וונדי פריסניץ

מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

נראה שיש התפוצצות אוכלוסין של שבלולים בשכונה שלנו השנה. מעכתי עשרות מהם בטעות בהליכות היומיות שלי. בוקר אחד, ראיתי ילד קטן שהלך לבית הספר עם אמא שלו. הוא התלהב מהקונכיות שנעות באיטיות על המדרכה ושאל שאלה אחרי שאלה. אמו, בניסיון להגיע ליעד שלהם בזמן, אמרה לו שהוא בעצמו שבלול ומשכה אותו בזרוע כדי שיתחיל לזוז. רוב הסיכויים, שבמערכת השעות שלו היום יש "מדעים". יש גם סיכוי גדול שהשיעור יכלול שינון של חלקים של חיה מסוימת או שכפול מדויק של התוצאות של ניסוי מדעי שאחרים כבר עשו. סקרנות תיקח יותר מידי זמן.

אם לילד יש מזל, השבלולים יהיו שם כשהוא יצא לחופשה בקיץ. אם יש לו אפילו יותר מזל, לא רשמו אותו מיד לקייטנה, שגם אליה יהיה צריך למהר.

כשמאפשרים לילדים להיות חופשיים ולחיות בקצב שלהם, הם מדענים טבעיים. מהיום בו הם נולדים, המוח שלהם מחפש ושואל שאלות. הם תמיד בודקים, חוקרים, מנסים, עושים בלגן, לוקחים סיכונים, טועים ומנסים שוב – עוסקים במדע. כמו שכתבה אליסון גופניק בספרה The Scientist in the Crib (המדען בעריסה), המוח של ילדים מתחרה בטבעיות בזה של מדענים. יש ילדים ואנשים צעירים שיתעניינו גם במדעים הרשמיים. הם עשויים בשלב מאוחר יותר לחפש תגליות שגילו אחרים, ללמוד את התיאוריות והטבלאות, ליישם את המידע ולבנות את הידע שלהם עליהם. אבל שני דברים עלולים לכבות את סקרנותם בקשר לאיך שהעולם עובד ולהשיל מתוכם את המדען: לזרז אותם ולחייב אותם ללמוד מדעים.

למעשה, שני הדברים האלה לבדם, יכולים להפסיק את רוב הלמידה האמיתית. ברגע שסקרנותו הפנימית של הילד מופרעת על ידי זירוז, כל סיבה ללמוד מדעים הופכת להיות חמקמקה. ואז, אנחנו נשארים עם המקצוע האקדמי שנקרא "מדעים", אשר זורע פחד או לפחות תיעוב בליבם של אנשים רבים – כמו מתמטיקה והרבה מקצועות אחרים – שנחשבים למסובכים, מלאי ז'רגון ולכן קשים. וברגע שהפרדנו את המדעים ממקצועות אקדמיים אחרים, אנחנו מתעלמים מהקישורים הטבועים בעולם ומהעובדה שהמדע הוא מיסודו של כל דבר אחר. הכנסת מידע מסוג מסוים למחסן הקרוי "מדעים" קושר אותנו גם לדברים ה"לא-מדעיים" האחרים, הבלתי צפויים שאנחנו וילדינו לומדים עליהם כל הזמן.

אבל הנה הקטע: מדעים הם למעשה רק החיים… וסקרנות לגביהם. אז, אם להמשיך את גופניק, אני מעדיפה לחשוב על מדעים פשוט כתבנית לדרך בה אנחנו לומדים על החיים. לרוע המזל, רובנו שוכחים להתבונן במה שנמצא סביבנו. רובנו איבדנו את ההשתאות שהייתה לנו כשהיינו ילדים. אנחנו לא שואלים שאלות מחשש להיראות טיפשים. לניתוח של דברים יצא שם רע. אבל כשאנחנו משתחררים מהלך הרוח של בית הספר (deschool) כדי לעזור לילדים שלנו ללמוד בלי בית ספר (וכדי ללמוד יחד איתם), אנחנו רוכשים מחדש כמה מהכלים האלה של חיינו. אז אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים במדע, שאנחנו בעצם, מדע.

אבל יש עוד מגבלות ללימוד מדע. הם כוללים מה שאנחנו חושבים על מדענים, מה אנחנו חושבים על העבודה שלהם ואת הדרך בה אנחנו מכריחים ילדים לשכפל ניסויים וקוראים לזה למידה.

אולי שמעתם על ניסוי ה"צייר מדען" הפעיל, אשר התחיל בשנות החמישים. תלמידים מתבקשים לצייר מדען. התוצאות תמיד היו פחות או יותר זהות: זכר לבן עם הרבה שיער שלובש חלוק לבן ומשקפיים. גם מבוגרים שנתבקשו לעשות זאת ציירו אותו דבר. במחקר אחד, ילדים התבקשו לבחור את המדענים מתוך קבוצה של עשר תמונות. כולם היו מדענים, אבל הילדים לא חשבו שאלה שחייכו הם מדענים.

במאמר שפורסם ב 2011 ב The Science Creative Quarterly, סטודנט להנדסה בשם פיטר אויגסטר תיאר את שורשי התפיסה של מדע ומדענים. הם נפוצים מאוד, הוא אומר, כשהוא מצביע על תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים, ספרות ילדים, טלוויזיה, סרטים והמדיה המודפסת. הוא גם מציין שהפתרון עשוי להיות בלמידה יותר מבוססת חקירה ופעילויות שמקשרות בין מדע לחיי היומיום. זה נשמע כמו בית החינוך החופשי הרגיל!
הצורך ביותר למידה מבוססת חקירה מדגיש באופן אירוני את העובדה שהסטראוטיפ שגוי באותה מידה כשאנחנו מסתכלים על מהותו של המדע ומה מדענים באמת עושים.

רובנו רואים את המדע כשיטה מסודרת ושקולה של איסוף עובדות שמוכיחות היפותזה (המילה היפותזה היא כמעט כל מה שאני זוכרת משיעורי המדעים שלי בתיכון). אבל, סטוארט פיירסטיין, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה אומר שזה לא נכון. בספרו החדש Ignorance: How It Drives Science (בורות: איך היא מניעה את המדע), הוא כותב שבורות – לא ידע – הוא המנוע האמיתי של המדע. הוא מתאר את המדע כחיפוש אחר חתול שחור בחדר חשוך, כאשר יכול להיות שאין חתול בחדר. הוא אומר שזאת "אי הידיעה" – מציאת הפתרון לשאלות – המניעה חוקרים, ומראה איך המדע – כמו כל למידה – היא מבוססת חקירה. זה מתחיל, כמו שכתבה פטריסיה וול בניו יורק טיימס בכתבה על עבודתו של פיירסטיין, "בהיעדר עובדה, הבנה, תובנה, או בהירות בנוגע למשהו."

אם כך מדענים חושבים, אני חייבת לתהות למה אנחנו מתאמצים לעבור את כל העמדת הפנים הזו שבה אנחנו מכריחים ילדים לבצע "ניסויים" על דברים שכבר ידועים במקום לעודד אותם למצוא משהו שעדיין לא ידוע. זה בטוח לא בגלל שהם לומדים יותר מדי במהלכם. מחקר חדש ממרכז ההערכה וההתקדמות החינוכית הלאומי של ארה"ב אומר לנו שתלמידים אמריקאים יכולים לערוך ניסויים מדעיים "מוצלחים", אך הם לא מצליחים להסביר את התוצאות. תוצאות שפורסמו ביוני כחלק מ"התעודה הלאומית" חשפו שתלמידי כיתות ד', ח' וי"ב הצליחו לעשות את כל הנדרש אבל לא יכלו להשתמש בידע ולא ידעו אם או למה התוצאות שלהם היו נכונות. הם גם התקשו כשנוספו משתנים או כשהיה צורך בקבלת החלטות אסטרטגית בזמן איסוף המידע. במילים אחרות, הם לא למדו הרבה. גם לא נראה שהם התעניינו במיוחד במה שהם עשו.

אז עכשיו אתם יודעים מה להגיד בפעם הבאה שמישהו שואל, "אבל מה לגבי מדעים? הרי אין לך את היכולת או המשאבים ללמד את הילד שלך מדעים…" תוכנית לימודים שנבנית על פי מומחים, ציוד מעבדה משוכלל ומורים שעברו הכשרה קפדנית לא עוזרים בהכרח לילדים ללמוד מדעים. יש לכל הדברים האלה את המקום שלהם בעבור הלומדים בנקודות שונות בחקירה שלהם, אך הם לא חיוניים בשביל לעזור לילד צעיר לתפוס מושגים מדעיים. אם ילדה מעוניינת לענות על שאלה שקשורה למדע, היא גם תרצה ללמוד את המושגים הבסיסיים קודם לכן, וישנם הרבה ספרים, חומרים באינטרנט, מוזיאוני מדע ואנשים הזמינים לעזור בכך.

בינתיים, זיכרו שילדים הם מדענים מלידה, תמיד שואלים וחוקרים כדי ללמוד מה שהם לא יודעים או לא מבינים. להורי חינוך חופשי יש את ההזדמנות לעזור להם להישאר כאלה במשך כל ילדותם ובהמשך החיים. מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות הוא להאט, להיות המגינים של סקרנותם של הילדים שלנו ולהצית מחדש את תמיהתנו לגבי העולם. יש מספיק זמן להתכופף ולהסתכל על החילזון הזה.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

 

2 תגובות בנושא “מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

  1. נדמה לי שהראשונים שבולמים את הסקרנות והחקרנות של הילדים, אלה ההורים. למי יש זמן וסבלנות לענות על כל השאלות? הרי לנו המבוגרים יש כל כך הרבה "דברים חשובים" לעשות, למי בכל יש חלק להקשיב "לשטויות" של הילדים? אז כדי לשנות את המצב, לפני הכל צריך ללמד את ההורים לשנות את הגישה לחינוך והקשבה. והאמת, חבל שאני לא יכולה לחזור אחורה ולהתחיל לגדל את הילדים שלי מההתחלה. אבל יש עוד תקווה עם הדור הבא, עם הנכדים….

  2. קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !

    כאשר מחנכים דנים ב"דברים הבסיסיים" שיש ללמדם את כל התלמידים בבית-הספר, אין נושא המקבל תמיכה גדולה יותר, מנושא המדע. אומרים לנו, שמכל הדברים החשובים עבור הצעירים אשר יהפכו למבוגרים במאה ה-21, ידיעת המדע מדורג — במקום הראשון. זה הצידוק הסטנדרטי לתכנית הנרחבת של לימודי המדע, החל בבית-הספר היסודי ועד לבית-הספר התיכון, תכנית הנתמכת בציוד ובספרי לימוד יקרים, והמאוישת על ידי צבא של מורים.

    לכן, יתכן שזה יבוא כהפתעה למרבית הקוראים, שלמעשה כל מה שנאמר לנו בנושא הוא מיתוס טהור. אין אצלנו היום בית-ספר בו מלמדים מדע. זורים חול בעינינו.

    הנה החדשה המרעישה. המדע, כמפעל של המוח האנושי, מאופיין על ידי תכונות בסיסיות מסוימות. הרשו לי למנות את החשובות ביותר שבהן:

    1. על אנשי מדע להיות בראש ובראשונה צופים זהירים, ועליהם להבחין בקפידה רבה בהתנהגותו של נושא חקירתם, יהיה אשר יהיה. בכל מקרה אסור להם להתבלבל או להכחיש את הנתונים.

    2. על מדענים ללמוד להפיק מנושאי חקירתם יותר מידע ממה שנראה במבט ראשון. עליהם ללמוד לתכנן ניסויים כאלה, השואלים שאלות המסוגלות להפיק תשובות בעלות משמעות, תשובות המעניינות אותם. ועליהם לרשום בקפדנות ובכנות את התשובות, ללא כל התחשבות באם התשובות אשר מתקבלות הן אלה אשר החוקרים ציפו להן וחיכו להן, או לא.

    3. על מדענים — ביחוד מדענים טובים ויצירתיים, מהסוג שאנחנו משתוקקים שיהיו לנו בשפע — ללמוד להשתמש בדמיונם בחופשיות, לתת הסברים חדשים ובעלי משמעות לתצפיות חדשות. כדי לעשות זאת ביעילות, עליהם לשמור על ראייה של הדברים באופן פתוח וחסר פניות עד כמה שאפשר, ולצמצם עד למינימום את מטען הדעות הקדומות והתפישות המוקדמות.

    אם כן, על מדענים טובים להיות סקרנים עד מאוד, זהירים, כנים, בעלי דמיון, וגמישים בחשיבתם.

    כדי להבהיר נקודות אלו עוד יותר, הבה נשווה את המדע עם תחום לימוד אשר נחשב בדרך כלל כקוטב נגדי: הדת. ההבדלים ממש בולטים לעין. נקודת ההתחלה של הדת היא האמונה, שהיא בהכרח מעבר (אם כי לא בהכרח בניגוד) לניתוח הרציונלי. הדת מבוססת על ערכת אמיתות (דוגמות), אשר בדרך כלל מאמינים שהן נובעות מהשראה אלוהית, וכמובן שאינן נגזרות פשוט מעשייה איזושהי של המוח האנושי. על תאולוגים גדולים להתמצא היטב במנהגים מסובכים אשר מועברים מדור לדור, לעתים במשך אלפי שנים, והמעובדים על ידי מאות הוגי דעות דגולים לפניהם. חידוש בדת, במידה שהוא מתבצע, קורה על ידי התערבות אלוהית, לא על ידי עשייה אנושית.

    כעת, הבה ונתבונן במה שנחשב היום כהוראת המדע בבתי-הספר. הביטו וראו, זה זאב בלבוש של כבשה! מדע המוצג בצורה של דת בכל מקום!

    הפעילות העיקרית, למעשה הפעילות המשמעותית היחידה אשר עוסקים בה בכל שיעורי המדע היא הוראת התיאוריות המדעיות האחרונות הנפוצות בצורה של אמיתות. ספרי הלימוד הם הגנזכים של האמיתות האלו. מלמדים את הילדים מתוך הספרים כיצד נראים הדברים. הם לומדים את מילון המדע ("האלף-בית המדעי"!),"חוקי" המדע, על גיבורי המדע (שווי-ערך של המדע לכהנים או לקדושים). השימוש עצמו במילה "חוק" הוא בגידה חרישית: ללא כל קשר למה שיכולים מדענים אמיתיים להתכוון כאשר הם משתמשים במילה, מורים ותלמידים למדע בבית-הספר מקבלים את המילה במובן של תיאור מדוקדק כיצד ומדוע משהו קורה. חוקי מדע נתפשים כמציאות אמיתית ובלתי ניתנת לשינוי. מעט אנשים מבחינים שלמעשה כל "חוק" הכתוב בספרי הלימוד של היום שונה לגמרי מה"חוקים" אשר נכתבו בספרי הלימוד לפני מאה שנה; ואלה, בזמנם, דמו במעט למה שהיה ידוע כ"חוקים" לפני מאתיים שנה; ומעט מדענים יחלקו על כך שה"חוקים" אשר יהיו תקפים בעתיד בעוד מאה שנה יהיה להם מעט במשותף, אם בכלל, עם מה שבתי-הספר מלמדים היום כאמת מדעית.

    מטרת הקורסים למדע כפי שהם מועברים בבתי-הספר היא "לפטם" את ראשי הילדים עד כמה שאפשר יותר במידע על החשיבה האחרונה של המדענים. לתלמידים לא ניתנת האפשרות לקבל או לדחות ולו במעט מהחומר הזה: הוא מוצג כאמת, וכאשר הם נבחנים, מצופה מהתלמידים שיחזרו עליו, ושיקיאו אותו באותה הצורה שניתן להם. למעשה, אחד המאפיינים העיקריים של הסטנדרטים הלאומיים שהם תעמולה ראוותנית ושהנשיא והמושלים דוחפים, הוא הכנסת סידרת מבחנים במדע אשר תינתן לכל התלמידים, על מנת לקדם עד כמה שאפשר את הקליטה הרחבה ביותר של האמיתות המדעיות האחרונות.

    גרועים, אפילו מההרצאות בכיתה ומספרי הלימוד הם הקורסים השונים למעבדות המדע ועבודות השדה. אומנם כל ספר הדרכה למעבדה מדגיש למעשה חזור והדגש את חשיבותם של התצפיות, של הרישום הקפדני, וכו', אך העובדה היא שכל ניסויי-המעבדה הם ציוויים בהם "התוצאה" הנכונה ידועה מראש — תוצאה אשר התלמידים צפויים לקבלה, או להגיע אליה בדרך זו או אחרת. לכן, תלמיד אשר מודד בקפידה את כל מה שנאמר לו למדוד (כבר התרחקות עצובה מהמדע האמיתי) ומוצא שהאצת כוח המשיכה, בהתאם לניסוי שלו, היא 35ft/sec/sec, אין אנו משבחים אותו על כך שגילה עובדה חדשה, אלא נאמר לו שהוא בלבל את הניסוי, היות והתשובה הנכונה היא 32ft/sec/sec. לא רק שהמעבדה איננה מדע, היא אף גרועה מזה: היא מותירה בדיוק את הרושם המוטעה של מה זה מדע, על ידי כך שמביא את התלמידים להאמין שעוד בטרם התחילו, ישנה תשובה "נכונה" איזושהי המוכתבת מראש. כמה רחוקה דרך זו מגילוי האמת על ידי הסתכלות בלתי משוחדת!

    הדבר האחרון, אשר כיתה ללימוד מדע בנויה כדי להכיל בתוכה, הוא קבוצת תלמידים, באמת סקרנים אודות סביבתם ואשר רוצים לעסוק ביוזמתם הם, בלימוד דברים אשר באמת מעניינים אותם. כמו-כן, כיתה ללימוד מדע איננה יכולה להתמודד עם תלמידים אשר יש להם רעיונות משלהם כיצד לתת הסבר לדברים, ואשר רוצים לשחק עם רעיונות אלה, לדון בהם, לבחון אותם. פעילויות אלו לא יניבו ציונים טובים במבחנים, לא יכינו תלמידים למבחנים להישגיות או לכיתות למחוננים — במילים אחרות, לא יפיקו אף אחת מהתוצאות אשר בתי-הספר מעוניינים בהן יותר מכל. העובדה הפשוטה היא שתלמידים שהיו עושים דברים אשר באמת היו מכשירים אותם להיות מדענים טובים, לא היו מתאימים כלל לתכניות המדע ההמוניות של בתי-הספר.

    כל הטיעונים האלה של המחנכים, על חשיבותו של המדע בתכנית הלימודים, הם שטות יומרנית — שטות יומרנית יקרה; והם מפיקים את ההפך ממה שהם מבטיחים. הם מפיקים תלמידים סבילים אשר עושים את מה שנאמר להם לעשות, לומדים בעל פה מה שהם אמורים ללמוד בעל פה, עובדים קשה על מנת לקבל את התוצאות אשר נאמר להם שהן התוצאות הנכונות, ומכניעים לגמרי את סקרנותם, את דמיונם ואת כושר הביקורת שלהם. המפעל המדעי במדינה זו יתכן והיה הרבה יותר קדימה במרוץ, אם היו מבטלים לגמרי את הוראת המדע ברמה הטרום אוניברסיטאית הקיימת היום.

    [ קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !, חינוך באמריקה, מבט מסדברי ואלי, דניאל גרינברג, בית הספר סדברי ואלי , 1992. ]

    [ School Science Courses Don't Teach Science at All!, Education in America, A View from Sudbury Valley, by Daniel Greenberg. Sudbury Valley School, 1992. ]

    * * *

    Adolescents’ Declining Motivation to Learn Science: Inevitable or Not?
    Dana Vedder-Weiss, David Fortus
    Dep. Of Science Teaching
    Weizmann Institute of Science
    http://stwww.weizmann.ac.il/menu/personal/david_fortus/archive/ESERA_presentation_2011.pdf
    Study Goal
    To Compare and Contrast Various Aspects
    of Students’ Motivation to Learn Science in
    Traditional and Democratic Israeli Schools

    ירידה במוטיבציה של מתבגרים בלמידת מדעים: האומנם בלתי נמנעת?
    דנה ודר-וייס ודיוייד פורטס
    מכון וייצמן למדע, המחלקה להוראת המדעים

    תקציר:
    גוברת המודעות לכך שחינוך מדעי צריך להתמקד לא רק ברכישת ידע אלא גם בפיתוח היסודות ללמידה-לחיים (Life Long Learning) על מנת שתתרחש למידה משמעותית של מדעים בביה"ס, מחוץ לביה"ס ואחרי ביה"ס – נדרשת מוטיבציה ללמידת מדעים. מחקרים קודמים הראו שהמוטיבציה ללמידת מדעים יורדת במהלך גיל ההתבגרות. במחקר הנוכחי אנו משווים בין מוטיבציה ללמידת מדעים של תלמידי כיתות ה-ח בבתי"ס המשתייכים לזרם החינוך המרכזי לבין המוטיבציה של תלמידים באותם הגילאים בבתי"ס דמוקרטיים בישראל. ההשוואה מתמקדת ב: מכוונות מטרות ההישג של התלמידים, כלומר: מניעים/מטרות בלמידה (Achievement Goals Orientation), המעורבות בשיעורי המדעים (Class Engagement), המוטיבציה המתמשכת ללמידת מדעים (Continuing Motivation) ותפיסת התלמידים את הדגש של ביה"ס וההורים על מטרות ומניעים ללמידת מדעים. התוצאות מראות שהירידה במוטיבציה של תלמידים ללמידת מדעים בתוך ביה"ס ומחוצה לו, במהלך גיל ההתבגרות, אינה תופעה התפתחותית בלתי נמנעת, היות והיא ניכרת בבתיה"ס השייכים לזרם המרכזי אך לא בבתיה"ס הדמוקרטיים. התוצאות מרמזות לכך שאי-הירידה במוטיבציה בבתיה"ס הדמוקרטיים קשורה בתרבות ביה"ס הדמוקרטי ולא בהשפעת ההורים.

סגור לתגובות.