דר. ג'יימס מקנה

השיחה שלי עם המומחה לשינה משותפת ג'יימס מקנה

השיחה שלי עם המומחה לשינה משותפת ג'יימס מקנה

פורסם במקור בהאפינגטון פוסט

דר. ג'יימס מקנה הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ומנהל מעבדת השינה ההתנהגותית לאמהות ותינוקות באוניברסיטת נוטרדאם. הוא מומחה בעל שם עולמי לשינת תינוקות – ובמיוחד לשינה משותפת ביחס להנקה. בשיחות שלנו, הוא שיתף את התובנות שלו על שינה משותפת ודפוסי שינה ביפאזית ונתן עצות להורים חדשים.

אתה תומך בשינה משותפת – תאר את המחקר שלך על סידור שינה זה. באילו אוכלוסיות הוא נפוץ? מה היתרונות של שינה משותפת?

המחקר שלי על שינה משותפת של אמהות ותינוקות התחיל כשגילינו שאשתי בהריון. כמו כל הזוגות שעומדים להיות הורים, רצנו לקנות את כל ספרי ההורות. אבל אחרי שקראנו כמה ספרים שעוסקים בדרך הטובה ביותר לטפל בתינוק שלך נשארנו עם שתי מסקנות: או שכל מה שלמדנו באנתרופולוגיה, תחום המומחיות שלי, היה שגוי, או שכל ההמלצות המערביות האלה לגבי הטיפול הטוב ביותר בתינוק שלך בכלל לא עסקו בתינוקות. אולי הם עסקו בכל מה שקשור לאידיאולוגיות התרבותיות והערכים החברתיים המערביים העדכניים שמשקפים את מה שאנחנו רוצים שתינוקות יהפכו להיות, במקום במי הם באמת ומה הם צריכים.

בכל קורס מבוא לביולוגיה אנתרופולוגית, סטודנטים לומדים שתינוק האדם הוא היונק העליון הכי פגיע, תלוי-מגע ואיטי להתפתח, בעיקר בגלל שבני אדם נולדים טרם זמנם מבחינה נוירולוגית, ביחס ליונקים עליונים אחרים. כדי שתינוק האדם יעבור בבטחה בפתח האגן הצר של האם, שהוא צורך אדריכלי להליכה זקופה, התינוק צריך להיוולד רק עם 25 אחוז מנפח המוח הבוגר שלו. המשמעות היא שהמערכות הגופניות שלו לא יכולות לתפקד בצורה מיטבית בלי מגע עם גוף האם, אשר ממשיך לווסת את התינוק בצורה דומה לזו שנעשתה בהריון. אשלי מונטאגו, הגיבורה האינטלקטואלית שלי, קראה לתינוקות האדם "עוברים חיצוניים" (extero-gestates). נגיעה בתינוק משנה את הנשימה, חום הגוף, קצב הגדילה, לחץ הדם, מידת הדחק והגדילה עצמה. במילים אחרות, גוף האם הוא הסביבה היחידה לה מותאם תינוק האדם. כמו שאמר דר. ויניקוט, פסיכולוג הילדים המפורסם, "אין תינוק, יש תינוק ומישהו."

זוהי נקודת פתיחה נכונה מבחינה מדעית להבין למה תינוקות לעולם לא יסכימו או יגיבו לתזכיר שאומר שהם צריכים לישון לבד. סביבת השינה המבודדת מייצגת משבר נוירולוגי לרך הנולד כיוון שהמיקרו-סביבה הזאת לא תקפה לסיפוק הצרכים הבסיסיים של תינוקות. אכן, שינה בחדר לבד וחוסר בהנקה מוכרים כיום כגורמי סיכון בלתי תלויים למוות בעריסה, עובדה שמסבירה למה רוב העולם לא שמע על תסמונת המוות בעריסה.

אשתי ואני היינו המומים כשקראנו מה היה לחוקרי שינת ילדים להגיד לגבי שינה נורמלית לתינוקות והרעיון של "הרגעה עצמית". כבר אז ידענו שזה לא יותר ממבנה חברתי חסר ראיות אמפיריות שיגבו את מהימנותו.

כשנולד בני, גיליתי שאני יכול לשנות את הנשימה שלו על ידי שינוי מהירות הנשימה שלי, כאילו היינו אמורים להיות מתואמים אחד עם השני. המחקר שלי אישר מאוחר יותר שהנשימה של האם והתינוק מווסתת על ידי הנוכחות אחד של השנייה – קולות השאיפה והנשיפה, ההתרוממות והשקיעה של החזה והפחמן הדו-חמצני שננשף על ידי אחד ונשאף על ידי השנייה מזרז את הנשימה הבאה! טענתי במאמרים מדעיים שזה סימן נוסף שמזכיר לתינוקות לנשום, מנגנון אל-כשל למקרה שמעברי הנשימה הפנימית של התינוק יגמגמו.

חקרתי את ההשפעות הגופניות השליליות של הפרדה קצרת-טווח על גורי קופים – כמו קצב פעימות לב, נשימה, חום גוף, פגיעות לווירוסים, רמות קורטיזול, עיכול וגדילה. איך יכולתי להיות מופתע שהיונק העליון הכי פחות בוגר – אנחנו – יהיה אפילו רגיש יותר לכל האותות החושיים? החזקה, נשיאה ושינה עם התינוק הם לא רק רעיונות חברתיים נחמדים, אלא תרומה חשובה לרווחתם של התינוקות.

החלטתי לקחת את הידע שלי על התנהגות יונקים-עליונים, להכיל אותו עלינו, ולראות אם מגע לילי (הנקה ושינה משותפת) באמת יווסתו תינוקות בדרכים אותן תיארתי, ומה קורה כשתינוקות ישנים לבד. הובלתי קבוצת מדענים שתיעדו בפעם הראשונה את ההשפעות ההתנהגותיות והגופניות של שינת תינוקות מבודדת ואיך נראית שינה כשהיא נמדדת בהקשר השינה המשותפת וההנקה בהם היא התפתחה.

הראינו איך המודליות החושית של אימהות ותינוקות משפיעות בצורה הדדית אחד על השנייה. לא רק האמא משנה את השינה והמצב הגופני של התינוק, אלא גם התינוק מווסת את ההתנהגות ואת המצב הגופני של האם.

חשוב לזכור שהשינה המשותפת של אימהות ותינוקות עברה אבולוציה, אבל לא כך המיטות וכלי המיטה. אנחנו חייבים לנקוט באמצעי זהירות. אבל שינה משותפת יכולה להיות מגוננת כשהיא מקושרת להנקה. אנחנו יודעים היום שהרבה אימהות מניקות בוחרות בשינה משותפת בדיוק בגלל שהן מצליחות לישון יותר, לנהל את אספקת החלב שלהן בצורה טובה יותר, ולהתקשר בעוצמה חזקה יותר עם התינוקות שלהן.

כשעושים זאת בצורה בטיחותית, שינה משותפת משמחת אימהות (ואבות!) ותינוקות, ויש לה השפעות חיוביות על גדילת ילדים. אסור להכפיש או להגיד על אימהות שהן לא-אחראיות בגלל שהן ישנות עם התינוקות שלהן. למעשה, 90 אחוז מבני האדם ישנים עם התינוקות שלהן בצורה כזו או אחרת!

