ג'אן האנט

החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר

החשיבות הקריטית של שנות הילד הראשונות: תינוק מדבר

נכתב על ידי ג'אן האנט

הסטטיסטיקות אומרות שמשהו השתבש בעולמינו. היקף גדל והולך של חולי חברתי, והתרבות מהירה של ספרי עזרה עצמית וטכניקות ריפוי בשביל "לטפח את הילד הפנימי" מעידות על העובדה העצובה שאיבדנו את דרכנו בגידול ילדים.

זה תלוי בנו כהורים – למרות המגבלות האישיות שלנו – לתת לילדינו התחלה טובה בחיים: לעזור להם להיות מבוגרים מלאים, בריאים נפשית שמסוגלים לאהוב ולסמוך על אחרים. הפילוסוף בלז פסקל כתב ש"האוקיינוס מושפע מחלוק נחל." רצוי שילדינו יהיו כמו חלוקי הנחל המביאים גלי אושר, לא עוד צער וסבל.

חשיבה עכשווית על כישלוננו למלא את הצרכים של ילדינו מצביעה על חשיבות השנים הראשונות של הילדות, ומבהירה ששלוש השנים הראשונות הן הקריטיות ביותר. מה אנחנו צריכים לעשות כדי להבטיח שלילדינו יהיה הסיכוי הטוב ביותר להפוך לבריאים ומאושרים – כמו שמגיע להם? תקחו בחשבון מה חבר בקבוצת הגיל הזאת עלול להמליץ לנו – אם רק יכל לדבר.

אני בן 11 חודשים. אני עדיין לא יכול לדבר, אז כשאני רעב, עייף, רטוב, בודד, חולה או שכואב לי, אני בוכה. זאת הדרך היחידה שבה אני יכול לידע את ההורים שלי שמשהו לא בסדר.

אם מתעלמים מהבכי שלי, כל מה שקורה הוא שהצרכים שלי מתעצמים – אני נהיה אפילו יותר אומלל. יתרה מזאת, אני צריך להתמודד עם העובדה שכנראה לאף אחד לא אכפת ממני. אני בטוח שאמא הייתה מרגישה אותו דבר אם היא הייתה בוכה ואבא היה מתעלם ממנה. להאמין שלאף אחד לא אכפת ממך זאת מחשבה הרסנית ביותר.

כשמתעלמים מהדמעות שלי, אני מתחיל להאמין שלא משנה כמה חזק אבכה, ולא משנה מה הבעיה, אף אחד לא יבוא. אם אף אחד לא יבוא, אני חוששש שאני אמות, כי אני עדיין לא יכול למלא את הצרכים שלי. אתם רואים, אין לי שום תפיסת זמן, ושתי דקות הן נצח בשבילי.

לפעמים אני מפסיק לבכות – אבל אני לא לומד על סבלנות – אני לומד על ייאוש. כשאני מפסיק לבכות, זה אומר שאיבדתי כל תקווה להיות נאהב שוב, וכל מה שאני מרגיש הוא חוסר אונות ודכדוך. אני חושש שלעולם לא אלמד לתקשר במילים אם לא מרשים לי לתקשר בבכי. ואני חושש שאם אני מרגיש את התסכול הזה יותר מדי פעמים, אני אסגר ולא ארגיש יותר שום דבר.

זה באמת יכול להיות מבעית לחשוב שאף אחד לא דואג לי מספיק כדי לענות על הצרכים שלי. למעשה, כשמתעלמים מהבכי שלי, אני מתחיל לחשוב שהעולם הוא מקום רע, ואני חושש שזה יגרום לי להשקפת עולם שלילית ואנוכית. אבל כשעונים על הצרכים שלי, אני מרגיש אהוב ובטוח מספיק כדי להחזיר את האהבה הזאת לאחרים, ובסוף הדרך גם לילדים שלי. אני רוצה להפוך לאדם אוהב ודואג, אבל איך אני אלמד להיות כזה אם אני לא רואה דוגמאות לכך?

אני נהיה ממש בודד אם מפרידים אותי מההורים שלי. למשך תשעה חודשים, אמא שלי ואני היינו בלתי נפרדים, והרגשתי כל כך הרבה אהבה בתוכה. היא הייתה כל מה שהכרתי כשהגעתי לכוכב המוזר הזה. יקח לי זמן מה – אולי שלוש שנים או יותר – לפני שחוש האמון שלי יתבסס ואהיה מוכן לבלות פרקי זמן ממושכים עם אחרים הדואגים לי. ככל שאני מרגיש יותר בטוח עכשיו, כך הזמן הזה יגיע מהר יותר. אם יכריחו אותי להתמודד עם הפרידה הזאת לפני שאני מוכן, ייקח לי הרבה יותר זמן. למעשה, אולי לא אגיע לעולם לרמת הבגרות שאני מקווה להגיע אליה גם כשאהיה כבר מבוגר.

בלילה אני ישן ליד ההורים שלי. להיות מסוגל לגעת בהם במהלך שעות הלילה החשוכות זאת הדרך היחידה שלי לדעת שהם לא נעלמו. יש עוד סיבות לרצות אותם קרובים: הקרבה שלהם עוזרת לווסת את קצב פעימות הלב, לחץ הדם, טמפרטורת הגוף ומחזורי השינה שלי, והנשימה שלהם מווסתת את הנשימה שלי.

אני אוהב לינוק. חלב אם הוא האוכל הכי טוב בשבילי. הוא מכיל חומרים חשובים, שלא נמצאים בתחליף, שיעזרו לי להיות בריא לאורך שנים. כשאמא מניקה, היא מפרישה הורמון שגורם גם לה להיות שמחה. והכי טוב הוא שהנקה משאירה אותי ואת אמא קרובים.

אין לי שום רצון לנצל את ההורים שלי. אני אוהב אותם מעומק לבי. אני פשוט מבקש את אותו הטיפול שניתן לתינוקות במשך אלפי שנים עד רק לאחרונה. אם ממלאים את הצרכים שלי, אני אהיה חופשי להדגים את כל האהבה והאמון שנולדתי איתם. כל מה שאני רוצה הוא לבטא את האהבה הזאת בשלמותה.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby