מחשב לכל ילד

מחשב לכל ילד

תשכחו מחדר לכל ילד: ביורט שלנו אנחנו הולכים לפי אקסיומת המאה ה-21 של מחשב (וחיבור אינטרנט) לכל ילד, כציוד בסיסי לחיים.

למטרה הזאת, בנינו לפני שנה מחשב למשחקים ש… הפך להיות המחשב של לוק. אחרי שנה שהיא הייתה בסדר עם המחשב הישן, זה היה ברור שעכשיו תורה של סופי לקבל מחשב סופר מהיר. היא לא גיימרית כמו לוק, אבל היא עוסקת שעות כל יום בציורים דיגיטליים בפוטושופ. שני מחשבים משמעותם שלא עוקרים אחד לשנייה את העיניים מתווכחים על זמן על המחשב הטוב.

בפעם האחרונה השתמשנו ב pcpartpicker.com כדי להרכיב רשימה של רכיבים ולעקוב אחרי המחיר שלהם לאורך זמן. כשהסכום הגיע לתקציב שלנו ($700) שחררנו את הנצרה. הנה עמוד ה pcpartpicker של המחשב החדש שלנו. זה אחלה אתר! אפשר לבדוק מחשבים של אנשים אחרים, לקרוא חוות דעת, להשוות מחירים. אתר מצוין.

חלקים! אחרי שכל החלקים הגיעו בדואר (רובם מאמזון) פשוט חיכינו ליום מתאים להתחיל בפרויקט. אין כמו סופת שלג בשביל לנקות לך את הלו"ז.

מחשב שני - 1

מרכיבים!

מחשב שני - 2

לוק ואני מרכיבים את הכרטיס מסך (קנינו כרטיס טוב!) בחרנו מארז פצפון (micro-atx) בגלל שאין לנו הרבה מקום מתחת לשולחן – תוצר לוואי, היה קשה להכניס את כל החלקים. ידיים קטנות היו יתרון גדול.

ככה זה נראה בפנים: מפלצת הספגטי. כן, אני מורידה את ראשי בבושה, ואני רק יכולה להגיד להגנתי שבמארז כזה קטן, אי אפשר להעביר חוטים מאחורי הלוח אם, אז כולם נמצאים בסוף מתחת לתאי הדיסקים הקשיחים. נו טוב, כשהדלקנו אותו הוא פעל (צהלנו), וזה הדבר העיקרי.

מחשב שני - 3

ככה הוא נראה על מדף מתחת לשולחן. סופי אומרת שהאור הכחול מוסיף לאווירה.

מחשב שני - 4

והנה לנו שני מחשבים. בלי מריבות על תורות, ובנוסף הם יכולים לשחק אחד עם השני במשחקי רשת. נצחון מזהיר!

מחשב שני - 5

יש לנו חברים שהם "אנטי-מסכים" ואני ממש אוהבת אותם, אבל באמת שאני לא מבינה את דרך החשיבה הזאת. הגבלת זמן מסכים נראית לי כמו לגרום לנכות למי שגדל בימים אלו.

בנוסף יש את ההתמקדות הזאת במכשיר, והתעלמות מהפעילויות שנעשות על המכשיר. הם רואים "מסכים" כשהפעילויות יכולות להיות קריאת ספר, ציור, שיחה בטלפון, משחק וכו'. אם מישהי הייתה עושה את כל אלה ביום אחד (זה קורה כל הזמן), מישהו היה יכול להגיד, ואו, היא עשתה הרבה דברים. אם היא עשתה את כל זה על המחשב, אדם חרד-מסכים עלול להגיד "יותר מידי זמן מסכים!" אבל, אם היא הייתה עושה את כל הפעילויות האלה בעזרת ספר, מחברת, כתיבת מכתב ומשחק בקלפים האם אותו אדם יגיד, "יותר מידי זמן-נייר!" ?

מה ההעדפה הזאת של עצים מתים על פני פיקסלים? תסתכלו על הפעילות והמחשבה והאושר של האדם שעושה אותה, לא על הממשק, זה מה שאני אומרת.

בכל מקרה, אני מקווה שהמחשבים האלה יחזיקו מעמד כמה שנים. למרות שאפילו תוך שנה אחת אני יכולה לראות את ההבדל בין שני המחשבים. הטכנולוגיה מתקדמת מהר. אכן, אני ממש מתרגשת לגבי ההולולנס ומכשירים דומים, ואיך שטכנולוגיה לבישה מתקדמת. אלה מחשבים סטייל איירונמן (הולוגרמות שאפשר לתפעל בידיים) רק שלובשים משקפיים כדי לראות מה אתה עושה. אדיר! אני מנחשת שבעוד עשר שנים משקפי הולוגרמה כאלה יהיו הממשק הרגיל, ו"זמן מסכים" יהיה כינוי שאבד עליו הכלח. אני מניחה שהורים יצטרכו להילחץ בגלל זמן-משקפיים.

תראו, אם יש איזה חסרון (מה הפחדים? התמכרות, בעיות חברתיות, בידוד?) לזה שיש לילדים זמן בלתי מוגבל לדברים שהם רוצים לעשות (מחשבים, משחקי וידאו, דברי אמנות, ספרים, טלוויזיה, מנגה, בלה בלה, אנחנו רואים את כל אלה כחלק ממגוון הדברים שעושים כאן) אז הילדים שלי אמורים להפגין את הבעיות האלה. אבל הם לא. לכן, מסכים הם לא הגורם של הבעיות האלה. לוגיקה בסיסית.

אה, ועוד תלונה אחת: אני שומעת על הורים שנאבקים למצוא את הכמות המתאימה (שעה ביום? שלוש שעות ביום? בכלל לא?) של זמן מסכים לילדיהם, אבל על זה אני אומרת לא. שאלה לא נכונה! השאלה היא לא הכמות, היא מי מחליט מה הכמות. ובעבור מי. אתה לא יכול להבין את עצמך אם אתה לא יכול להחליט בשביל עצמך. לא רק כשמשחררים אותך פתאום לעולם בגיל 18 ואתה מנסה לשתות בפעם הראשונה. תנו להם להבין לבד מה ה"כמות הנכונה" בשבילם. אל תניחו שאתם יודעים את ה"כמות הנכונה" של מישהו אחר.

טוב, די עם ההטפות.

תהנו! תלמדו! תעשו דברים מגניבים! תעשו את זה בכל הכוח אם זה מה שאתם אוהבים, הממשק לא משנה. משחק הוא לימוד! זה המוטו שלי.

אני אשאיר אתכם עם אחד הציורים האחרונים של סופי, שנעשה על המחשב החדש בעזרת טאבלט של וואקום. היא אוהבת לצייר דמויות כאלה מאפס, לתכנן את הבגדים שלהם, ההבעות שלהם. כל אחד לוקח שעות רבות של עבודה. האמת שמוסר העבודה שלה על הפרויקטים (שהיא בוחרת בעצמה) האלה הוא מדהים. (איך זה יעזור לה אם נרחיק אותה מהחומרים שהיא בוחרת על ידי הגבלת "זמן מסכים"?)

נערה עם אוזניים וחרב—————————————————————————————————————–

מיה לאסיטרבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מיה לאסיטר כותבת ספרי פנטזיה, מגדלת את ילדיה בחינוך חופשי, יוגיני, רועת עיזים לשעבר, שוכנת יורט ובן אדם מגניב באופן כללי.

 

2 תגובות בנושא “מחשב לכל ילד

  1. מה קורה כשהילד רק עוסק בדייג כל היום?

    כל שנה, בתחילת יוני, היה בא ג´ון לבית הספר לשוחח איתי על בנו. ג´ון היה אדם אדיב ואינטליגנטי, אשר תמך בחום בבנו דן, תלמיד בבית ספרנו.

    אולם ג´ון היה גם מודאג. אומנם רק במקצת. אם כי מספיק כדי לבוא כל שנה ולקבל מחדש בטחון.

    וכך התנהלה השיחה:

    ג´ון: "אני מכיר את הפילוסופיה של בית הספר, ואני מבין אותה. אבל עלי לשוחח איתך, אני מודאג".

    אני: "מה הבעיה?" (כמובן שאני יודע מהי. שנינו יודעים. זה מין פולחן, כי כל שנה מזה חמש שנים רצופות, שנינו אומרים את אותו הדבר).

    ג´ון: "מה שדן עושה בבית הספר כל היום, זה לדוג".

    אני: "מה הבעיה?".

    ג´ון: "כל היום, כל יום, סתיו, חורף, אביב. כל מה שהוא עושה זה לדוג."

    אני מביט בו ומחכה למשפט הבא. זה יהיה רמז בשבילי.

    ג´ון: "אני מודאג מכך שהוא לא ילמד דבר. הוא ימצא את עצמו מבוגר ולא יידע דבר.

    בנקודה זו היה מגיע תור הנאום הקטן שלי, שזה מה שבעצם הוא היה בא לשמוע. זה בסדר, הייתי מתחיל. דן למד המון. ראשית כל, הוא הפך להיות דייג מומחה. הוא יודע יותר על דגים — על המינים שלהם, אזורי המחיה, התנהגותם, הביולוגיה שלהם, האהבות והשנאות שלהם — מכל אחד אחר שאני מכיר, בוודאי שיותר מכל אחד אחר בגילו. אולי הוא יהיה דייג גדול. אולי הוא יחבר, כשהוא יגדל, את "המדריך השלם לדייג באמצעות חכה".

    כאשר הייתי מגיע לחלק הזה של תפקידי ב"משחק", היה לג´ון לא נוח במקצת. סנוב הוא לא היה. אולם התמונה של בנו כסמכות מובילה בענף הדייג איכשהו לא הייתה אמינה בעיניו. אני המשכתי, בחימום לקראת הנושא שלי.

    בעיקר, הייתי אומר, דן למד דברים אחרים: הוא למד לאחוז בנושא מסוים ולא להרפות. הוא למד להעריך את החופש לעסוק בדברים המעניינים אותו באמת במידת האינטנסיביות שהוא רוצה ולאן שיובילו אותו. והוא למד כיצד להיות מאושר.

    למעשה, דן היה הילד המאושר ביותר בבית הספר. פניו חייכו תמיד; וכך גם ליבו. כולם, צעירים ומבוגרים, בנים ובנות, אהבו אותו.

    עכשיו הגיעו דברי לסיומם: "איש אינו יכול לקחת את הדברים האלה ממנו", אמרתי. "ביום מן הימים, אם הוא יאבד עניין בדייג, הוא ישקיע את אותו המאמץ בעיסוק אחר כלשהו. אל דאגה".

    ג´ון היה קם מכיסאו, היה מודה לי בחום והיה הולך. עד השנה הבאה. דון אשתו מעולם לא הייתה באה איתו. היא הייתה מרוצה מסדברי ואלי, כי היה לה בן אשר הקרין שמחה.

    ואז, הגיעה שנה שג´ון לא הופיע לשיחתנו.

    דן הפסיק לדוג.

    בגיל חמש-עשרה, הוא התאהב במחשבים. בגיל שש-עשרה, הוא עבד כאיש שרות מומחה בחברה מקומית. בגיל שבע-עשרה, הוא הקים עם עוד שני חברים חברה מצליחה במכירה ומתן שרות של מחשבים. בגיל שמונה-עשרה הוא סיים את בית הספר והמשיך ללמוד מחשבים באוניברסיטה. הוא חסך מספיק כסף למימון שכר הלימוד והוצאותיו. במשך שנות לימודיו באוניברסיטה הוא עבד כמומחה בכיר בחברת המחשבים הוניוול (Honeywell).

    דן מעולם לא שכח את אשר למד בשנות הדייג הרבות שלו.

    אנשים רבים כתבו ספרים על פלאי הדייג ויופיו. אנחנו ראינו זאת בעצמנו בבית הספר. ילדים אוהבים לדוג. זה גורם להרפיה ומהווה אתגר. בחוץ — בגשם או בשמש. עומדים על גדת אגם הטחנה הקטן של בית הספר, מוקפים בעצים המרשרשים, בבנייני הגרניט הרך והאפור, וזרם המים מתחת לסכר של טחנת הקמח. רוב הילדים שדגים, רואים את היופי. כולם חשים בו.

    דייג הוא עיסוק חברתי. הם דגים עם חברים, או לומדים מהמבוגרים מהם. כל שנה אנחנו רואים דור חדש של בני חמש ושש הנאבקים עם עיסוקם החדש.

    דייג יכול להיות גם בלתי חברתי. הינך יכול לדוג לבד אם הינך רוצה בכך. איש לא יטריד אותך. זה החוק. לעיתים מישהו ייצא לבדו עם הסליל והחכה למשך היום רק כדי להיות לבד, להרהר, להגות.

    דייג, בדרכו השקטה, הוא חלק חשוב מחיי בית הספר. לעיתים אני מתפלא כמה מזל היה לנו שמצאנו עבור בית הספר מקום עם אגם.

    הניסיון שלי עם דן וג´ון היה בימיו הראשונים של בית הספר. זה הביא אותי לחשוב על בית הספר ומשמעותו. לכן הייתי לגמרי נינוח כאשר בני הצעיר ביותר התחיל לדוג כל היום. הייתה לי תחושה של דבר מוכר (deja vue).

    וידעתי, שהוא יודע מה שהוא עושה.

    ["דייג", סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי ( http://www.sudval.org/ ), מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

סגור לתגובות.