צוטטת על כך שכל בני האדם למעשה ישנים בצורה ביפאזית כשאמרת: "באמריקה, מצפים ממך ללכת לישון ב 23:00 ובעצם למות עד השעה 7:00, ואם זה לא קורה, אתה סובל מבעיה – נדודי שינה." איך אתה מגיב לכותרות שנותנות גבולות ברורים לכמות השינה שאנחנו "אמורים" לקבל?

נראה שחילוף החומרים האנושי מאט את הקצב בשעות אחר הצהריים, ובסבירות גבוהה, הביולוגיה שלנו נוטה לצורה מסוימת של שינה ביפאזית. העובדה שבתרבויות מגוונות אנשים מצליחים להתאים את עצמם לביולוגיה הזאת משקפת ללא ספק את העבר האבולוציוני שלנו, שהתפתח באזורים טרופיים שם היה צורך להימנע מהחום הכבד של היום.

הערכים החברתיים תוחמים, אם לא מווסתים, איך ומתי אנחנו ישנים. בארה"ב הביטוי, "אני לא רוצה שיתפסו אותי מנמנם", מרמז שנמנום הוא סוג של עבירה. תרבויות אחרות, לעומת זאת, מעדיפות נמנומים או סיאסטות במהלך היום.

הצורך האבולוציוני להיות דרוך במהלך השינה ולהתעורר במהירות איפשר לבני האדם להסתגל לאתגרים בסביבות חברתיות, פסיכולוגיות ורגשיות משתנות. לכן חשוב לכבד שוני בין אנשים ולקחת בחשבון את הבריאות הכללית ממספר נקודות מבט. אני מרגיש חוסר נוחות כשאני קורא כותרות עם הצהרות חד משמעיות, שיכולות לגרום לאנשים עם דפוסי שינה פחות סדירים לעצבנות, במיוחד כשהם מרגישים מצוין ומלאי אנרגיה במהלך היום. וכשכל המחלות והתסמונות מוסברים במונחים של מחסור כרוני בשינה, אנחנו צריכים להבין שההערכה של מהי הסיבה ומהי התוצאה היא דבר קשה.

כמומחה לשינת תינוקות, אילו טיפים אתה יכול לתת להורים חדשים שיעזרו לילד שלהם (ולעצמם) לישון?

תעשו מה שעובד במשפחה שלכם ותסמכו על עצמכם שאתם מכירים את התינוק שלכם יותר טוב מכל סמכות חיצונית. אתם מבלים את רוב הזמן עם הילד שלכם, וכל תינוק הוא שונה. פעוטות, ילדים וההורים שלהם, נפגשים במגוון דרכים שונות. למעשה, אין תבנית למערכת היחסים שנפתח. כשזה מגיע לסידורי שינה, הרבה משפחות מפתחות ומפגינות רעיונות מאוד גמישים בנוגע לאיפה התינוק שלהם "אמור" לישון. הורים עם רעיונות פחות נוקשים לגבי איך ואיפה התינוקות שלהם אמורים לישון נוטים באופן כללי להיות שמחים יותר ומאוכזבים פחות כשהילדים שלהם לא יכולים לתפקד כמו שהם "אמורים" – כלומר, לישון כל הלילה.

מעל לכל, תזכרו שלתינוקות אין אג'נדה. הם לא מנסים להקשות עליכם, או לתמרן אתכם. עם כאלה מוחות קטנים ולא מפותחים, הם הכי קרובים לגנים שלהם מאשר כל אדם יכול להיות ויש להם שליטה מועטה על ההתנהגות שלהם. בשישה-שבעה החודשים הראשונים לחייהם, לתינוקות אין "רצונות", רק צרכים. תזכרו שתינוקות הם "קורבנות" של ההתנהגות שלהם בדיוק באותה מידה כמו שאתם עלולים להיות.

הדבר החשוב עבור שביעות הרצון של ההורים הוא לא לקבל מה שאנשים אחרים אומרים שהם צריכים לעשות. במקום זאת, תהיו פתוחים לדרך בה מערך מערכות היחסים שמרכיב את המשפחה שלכם מצטלב ותזרמו עם הפתרונות שעובדים. תנסו לא לשפוט את השינה של התינוק שלכם. אל תבלבלו את ההמלצה הרפואית לשינה טובה עם "טוב מוסרי" – הרעיון שתינוקות "טובים" ישנים כל הלילה. ההמצאה התרבותית הכי גרועה להורים היא הרעיון של "תינוק טוב".

————————————

לכל המאמרים של דר. ג'יימס מקנה, תלחצו כאן.

ג'יימס מקנהמומחה בעל שם עולמי בשינת תינוקות – בשינה משותפת, ובמיוחד בקשר שלה להנקה, דר. ג'יימס מקנה הוא סמכות מצוטטת לרוב בנוגע לנושא ההורות המדובר הזה. כמנהל המעבדה לשינת אמהות-תינוקות באוניברסיטת נוטרה דאם, הוא ידוע כראשון שערך מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים על ההבדלים בין שינה ביחד ובנפרד של זוגות אמהות-תינוקות. מקנה הוא תומך נלהב של שינה משותפת ומתמקד במחקרו ביחס שבין סידורי שינה, שיטות האכלה, וגורמי סיכון לסינדרום מוות בעריסה. המחבר של “Sleeping With Baby: A Parent’s Guide to Co-sleeping" מקנה פירסם יותר מ 130 מאמרים בבטאונים פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים ורפואיים, והשלים שני מחקרים על מוות בעריסה ושינת תינוקות.

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

ג'ון הולט

שלושה דימויים מטעים

לקוח מתוך הספר בלמידה מתמדת של ג'ון הולט שיצא לאור בארה"ב ב-1989, ובארץ בהוצאת פראג ב-2004.

שלושה דימויים מטעים

הדברים שאנחנו עושים בחיינו ועבודתנו מושפעים עמוקות מדימויים – כלומר, מהתמונות שיש לנו בראש כיצד העולם עובד או צריך לעבוד. במקרים רבים נראות לנו תמונות אלו אמיתיות יותר מהמציאות עצמה.

החינוך הממוסד נשלט על-ידי שלושה דימויים מרכזיים. חלק מאנשי החינוך מודעים לכך שעבודתם מונחית על-ידי דימויים אלה, אחרים לא מודעים להם כלל, ויש כאלה השוללים את השפעתם בתוקף. אבל דימויים אלה קובעים, במודע או שלא במודע, את הדרך בה מלמדים ופועלים רוב המורים בבתי-הספר.

הראשון מבין הדימויים מציג את בית-הספר כפס-ייצור במפעל למילוי בקבוקים. על-גבי המסוע מגיעים בקבוקים ריקים בגדלים ובצורות שונות. לצד המסוע יש מערך של מתקנים למילוי הבקבוקים, המופעלים על-ידי עובדי המפעל. כאשר הבקבוקים עוברים במסוע, שופכים לתוכם עובדי המפעל כמויות שונות של חומרים – קריאה, כתיבה, חשבון, היסטוריה, מדע.

מלמעלה, מחליטה ההנהלה מתי להעביר את הבקבוקים למילוי, במשך כמה זמן ימלאו אותם, אילו חומרים יימזגו לתוכם, באילו זמנים, ומה לעשות עם בקבוקים שהפתח שלהם קטן מדי, או עם אחרים שנראה שאין להם פתח בכלל.

כשאני מנסה לשוחח על הדימוי הזה עם מורים, צוחקים רבים מהם וחושבים שהוא מגוחך. אבל אם תסתכלו על הגל האחרון של הצעות לשיפור בתי-הספר, תוכלו לראות עד כמה הדימוי הזה שולט. למעשה, כל תוכניות הלימודים הרשמיות אומרות שאנו חייבים ללמוד כך וכך שנים לשון, כך וכך שנים מתמטיקה, כך וכך שנים אנגלית, כך וכך שנים מדע. במילים אחרות, אנחנו מוזגים "לשון" לתוך הבקבוקים בערך 4 שנים, מתמטיקה שנתיים או שלוש, וכך הלאה. ההנחה היא, שכל מה ששופכים אל הבקבוקים נכנס היישר לתוך הבקבוקים ועתיד גם להישאר שם.

משום מה אף אחד לא שואל את השאלה המתבקשת: כיצד ייתכן שכל-כך הרבה בקבוקים ששפכו אליהם את כל החומר הזה במשך כל-כך הרבה שנים, עדיין יוצאים מהמפעל ריקים? בניגוד גמור למה שקורה בשטח, דבקים המורים ברעיון שהוראה מביאה ללמידה, ושככל שכמות ההוראה תהיה גדולה יותר כך הילדים ילמדו יותר. לא ראיתי דוח רשמי אחד אשר ערער על הנחת היסוד הזו. אם התלמידים לא יודעים מספיק – זה בגלל שלא מילאנו אותם מוקדם מספיק (נתחיל ללמד קריאה כבר בגן), או שלא מילאנו בחומר הנכון, או שלא שמנו מספיק חומר (נקשיח את תוכנית הלימודים).

הדימוי השני מתאר את התלמידים בבית-הספר כעכברי מעבדה בכלוב, אשר אומנו לעשות מספר תרגילים – בדרך כלל תרגילים שעכבר חופשי לעולם אינו עושה. העכבר נמצא בצד אחד של הכלוב ובצדו השני יש שתי צורות: אחת עגולה ואחת משולשת. אם העכבר לוחץ על הצורה "הנכונה" (זו שהחוקר רוצה שהוא ילחץ עליה), הוא מקבל פירורים טעימים. אם העכבר לוחץ על הצורה "השגויה" הוא מקבל הלם חשמלי. לטענת ג'ון גודלאד מבית-הספר לחינוך של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, זה מה שבתי-ספר לימדו ועדיין מלמדים – משימה, פירורים, הלם. במקום פירורים והלם אפשר להגיד "מקל וגזר" או "חיזוקים חיוביים ושליליים".

החיזוקים החיוביים בבית-הספר הם חיוך מהמורה, מדבקה, אותות שבח, ציון גבוה, תעודת הצטיינות, ובהמשך הדרך גם קבלה לאוניברסיטה, עבודה טובה, כסף והצלחה. החיזוקים השליליים הם נזיפה, עוקצנות, בוז, השפלה, בושה, לעג של ילדי הכיתה, פחד מכישלון, פחד מפיגור ומנשירה מבית-הספר. עבור ילדים רבים משכבות חלשות, החיזוקים השליליים כוללים גם ענישה גופנית. בסוף הדרך הזאת מצפים להם בית-ספר תיכוניים גרועים או נשירה סופית מן המערכת, משרות גרועות או אבטלה ועוני.

הדימוי השלישי הוא אולי המסוכן וההרסני מכולם. הוא מתאר את בית-הספר כבית משוגעים, מוסד טיפולי. בתי-הספר פועלים לפי העיקרון הנוח שכאשר תלמיד מצליח – זה בזכות בית הספר; אבל כאשר התלמיד נכשל – זה בגלל התלמיד. מורה ותיק באחד מבתי-הספר היסודיים הפרטיים ניסח זאת כך: "אם תלמיד לא מצליח ללמוד מה שאנחנו מלמדים, זה מפני שהוא עצלן, לא מאורגן, או שיש לו הפרעות נפשיות" וכמעט כל צוות המורים הסכים איתו.

לאחרונה מצאו המחנכים הסבר אחר לחוסר הלמידה: "ליקויי-למידה". ההסבר הזה הפך להיות פופולרי מאוד, משום שהוא נותן משהו לכל אחד מהצדדים הנוגעים בדבר. הורים אכולי רגשות אשמה לילדים מתקשים, יכולים להפסיק לשאול את עצמם "איפה טעינו?" כי המומחה אמר להם "אתם בסדר, פשוט לילד שלכם יש איזה קצר בראש." להורים זועמים שדורשים מבית-הספר  "להתחיל לעבוד וללמד את הילד משהו," אפשר לענות: "מצטערים, אין מה לעשות; הוא לקוי למידה."

כבר בגיל חמש או שש, בדרך כלל כהכנה לבית-הספר, מעבירים לילדים סוללת מבחנים שנועדו "לגלות מה לא בסדר אצלם". לחלק מהילדים אפילו אומרים שזו מטרת המבחנים. חלק נכבד מהתחום הפסבדו-מדעי הקרוי פדגוגיה כולל כיום את זיהוי המחלות האלה ותיאורן, את המבחנים שאמורים לאבחן אותן, ואת הפעולות שמיועדות לטפל בהן, אך כמעט לעולם לא לרפא אותן ממש.

ה"מחקר" מאחורי כל התוויות האלה הוא מוטה ולא משכנע במיוחד. לפני כמה שנים, בוועידה גדולה של מומחים לליקויי-למידה, שאלתי אם מישהו מהנוכחים שמע אי-פעם – לא ערך מחקר, אלא רק שמע על מחקר – שבדק את הקשר בין ליקויי-למידה לבין מתח נפשי. בקהל היו כ-1100 אנשים, ורק שתי ידיים הורמו. שני אנשים אלו סיפרו לי מאוחר יותר על מחקר שבו תלמידים עם ליקויי-למידה קשים הועברו לסביבה חסרת לחצים, ותוך זמן קצר נעלמו הליקויים שלהם.

הדימוי השלישי, כמו השניים הראשונים, מציג את המציאות בצורה מטעה. בתי-הספר מניחים שילדים לא רוצים ללמוד ושהם לא טובים בלמידה, שהם לא ילמדו אם לא יכריחו אותם, שהם אינם מסוגלים ללמוד אם לא מראים להם איך ללמוד, ושהדרך לגרום להם ללמוד היא לחלק את חומר הלימוד לרצף של משימות קטנטנות שיש לבצע אחת-אחת, כל משימה עם הפירורים וההלם המותאמים לה. כששיטה זו נכשלת, מניחים בתי-הספר שמשהו לא תקין בילדים – משהו שיש לאבחן ולטפל בו.

כל ההנחות האלה שגויות. אם יוצאים מניו יורק מזרחה, מתוך כוונה להגיע לקליפורניה שבמערב, ככל שממשיכים בדרך המצב הולך ומתדרדר. אם ההנחות שגויות, גם המעשים שבעקבותיהם יהיו שגויים, וככל שיושקע יותר מאמץ, כך המצב יהיה גרוע יותר.

העובדה הברורה היא שילדים משתוקקים להבין את העולם סביבם עד כמה שהם רק יכולים, שהם טובים בזה מאוד, ושהם עושים זאת כמו מדענים, על-ידי יצירת ידע מתוך ניסיון חיים. ילדים מתבוננים, חושבים, מוצאים או ממציאים, ובודקים את התשובות לשאלות שהם שואלים בעצמם. כשלא מונעים מהם לעשות את הדברים האלה, הם ממשיכים לעשותם ולהשתפר בהם.

——————————————————————-

לקוח מתוך הספר בלמידה מתמדת של ג'ון הולט שיצא לאור בארה"ב ב-1989, ובארץ בהוצאת פראג ב-2004.

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

אלטה סולטר

למה קיימת התנהגות בעייתית אצל ילדים

למה קיימת התנהגות בעייתית אצל ילדים

כל הילדים מתנהגים לפעמים בדרכים מעצבנות, דוחות או מכאיבות והם לא תמיד משתפים פעולה עם הבקשות שלנו. לפני שאנחנו מתמודדים עם התנהגויות בלתי הולמות אצל ילדים, יוכל לעזור לנו אם נדע למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כשאנחנו יודעים זאת, קל לנו יותר להיות פותרי בעיות. אנחנו יכולים להסביר כמעט כל התנהגות לא מקובלת אצל ילדים על ידי אחד משלושת הגורמים הבאים.

1. הילד מנסה למלא צורך לגיטימי.

לילדים יש הרבה צרכים שלא תמיד מתמלאים, אפילו על ידי ההורים הטובים ביותר. אבל, כל צורך צריך להתמלא אם אנחנו מצפים להתנהגות "טובה". הצרכים הברורים הם מזון, בגדים, מחסה ואהבה. צרכים נוספים הם קרבה גופנית, תשומת לב אישית, סביבה בעלת גירוי אינטלקטואלי, פעילויות בעלות משמעות וכבוד.

כשהצרכים של ילדים לא מסופקים, הם יעשו כל מה שישיג את תשומת ליבנו. ילד שרעב לארוחת ערב עלול להכות שוב ושוב בעיתון שאבא שלו קורא כדי להשיג את תשומת ליבו. ילד שמרגיש משועמם כשהוא מחכה בתור בבנק או בדואר עלול לספק לעצמו גירוי מעניין יותר על ידי התרוצצות. זה לא מציאותי לצפות שילדים צעירים יתנהגו יפה כשהם רעבים או משועממים. כדי למנוע בעיות כאלה, יכולים להיות לנו חטיפים בריאים בהישג יד, ואנחנו יכולים להביא צעצועים פשוטים כדי להעסיק את הילדים אם אנחנו מצפים לזמני המתנה ארוכים.

ילדים צריכים הרבה תשומת לב אישית, אבל קשה להם לבקש זאת בדרכים בוגרות. במקום זאת, הם עלולים לסרב לשעשע את עצמם, להדבק אל הוריהם או אפילו להתחיל לריב עם אח או אחות. אנשים הרבה פעמים אומרים על ילד שובב, "הוא רק מנסה להשיג תשומת לב", כשהם רומזים שהוא לא צריך לקבל תשומת לב בגלל שאין לו צורך לגיטימי. אבל, הצורך בתשומת לב הוא לגיטימי לגמרי, וילדים לא מבקשים יותר ממה שהם צריכים.

2. לילד חסר מידע (או שהוא צעיר מידי בשביל להבין או לזכור).

ילדים נולדים ללא שום ידע לגבי העולם המורכב שלנו. הם צריכים ללמוד שחלונות הם שבירים, שאנשים לא אוהבים פירורים על המיטה שלהם ושרחובות סואנים הם מסוכנים. כהורים, אנחנו צריכים לספק להם את המידע שהם צריכים בשביל לחיות בבטחה ובשמחה בחברה שלנו. מעניין לדעת שהמילה Discipline (משמעת, חינוך) מגיעה מהמילה הלטינית שמשמעותה "ללמד".

אנחנו לא יכולים לצפות מפעוטות (מתחת לגיל שנתיים) ללמוד לציית לחוקי הבית מכיוון שאין להם את היכולת להבין את המושג של חוק. הם חיים ברגע הנוכחי, ואנחנו צריכים להתנהג בכל סיטואציה בסבלנות כאילו הוא היה חדש לגמרי. מהסיבה הזאת אנחנו צריכים לבנות גבולות בגדר האפשר בסביבה של הפעוט על ידי הפיכתה לידידותית לתינוקות. כשהתנהגות לא מקובלת מתרחשת אצל ילד כה צעיר, במקום לנסות לקבוע חוקים, הגישה הטובה ביותר היא להבין מה הצרכים של הילד ברגע זה ולמצוא דרכים מקובלות לספק אותם. לדוגמה, אם הבת שלך קורעת את העיתונים שעוד לא קראת, את יכולה להניח אותם מחוץ להישג ידה, אבל להביא לה עיתונים ישנים שתוכל לקרוע.

בסביבות גיל שנתיים, רוב הילדים מתחילים להבין את הרעיון של חוקים והם יכולים לזכור ולציית למספר מוגבל. אבל אנחנו לא צריכים לצפות ליותר מידי מבני שנתיים-שלוש. בהדרגה, במהלך שנות הילדות המוקדמות, ילדים יכולים לזכור יותר מחוקי הבית והם בדרך כלל מסכימים לציית לשמוע להם, בתנאי שלא נמנעים מהם הצרכים המידיים שלהם. כשקובעים חוקים, תמיד יהיה יותר יעיל אם נסביר, בשפה שהילד יכול להבין, למה אנחנו קובעים חוקים מסוימים. (לדוגמה: "אתה יכול לשחק עם מים במקלחת אבל לא בסלון, כי אני לא רוצה שהשטיח יירטב.") תהיו מוכנים לתת תזכורות ככל שצריך.

דרך יעילה להעביר מידע היא לתת לתוצאות טבעיות להתרחש, כשזה מתאים. למשל, אם הבן שלך בוחר לא לנקות את החדר שלו, יכול להיות שהוא יצטרך את התוצאה של לא למצוא צעצוע שהוא אוהב כשהוא רוצה אותו. הוא ילמד את התועלת בסידור החדר בצורה הרבה יותר יעילה בדרך הזאת מאשר על ידי הרצאות או שליטה הורית. אף על פי שתוצאות טבעיות יכולות להיות מועילות, אני לא ממליצה ליצור תוצאות מלאכותיות או "הגיוניות", כי ילדים חווים אותם בדרך כלל כעונשים והם עלולים לכעוס ולהתרעם.

עוד דרך לתקשר מידע היא לתת "מסר-אני". למשל, "אני שונא פירורים על המיטה שלי!" צורה זו של תקשורת מאפשרת לילדים לדעת איך אנחנו מרגישים ויכולה להיות יעילה בשינוי ההתנהגות שלהם. היא הרבה יותר יעילה מלתת הוראות ("לך תאכל במקום אחר") או "מסר-אתה" ("אתה תמיד מלכלך").

ילדים ממשיכים להזדקק למידע ככל שהם גדלים. אפילו לבני נוער, עם כל כמה שהם נראים מתוחכמים, יש עדיין הרבה מה ללמוד. בכל פעם שמתרחשת התנהגות בלתי-הולמת, זה תמיד רעיון טוב לבדוק את האפשרות שפשוט חסר לילד שלכם המידע שיכול לאפשר לו להחליט החלטות חכמות יותר לגבי ההתנהגות שלו.

3. הילד סובל מלחץ או מטראומה שהוא לא החלים ממנה

זאת אולי הסיבה הכי חשובה, והכי פחות מובנת להתנהגות בלתי-הולמת. ילדים לא ממש יודעים להביע את רגשותיהם בצורה רהוטה. במקום זאת, הם מנסים להראות את הרגשות שלהם דרך ההתנהגות שלהם.

כשילד מרגיש פחד, פגיעה, קנאה, תסכול, כעס, אכזבה, רתיעה, בלבול או חוסר בטחון, הוא יתנהג בדרכים שיתנו רמזים לגבי הרגש שלו. לדוגמה, ילדה צעירה שמדמיינת עכבישים בחדר שלה עלולה להתנגד ללכת לישון. אח גדול בעל קנאה עלול להקניט את אחותו הקטנה. ילד מתוסכל או מפוחד מאוד עלול להתחיל להרביץ או לנשוך ילדים אחרים. ילד שמרגיש חוסר בחיבור או חוסר ביטחון עלול להתבכיין או להדבק למבוגר.

אחרי שפסלתם את כל הצרכים האפשריים וחלקתם מידע חיוני, אתם יכולים לשקול שהתנהגות בלתי-הולמת יכולה להיות סימן שהילד חווה רגשות עזים וכואבים. במקום להרצות או להעניש, אתם יכולים לנסות להבין למה הילד מרגיש פגוע, מתוסכל או מפוחד. אם אתם יכולים להפטר מגורם הלחץ ולספק רוגע, קרבה ואהבה, ההתנהגות של הילד עשויה להשתפר.

אולם לפעמים, אין סיבה מיידית לרגשות הפגועים של הילד. במקום זאת, הילד עלול לסבול מטראומה קודמת שהוא עוד לא החלים ממנה (כמו טראומת לידה, אשפוז במהלך הינקות, דכאון לאחר לידה של האם או התעללות). ילדים עם טראומות מוקדמות כמו אלה שומרים בליבם הרבה פעמים רגשות זעם או פחד חזקים, שעלולים להוביל לבעיות התנהגות קשות. אירועים טריים יותר, כמו ויכוח עם חבר, סרט מפחיד או אכזבה, יכולים גם להיות בבסיס ההתנהגות הבעייתית של הילד. כשילדים סובלים מההשפעות של אירועי עבר מכאיבים, סביבה נטולת לחץ ומלאת אהבה כנראה לא תספיק בשביל לשנות את ההתנהגות שלהם.

למזלנו, ילדים יודעים איך להבריא מטראומות על ידי שחרור רגשות כלואים תוך כדי משחק, צחוק, בכי והתקפי זעם. התפקיד שלנו הוא לתמוך במנגנונים משחררי הלחץ האלה המאפשרים פורקן בריא של כעס, פחד או צער. ילדים שבוכים וזועמים על אירועים חסרי חשיבות כביכול מנסים בדרך כלל להחלים מטראומות או תסכולים קודמים. אם אנחנו יכולים להיות מאזינים ולוחות תהודה אוהבים, הילדים שלנו יחלימו מהטראומה, והרבה מההתנהגויות המגעילות, המכאיבות וחוסר שיתוף הפעולה שלהם פשוט ייעלמו. חשוב לזכור שתמיד יש סיבה טובה (בין אם היא בהווה או בעבר) לדמעות והתקפי הזעם של ילדים.

כשילדים פוגעים באחרים, אנחנו יכולים לעזור על ידי התערבות והפרעה אוהבת להתנהגות (אם באופן מילולי או עם ריסון עדין). אם נראה שיש לילד יום קשה, הוא מרביץ או נושך ילדים אחרים, אתם יכולים להוציא אותו מהחברה אך תישארו איתו, תאחזו בו ותגידו לו, "אתה נראה מאוד נסער היום. בוא נשאר יחד לזמן מה." זה לרוב מאפשר בכי, שהוא מפיג המתחים הנדרש. אחרי בכי טוב בזרועותיך, הוא ירגיש הקלה וחיבור אליך, וכנראה שהוא לא יראה עוד סימנים להתנהגות תוקפנית.

לפעמים, כששני ילדים מתווכחים או רבים, גישה יעילה היא לשמש כמתווך. אתם יכולים לעודד כל ילד לספר מה קרה ולהביע את הצרכים והרגשות שלו או שלה (זה עלול לכלול גם בכי). בלי לשפוט או לצודד, אתם יכולים לשקף בחזרה מה כל ילד מרגיש ולעודד אותם למצוא פתרון לסכסוך ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנו.

סיכום

רוב ההתנהגות הבעייתית יכולה להיות מוסברת על ידי העובדה שלילד יש צורך לגיטימי, חסר לו מידע או שהוא סובל מלחץ או טראומה שהוא לא החלים ממנה. לכן, עונשים ויחס קר אף פעם לא יעזרו בטווח הארוך. זה פרדוקסלי, אך עדיין נכון: ילדים צריכים הכי הרבה תשומת לב אוהבת כשהם מתנהגים בצורה שהכי פחות ראויה לה! אם אנחנו יכולים לזכור לחפש מתחת לפני השטח כדי להבין למה ילדים פועלים בצורה מסוימת, אנחנו יכולים לתת להם את תשומת הלב המתאימה לכל סיטואציה.

—————————————————————————————————————–

אלטה סולטרבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דר. אלטה סולטר היא פסיכולוגית התפתחותית שוויצרית/אמריקאית, שלמדה אצל ז'אן פיאז'ה בשוויץ לפני שקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה. היא מתמחה בהתקשרות, טראומות פסיכולוגיות ושיטות חינוך חסרות ענישה.

ב 1990 היא ייסדה את המכון להורות מודעת (The Aware Parenting Institute)

4 ספרים שלה תורגמו לעברית:

  • התינוק יודע (נמכר במעל ל 150,000 עותקים ברחבי העולם)
  • גם הילד יודע
  • בכי והתקפי זעם – כיצד להגיב לבכיים של תינוקות וילדים
  • משחק ההתקשרות
מג קונלי

5 דברים שלמדתי כשאמרתי כן לבת שלי במשך 24 שעות

5 דברים שלמדתי כשאמרתי כן לבת שלי במשך 24 שעות

בת השש שלי חזרה מסבתא שלה בשבוע שעבר עם ניצוץ של "יש לי רעיון מבריק" בעיניה.

"היי, אמא! ראיתי דיסני ג'וניור והיו שם ילדים שדיברו על לעשות 'יום כן'! זה יום שבו ההורים צריכים להגיד כן! לכל מה שהילדים מבקשים! אנחנו יכולים לעשות את זה? אפשר לעשות 'יום כן'?"

המחשבה הראשונה שלי הייתה, "בגלל זה אין לנו כבלים".

המחשבה השנייה שלי הייתה, "למה לא?"

החלטנו שהבקשה שלה צריכה לכלול את אחותה הקטנה, שעוד לא מבינה את הרעיון, אבל תאהב את הבילוי. אחרי זה העלינו רק ארבעה חוקים: בלי לנסוע יותר משעה מחוץ לעיר, בלי צבע קבוע לשיער, בלי קניות מעל 100 ש"ח ושום דבר שיכול לפגוע בנו או בכל אחד אחר. לבסוף קבענו תאריך לניסוי הגדול בחיוב.

אני כותבת את הפוסט הזה מהצד השני של חניכת "יום הכן" שלנו, ואני מותשת. הייתי צריכה להשקיע באיזה משטר ויטמינים בשבוע שקדם ליום הגדול. אבל אם נתעלם מהעייפות, אני חייבת להגיד, הילדה הזאת והרעיון הקטן הגדול שלה הזכירו לי כמה דברים שהמוח האימהי העייף שלי שכח במהלך השנה האחרונה.

1. הילדים שלי הם לא מפלצות קטנות שמנסות להביס אותי

תשמעו, אני יודעת שזה נשמע קצת דרמטי, אבל לפעמים, ככה זה מרגיש. ויש לי ילדות טובות! ילדות קלות. ילדות כאלה ששומרות על עצמן ואומרות לי תודה אחרי ארוחת הערב.

אבל עדיין.

יש ימים שאני מרגישה שאני עוטה שריון לפני שאני צריכה להיכנס לזירת האימהות. כי לפעמים, זה מרגיש כאילו זה אני נגדן. השיעורים שאני צריכה ללמד מול המוחות המשוטטים והרגליים הזריזות. בית נקי מול ידיים דביקות. שעת שינה מול תירוצים בלתי פוסקים בשביל להשיג עוד חמש דקות.

הזכות להגיד "לא" הוא אחד האמצעים הבטוחים של תחזוקת הטירה, של הגנה על רכושי, של שמירה מפני פלישת ההמון. (אתם בטח חושבים, "יש לך שני ילדים מג! זה לא המון." אני חולקת על דעתכם. תנסו את בת השלוש שלי בלי שנת צהריים או את בת השש שלי עם רמת סוכר נמוכה. תאמינו לי, הן המון). אבל, נכנסתי ל"יום הכן" רגועה. בגלל שהיינו בסירה הזאת ביחד! הייתי אמורה להצטרף אליהן, במקום לרעות אותן. זה היה מדהים. דיברנו וצחקנו יותר מכל החודשים האחרונים. איפשהו בין היציאה הראשונה לקנות דונאט לבין ההשכרה האחרונה של סרט, נזכרתי שאנחנו בעלות ברית באותה מידה שאנחנו אמא וילדות. יש מקום לשתי ההתגלמויות האלה במערכת היחסים שלנו, אפילו אם אחת לא תמיד יכולה להתקיים ביחד עם השנייה.

2. הרבה פעמים מה שהילדים שלנו רוצים באמת הוא פשוט נפלא

כן, היו כמה בקשות שלא הפתיעו אותי בכלל – ללכת לקנות דונאט, להבריז מבית ספר וארוחת צהריים בצ'יק-פיל-א. אבל היו גם בקשות שהיו פשוטות ומתוקות – נסיעה לקַנְיון בשביל לראות את השלג האחרון, ממתק בשביל אחותה, תלבושת של גיבור-על שעשויה כולה מנייר. הדבר הכי מפתיע היה כל מה שהיא לא ביקשה – לא הייתה בקשה אחת לצעצועים. כמעט כל מה שהיא רצתה היה חוויה, בדרך כלל משהו שכלל אותי ואת אחותה. היא בילתה את יומה בהזנת הלב שלה, לא מילוי קופסת הצעצועים. מתי הייתה הפעם האחרונה שביליתי יום בהזנת הלב שלה במקום באינסטגרם שלי או ברצון שלי לבית נקי או בכל ה"אמור-ים" וה"צריך-ים" שלי?

3. את לא צריכה תמיד להגיד "לא" בשביל, את יודעת, להגיד לא

תקשיבו, הייתי טירונית. אף פעם לא יצא לי לעשות את זה. הילדה בת השש הסופר מילולית שלי שיננה את ארבעת החוקים שלי ומצאה כמה בקשות בלתי אפשריות שלא חרגו מהן. הבקשה האהובה עלי הייתה כשהיא ביקשה אם היא ואחותה יכולות לצייר על הקירות עם מרקרים. לא רציתי להפר את החוזה ולהגיד, "אה, אין מצב". אבל גם לא רציתי 32 ציורים שונים של ביימקס משורבטים על כל הצבע הלבן הטרי על הקירות. אז דיברנו על זה. דיברנו על זה שזאת החלטה קבועה למחצה. יכול להיות שבעוד כמה שבועות היא בכלל לא תאהב דמויות מהסרט שישה גיבורים. אבל, זה נחמד שהיא רוצה לקשט את החדר שלה, אז האם יש דרך טובה יותר בה היא תוכל לעשות את זה? הפתרון שלה היה להדביק ניירות על הקיר כדי שהיא תוכל לצייר עליהם ולהחליף אותם מתי שתרצה. בכנות, אני מקווה שהשיחה הבלתי נמנעת שלנו על קעקועים בעוד עשר שנים תהיה טובה כמו זאת. היא לא הייתה צריכה שאני אגיד לא. היא רק הייתה צריכה שאספק את ההקשר לנימוק שלי ביחד עם קצת זמן שבו היא תוכל להגיע לפתרון משלה. באותו רגע היינו שותפות, והפוטנציאל המשותף שלנו היה הרבה יותר גדול מהפוטנציאל של כל אחת לחוד.

4. גם כשאומרים "כן" יש משהו שלילי

אמירת ה"כן" לא הייתה פעולת הוותרנות ואי-הסדר שחשבתי שהיא תהיה. בזמן שצפיתי בה מחליטה מה היא הולכת לבקש, גם צפיתי בה מחליטה על מה היא הולכת לוותר. "יום הכן" מגיע פעם בשנה! היא הייתה חייבת לבחור מה חשוב לה במכלול ה"כן-ים" הגדול. זה חינוך שמנעתי ממנה עם כל ה"לא" וה-"את אמורה כבר לדעת" שלי. היא הייתה צריכה לשים את הדברים שהיא קצת רצתה לעשות בהמתנה בשביל הדברים שהיא ממש רצתה. זה היה מרתק ומעודד לראות מה עבר את הסינון. היא רצתה שכל כן יחשב, אז היא נזהרה עם כל מילה שלה. אני מקווה שזה שיעור שהיא תזכור כשהיא תתבגר. יותר מידי מחיינו כנשים – מהאוכל שאנחנו אוכלות עד הבגדים שאנחנו לובשות ואיך שאנחנו מבלות את זמנינו – מוּנַע על ידי המילה "לא". אנחנו מתמקדים במה שכדאי לנו להפסיק יותר ממה שכדאי לנו לאמץ. כשהזרועות שלך מלאות ב"כן-ים" הנכונים, אין מקום לכל הלא המקטינים.

ולבסוף,

5. אמירת "כן" יכולה להדגים הבנה של ערך עצמי

האם יש זמן ומקום ל"לא"? ברור שיש. כמעט כל שעה בכל יום טומנת בחובה לפחות תשובה שלילית לגיטימית אחת. וחשוב ללמד את הילדים שלנו (ואת עצמנו) שאמנם ה"כן" הנכון מקדם אותנו, אבל ה"כן" השגוי יכול להחזיר אותנו לאחור. עם כל זאת, אני סוף סוף מתחילה להבין את הכוח של "כן". ראיתי אותו משרה על ילדתי הקטנה תחושה של תכלית והעצמה. זה דבר נפלא, להחליט שאתה ראוי ל"כן" פה ושם. כדאי לכולנו לעשות זאת יותר פעמים – כי, אתן יודעות, אנחנו ראויות לזה. היום הטוב הגיע לסוף טוב. זמן אמבטיה ותפילות ושאלה אחת כשהשכבתי אותה במיטה:

"אמא, אנחנו יכולות להגיד שוב כן מתישהו?"

כן. כן, אנחנו יכולות.

—————————————————————————————————————–

מג קונליבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מג קונלי היא כותבת ונואמת. אפשר למצוא אותה בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר או באתר שלה.

אלפי קוהן

עשר אמיתות ברורות שעדיף שלא נתעלם מהן

פורסם ב American School Board Journal באפריל 2011

עשר אמיתות ברורות שעדיף שלא נתעלם מהן

שדה החינוך מבעבע ממחלוקות. זה לא יוצא דופן שאנשים אינטליגנטים בעלי רצון טוב יתנגדו בלהיטות למה שקורה בבתי הספר. אבל יש אמיתות כלליות שלא ניתנות לדיון, שכמעט כולם צריכים להסכים עם נכונותן.

למרות שהרבה מהטענות בנאליות, שווה לציין את חלקן כי במנהגים ובמדיניות של בתי הספר שלנו אנחנו נוטים להתעלם מההשלכות שנובעות מהן. זה מעניין מבחינה אינטלקטואלית ומעשית לחקור את הסתירות האלה: אם כולנו מסכימים שעקרונות מסוימים אמיתיים, אז למה בתי הספר שלנו ממשיכים לתפקד כאילו הם לא?

הנה עשר דוגמאות:

1. רוב החומר שתלמידים מחויבים לשנן נשכח במהרה

על אמיתות הטענה הזאת יודו (בין אם מרצון ובין אם לא) כל מי שהעביר את זמנו בבית הספר – או במילים אחרות, כולנו. כמה חודשים, לפעמים אפילו כמה ימים, אחרי שלמדנו בעל פה רשימת עובדות, תאריכים או הגדרות, לא יכולנו להיזכר בהם אפילו אם חיינו היו תלויים בהם. כולם יודעים זאת, אבל חלק נכבד מהלימוד בבתי הספר – במיוחד בבתי הספר המסורתיים יותר – ממשיך לדחוס עובדות לתוך הזיכרון קצר הטווח של התלמידים.

ככל שנבדוק יותר לעומק את מודל ההוראה והבחינה הזה, כך הוא נהיה יותר בעייתי. תחילה, יש את השאלה של מה מכריחים את התלמיד ללמוד, כשברוב הפעמים יש נטייה לחומר עובדתי מאשר להבנה עמוקה של רעיונות (ראו מספר 2, למטה). שנית, ישנה השאלה איך מלמדים את התלמידים, עם התמקדות על ספיגה פסיבית: הקשבה להרצאות, קריאת סיכומים בספרי לימוד וחזרה על חומר לפני שצריך לפלוט אותו החוצה. שלישית, ישנה השאלה למה תלמיד למד משהו: פחות סביר שידע יישמר אם הוא נרכש בשביל להצליח במבחן, בניגוד ללמידה בהקשר של שקידה בפרויקטים ופתירת בעיות משמעותיות באופן אישי.

אפילו בלי שכבות אלה של פגמים בסטטוס קוו, ואפילו אם נסכים ששינון של דברים מסוימים יכול להועיל, השאלה הבסיסית מהדהדת כמו צעקה במסדרון בית ספר ללא סוף: למה מכריחים ילדים לזכור כל כך הרבה דברים שאנחנו יודעים שהם הולכים לשכוח?

מסקנה 1א: כיוון שנראה שזה נכון גם למבוגרים, למה רוב אירועי ההכשרה למורים דומים לכיתות הכי פחות מרשימות, עם מומחים שפולטים עובדות על איך לחנך?

2. ידיעה של הרבה עובדות לא הופכת אותך לחכם

אפילו תלמידים שמצליחים לזכור חלק מהחומר שלימדו אותם לא בהכרח מצליחים להבין את פיסות המידע האלה, את הקשרים ביניהם, או ליישם אותם בדרכים יצירתיות ומשכנעות לבעיות מחיי היומיום.

למעשה, חוקרת מדעי המוח לורן רסניק ממשיכה את קו המחשבה הזה: לא רק שידיעת (או לימוד) עובדות לא הופכת אותך לחכם. חינוך המבוסס עובדות ברובו עלול להפריע לך להפוך לחכם. "כישורי חשיבה נוטים להיזרק מחוץ לתוכנית הלימודים על ידי הדרישה המתגברת ללימוד מסות גדולות יותר ויותר של ידע", היא כותבת. אך בתי ספר ממשיכים להתייחס לתלמידים ככוסות ריקות אליהן אפשר למזוג מידע – ועובדי ציבור ממשיכים לשפוט את בתי הספר על פי יעילות ונחישות המזיגה.

3. לתלמידים סיכוי טוב יותר ללמוד מה שמעניין אותם

אין מחסור בראיות לטענה הזאת אם אתם באמת צריכים אותן. דוגמה אחת מיני רבות: קבוצת חוקרים מצאה שרמת העניין של ילדים בפסקה שהם קראו הייתה יעילה פי 30 יותר מרמת הקושי שלה בשביל לחזות כמה הם יזכרו מאוחר יותר. אבל זה צריך להיות ברור, אם רק בגלל שאנחנו יודעים את זה על עצמנו. אלה המטלות שמסקרנות אותנו, שמעוררות את הסקרנות שלנו ומחברות אותנו לדברים שאכפת לנו מהם, שאנחנו נוטים להמשיך לעשות – ולעשות טוב יותר תוך כדי עשייה. כך גם אצל ילדים.

באופן הפוך, לתלמידים יש סיכוי קטן יותר לקבל תועלת מדברים שהם שונאים. הפסיכולוגיה עברה כברת דרך מאז הימים בהם תיאורטיקנים ניסו לרדד את הכל לצמדים פשוטים של גירוי ותגובה. אנחנו יודעים שאנשים הם לא מכונות, כאלה בהם קלט (שמיעת הרצאה, קריאת ספר לימוד, מילוי דף עבודה) יניב פלט באופן אמין (למידה). מה שחשוב הוא איך אנשים חווים את מה שהם עושים, איזו משמעות הם מייחסים לזה, מה הגישה והמטרות שלהם.

