אלפי קוהן

העלויות של הדגשת הישגים

העלויות של הדגשת הישגים:

פורסם במגזין "סקול אדמיניסטרטור", נובמבר 1999.

מאת אלפי קוהן

רק חינוך יוצא דופן עוסק בלמידה. הרוב עוסקים בהישגים: ולמוחות צעירים, שני אלה הם כמעט הפכים. – מרילין פרנץ'

I. ההיגיון הבריא מציע שנבין מה המטרות החינוכיות שלנו, ואז מפעם לפעם נבדוק כמה הצלחנו בהם. לכן הערכה צריכה להיות משרת שאינו מפריע ללמידה והוראה. לרוע המזל, ההיגיון הבריא הוא לא מצרך נפוץ היום כי ההערכה שולטת על כל התהליך החינוכי. אפילו גרוע יותר, המטרות והתכנון של הצורות הכי נפוצות להערכה, בתוך הכיתות ובין בתי הספר, בדרך כלל מובילות לתוצאות הרות אסון.

חלק מהבעיה היא שאנחנו בורחים מלשאול את השאלות הנכונות ומלעקוב אחרי המידע לאן שהוא מוביל. במקום זאת, אנחנו משחקים בפרטים כמעט טריוויאלים, מכווננים את טכניקות המדידה בזמן שאנחנו מפספסים את התמונה הגדולה. קחו ציונים, לדוגמה. רוב הדיון הנוכחי מתמקד בתדירות התעודות או באיזה ציון צריך לתת לכל דרגת הישגים מסויימת (למשל כמה חלק מהציון יתפוס הכנת שיעורי בית). מספר מחנכים מוטרדים מהאפשרות שיותר מידי תלמידים יקבלו 100.

מנקודת מבט אחרת, הבעיה האמיתית היא לא בניפוח ציונים, אלא בציונים עצמם, אשר מטבען חותרים תחת למידה. השערוריה האמיתית היא לא שיותר מידי תלמידים מקבלים ציונים טובים מידי, אלא שליותר מידי תלמידים גרמו להאמין שלקבל ציונים טובים היא הסיבה ללכת לבית ספר. ספציפית, מחקרים מראים שהשימוש בציונים מתקשר באופן מהימן לשלוש תוצאות.

הראשונה, תלמידים נוטים לאבד עניין במה שהם לומדים. ככל שהמוטיבציה לקבל ציונים טובים עולה, המוטיבציה לחקור רעיונות נוטה לרדת. השנייה, התלמידים מנסים ככל האפשר להתחמק ממטלות קשות. מטלות קשות יותר, בסופו של דבר, הן מכשול להשגת ציון מעולה. השלישית היא שרמת החשיבה של תלמידים מרשימה פחות. מחקר לאחר מחקר מראה שציונים מסורתיים משפיעים לרעה על יצירתיות ואפילו זכירת פרטים בטווח הארוך.

המידע לאושש את הממצאים האלה נגיש לכל מי שטורח לבדוק, והבעיות הפרקטיות שנוצרות כשנפטרים מציונים (כמו למשל לעזור להורים להבין אאיך זה עוזר לילדיהם) הן ברות פתירה לכל מי שמחויב למשימה. המחויבות הזאת, בכל אופן, צופנת בחובה חשיבה רצינית על הסיבות שבגללן אנחנו מעריכים תלמידים מלכתחילה.

אם אנחנו מעוניינים באיסוף מידע שיחזק את איכות הלמידה, תעודות מסורתיות הן נחותות באופן ברור לחלופות אותנטיות. לצערינו, ההערכה מונהגת לפעמים ממטרות שונות לחלוטין, כמו למשל להניע את התלמידים (כשציונים משמשים כגזרים ומקלות לאלץ תלמידים לעבוד קשה יותר) או למיין תלמידים (כשהכוונה היא לא לעזור להם ללמוד, אלא לדעת מי יותר טוב ממי). בכל מקרה, התוכנית נידונה לכישלון כבר בנקודת הפתיחה , לא בגלל שלא מצאנו את השיטה הנכונה אלא בגלל שיש משהו שגוי מיסודו במטרות שלנו.

מנהג מיון הילדים מבוצע לא רק על ידי ציונים (כשהדוגמה השערוריתית ביותר היא מתן ציונים על עקומה) אלא גם על ידי מבחנים פסיכומטריים. המבחנים האלה, כמו מבחן איווה המקיף לכישורים בסיסיים, לא מתכוונים לספר לנו האם ההוראה והלמידה היו משמעותיים. הם מתוכננים לא להעריך אלא לדרג, לפזר באופן מלאכותי את ציוני התלמידים. לא רק שהתוצאות מדווחות במושגים יחסיים (לעומת הערכה של היחיד לעומת בסיס קבוע), גם השאלות במבחנים אלה נבחרות עם מטרה זאת. מתכנני המבחן כנראה ויוציאו שאלות שרוב התלמידים יצליחו לענות עליהם נכונה. האם זה סביר שהתלמידים ידעו את התשובה בכלל איננו שייך. לכן, להשתמש במבחן כמו מבחן איווה על מנת למדוד איכות הוראה, כמו שהעיר המומחה וו. ג'יימס פופהם לאחרונה, "זה כמו למדוד את הטמפרטורה עם כפית."

למבחנים פסיכומטריים יש לרוב עוד כמה מגרעות כמו (א) הכנה ובדיקה הרחק מהכיתה, (ב) מבנה של בחירות מרובות (כדי שתלמידים לא ימציאו תשובות או יסבירו את דרכי החשיבה שלהם), (ג) תזמון (כך שמהירות עדיפה על חשיבה רצינית) ו (ד) ניתן בניסיון אחד מרובה חרדה.

כל המאפיינים האלה מייצגים בדיוק את ההיפך מהערכה משמעותית. אבל זה לא אומר שמבחנים אלה משוללים תוקף ממה שקורה בכיתה. נהפוך הוא, יש להם השפעה חריפה על הוראה, וכמעט תמיד לרעה. מורים מרגישים לחץ הולך וגובר לפנות זמן מלמידה אמיתית על מנת להכין תלמידים למבחנים האיומים האלה. חלק מהלחץ הזה נובע מערי הבירה במדינות, כמובן. אבל, מנהלני בתי ספר מחוזיים מוסיפים הרבה פעמים לנזק על ידי הוספת מבחנים, לפעמים אלה שאפשר הכי פחות להסיק מהם (מעצם היותם פסיכומטריים) ואלה שהכי הרסניים (כיוון שהמורים מוצאים עצמם מלמדים תוכנית לימודים פחותה אינטלקטואלית ומונהגת מבחנים). כל זה נעשה, מן הסתם, בשם הסטנדרטים הגבוהים ונטילת האחריות, אבל כמו שכל מורה טובה תגיד לך התוצאה המעשית היא שכל חיי הרוח נסחטים מהכיתות.

למעשה, גם חוקרים יכולים להגיד לך את זה. במחקר שנעה בקולורדו, כמה מורי כיתה ד' נתבקשו ללמד נושא מסויים. לכחצי מהם נאמר שלאחר מכן תלמידיהם יהיו חייבים "לעמוד בסטנדרטים" ולהצליח במבחן. שאר המורים, שקיבלו משימה זהה, פשוט הוזמנו "לסייע לתלמידים ללמוד." בסופו של דבר, כל התלמידים נבחנו. התוצאה: תלמידים בכיתות הסטנדרטיות למדו את המשימה פחות טוב.

למה? סיבה אחת היא שכשמורים מרגישים לחץ לייצר תוצאות, הם נוטים להעביר את הלחץ לתלמידים. זה בדיוק מה שנמצא במחקר שני, שנערך בניו יורק. המורים נעשו יותר שטלתנים, ולמעשה כמעט ולא נתנו הזדמנות לתלמידים להכווין את הלמידה שלהם. כיוון שאנשים כמעט אף פעם לא במיטבם כשהם מרגישים שמפקחים עליהם, הממצאים מהניסוי בקולורדו נראים הגיוניים: ככל שהמורים חושבים יותר על תוצאות מבחנים ו"להעלות את הרף", כך יורדים ביצועי התלמידים, שלא נדבר על ההידלדלות בחדוות הלמידה.

