מרשאל רוזנברג

שיפוטים מוסריים חיוביים

שיפוטים מוסריים חיוביים

אני רוצה להזכיר לכם איך תנים אומרים "תודה".

"כל הכבוד על העבודה שהגשת"

"אתה אדם טוב לב"

"אתה רקדן טוב"

אתם יכולים לראות למה זאת שפה תנית?

שיפוטים מוסריים. שיפוטים מוסריים חיוביים הם אלימים באותה מידה, לפי ההערכה שלי, כמו שליליים. בעיקרם הם מחזקים את הרעיון שהשלילי קיים.

אם אני אומר שאתה טוב לב, אני רומז שיש אדם שהוא אינו טוב לב. אני גם רומז שאני השופט שיודע את ההבדל.

אז בלי עוד שבחים ומחמאות.

במיוחד כשאתם משתמשים בהם כפרסים.

זאת הדרך האולטימטיבית להקטין מערכו של אדם, להשתמש ב"תודה" כפרס, להגיד את זה בשביל לחזק משהו, כדי לגרום למישהו להמשיך לעשות את זה

מה קורה בשיעורי אילוף כלבים? עונשים ופרסים. לתת מחמאה או שבח במטרה לחזק זה כמו לתת לכלב משהו לאכול בשביל לחזק התנהגות מסוימת שלו.

אנשים לא צריכים לקבל יחס כזה, וזה הורס את היופי באמירת תודה, כשאנשים צריכים לתהות, "האם זה נאמר מתוך אנרגיה כזאת?"

"אבל זה עובד!"

מה עובד, תן?

"מחקרים בניהול מראים שאם מנהלים משבחים ומחמיאים לעובדים באופן יומיומי, התפוקה עולה."

"מחקרים בבתי ספר מראים שאם מורים משבחים ומחמיאים לילדים באופן יומיומי הם עובדים יותר קשה."

תן, תסתכל שוב על המחקרים.

אני חושב שתראה שזה עובד רק לזמן קצר מאוד. עד שאנשים רואים את המניפולציה. ואז זה לא עובד יותר.

וזה הורס את היופי באמירת תודה, כי עכשיו אתה אפילו לא יכול לבטוח בהכרת תודה בלי לתהות אם היא נאמרת בתור חיזוק, כפרס.

"מה אם אני רוצה לבנות את ההערכה העצמית של מישהו? מה רע בזה?"

תן, אתה לא רואה את האירוניה בכך?

"מה?"

אם האדם השני יכול לאהוב את עצמו רק כשאתה מחמיא לו, אין לו הערכה עצמית. אתה רק גרמת לו להתמכר לפרסים שלך.

הוא מרגיש טוב רק כשאתה אומר עליו משהו. אין לו הערכה עצמית.

————————————————————————————————————————

מרשאל רוזנברגתקשורת לא-אלימה (ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול תקשורת ויחסים בין אישיים בין אדם לעצמו ובינו לבין אנשים אחרים, ולפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים. הגישה מאפשרת יצירת שינוי במערכות יחסים והעמקת החיבור והאמון הבין-אישיים באמצעות המודל היישומי מעשי שלה.

– לקוח מתוך וויקיפדיה.

 

 

 

7 מחשבות על “שיפוטים מוסריים חיוביים

  1. רציתי לכתוב "מקסים" אבל אני אנסה לכתוב בג'ירפית: 😉
    תודה על שהעלת את זה. היה לי כיףףף ונעים וזה ממש הרחיב לי את הלב להתחיל כך את הבוקר עם הדרך מאירת העיניים ופותחת הלב הזאת של מארשל רוזנברג. לראות את שני הוידאו-אים האלה עזר לי להפנים עוד יותר את השיטה שלו, שאני מנסה לאמץ בשנה האחרונה (ואגב כל פעם שאני גם מצליחה – זאת פשוט עובד נפלא!)
    אז תודה לך על אחי הצעיר על שאתה בחיי, מלמד אותי כל הזמן, ופותח את עיני לכיוונים שונים ולדברים שלא חשבתי עליהם קודם!

  2. לדעתי מה שצריך זה חופש: חופש בחירה, וחופש לימוד, חופש פעולה, והחופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה… וכבוד הדדי — בבית, בבית הספר, ביחסים, בעבודה, במדינה.

    לכן, בקשר לשיפוטים מוסריים חיוביים, מה שאני יכול לומר הוא כדלקמן:

    "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.

    ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

    למשל, בתי ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה השנה של ניו יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

    כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הבודהיסטית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

    שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

    דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית הספר ?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית הספר !!

    הדרך היחידה שבה בתי הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים אמיתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי כוח כזה, הערכים שבתי ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

    ראו גם תגובתי:
    "הערכה", סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987, במאמר, "חמש סיבות להפסיק להגיד כל הכבוד!"
    http://idanmelamed.co.il/חיזוקים/כל-הכבוד/#comment-780

  3. היי עידן, היי כולם/ן,

    מרשאל רוזנברג כתב:
    “What others do may be a stimulus of our feelings, but not the cause.”

    – Marshall B. Rosenberg, Ph.D.,
    Nonviolent Communication: A Language of Life
    http://www.nonviolentcommunication.com/aboutnvc/aboutnvc.htm

    ואני שואל:
    Do you think that what Hitler did, for instance, may be a stimulus of our feelings, but not the cause ?

    יום הזיכרון קל ויום העצמאות שמח !

  4. One must never fail to pronounce moral judgment.

    Nothing can corrupt and disintegrate a culture or a man’s character as thoroughly as does the precept of moral agnosticism, the idea that one must never pass moral judgment on others, that one must be morally tolerant of anything, that the good consists of never distinguishing good from evil.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *