שרה שמידט

הפרדת גילאים

הפרדת גילאים

כשהתחלנו להחשיב את עצמנו כאנשי חינוך ביתי, בתי הייתה בת 4, והיו לי עשרות סיבות למה אנחנו בוחרים בדרך הזאת. למעשה, נראה שבחרנו בה לפני שהודבקה לה כל תווית. אבל חברה ומחנכת חופשית העלתה את הרעיון שבתי הספר המסורתיים אוכפים את המנהג המאוד לא טבעי של הפרדת גילאים, וכששמעתי זאת לראשונה, חשבתי שזה נשמע קצת מוזר.

"טוב, בסדר", חשבתי, "אבל האם זה לא הגיוני שהיא תשחק עם ילדים בגיל שלה?" כמו כל דבר אחר בחיי, התשובה נגלתה בפשטות בחיי היום-יום שלנו.

התחלתי להבחין איך הבת שלי לומדת מאדם בגיל העמידה במכולת או מתינוק שביקרנו. ההבנה שפעם, כחיות חברתיות, גידלנו את ילדינו בסביבה של קהילה קולקטיבית, שחיינו וגדלנו עם שכנינו – אולי אפילו למדנו אצלם מקצוע או טיפלנו בתינוקותיהם, בחלשים או במבוגרים – הבהבה במוחי, ושוב, כמו כל דבר אחר בחיי, התחלתי לראות את זה בכל מקום.

תינוק זורק את המוצץ שלו אצלנו בבית. הוא מורם בזהירות ומוחזר אליו עם חיוך, וילדתי הקטנה לומדת במהרה שזה משחק שהיא משחקת עכשיו עם התינוק. בת השנתיים שעשינו לה בייביסיטר בקיץ היא שיעור מהיר בשיתוף בשביל הילדה שלי, כמו גם שיעור בעזרה ולימוד. אחרי שלימדנו אותה להיות נחמדה לחתולים ולהתרחק מארגז החול שלהם, עכשיו היה זה תורה להדגים את המושגים האלה – וללמוד אותם יותר לעומק.

מוות וגסיסה היו שיעורים שנלמדו בכנות ממותם של אהובים, משיחות על פנים קמוטות וציוד רפואי שנשאו הזקנים. כך גם היו הסיפורים של ימים עברו, בהם הרדיו תפס את מקומו הבולט של הטלוויזיה, מכונות כביסה היו מתקנים עתידניים, וידעת בדיוק מאיפה הגיעה ארוחת הערב שלך, כי היא הגיעה בדרך כלל מהגינה. פיית העץ הקטנה שלי, באופן טבעי, רוצה עכשיו חווה משלה ולשדרג את החלקה הזעירה שלנו לגינה מרהיבה שתספק את ארוחותינו. הכנו בעצמנו חמאה, לחם ומאכלים אחרים בהשראת סיפורים כאלה, אותם היא אוכלת בהנאה וגאווה.

חיוניות הנעורים והשאיפה הטכנולוגית של הדורות המתקדמים גם הם לא פסחו על הבת שלי. הדודות והדודים שלה שיתפו את התלהבויותיהם איתה – בין אם זה לארגן את הטלפון החדש, לתכנת, לצלם או לשיר למיקרופון. לאותם מומחי-סייבר יש עוד הרבה דברים לשתף איתה, החל מאהבה לטולקין או הבייסבול של קבוצת הקרדינלס ועד טיול בשבילי מיזורי בחיפוש אחרי מאובנים וצפרדעים.

כשאני רואה אותה מתגנבת בין צלליהן של קבוצת נערות מתבגרות אותן היא מעריצה באחת מקבוצות החינוך הביתי שלנו, אני לא יכולה שלא לחייך. אמנם היא מחקה את התנועות והמחוות שלהן, אך גם הן מחקות אותה בתורן, כשהן משחקות את המשחקים הדמיוניים שלה בלי המודעות העצמית שיש להרבה נערות בגילן. הן לא מנידות עפעף כשהיא מבקשת לבנות טירה לקליפת הבננה שלה, לטחב, למקלות או לכל מה שהיא יכולה למצוא במגרש המשחקים, וכשהיא רוצה לשחק בפולשים מהחלל או מתקפת מפלצות הן נוהמות ורודפות אחריה בהתלהבות השווה לזו שלה.

אני נוטה להאמין שאותם אנשים לומדים באותה מידה מפיית העץ שלי כמו שהיא לומדת מהם.

כשאני מונה את הברכות שלי, החופש לחיות ללא בית ספר נמצא גבוה ברשימה שלי, שוב ושוב. אני לא יודעת כמה מאותם מושגי חיים מדהימים, כמה מאותן חוויות ססגוניות, היא הייתה משיגה מישיבה בכיתה לצד אותם ילדים באותם הגילאים במשך 12 שנים. אני הרבה פעמים מרגישה שהיא יודעת כל כך הרבה יותר ממני בגילה שאני מוצאת את עצמי מרחמת על הילדה שהייתי – מפחדת, מרוחקת, ילדה יחידה שהתרגלה להיות עם מבוגרים ונערים. אותה ילדה יכלה לשגשג בסביבה של חינוך חופשי, כמו שאני מאמינה שיכולים גם הרבה ילדים אחרים.

אבל אין לי מה לרחם על אותה ילדה, כי היא גדלה ובחרה לנהוג על פי תשוקותיה, לחיות בצורה אותנטית ואוהבת. היא בורכה בילדה שיכולה לקבל הרפתקאות שכאלה משלה, שיכולה כבר עכשיו להרגיש בנוח בחברת תינוק או מבוגר, וכל מה שביניהם.

אפילו אם כל הסיבות שבגללן בחרנו בחינוך חופשי היו יוצאות בפתאומיות מהמשוואה, האם הסיבה הזאת לא מספיקה על מנת לבחור בחינוך חופשי?

—————————————————————————————————————–

שרה שמידטשרה שמידט היא כותבת, אמנית, אקטיביסטית ואמא בחינוך חופשי. חיה במיזורי. היא כתבה מאמרים לעשרות אתרים, בלוגים, מגזינים וארגונים ללא מטרות רווח. היא אוהבת מיתולוגיות, פנטזיה וספרים לבני הנוער, ובאופן כללי לעשות בלאגן עם המשפחה שלה. כנסו לבלוג שלה ב: https://sarajschmidt.wordpress.com

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

5 תגובות בנושא “הפרדת גילאים

  1. ילדים שיש להם אחים, במילא גדלים בקבוצה רב גילאית. ואין ספק שזה תורם לכולם, גם לקטנים וגם לגדולים. 4 הילדים שלי אמנם למדו בבית ספר, בקבוצת הגיל שלהם, אבל בבית היו הפרשי גילים גדולים בין הילדים ואני יודעת שכולם נתרמו ולמדו אחד מהשני.

  2. עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי.

    מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים.

    מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

    כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים עשרה ובני שמונה עשרה וכל מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע עשרה.

    העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

    כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

    וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית הספר פוגשים את עירוב הגילים.

    וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש עשרה.

    וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית הספר, זה היה בחטיבת הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

    הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

    הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

    הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר — בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי סוף עם הזאטוטים.

    וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

    ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

    כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים — ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

    למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא:

    עץ האלון
    מאת: חנה גרינברג

    בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה עשרה שנה — מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה.

    ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה.

    יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי.

    שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

    כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

    [ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי ( http://www.sudval.org/ ), מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית הספר סדברי ואלי, 1987. ]

סגור לתגובות.