מקרבת כדי ללמוד מהמגבלות שלנו בלי לאבד מההערכה העצמית שלנו.

אישה אחת אמרה לנו שהיא צרחה על הבן שלה באותו בוקר לפני שהיא הגיעה לסדנה. היא אמרה כמה דברים לילד שלה שהיא הייתה מעדיפה לא להגיד – וכשהיא התסכלה בעיני הילד שלה, היא ראתה כמה הוא פגוע. שאלתי אותה את השאלה הזאת: "איך חינכת את עצמך באותו רגע? מה אמרת לעצמך?"

והיא אמרה, "אמרתי איזה אמא איומה אני. אמרתי לעצמי שאסור היה לי לדבר ככה אל הילד שלי. אמרתי, מה לא בסדר איתי?"

לצערנו, הרבה אנשים מחנכים את עצמם באותה דרך בה דמויות סמכות חינכו אותנו כשעשינו דברים שלא היו לרוחם. הם האשימו והענישו אותנו, ואנחנו הפנמנו את השיפוט הזה. כתוצאה מכך, אנחנו מחנכים את עצמנו לרוב דרך רגשות אשם, בושה וצורות אחרות של טקטיקות אלימות וכפייתיות.

איך אנחנו יודעים שאנחנו מחנכים את עצמנו בצורה אלימה? שלושה רגשות יגידו לנו: דכאון, אשמה ובושה. אני חושב שאנחנו מרגישים מדוכאים בחלק ניכר מהזמן, לא בגלל שאנחנו חולים או שמשהו לא בסדר איתנו, אלא בגלל שלימדו אותנו לחנך את עצמו בשיפוטים מוסריים, להאשים את עצמנו, ולחשוב כמו שעשתה האמא הזאת.

היא אמרה לעצמה שבגלל שהיא צרחה על הילד שלה, היה בה משהו לא בסדר, שהיא הייתה אמא רעה.

דרך אגב, אני הרבה פעמים אומר לאנשים, "אם אתם רוצים לדעת את ההגדרה שלי לגיהנום, זה כשיש לך ילדים ואתה חושב שיש דבר כזה הורה טוב." תבלה הרבה מזמנך בדיכאון, בגלל שזאת עבודה קשה. זאת עבודה חשובה, ושוב ושוב אנחנו הולכים לעשות דברים שנצטער שעשינו.

אנחנו צריכים ללמוד, אבל בלי לשנוא את עצמנו. למידה שמתרחשת דרך אשמה או בושה היא למידה יקרה.

כשאת מדברת לעצמך ככה, תקשורת מקרבת יכולה לעזור לך להאט, להביא את הביקורות האלה לתוך האור, ולראות מה את אומרת לעצמך. כך, את מבינה שלקרוא לעצמך בשמות, לחשוב על מה לא בסדר איתך היא הדרך שלך לחנך את עצמך. תקשורת מקרבת גם נותנת לך כלים להתבונן מעבר לביקורות האלה אל הצורך שנמצא בבסיסם. כלומר, איזה צורך שלך לא נענה על ידי ההתנהגות שלך?

ושאלתי את האמא הזאת שאת השאלה הזאת: "איזה צורך שלך לא נענה בגלל הצורה שבה דיברת אל הילד שלך?"

עם קצת עזרה ממני, היא התחברה אל הצורך שלה. היא אמרה, "מרשאל, יש לי צורך אמיתי לכבד אנשים, במיוחד את הילדים שלי. כשדיברתי אל הילד שלי ככה זה לא ענה על הצורך שלי בכבוד."

אמרתי, "עכשיו כשתשומת הלב שלך נמצאת על הצרכים שלך, איך את מרגישה?"

היא אמרה, "עצובה."

אמרתי, "איך העצבות מרגישה בהשוואה למה שחשבת לפני כמה רגעים – שאת אמא נוראית ושיפוטים אחרים שעשית לעצמך?"

היא אמרה, "זה כמעט כמו כאב מתוק עכשיו."

"כן, בגלל שזה כאב טבעי, את מבינה."

כשאנחנו מתחברים אל הצרכים שלנו שלא נענים על ידי ההתנהגות שלנו, אנחנו מתחילים להתאבל על המעשים שלנו. אבל להתאבל ללא אשמה, להתאבל בלי לחשוב שיש משהו לא בסדר בנו בגלל שעשינו מה שעשינו.

כשאני עוזר לאנשים להגיע לחיבור הזה, הם מתארים הרבה פעמים את הכאב בדרך דומה לאיך שהיא תיארה. זה כמעט כמו כאב מתוק בהשוואה לדכאון, לאשמה ולבושה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחנכים את עצמנו דרך האשמות ושיפוטים. לאחר מכן ביקשתי ממנה להסתכל על הסיבות הטובות שבגללן היא עשתה את מה שעשתה.

היא אמרה, "הא?"

חזרתי על הבקשה שלי: "בואי נסתכל על הסיבות הטובות שבגללן עשית מה שעשית."

"אני לא מבינה למה אתה מתכוון. אתה מתכוון לאיך שצרחתי על הילד שלי? למה אתה מתכוון בסיבה טובה?"

אמרתי, "זה חשוב שנהיה מודעים שאנחנו לא עושים דבר אלא מסיבות טובות." אני לא חושב שיש בן אנוש שעושה משהו שלא מסיבות טובות. ומה הסיבות הטובות האלה? לספק צורך מסוים. כל מה שאנחנו עושים הוא על מנת לשרת צרכים.