II. ההשלכות של לקיחת הדאגות האלה על מבחנים ותוצאות ברצינות הן ללא ספק עצומות. אבל אפילו הביקורת הזאת לא מגיעה לשורש הבעיה של מה ששגוי בגישה הנוכחית להערכה. הבעיה השורשית עוסקת בהבחנה בסיסית שנמצאת במרכזן של מספר עבודות בפסיכולוגיה חינוכית במספר העשורים האחרונים. זהו ההבדל בין ההתמקדות על כמה טוב אתה עושה משהו לעומת ההתמקדות על מה אתה עושה.

תדמיינו בית ספר שתמיד מדגיש את חשיבות הביצוע! תוצאות! הישגים! הצלחות! תלמיד שספג את המסר הזה יכול למצוא קושי בלהיסחף בכתיבת שיר או בניסיון לבנות טלסקופ. הוא יכול לדאוג לתוצאות כל כך, עד שהוא לא יהיה ממש עסוק בפעולה שמביאה לתוצאות האלה. שתי האוריינטציות האלה אינן מנוגדות לחלוטין, כמובן, אך בשטח הן מרגישות שונה ומובילות להתנהגויות שונות. בלי בכלל לדעת כמה טוב תלמידה הצליחה במשימה מסויימת או כמה חכמה היא אמורה להיות, אנחנו יכולים להגיד הרבה רק מלדעת האם היא מועסקת יותר בשכבות למידה או בדרגות הצלחה.

האם זה משפיע על מידת היעילות בהם לומדים התלמידים? ברור שכן. זה הגיוני לשבת איתם מידי פעם בפעם ולהבין מה הייתה מידת ההצלחה שלהם (ושלנו). אבל כשאנחנו עסוקים יתר על המידה בתוצאות, אנחנו מסיימים, באופן פרדוסקלי, עם תוצאות לא אידיאליות. במיוחד, הראיות רומזות שחמש תוצאות מטרידות נוטות להתלוות לאובססיה עם סטנדרטים ותוצאות:

1. תלמידים לומדים לראות בלמידה כמטלה. כשמעודדים תלמידים לחשוב כל הזמן כמה הם מצליחים בבית הספר, ההרוג הראשון הוא הגישה שלהם כלפי למידה. הם עלולים להתחיל לראות במטלות עצמן (הסיפורים, הפרוייקטים המדעיים ובעיות החשבון) כחומר שצריך לצלוח. אלה דברים שהם אמורים להיות טובים בהם, לא דברים שמרגש לחקור. התלמיד שדאגתו העיקרית היא להיות הכי טוב בכיתה, כנראה שידבוק במשימה, אבל עניין אמיתי בה או התרגשות מהרעיון עצמו של למידה מתחיל לעיתים קרובות להתנדף ברגע שהשגיות נהפכת לעיקר.

דבר זה קשור לתגלית של פסיכולוגים שהנעה פנימית והנעה חיצונית, נוטות להיות מנוגדות: ככל שאנשים מתוגמלים לעשות משהו, כך הם נוטים לאבד עניין במה שהם צריכים לעשות בשביל להשיג את הגמול. לכן, זה לא אמור להפתיע שכאשר אומרים לתלמידים שהם צריכים לדעת משהו למבחן, או באופן כללי שמשהו שהם עושים יחשב לציון, הם עלולים למצוא שהמטלה (או הספר או הרעיון) פחות מושכת לכשעצמה.

2. תלמידים מנסים להתחמק ממשימות מאתגרות. אם הרעיון הוא להצליח ולא להרחיב את החשיבה או לחקור רעיונות חדשים, אז זה הגיוני לחלוטין לתלמיד לעשות את מה שהכי קל. זה, אחרי הכל, ימקסם את סיכויי ההצלחה או לפחות ימזער את הסיכוי לכישלון.

מספר חוקרים בחנו את ההשערה הזאת. בצורה אופיינית לניסוי כזה, נאמר לילדים שהם הולכים לקבל מבחן. לחלק אומרים שהביצועים שלהם יעברו הערכה בזמן שאת השאר מעודדים לראות בזה כהזדמנות ללמידה. לאחר מכן לכל תלמיד ניתנת האפשרות לבחור מה מידת הקושי של המשימה שהוא רוצה לנסות. התוצאה תמיד זהה: אלה שנאמר להם שזאת "הזדמנות ללמוד" מוכנים יותר לאתגר את עצמם מאלה שכוונו לחשוב על כמה טובים הם יהיו.

זה נוח לנו להניח שילדים שמעגלים פינות הם רק עצלנים כי אז אלה הילדים שצריכים שצריך לתקן אותם. אבל אולי הם רק הגיוניים. הם הסתגלו לסביבה בה תוצאות, לא חקירה אינטלקטואלית, הן מה שקובע. כשבתי ספר משתמשים בציונים המסורתיים, או יותר גרוע, כשהם מוסיפים הצטיינויות ותמריצים אחרים להגביר את חשיבות הציונים, הם ללא מודע מרפים את ידיהם של תלמידים מלאתגר את עצמם כדי לראות למה הם באמת מסוגלים. זה כמעט אירוני להכאיב: אנשי חינוך ורפורמטורים מתלוננים נואשות שילדים בימינו רק מחפשים אחר הדרכים הקלות… בזמן שהם עצמם יוצרים דגש על ביצועים ותוצאות שמובילים באופן ברור לאותה התוצאה.

3. תלמידים נוטים לחשוב פחות לעומק. המטרה של חלק מהתלמידים היא לרכוש מיומנויות חדשות, לגלות דברים על העולם, להבין מה הם עושים. כשהם לוקחים ספר ליד, הם חושבים על מה שהם קוראים, לא על כמה טוב הם קוראים. פרדוקסלית, התלמידים שהוציאו מחשבות על הצלחה מראשם, הם בעלי סיכוי טוב יותר להצליח. הם מעבדים מידע בצורה עמוקה יותר, סוקרים דברים שהם לא הבינו בפעם הראשונה, יוצרים קשרים בין מה שהם עושים עכשיו לבין מה שהם למדו קודם לכן, ומיישמים יותר אסטרטגיות כדי להבין את הרעיונות שהם פוגשים. כל זה הודגם אמפירית.

מנגד, תלמידים שהונחו להתמקד במציאת התשובה הנכונה או בקבלת ציון טוב במבחן נוטים לחשוב בצורה יותר שטחית. תחשבו רק על אחד מעשרות המחקרים שנעשו על שאלה זאת, שעניינה ביכולת להעביר הבנה, כלומר, לקחת משהו נלמד ולישם אותו על מטלה חדשה או שאלה אחרת. כאשר קבוצה של תלמידי כיתה ח' הייתה אמורה להתחיל יחידת לימוד בת שבוע במדעים, חוקרים מדדו האם כל תלמיד מעוניין יותר בהבנה או בהצלחה. כשנגמרה יחידת הלימוד, התלמידים נבחנו ביכולתם להשתמש במידע החדש שלה. בלי קשר אם הם קיבלו ציון גבוה או נמוך במבחנים קודמים, התלמידים מוכווני ההצלחה פשוט לא הצליחו טוב כמו מוכווני הלמידה.

4. תלמידים עלולים להתפרק כשהם נכשלים. אף אחד לא מצליח תמיד, ואף אחד לא יכול ללמוד ביעילות בלי לעשות טעויות או למתוח את הגבול שלהם. זה חשוב, לכן, לעודד גישה בריאה כלפי כישלון. ככלל, זה בדיוק מה שנוטה להיות לתלמידים שהמטרה העיקרית שלהם היא למידה: כשהם עושים שגיאה הם רואים בתוצאה כמידע שימושי. הם מגלים מה היה שגוי ואיך לתקן את זה.

לא כך עם התלמידים שמאמינים (לעיתים קרובות כי כך נאמר להם מפורשות) שהמטרה היא להצליח, או אפילו להיות יותר טובים מאחרים. הם נראים בסדר כל עוד הם מצליחים, אבל ברגע שהם נתקלים במשוכה הם עלולים לראות בעצמם ככישלון ולהתנהג כאילו הם חסרי אונים לעשות משהו בנידון. אפילו מעידה זמנית יכולה לבטל את כל ההצלחות הקודמות שלהם. כשהרעיון הוא לא לנסות להבין איך דברים עובדים אלא להוכיח כמה טוב אתה, זה קשה הרבה פעמים, להתמודד עם משהו שהוא פחות מטוב.

תחשבו על התלמיד שנהיה תזזיתי כשהוא מקבל 92 במקום ה 100 הרגיל שלו. אנחנו בדרך כלל חושבים שהבעיה בתלמיד ומסיקים שתלמידים כאלה פשוט קשים מידי עם עצמם. אבל ההבחנה בין "מה אני עושה" לבין "כמה טוב אני עושה" יכולה לתת לנו עדשה חדשה לראות דרכה מה באמת קורה פה. לכן, על מנת להרגיע תלמיד כזה ולהגיד לו ש"92 זה עדיין ציון טוב" או שהוא "יצליח טוב יותר פעם הבאה" לא רק מפספס את הנקודה, הוא גורם לדברים להיות יותר גרועים יותר בחיזוק העובדה שמטרת בית הספר היא לא לחקור רעיונות, אלא לנצח.

5. תלמידים מעריכים יכולת יותר ממאמץ. איך אנחנו מגיבים כשתלמיד מקבל 100 בבוחן? רוב המורים וההורים מתייחסים לזה כאל חדשות שצריך לחגוג. אלה שקצת יותר חושבים, לא בהכרח מרוצים. דבר ראשון, הם יהיו מודאגים מגישת "צרור העובדות" להוראה והערכה שעלולה להשתקף משימוש בבחנים מסורתיים. אפילו תלמידים מצליחים לא מקבלים שירות טוב מהוראה שכזאת.

אבל כשמשתמשים בשיטות הערכה אחרות, משקיפים חדי עין יקלטו שציון התלמיד פחות חשוב מהסיבה שבגללה הוא חושב שהוא קיבל את הציון הזה. בואו נשאל איך תלמיד עשוי להסביר את הצלחתו במבחן. אפשרות אחת היא השקעה: הוא התאמץ, למד, עשה כל מה שהוא יכול כדי ללמוד את החומר. אפשרות שנייה היא יכולת: אם תשאל אותו איך הוא קיבל מאה הוא עלול להגיד (או לחשוב), "טוב, כנראה שאני פשוט חכם". תשובה נוספת היא מזל: הוא מאמין שהוא ניחש נכון את התשובות או שפשוט היה לו יום טוב. לבסוף, הוא עלול להסביר את התוצאה במושגים של קושי המטלה, במקרה הזה, העובדה שהמבחן היה קל (שימו לב שבאותם ארבע סיבות עלול להשתמש תלמיד על מנת להסביר את ה 23 שלו באותו בוחן, לא התאמצתי מספיק, אני פשוט טיפש, היה לי מזל רע, הבוחן היה קשה.)

איזה סיבה מבין הארבע האלה להצלחה (או חוסר הצלחה) אתה מעדיף? באיזה אתה מעדיף לראות תלמידים משתמשים להסביר את הביצועים שלהם בבית הספר? כמעט כולם יצביעו עבור מאמץ. זה ניבוי טוב לעתיד כשילדים מייחסים ציון טוב למידת ההשקעה בה הם התכוננו למבחן. על אותו משקל, אלה שמייחסים ציון נמוך לחוסר התכוננות למבחן נוטים לראות בכישלון כמשהו נמנע. אז הנה שורת המחץ: כשתלמידים מוכוונים להתמקד בכמה טובים הם בבית הספר הם נוטים להסביר את הביצועים שלהם לא בכמה הם ניסו אלא בכמה חכמים הם.

חוקרים הראו שתלמיד מוכוון ביצועים (איך הולך לי? האם הציונים שלי גבוהים מספיק? האם אני יודע את התשובה הנכונה?) נוטים לפרש את השאלות האלה "במונחים של כמה יכולת יש לי והאם היכולת הזאת מספיקה על מנת להצליח", כמו שהסבירו הפסיכולוג החינוכי קרול דווק ועמיתו. במחקרים על תלמידים מתקדמים אקדמית, למשל, ככל שהמורים הדגישו קבלת ציונים טובים, התחמקות מטעויות ולהיות באותה רמה עם השאר, כך התלמידים נטו יותר לשייך ביצוע רע לגורמים שמחוץ לשליטתם, כמו חוסר יכולת. כשגורמים לתלמידים לחשוב כל הזמן על איך הולך להם, הם נוטים להסביר את התואצה במושגים של מה הם במקום כמה הם ניסו.

מחקרים הראו גם שמתבגרים שמסבירים את ההישגים שלהם במושגים של החוכמה שלהם נוטים לחשוב פחות עמוק ומחושב על מה שהם לומדים מאילו שנמשכים לרעיון המאמץ. כדומה, תלמידי יסודי שמייחסים כישלון ליכולת סביר שיקראו פחות טוב. ואם מעודדים ילדים לחשוב על עצמם כחכמים כשהם מצליחים, ביצוע גרוע במשימה עוקבת יוריד מערך הצלחתם למרות שאין לכך אותה השפעה על ילדים אחרים.

התולדה של כל זה היא שהאמונות על חוכמה והגורמים של הצלחה אישית משמעותיים ביותר. הרבה פעמים הן משפיעות יותר מאשר מידת הביטחון של התלמידים בעצמם, או היכולת האמיתית שלהם או כמה הם קיבלו במבחן בשבוע שעבר. עם, כמו המעודדים לסטנדרטים נוקשים יותר, אנו מסתכלים רק על השורה התחתונה, רק על תוצאות המבחנים והמיונים, סופינו יהיה שנתעלם מהדרכים בהם התלמידים מצדיקים את התוצאות. ואם אנו גורמים לילדים לחשוב רק על איך לשפר את השורה התחתונה, הם עלולים להצדיק את התוצאות בדרך הכי פחות מועילה.

אם כל זה נראה רדיקלי, זה כך. בפירוש המקורי, במובן הלטיני של המילה רדיקלי, שמשמעו "מהשורש". אכן, מחקרים עדכניים מעלים שאלות שורשיות, שכוללות את האפשרות שהבעיה במבחנים לא מוגבלת רק לתוכן שלהם. אלא, הנזק מגיע מתשומת לב מוגזמת לתוצאות. אפילו המדידה הכי חסרת פניות, מתוכננת בקפידה ו"אותנטית" לגבי הידע של תלמידים יכולה להיות מטרידה, פסיכולוגית, אם עניין גדול מידי נעשה על איך הלך לתלמידים, וכך להוביל אותם (ואת המורים שלהם) לחשוב פחות על למידה ויותר על תוצאות מבחנים. כמו שמרטין מאהר וקרול מידג'לי מאוניברסיטת מישיגן סיכמו, "דגש רב מידי על הערכה יכול למעשה לחתור תחת החתירה למצויינות." זה נכון ללא קשר לאיכות ההערכה. מבחנים גרועים פשוט מכפילים את הנזק.

רוב הזמן בהם נמצאים התלמידים בית הספר, בייחוד תלמידים צעירים אבל ניתן לטעון שגם מבוגרים יותר, הם צריכים לחשוב, לכתוב ולחקור בלי לדאוג כמה הם טובים. רק מידי פעם יהיה הגיוני למורה לעזור להם לתת את הדעת למידת הצלחתם ולמה הם יכולים לשפר. בהזדמנויות אלו, ההערכה יכולה ואמורה להתבצע ללא שימוש בציונים מסורתיים ומבחנים סטנדרטיים. אבל רוב הזמן, התלמידים אמור להיות שקועים בלמידה.

לחקירה מפורטת יותר על ההבדל בין הדגשת ביצועים (תוצאות) ללמידה, וכמו כן לאזכורים למחקרים הרלוונטים, קראו את פרק 2 ב"החינוך שילדינו ראויים לו".

אלפי קוהןאלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.

____________________

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.