אלפי קוהן

ממה מורכב הורה נהדר

ממה מורכב הורה נהדר

רמז: זה לא נוגע אליכם

פורסם ב 21 לאפריל ב The Homework Myth

אם החלטת שיהיה לך ילד, זה כפי הנראה בגלל שרצית להיות הורה וציפית שהחוויה תהיה מספקת. עשית את זה למען עצמך. אבל הגעת הילד דורשת שינוי רדיקלי. עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות דברים בשבילו או בשבילה. יותר מכך, אתה צריך לשים לב לעובדה שילדך הוא ישות שונה עם נקודות מבט והעדפות שונות.

זה אולי נשמע ברור, אבל יש הורים שמשתמשים בילדיהם כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלהם, ונראה שהם לא מודעים לכך. אם נאמר זאת זאת במושגים חיוביים, נוכל להגיד שהורות איכותית מוגדרת על ידי שלושה מאפיינים קרובים: (1) מודעות שחווית הילד את העולם היא לרוב שונה משלנו. (2) יכולת להבין את טבע ההבדלים האלה, לדמיין את נקודת מבט הילד ולהקשיב לצרכים שלו או שלה. (3) מוכנות לנסות למלא את הצרכים ולא לעשות רק מה שטוב לך.

כל אחד מאלה קשה יותר לאנשים מסויימים מאשר לאחרים. אלה שנגועים בספקות עצמיים לגבי הערך העצמי שלהם עלולים להיות כל כך שקועים בקבלת מה שחסר להם, פסיכולוגית, שנהיה להם בלתי אפשרי להתמקד בילדיהם או אפילו לראות אותם כמו שהם באמת (או כמו שהם לא).

אבל זה לא רק קשור להבדלים בין הורים. סוגיות זהות משוחקות בצורות שונות לפי המצבים שאנו נקלעים אליהם. לדוגמה, כשאנחנו בחוץ, ואנשים יכולים לשפוט את יכולות ההורות שלנו, יש סיכוי רב יותר שנגיב למה שאנחנו מפרשים כהתנהגות לא נאותה של ילדינו בעזרת יותר מידי שליטה ומעט מידי אהבה וסבלנות. כשילד מתפרץ בסופר, אפילו ההורה הכי טוב צריך מאמץ מיוחד כדי לזכור שמה שמשנה הוא האתגרים שהילד עומד בפניהם, לא הצורך שלנו להראות כשיר בעיניהם של זרים. [1]

לא כל מי שטרוד בצרכים שלו או שלה מתאים לסטראוטיפ הסמכותי, הורים מענישים שלא מאפשרים שום סימן של אי-ציות. למעשה, אנשים מסויימים שמזועזעים מהמסורת הנוקשה גאים מאוד בתשומת הלב הקיצונית שלהם לילדיהם. ההנחה שלהם היא שככל שאתה עושה יותר לילדיך, כך ההורות שלך טובה יותר.

אבל זה לא בהכרח נכון. הורים מסויימים שמקריבים הכל למען ילדיהם, שנראה שכל חייהם סובבים סביבם, יוצא שהם די נרקיסיסטים. נראה שהמשפחה מתרכזת בטובת הילד, אבל למעשה משתמשים בילד כדי לספק את צרכיהם של ההורים.

ילדים עלולים להרגיש שהתפקיד שלהם הוא לרצות את ההורים, להרגיע אותם, לתת להם הרגשת מסוגלות. לפעמים מעודדים ילדים בעדינות לספק להוריהם מה שהם לא מקבלים מבן או בת הזוג שלהם (או אפילו מעצמם), ואולי לספק חברות כמו-מבוגרת. הילד עלול להיות מכוון להפוך לחבר, אולי אפילו הורה, להורה. כל זה יכול להתרחש מבלי שמישהו יבין מה קורה. אבל בלי קשר אם הילד מצליח להבין איך להפוך למה שההורה רוצה או לא, התוצאה היא שהתפתחות הילד עלולה להתעוות בגלל שצרכי המבוגרים לקחו את הבמה המרכזית.

*

במקום לראות נטייה להורות טובה (או כמעט לכל דבר) כמשהו שיש לך או שאין לך, אולי נגיד שזה לוקח לחלק מהאנשים מאמץ להגיע לרמת מיומנות שמגיעה לאחרים בקלות. יש לי חוש כיוון גרוע, למשל, אבל זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להבין איך להגיע לאיפה שאני נוסע. לכן, סוג ההורה שמתפתה להגיד לילד שלו, "קר לי. לך לשים סוודר" (לפי הדוגמה ההומוריסטית לתסמונת הקלאסית), אולי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם, "ילדתי היא לא אני. יש לה תחומי עניין שונים. רק בגלל שאיקס משמח אותי, או מעציב, לא אומר שתהיה לו אותה השפעה עליה."

זה החלק הראשון בניסוח שלושת השלבים שהזכרתי קודם: להיזהר לא לבלבל בין זהות הילדה לשלנו. החלק השני הוא להבין מי היא הילדה, מה היא מרגישה, איך עובד המוח שלה, למה היא עושה מה שהיא עושה. זה מזמין אותנו לעסוק במה שהפסיכולוגים קוראים לו "לקיחת פרספקטיבה": לצאת מחוץ לעצמינו כדי לדמיין איך הדברים נראים למישהו אחר. השאלה היא לא רק "איך אני ארגיש אם מישהו היה עושה לי את זה?" אלא "איך הוא מרגיש לגבי מה שעשו לו?" זה לא רק לשאול איך זה להיות בנעליו, אלא איך זה מרגיש עם הרגליים שלו.

שלושה מחקרים שונים, כל אחד ממדינה שונה וכולם פורסמו במקרה באותה שנה, מאמתים את חשיבות התכונה הזאת. קבוצה של חוקרים הולנדים מצאה שאחד הגורמים החשובים ביותר בחיזוי איכות ההורות היה מידת ההבנה של הצרכים ותחומי העניין המיוחדים לילדים, ביחד עם הנכונות לקחת בחשבון שנקודת המבט הזאת שונה משל ההורה. חוקרים קנדיים גילו שלהורים שהיו טובים יותר ביכולתם "לקלוט במדויק את מחשבות ורגשות הילדים (הנערים) שלהם בזמן מחלוקת" היו פחות מחלוקות – או לפחות החלטות מספקות יותר במחלוקות שכן התרחשו. ומחקר מארצות הברית על משפחות עם ילדים עד גיל 3 הראה שהורים ש"הצליחו לסגל את נקודת המבט של הילד" היו יותר קשובים לצרכים שלו או שלה כתוצאה מכך.

החלק השלישי במודל הקטן שלי מורכב מלפעול לפי מה שאנחנו מבינים על עולמו הפנימי של הילד, וזה בתורו, מצריך מחוייבות להיות פחות מרוכזים בעצמנו. זה לא אומר להביא לילד כל מה שהוא מבקש, או לעסוק בהקרבה עצמית בלתי פוסקת (שבאופן פרדוקסלי, עלולה להגיד שההורה משתמש במסירות מוגזמת כדרך להוכיח משהו לגבי עצמו), אלא פשוט להיות הורה דואג וקשוב. כמו שגילה מחקר אחר, הורים שנוטים לחשוב בעיקר על הצרכים והמטרות שלהם נוטים לקבל את ילדיהם פחות מאלה שדואגים לצרכי הילדים שלהם או לצרכי המשפחה בכללותה.

בקיצור, ההורים הטובים ביותר מכירים בצרכים של ילדיהם (כשונים משלהם), לומדים כל מה שהם יכולים על הצרכים האלה, ומחוייבים למלא אותם ככל האפשר. ואלה מאיתנו שנאבקים כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן… מנסים להראות שצריך להאבק כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן.

—————————–

חלק ממאמר זה פורסם לראשונה בספרו של אלפי קוהן Unconditional Parenting: Moving from Rewards and Punishments to Love and Reason לעוד, אנא גשו ל www.unconditionalparenting.com

הערות

1. קחו בחשבון כמה ממה שאנחנו עושים עם ילדינו מונע מדאגות לגבי איך שניתפס על ידי מבוגרים אחרים. מבוגר מביא משהו לילד שלנו ואנחנו אומרים: "אתה יכול להגיד תודה?" – כביכול פונים לתינוק אפילו שברור שהוא לא יכול להגיד תודה או אולי אפילו צעיר מכדי להבין מהדוגמה שלנו. מה שאנחנו באמת עושים הוא לדבר דרך הילד שלנו אל המבוגר, כדי להראות שאנחנו יודעים מה התגובה המנומסת ושאנחנו יודעים מה הדרך הנכונה לגדל ילדים. אנשים בחברה שלנו עלולים הרבה יותר להאשים הורים על מעט מידי שליטה מאשר יותר מידי – ולאשר ילדים בגלל שהם "מתנהגים כיאות" מאשר בגלל שהם, נגיד, סקרנים. אז כשאתה מצרף את חרדת ההורים משפיטה עם הכיוון הסביר של השיפוט, אתה מקבל מסקנה לא מפתיעה: יש סיכוי רב יותר שנשתמש בטקטיקות של כפייה, ונהיה מוטרדים מהצורך בשליטה על ילדינו, כשאנחנו מחוץ לבית. כמו שנכון בהרבה פחדים אחרים, זה יכול לגרום לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שלדכא ילדים בגלל הפחד של מה שאחרים יחשבו עלינו עלול ליצור בדיוק עוד מסוג ההתנהגות שאנחנו לא רוצים שאף אחד יראה.

2. Jan R. M. Gerris et al., “The Relationship Between Social Class and Childrearing Behaviors: Parents’ Perspective Taking and Value Orientations,” Journal of Marriage and the Family 59 (1997): 834-47; Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Conflict Outcome as a Function of Parental Accuracy in Perceiving Child Cognitions and Affect,” Social Development 6 (1997): 76-90; Grazyna Kochanska, “Mutually Responsive Orientation between Mothers and Their Young Children,” Child Development 68 (1997): 94-112.

3. Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Parenting Goals as Organizers of Responses to Parent-Child Disagreement,” Developmental Psychology 34 (1998): 465-79. Those who habitually put their own needs first were also more likely to believe that their children’s misbehaviors were deliberate and rooted in their nature or personality rather than emerging from a particular situation.

————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.