אז אמרתי, "איזה צורך ניסית למלא כשדיברת אל הילד שלך בצורה כזאת?"

היא אמרה, "אתה אומר שזה היה בסדר?"

"אני לא אומר שזה היה בסדר לדבר אל הילד שלך בצורה כזאת. אני מציע שנלמד להסתכל על הצרכים שאנחנו מנסים לספק עם הפעולות שלנו. אנחנו יכולים ללמוד מהם בצורה הכי טובה אם נעשה שני דברים. בראשונה, נראה את הצורך שלא נענה על ידי ההתנהגות. לאחר מכן, נהיה מודעים לצורך שרצינו למלא על ידי מה שעשינו. כשהמודעות שלנו מתרכזת בשני הצרכים, אני מאמין שזה מחדד את היכולת שלנו ללמוד מהמגבלות שלנו בלי לאבד הערכה-עצמית."

"אז איזה צורך ניסית למלא על ידי כך שאמרת מה שאמרת לילד שלך באותו הזמן?"

היא אמרה, "מרשאל, יש לי צורך אמיתי שהילד שלי יהיה מוגן בחיים – ואם הילד הזה לא ילמד איך לעשות דברים בצורה שונה, אני ממש פוחדת ממה שיכול לקרות."

"כן. אז בעצם יש לך צורך ברווחת הילד שלך, וניסית לתרום…"

היא אמרה, "זאת הייתה דרך נוראית לעשות את זה – לצעוק ככה."

טוב, כבר הסתכלנו על החלק שלך שלא אוהב את מה שעשית. זה לא ענה על הצורך שלך לכבד אנשים אחרים. עכשיו בואי נהיה מודעים לצורך שלך שכן נענה ממה שעשית. אתה דואגת לילד, רצית להגן על רווחתו."

"כן."

"אני מאמין שיש לנו סיכוי הרבה יותר טוב ללמוד איך לנהוג במצבים אחרים בעתיד אם נשאל את עצמנו איך יכולנו למלא את שני הצרכים. עכשיו, כשאת חושבת על שני הצרכים האלה, את יכולה לדמיין איך היית יכולה להתבטא בצורה שונה?"

היא אמרה, "כן, כן. הו, כן. אני רואה שאם הייתי בקשר עם הצרכים האלה, הייתי מביעה את עצמי בצורה די שונה."

ככה אנחנו מראים לאנשים איך להשתמש בתקשורת מקרבת בתוך עצמם. כשאנחנו עושים משהו שאנחנו לא אוהבים, הצעד הראשון הוא להתאבל, לגלות אמפתיה לעצמנו על הצורך שלא נענה. לעיתים קרובות אנחנו נצטרך לעשות את זה על ידי "שמיעה דרך" השיפוטים שתוכנתנו לעשות.

בדרך זאת אנחנו בעצם יכולים להשתמש לטובה בדכאון, באשמה ובבושה שלנו. אנחנו יכולים להשתמש ברגשות האלה כשעון מעורר שיעיר אותנו לעובדה שברגע זה אנחנו לא מחוברים לחיים – החיים מוגדרים כלהיות בקשר עם הצרכים שלנו. אנחנו למעלה בראשנו משחקים משחקים אלימים עם עצמנו, קוראים לעצמנו בשמות.

אם אנחנו יכולים ללמוד איך להתחבר בצורה אמפתית אל הצורך שלנו שלא נענה, ואז להסתכל אל החלק בתוכנו שניסה לענות על הצורך, אנחנו מוכנים בצורה טובה יותר לראות מה חי בתוכנו ובאחרים – ולקחת את הצעדים הנדרשים להפוך את החיים לנהדרים יותר.

הרבה פעמים זה לא קל להתחבר בצורה אמפתית אל הצורך. אם נסתכל פנימה ונגיד מה שהלך בתוכנו כשעשינו זאת, לעיתים קרובות אנחנו אומרים דברים לעצמנו כמו "הייתי חייב לעשות את זה, לא הייתה לי ברירה." זה אף פעם לא נכון! תמיד יש לנו ברירה. אנחנו לא צריכים לעשות דבר שלא בחרנו לעשות. בחרנו להתנהג ככה כדי למלא צורך.

חלק חשוב מאוד של תקשורת מקרבת הוא ההכרה של ברירה בכל רגע, שבכל רגע אנחנו בוחרים לעשות מה שאנחנו עושים, ואנחנו לא עושים דבר שלא מגיע מבחירה. יותר מכך, כל בחירה שאנחנו עושים היא בשירות של צורך. ככה עובדת תקשורת מקרבת בתוכנו.

———————————————————————————————–

אם הנושא מעניין אתכם, אפשר לרכוש בחנות שלנו את "לגדל ילדים בחמלה: הורות לפי תקשורת מקרבת" בדאנה (כלומר, לשלם עליו לפי ראות עיניכם)

 

מרשאל רוזנברגבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

תקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.

2 מחשבות על “שינוי בתוכנו – צמיחה דרך חינוך עצמי

    1. איזו דרך יפה לגדל את עצמי ולגדל את הילדים שלי.
      חבל שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הילדים שלי כבר גדולים….
      אבל לפחות יש לי את עצמי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *