טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים: שיעור שלישי – מגע

לחנך את המומחים: שיעור שלישי – מגע

"מגע עוצמתי פי עשרה מקשר מילולי או רגשי, והוא משפיע ממש כמעט על כל דבר שאנחנו עושים. אין חוש אחר שיכול לעורר אותך כמו המגע… אנחנו שוכחים שמגע הוא לא רק בסיסי למין שלנו, אלא גם המפתח אליו."
דר. טיפאני פילד

מגע אם תינוק

תדמיינו את הילד שלכם משחק בשמחה על הרצפה, כשמישהו מפיל ספר שפוגע לו בראש, והוא מתחיל לבכות מכאב. מה תעשו? או תדמיינו שהילד שלכם משחק בסלון, ואתם יוצאים לרגע כדי להביא משהו. במהלך ההיעדרות שלכם, קול התרסקות חזק מגיע ממקום אחר, אבל הוא חזק מספיק להבהיל את הילד שלכם, והוא מתחיל לבכות. מה תעשו? מה תעשו אם הילד שלכם יושב עליכם בזמן שהוא מקבל חיסון, והוא בוכה כשהמחט מוחדרת לו לתוך הרגל. מה תעשו אם יום אחרי החיסון, הילד שלכם הולך שוב לרופא, והוא נהיה מבועת ברגע שהוא רואה את החדר או את הרופא? רובם הגדול של האנשים יענו על שאלות אלה, שהם ירימו את הילד שלהם ויחזיקו אותו כדי להרגיע ולנחם, בגלל שזאת התגובה האינסטינקטיבית. אתם רואים, מגע הוא הדרך העיקרית שלנו לספק עידוד וחיזוק, לא רק לאלה שאינם מילוליים, אלא לכולם. ובגלל שמגע הוא צורת תקשורת קדמונית בהחלט, התפתחנו כך שאנחנו מצפים למגע, ולהרבה ממנו. לצערי, נראה שהגענו לנקודה, בה החברה מתייגת כל מגע כמשהו שעלול להיות שלילי, ולכן כדאי להימנע ממנו, בגלל ההשלכות האמיתיות מאוד והנוראיות שקיימות למגע לא רצוי. אבל אפילו החוויות הלא רצויות האלה באות להבליט את ההשפעה האמיתית מאוד שיש למגע על איכות החיים שלנו (well being).  בזמן שלמגע הלא רצוי יש את הכוח להטיל מום ברווחתו של היחיד, למגע רצוי (ונדרש) יש את הכוח לרפא.

בשיעור השני, דיברנו על הצרכים החברתיים, הפסיכולוגיים והרגשיים של תינוקות, ואיך הם חשובים לשגשוגו של תינוק, בדיוק כמו הצרכים הגופניים שלו. ומה שהופך את הצרכים האלה לכל כך חשובים, הוא המגע. זאת הנחמה שאנחנו מספקים לילדים ולתינוקות שלנו, והיא אינה קוגניטיבית, ראייתית, או אפילו קולית, למרות שגם לכל אלה יש תפקיד, אלא מישושית. בשיעור זה, אני מקווה לתאר אין ספור דרכים, בהן מגע משפיע על חיינו, ומדוע כל עצה שמעודדת הפחתה במגע אינה משרתת את הילדים שלנו.

מגע כתקשורת

האם מישהו זוכר את השיר More Than Words של Extreme משנות התשעים? הנה המילים כדי לרענן לכם את הזכרון:

Saying I love you

Is not the words I want to hear from you

It’s not that I want you

Not to say, but if you only knew

How easy it would be to show me how you feel

More than words is all you have to do to make it real

Then you wouldn’t have to say that you love me

Cos I’d already know

What would you do if my heart was torn in two

More than words to show you feel

That your love for me is real

What would you say if I took those words away

Then you couldn’t make things new

Just by saying I love you

More than words

Now I’ve tried to talk to you and make you understand

All you have to do is close your eyes

And just reach out your hands and touch me

Hold me close don’t ever let me go

More than words is all I ever needed you to show

Then you wouldn’t have to say that you love me

Cos I’d already know

What would you do if my heart was torn in two

More than words to show you feel

That your love for me is real

What would you say if I took those words away

Then you couldn’t make things new

Just by saying I love you

More than words

מגע אוהב

למען האמת, כשהשיר הזה יצא, אני זוכרת שדי נגעלתי ממנו. "אל תגידי לי שאת אוהבת אותי, תראי לי", זאת הייתה קלישאה נפוצה כל כך, שאנחנו הבנות הוזהרנו מפניה בבית ספר. ועדיין, הנה אני, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, מגלה איזה רגש יפה ומדוייק עומד בבסיס השיר (אפילו אם זה לא נעשה בכוונת תחילה). אני רוצה להתמקד כרגע בשתי שורות: "All you have to do is close your eyes/And just reach out your hands and touch me" ("כל מה שאת צריכה לעשות הוא לעצום את עינייך ורק להושיט את ידייך ולגעת בי). במובן אמיתי מאוד, זה בדיוק מה שהילדים שלנו מצפים לו כדי להראות להם אהבה, ובזמן שאנחנו עושים כן ברמה מסויימת עם הילדים שלנו, מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתמשתם במודע במגע כאמצעי תקשורת עם מבוגר? אנחנו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים אותם, ועדיין, לעיתים קרובות מדי אנחנו לא מראים להם, למרות שיהיה זה דרך המגע שנרגיש לרוב אהובים באמת, כי המילים מספיקות רק לעיתים נדירות. במגע אחד אנחנו יכולים לתקשר מגוון רגשות – אהבה, כעס, אדישות, קנאה, פחד – ובגלל טבעו של חוש המישוש, אנחנו מסוגלים לקלוט הבדלים דקים ועדינים שהמילים פשוט לא יכולות להעביר. אנחנו כל כך ממוקדים במילים כאמצעי להביע את עצמנו, ששכחנו כבר מזמן שמגע הוא לא רק צורת התקשורת העתיקה ביותר (והראשונה להתפתח ברחם), אלא גם המקיפה ביותר בשל היותנו בני אדם[1][2]. העור שלנו מכסה את כל גופנו, ובכל סנטימטר רבוע קיימים עצבים שיכולים להעביר מידע למוח, מה שאומר שבאמצעות מגע אנחנו יכולים לקבל יותר מידע מאשר באמצעות כל חוש אחר.

עכשיו בואו נחשוב על זה מנקודת מבט של תינוק. כשנולד, תינוק יכול לראות רק בקושי, והוא אינו מבין שפה, אבל הוא יכול להריח ולבטח להרגיש. לכן, כשאתם מספרים לתינוק שאתם אוהבים אותו, זה לא מעביר לו מידע רב. אם תבלו שעות מדי יום, כשאתם מדברים עם ילדכם ומתוודים באהבתכם כלפיו, אבל נמנעים ממגע, התינוק שלכם יגדל פגוע כמעט באותה מידה כמו אלה שקראתם עליהם בשיעור השני. אכן, קונראד לורנץ, פסיכולוג ואתולוג נודע, העלה השערה שבנוסף למאפיינים גופניים אחרים שהופכים תינוקות לכל כך חמודים, שאנחנו המבוגרים רוצים לטפל בהם ולוודא שהם שורדים, עורם הרך והמשיי של תינוקות גורם להגברת המגע בו.

למה תינוק זקוק לזה? אחת הסיבות העיקריות היא שנגיעה בתינוקות עוזרת לווסת אותם מבחינה פיזיולוגית. כלומר, מגע עוזר לשלוט במצבי עוררות (לרבות דריכות, נמנום, קצב לב, חום גוף)[4][5], ויכול גם לעזור להרגיע אותם על ידי  הפחתת קורטיזול ובטא-אנדורפינים, הורמונים שמקושרים עם תגובות לחץ[6]. שווה לציין שבזמן שאנחנו בדרך כלל משלבים בין מגע לחושים אחרים כדי להרגיע תינוקות, מחקרים הראו שמגע לבדו יכול להיות יעיל להרגעת תינוק[7], בזמן שדיבור, לבדו, אינו יכול לעשות כן. אבל ההשפעה התקשורתית של מגע נפרשת אל מעבר לזו הגופנית. מ'תיו הרטנסטיין מברקלי מסביר שמגע יכול להעביר שפע של מידע רגשי, לרבות רגשות חיוביים, רגשות שליליים ורגשות מובדלים[8]. ולא מדובר רק במעשים קיצוניים. למשל, כשבדקו תגובות של תינוקות לרגשות שליליים, סוג המגע שהשתמשו בו היה פשוט סטטי, רחוק מלהיות נוקשה או אכזרי[9]. יתר על כן, מחקרים אחרים הראו שאמהות מדוכאות שתקשרו בדרכים שונות עם התינוקות שלהן, העבירו מידע לגבי המצב השלילי שלהן, וכך גרמו גם לתינוקות לחוות את הרגשות השליליים[10].

בקצרה, למבוגרים ובמיוחד לתינוקות, מגע הוא אחד החושים החשובים ביותר, והוא מאפשר לא רק להעביר מצבים גופניים, אלא גם להעביר מצבים רגשיים. למען תינוקות שנעדרים צורות מתקדמות יותר של אמצעי תקשורת, כמו דיבור, יהיה זה חיוני שנבין איך המגע שלנו, או העדר מגע, מעביר להם מידע חשוב על בסיס קבוע.

מגע מציל חיים ועולה בחיים

אני מרגישה שכבר דיברנו על כך שמגע יכול לעלות בחיים בשיעור השני, ובכל זאת אסכם זאת בקצרה גם פה. ההבנה העיקרית שלנו לגבי ההשלכות של חסך במגע על תינוקות נובעת מתצפיות (ואז מהתערבויות) במצוקתם של ילדים בבתי יתומים ובטיפול מוסדי, שם עד לאחרונה, סיפקו את הצרכים הגופניים הבסיסיים, אך לא את הצרכים הרגשיים והפסיכולוגיים (שבעיקר מבוססים על מגע). ההשפעה על תינוקות הייתה קטסטרופלית, עם שיעורי תמותת תינוקות של בערך 90% ובעיות התנהגותיות וחברתיות חמורות לאלה שהצליחו לשרוד[11][12]. גם מאוחר יותר, מבוגרים שגדלו במוסדות האלה סבלו מהשלכות מזיקות שכוללות מחלות כרוניות והפרעות פסיכולוגיות[13]. אולם, כשהמצב עגום כל כך, בדרך כלל קיימת גם מחצית הכוס המלאה, ובמקרה זה גילו שגם ההפך הוא נכון: סיפוק מגע לאלה הנמצאים בסיכון יכול לשפר את התוצאות בצורה דרמטית.

טיפול קנגורו

הרבה מאיתנו מכירים סיפורים על פגים שלא נתנו להם סיכוי לשרוד, ואז הניחו אותם בזרועות אימם, והם התעוררו לחיים[14]. לאלה מאיתנו שמבינים את החשיבות שבמגע, מקרים אלה מדגישים את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, אבל ספקן יראה במקרים אלה רק מקרים חריגים או אפילו ניסים. למזלם של אלה מאיתנו שמאמינים, מחקרים הצליחו לבחון בצורה נסיונית את השלכות המגע על פגים ועל תינוקות שנולדו במשקל נמוך על ידי חלוקה רנדומלית של תינוקות לאלה שקיבלו טיפול רגיל בבתי חולים ולאחרים שקיבלו טיפול במגע עור לעור (נקרא גם טיפול קנגרו). נמצא שתינוקות שקיבלו טיפול במגע עור לעור נדבקו בפחות זיהומים[15], כאבם בהליכים מסויימים פחת[16], הצליחו יותר לינוק בלעדית (וכולנו יודעים שלכך יש יתרונות בריאותיים נוספים)[17], עלו יותר במשקל[17], הסטטוס הניורו-התנהגותי שלהם היה בוגר יותר[18], והם שהו פחות זמן בבית חולים[15][17]. האם אני באמת צריכה להגיד משהו נוסף לגבי ההשפעות המרפאות המקיפות והעוצמתיות של מגע?

מגע בונה קשר

חלק מכם, המומחים, לפחות מדברים על כך שחשוב לחבק את הילדים שלכם ולנשק אותם, כשהם לא במצוקה. למרות שאי אפשר לראות בכך תחליף להיענות למצוקה (ועל כך ארחיב עוד מעט), אתם לפחות מבינים את כוח המגע לכונן קשר ולעודד מערכות יחסים אוהבות. אבל עדיין, חלק מכם מעודדים לוחות זמנים כל כך נוקשים, שאני יכולה רק להניח שאתם לא ממש מבינים את הצורך הגורף של הורים ושל תינוקות לגעת אחד בשני באופן קבוע וספונטני, אם הם רוצים לבנות מערכת יחסים בריאה.

אמפתיה

כמו שהוזכר לפני כן, ברמה פסיכולוגית בסיסית, מגע מפחית תגובות לחץ בתינוקות [6][19], והוא גם משפיע על הדרכים, בהן אנחנו בעצמנו מתנהגים ונוהגים אחד כלפי השני. לדוגמא, ילדים שהוריהם הראו היענות גבוהה יותר למצוקה, היו אמפתיים יותר[20] ומסוגרים פחות מאחרים[21]. מגע גם קובע את הרווחה הרגשית שלנו:  ככל שיש יותר מגע חיובי, כך גם סיפוק, שמחה ואיכות חיים כללית (well being) גבוהים יותר[2][22]. לפי מחקרים ניסיוניים, למגע יש השפעה רבה על איך אנחנו תופסים אחרים ועל האינטראקציות שלנו איתם, אפילו על האינטראקציות הכי פשוטות. במחקר אחד, החזירו כרטיסי ספריה למשתתפים, תוך כדי שנגעו נגיעה קלה בחצי מהם (יד נגעה ביד בזמן החזרת הכרטיס), והחצי השני לא קיבלו מגע. משתתפים שנגעו בהם דיווחו על דעות חיוביות יותר על הספרייה, מאשר אלה שלא נגעו בהם, למרות שהמשתתפים שנגעו בהם כלל לא זכרו את המגע[23]. במחקר אחר, נמצא שמגע של אחות במטופל יום לפני ניתוח הוריד את רמת הלחץ אצל המטופל, וזה נמדד על ידי קצב פעימות הלב ועל ידי לחץ הדם, וגם סובייקטיבית בידי המטופל[24].

בהקשר של בניית קשרים ומערכות יחסים, אנחנו מכירים את השפעת המגע עור לעור שמשחרר אוקסיטוצין, הורמון "האהבה", אשר עוזר בבניית קשרים ורגשות של חיבה[25]. זו הסיבה לכך שתינוקות מונחים על גופה של אמם מיד לאחר הלידה (במידת האפשר), ושמגע עור לעור כל כך יעיל להרגעת תינוקות. במערכות יחסים בין מבוגרים, תקפה אותה ההנחה, כשזוגות שמספרים על רמות גבוהות יותר של מגע – כמו החזקת ידיים, נשיקות, חיבוקים – מעידים גם על רמת שביעות רצון גבוהה יותר מהקשר[26]. כמובן, יכול להיות שאנשים במערכות יחסים חיוביות יותר, פשוט נוטים יותר לגעת אחד בשניה, אבל המחקרים מראים כי קיים קשר סיבתי בין רמת האוקסיטוצין בגוף לבין תדירות המגע. למשל, נשים שדווחו שקיבלו יותר מגע גופני מבני הזוג שלהם בעבר, הראו גם רמות גבוהות יותר של אוקסיטוצין ולחץ דם נמוך יותר (אינדיקטור ללחץ נפשי), מאשר נשים שדיווחו על פחות מגע גופני[27].

בין אם זה בשל תפקיד האוקסיטוצין או דרך מכניזם אחר, מגע חיובי משפיע עלינו לטובה. ותינוקות הם לא שונים מאיתנו. ניתן לטעון אפילו שלמגע יש השפעה עוד יותר חשובה עבורם. למעשה, תינוקות מחפשים מגע בבניית קשר. דר. טיפאני פילד, אחת מהחוקרות המובילות בתחום המגע, מצאה שתינוקות שזכו למגע (ולא רק לפנים של אמם ולקולה), חייכו יותר, הפיקו יותר צלילים ובכו פחות[28]. בנוסף, למגע בינקות יש השלכות ארוכות טווח, כשלתינוקות שקיבלו מעט מגע, יהיו לרוב בעיות לקבל מגע כמבוגרים ולנהל מערכות יחסים משמעותיות[1]. מגע עוזר לנו ליצור מערכות יחסים ארוכות ואוהבות, אבל גם כמות קטנה ביותר של מגע יכולה להשאיר אותנו רגועים ושמחים יותר.

תוקפנות ומגע

בשיעור השני למדנו על הקופים של הארי הארלו. מה שלא התייחסנו אליו במלואו  הוא שגורים אלה שהיו בעלי חסכים גדולים במגע, גם אחרי שמצאו תחליף מסוים באם "המנחמת" מבד, היו תוקפניים מאוד ולא חברתיים. במקרים מסויימים, טיפול בקוף צעיר יותר הצליח להרגיע אותם ולעזור להם להיות חברתיים עד רמה מסויימת, אבל בגדול, הם נשארו מנודים[29]. ברור שרמה כזאת של מחסור במגע  אינה נורמלית בחברה שלנו ולא מעודדת בידי אף אחד. המחקר מראה שקיים קשר ישיר בין תוקפנות לבין תדירות של מגע חיובי. בסדרה של מחקרים חוצי תרבויות דר. פילד בדקה את כמויות המגע והתוקפנות בילדים בגן ובמתבגרים בארה"ב ובצרפת. בכל המקרים, בצרפת, היא מצאה יותר מגע חיובי בכל הגילאים ובהתאם, תוקפנות ונטיות תוקפניות פחותות יותר[30][31][32]. באופן מעניין, היא גם מצאה שמתבגרים שחווים פחות מגע, משתמשים ביותר התנהגויות של גירוי עצמי, כמו אלכוהול וסמים, והיא משערת שזאת תגובתם למחסור במגע. מדוע? ובכן, מגע מגרה את "העצמי" (self) ומגביר את האוקסיטוצין, סם טבעי, אם תרצו, ולכן מחסור במגע יגרום לאנשים לנסות למצוא את אותה תחושה בדיוק של איכות החיים (well being) שהמגע מעורר. כמו בכל הסוגים של טיפול עצמי, זה יעיל רק לעיתים רחוקות ולרוב מזיק.

ילדים חיילים

אפילו בלי מחקר, אנחנו יכולים להסתכל על ההיסטוריה כדי להתבונן  בהשלכות המגע על תוקפנות. בדיקה אנתרופולוגית של 49 תרבויות בשנות השבעים, שבמהלכה יצרו הפרדה בין תרבויות עם הרבה מגע ולבין אלה שהציעו מגע מינימלי, הראתה התנהגויות שונות לגמרי של מבוגרים[33]. בתרבויות שבהן הרעיפו על תינוקות מגע וחיבה, התנהגויות מבוגרים נפוצות כללו מעט תצוגות משוויצות של עושר, מעט גניבות, מעט פעילות דתית, ורמות זניחה של הרג, עינוי והשחתה. בתרבויות בהן כאב או אדישות הם מצב צבירה נורמלי של תינוקות, יכולנו לראות עבדות, פוליגמיה, מעמד נחות של נשים ואלים דתיים תוקפניים. כל אלה בנוסף לרמות שונות של תוקפנות ואלימות בחברה. אם נלך אחורה בזמן, נראה שכבר די מזמן  תרבויות היו לכל הפחות מודעות להשפעת המגע על תוקפנות. בזמנים של ספרטה (ואולי גם יותר מוקדם), תרבויות רוויות מלחמות היו מוציאות את הילדים מבית הוריהם כבר בגיל צעיר (בספרטה היה זה בגיל 7) כדי לאמן אותם להיות לוחמים. ראוי לציין שהאימונים לא היו מסוג האימונים שכוללים חיבוקים וכירבולים, אלא היו נוקשים ואכזריים[34]. אפילו היום אנחנו רואים התנהגויות דומות בהתפתחותם של ילדים חיילים באיזורי קרב. ילדים נלקחים מביתם לבסיסים, שבהם לא דואגים להם וכמעט ולא נוגעים בהם, כדי ליצור רוצחים קרי לב (כמו שאפשר ללמוד, למשל, מאין ספור סיפורים על ילדים חיילים במדינות באפריקה, כמו קונגו). בזמן שקיימים הרבה גורמים שמשפיעים על חומרת התנהגויות תוקפניות ולא חברתיות בילדים ובמבוגרים, יש ספק קטן מאוד לגבי כך שלחוסר במגע יש תפקיד חשוב בכך.

(שווה להוסיף כאן שקיים קשר גם בין מגע שלילי לבין בעיות התנהגותיות, כפי שהיינו יכולים לצפות. במחקר אחד נמצא שמגע אכזרי בינקות נקשר גם לבעיות התנהגות ווגם לבעיות רגשיות מאוחר יותר [35]. חשוב לזכור זאת, מכיוון שמגע שלא מנחם או מציע טוב לב, יכול לגרום נזק מתמשך. אמא שאוחזת את הילד שלה בחוזקה אינה עוזרת לו בכך, ובשום אופן אין להניח כי המחקר המוזכר לעיל על מגע מתייחס גם לסוג זה של מגע שלילי.)

איך זה נכנס לעצות של "המומחים"?

כסא תינוקות

כפי שהזכרתי בהתחלה, חלק מכם מבינים את חשיבות המגע ומעודדים משחקי מגע במהלך היום. אחרים, לא כל כך. עכשיו אני מקווה שאצליח להבהיר ששתי ההשקפות עושות שירות דוב לילדים. דבר ראשון, קיימת סיבה הגיונית לכך שתינוקות רכים פשוט אינם מבינים את הגבולות בין יום ללילה. כשאתה ישן 18-20 שעות ביממה (כמו שרוב התינוקות הרכים עושים), שינה היא שינה. יותר מכך, אם אתם אומרים להורים לא לחבק את הילד שלהם כשהוא במצוקה בזמן שינה, אתם בעצם מתכוונים לזמן שהוא ארוך יותר מאשר זמן הערות שלו. כלומר, אתם מתעלמים מצרכי ילדכם במשך יותר מחצי מהזמן. אז בואו נהיה כנים – המגע לא מפלה, וילדים זקוקים לו בכל שעות היממה. כדי להרחיב על נקודה זו, תנו לי לשאול אתכם שאלה… כמה זמן כדאי לגעת כדי שיהיה בכך מספיק? כמה צריכים אמא או אבא לגעת בתינוק שלהם במהלך היום כדי "לפצות" על חוסר המגע בלילה או במהלך השינה? כי בחברות המערביות נוגעים בתינוקות הצעירים ביותר בערך ב-12-20% מהזמן, ובתינוקות גדולים יותר (עדיין מתחת לשנה) – פחות מ-10% מהזמן[36]. אתם באמת חושבים שזה מספיק? לי נראה  שאנחנו מתקרבים לכיוון האיזור הקיצוני עליו דיברנו בשיעור השני, ואני לא אופתע לגלות שזה אחד הגורמים לעלייה המתמדת ברמות תוקפנות של ילדים ובבעיות פסיכולוגיות[44].

דבר שני, חלק מכם יטענו  שאתם מעודדים שהייה בחדר ליד התינוק שלכם, בזמן שהוא בוכה, כדי להרגיע אותו, בתנאי שלא נוגעים בו. אני מקווה ששיעור זה הבהיר מספיק ברור שהדבר רחוק מלהיות אידיאלי מבחינת התינוק. יתר על כן, כמו שהזכרנו  בשיעור השני בתיאור ניסוי "פנים אל פנים ללא הבעה", תינוקות שרואים את ההורה שלהם, אבל לא מקבלים ממנו תגובה, הראו עליה ברמות הלחץ. אז הרעיון הזה של הרגעה על ידי המצאות ליד התינוק, הוא מגוחך למדי ונוגד את מה שאנחנו יודעים על תגובות של תינוקות למצבים כאלה.

דבר שלישי, המחקרים הראו שהתקשרות תלויה בעקביות. ולכן, עקביות במגע ובתגובה לצרכי התינוק  היא קריטית לבניית התקשרות בטוחה עם התינוק שלכם[37]. כישלון במתן תמיכה, בעיקר במגע, בזמן שעות הלילה המלחיצות פשוט מוסיף לבלבול התינוק. אמא נמצאת שם בזמנים מסויימים, אבל לא באחרים – מה אני צריך לעשות? אכן, תינוקות חכמים, ועדיין, אתם מבקשים מהם לנסות להבין משהו שהם פשוט לא מסוגלים להבין. באותו קו, חלק מההשלכות הפסיכולוגיות הנוראיות ביותר על ילדים שהתעללו בהם, קרו במקרים בהם ההתעללות לא הייתה עקבית – לא לדעת למה לצפות הוביל את הילד לתפקד במצב של ערנות גבוהה כל הזמן, דבר המזיק במספר מישורים[38]. בנוסף, קיים מחקר נוסף המצביע על כך שלתינוקות יש זכרון עורי למגע עם המטפלים בהם, וכך הם מבחינים בפועל במרווחים בלילה וזוכרים אותם למשך זמן רב[39][40][41].

לשחק עם אמא

לבסוף, מתחילים להופיע מחקרים שמצביעים על כך שלחיבוקים ולנשיקות שאנחנו מספקים במהלך היום, יש השפעה קטנה על תפיסת הביטחון של הילדים שלנו, או על היכולת שלנו לגרום להם להרגיש בטוחים. בזמן שאין ספק שלמנהגים מסויימים יש השלכות כוללות על הילדים שלנו (כמו התעללות), קשה מאוד לחוקרים להראות השלכות כוללות לרוב המנהגים. אחרי הכל, אנחנו חושבים על הורות כיחידה אחת, ולכל חלק בה תהיה השפעה מהותית. אבל מה שהציעו החוקרים ג'ואן גרוסק ומעיין דוידוב, הוא שאנחנו טועים בחשיבה על הורות כיחידה אחת[42]. אחרי שבודקים מגוון רחב של מחקרים על הורות, נראה שבקשרים החברתיים של הילדים שלנו מעורבים תחומים שונים, וכך בעיות בתחום אחד משפיעות על התוצאות המקושרות עם אותו תחום, אבל לא על תחומים אחרים.  בנוגע למגע, משחק וחיבוקים במהלך היום יהיו שייכים לתחום ה"הדדיות", בו הורה וילד מקיימים אינטראקציה כשווים בצורה נעימה וחיובית, דבר השונה מתחום ה"הגנה". שבו ילדים מצפים מאיתנו לדאוג להם ולהגיב אליהם כשהם במצוקה. ראיות מסויימות להבחנה זו מגיעות ממחקר שהראה שהיענות למצוקה של בני  שישה חודשים ניבאה פחות בעיות התנהגות ורווחה חברתית גדולה יותר מאוחר יותר, אבל לרגישות ולחמימות בהעדר מצוקה (כלומר, לשחק ולהתחבק עם הילד שלכם, כשהוא לא במצוקה), לא היו כוחות חיזוי דומים[43]. אז בזמן שהעדר נחמה מישושית בזמן שינה, שאתם מקדמים, יכול לא לגרום לבעיות נרחבות אצל ילדים, תהיה לכך בהחלט השפעה על מספר תחומים חשובים מאוד של תפקוד חברתי ורגשי.

לסיכום, המגע הוא עוצמתי לאין שיעור, ויכול לרפא או להזיק. אבל באותה מידה גם חשוב להבין שסוגי מגע שונים שמשפיעים על הילדים שלנו, אפילו מגע חיובי, הם בלתי ניתנים להחלפה. חיבוק שמגיע להרגיע ילד במצוקה שונה איכותית מחיבוק שמתרחש במהלך משחק עם הילד שלכם במהלך היום. הילדים שלנו זקוקים לכל סוגי המגע בשפע, אם אנחנו רוצים שהם ישגשגו. ואני יודעת, אתם הולכים להגיד לי שאם נעשה כך יותר מידי, הם לעולם לא ילמדו להרגיע את עצמם ולעזור לעצמם… אז, תנחשו מה מתוכנן לנו בשיעור הרביעי? נכון, הרגעה עצמית.

——————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור רביעי: להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

——————————————————————————

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

[1] Montague A. Touching: The Human Significance of the Skin (1971). New York: Columbia University Press.

[2] Field T. Touch (2001). Cambridge, MA: MIT Press.

[3] Lorenz C. Die angeborenen Formen möglicher Erfahrung. Zeitschrift für Tierpsychologie (1943); 5, 233–409.

[4] Brazelton TB. Touch as a touchstone: Summary of the roundtable. In K.E. Barnard & T.B. Brazelton (Eds.), Touch: The Foundation of Experience (1990).  Madison, WI: International Universities Press.

[5] Montague A. Touching: The Human Significance of the Skin, 3rd Edition (1986). New York: Harper & Row.

[6] Mooncey S, Giannakoulopoulos X, Glover V, Acolet D, & Modi N. The effect of mother-infant skin-to-skin contact on plasma cortisol and β-endorphin concentrations in preterm newborns.  Infant Behavior and Development (1997); 20: 553-557.

[7] Korner AF & Thoman EB. The relative efficiency of contact and vestibular-proprioceptive stimulation in soothing neonates. Child Development (1972); 43: 443-453.

[8] Hertenstein MJ.  Touch: Its communicative functions in infancy.  Human Development (2002); 45: 70-94.

[9] Brosseau L & Decarie T. Comparative reinforcing effects of eight stimulations on the smiling responses of infants. Journal of Child Psychology and Psychiatry (1968); 9: 51-60.

[10] Stepakoff S, Beebe B, & Jaffe J. Mother-infant tactile communication at four months: Infant gender, maternal ethnicity, and maternal depression. Poster presented at the International Conference on Infant Studies, Brighton, England (2000).

[11] Provence S & Lipton RC.  Infants in Institutions (1962).  Oxford, England: International Universities Press.

[12] Spitz RA & Wolf KM. Anaclitic depression: An inquiry into the genesis of psychiatric conditions in early childhood. Psychoanalytic Study of the Child (1946); 2: 313-342.

[13] Sigal JJ, Perry JC, Rossignol M, & Ouimet MC. Unwanted infants: Psychological and physical consequences of inadequate orphanage care 50 years later. American Journal of Orthopsychiatry (2003); 73: 3-12.

[15] Charpak N, Ruiz-Pelaez JG, Figueroa de C Z, & Charpak Y. Kangaroo mother versus traditional care for newborn infants ≤ 2000 grams: A randomized, controlled trial. Pediatrics (1997); 100: 682-688.

[16] Johnston CC, Stevens B, Pinelli J, Gibbins S, Filion F, Jack A, Steele S, Boyer K, & Veilleux A. Kangaroo care is effective in diminishing pain response in preterm neonates. Archives of Pediatrics and Adolescent Medicine (2003); 157: 1084-1088.

[17] Ramanathan K, Paul VK, Deorari AK, Taneja U, & George G. Kangaroo mother care in very low birth weight infants. Indian Journal of Pediatrics (2001); 68: 1019-1023.

[18] Feldman R & Eidelman AI. Skin-to-skin contact (kangaroo care) accelerates autonomic and neurobehavioural maturation in preterm infants. Developmental Medicine and Child Neurology (2003); 45: 274-281.

[19] Feldman R, Singer M, & Zagoory O. Touch attenuates infants’ physiological reactivity to stress. Developmental Science (2010); 13: 271-278.

[20] Davidov M & Grusec JE. Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes.  Child Development (2006); 77: 44-58.

[21] Eisenberg N, Wentzel M, & Harris JD.  The role of emotionality and regulation in empathy-related responding. School Psychology Review (1998); 27: 506-521.

[22] Spence C.  The ICI report on the secret of the senses (2002). London: The Communication Group.

[23] Fischer JD, Rytting M, & Heslin R. Hands touching hands: affective and evaluative effects of interpersonal touch.  Sociometry (1976); 39: 416-421.

[24] Whitcher SJ & Fisher JD. Multidimensional reaction to therapeutic touch in a hospital setting.  Journal of Personality and Social Psychology (1979); 37: 87-96.

[25] Uvnas-Moberg K. The Oxytocin Factor: Tapping the Hormone of Calm, Love, and Healing. Da Capo Press: Cambridge, MA (2003).

[26] Gulledge AK, Gulledge MH, & Stahmann RF.  Romantic physical affection types and relationship satisfaction.  American Journal of Family Therapy (2003); 31: 233-242.

[27] Light K, Grewen K, & Amico J.  More frequent partner hugs and higher oxytocin levels are linked to lower blood pressure and heart rate in premenopausal women.  Biological Psychology (2005); 69: 5-21.

[28] Field T. Infants’ need for touch. Human Development (2002); 157: 1-4.

[29] Harlow HF & Zimmermann RR. Affectional responses in the infant monkey. Science (1959); 130: 421-432.

[30] Field T. American adolescents touch each other less and are more aggressive toward their peers as compared with French adolescents. Adolescence (1999); 34: 753-758.

[31] Field T. Preschoolers in America are touched less and are more aggressive than preschoolers in France. Early Child Development and Care (1999); 151: 11-17.

[32] Field T. Violence and touch deprivation in adolescents.  Adolescence (2002); 37: 735-749.

[33] Prescott JW. Body pleasure and the origins of violence. The Bulletin of the Atomic Scientists (1975); 1: 10-20.

[34] http://en.wikipedia.org/wiki/Sparta (Accessed September 12, 2011)

[35] Weiss SJ, Wilson P, Seed J, & Paul SM. Early tactile experience of low birth weight children: Links to later mental health and social adaptation. Infant and Child Development (2001); 10: 93-115.

[36] Hewlett BS. Diverse contexts of human infancy. New York: Prentice Hall (1996).

[37] Ainsworth MD, Blehar M, Waters E, & Wall S. Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Erlbaum (1978).

[38] Braun BG & Sachs RG. The development of multiple personality disorder: Predisposing, precipitating, and perpetuating factors. In RP Kluft (Ed.), Childhood antecedents of multiple personality.  USA: American Psychiatric Press, Inc (1985).

[39] Bretherton I, Biringen Z, Ridgeway D, Maslin C, & Sherman M. Attachment: The parental perspective. Infant Mental Health Journal (1989); 10: 203-221.

[40] Main M, Kaplan N, & Cassidy J. Security in infancy, childhood, and adulthood: A move to the level of representation. Journal of the American Academy of Child Psychiatry (1985); 20: 292-307.

[41] Sroufe LA. Emotional development: The organization of emotional life in the early years. New York: Cambridge University Press (1996).

[42] Grusec JE & Davidov M. Integrating different perspectives on socialization theory and research: A domain-specific approach. Child Development (2010); 81: 687-709.

[43] Leerkes EM, Blankson N, & O’Brian M. Differential effects of maternal sensitivity to infant distress and non-distress on social-emotional functioning. Child Development (2009); 80: 762-775.

[44] Ingersoll RE & Previts SB. Prevalence of childhood disorders. In ER Welfel & RE Ingersoll (Eds.) The Mental Health Desk Reference: A Practice-Based Guide to Diagnosis. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons, Inc. (2001).