לכן, אם תלמידים מוצאים שמטלה אקדמית היא מלחיצה או משעממת, יש סיכוי קלוש שהם יבינו, או אפילו יזכרו, את התוכן שלה. אם הם לא מתעניינים בקטגוריה שלמה של מטלות אקדמיות – נגיד, כאלו שמוטל עליהם לעשות כשהם מגיעים הביתה אחרי יום שלם בבית הספר – אז כנראה שהם לא יקבלו תועלת מלעשות אותם. אין פלא שמחקרים מוצאים יתרון מועט, אם בכלל, למתן שיעורי בית, במיוחד בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים.

4. תלמידים מתעניינים פחות במה שמכריחים אותם לעשות והם נלהבים יותר כשיש להם השפעה

שוב, מחקרים מאשרים מה שאנחנו יודעים מניסיון. התגובה השלילית הכמעט אוניברסלית לכפייה, כמו התגובה החיובית לבחירה, היא פונקציה של המבנה הפסיכולוגי שלנו.

עכשיו תשלבו את הנקודה הזאת עם הקודמת: אם בחירה קשורה לעניין, ועניין קשור להישגים, אז די הגיוני להגיד שסביר שסביבות לימוד בהן ילדים יכולים לעשות בחירות בנוגע למה שהם עושים יהיו יעילות מאוד. אך סביבות לימוד כאלו ממשיכות להיות מעטות לעומת אלו בהן ילדים מבלים את רוב זמנם בציות לפקודות.

5. רק בגלל שמשהו מעלה את ציוני המבחנים לא אומר שצריך לעשות את זה

לפחות, אנחנו צריכים ראיות שהמבחן המדובר הוא מקור למידע שימושי על האם אנחנו משיגים את מטרות ההוראה והלמידה שלנו. מחנכים רבים טוענים שהמבחנים שמשמשים אותנו בבתי הספר אינם משביעים רצון ממספר סיבות.

תחילה, יש מגבלות רבות למבחנים ספציפיים. שנית, רוב המבחנים חולקים מאפיינים בעייתיים, כמו הגבלת זמן (דבר שנותן הטבה למהירות על חשבון חשיבה), התייחסות לנורמה (כלומר שהמבחנים מתוכננים להגיד לנו מי מנצח את מי, ולא כמה טוב למדו התלמידים או לימדו המורים) והתבססות על שאלות אמריקאיות (דבר שלא מאפשר לתלמידים לייצר או אפילו להסביר את התשובות שלהם).

הסיבה השלישית היא הבעיות המובנות בכל המבחנים התקניים שנוצרים על ידי אנשים מרוחקים מהכיתה – בניגוד להערכה של הלמידה האמיתית המתרחשת שם על בסיס מתמשך.

זה לא המקום להסביר בפירוט למה מבחנים תקניים מודדים את הדברים הכי פחות חשובים. כאן, הייתי רוצה לטעון את הטענה הפשוטה יותר – ושוב, אני חושב, בלתי ניתנת לערעור – שלכל מי שחושב שתוצאות גבוהות יותר במבחנים הן חדשות טובות יש את החובה להראות שהמבחנים עצמם טובים. אם לא  ניתן להראות באופן משכנע שתוצאת מבחן היא גם תקפה וגם משמעותית, אז כל מה שעשינו כדי להשיג את התוצאה – נגיד, תוכנית לימודים חדשה או אסטרטגיית הוראה – עלולים להיות חסרי טעם. הם עלולים אפילו להיות מוכחים כהרסניים כשמעריכים אותם על ידי אמות מידה טובות יותר. אכן, מחוז יכול להיות גרוע יותר ככל שתוצאות המבחנים שלו עולות.

אז איך זה שמאמרים בעיתונים וירחוני חינוך, כמו הודעות של עובדי ציבור וקבוצות חשיבה, מקבלים על בסיס אמונה שתוצאות טובות במבחנים הן בהכרח חדשות טובות, וכל מה שמייצר את התוצאות האלה יכול להיות מתואר כ"אפקטיבי"? צריך לעודד הורים לשאול, "כמה זמן נלקח מלמידה אמיתית רק כדי שהילדים שלנו יצליחו יותר במבחן הזה?"

6. לתלמידים סיכוי טוב יותר להצליח במקום בו הם מרגישים שמכירים אותם ושאכפת מהם

אני מבין שיש אנשים שהדחף שלהם הוא לזלזל כשהשיחה עוברת לרגשות של ילדים, או לבטל בתואנה של "רכות" או "גחמנות" כל מה שהוא לא הוראה של כישורים אקדמיים מהסגנון הישן. אבל הקשוחים האלה, כשלוחצים עליהם, לא יכולים להכחיש את הקשר בין רגש לחשיבה, בין תחום הנוחות של ילד לבין היכולת שלו ללמוד.

גם כאן, יש המון ידע תומך. כמו שכתבה חבורת חוקרים, "כדי לקדם ביצועים אקדמיים בכיתה, מחנכים צריכים גם לעודד את ההסתגלות החברתית והרגשית שלהם." אולם, בכלליות, אנחנו לא עושים את זה. מורים ובתי ספר נאמדים רק על פי הצלחה אקדמית (שהיא, אם זה לא מספיק גרוע, מורכבת ברובה ממבחנים תקניים).

אם היינו לוקחים את הצורך של ילדים להרגיש שמכירים אותם ושאכפת לנו מהם ברצינות, הדיונים שלנו על המאפיינים המגדירים "בית ספר טוב" היו נשמעים אחרת לגמרי. באותו אופן, נקודת המבט שלנו על משמעת וניהול כיתה הייתה מתהפכת לגמרי, כי המטרות העיקריות של אסטרטגיות כאלה הן משמעת וסדר, כשהרבה פעמים התוצאה שלהן היא שילדים מרגישים שלמבוגרים פחות אכפת מהם, או שהם אפילו מפחידים.

7. אנחנו רוצים שילדים יתפתחו בהרבה דרכים, לא רק אקדמית

אפילו קבוצות חינוך רגילות אימצו את הרעיון של ללמד את "הילד השלם" (Whole Child). זאת עמדה בטוחה, כי כמעט כל הורה או מחנך יגיד שאנחנו צריכים לתמוך בצמיחה הגופנית, רגשית, חברתית, מוסרית ואמנותית של הילד כמו גם צמיחתו האינטלקטואלית. יותר מזאת, ברור לרוב האנשים שבתי הספר יכולים וצריכים לשמש תפקיד חשוב בקידום צורות רבות ושונות של התפתחות.

אם נכיר בכך שלימודים אקדמאים הם רק פן אחד של חינוך טוב, למה כל כך מעט שיחות על שיפור בתי הספר שלנו עוסקות – ולמה כל כך מעט משאבים מופנים – בנושאים לא אקדמיים? ולמה אנחנו נותנים לתלמידים עוד מטלות אקדמיות אחרי שנגמר יום הלימודים, אפילו כשהמטלות האלה נוגסות בזמן של הילדים לעסוק בתחומי עניין שיעזרו להם להתפתח בכיוונים אחרים?

מסקנה 7א: תלמידים "לומדים הכי טוב כשהם שמחים", כמו שהזכירה לנו המחנכת נל נודינגס, אבל זה לא אומר שיש סיכוי גבוה יותר שהם יהיו שמחים (או בריאים פסיכולוגית) רק בגלל שהם מצליחים מבחינה אקדמית. ומיליונים מהם לא. תדמיינו איך תיכונים היו משתנים אם הם היו לוקחים את ההבנה הזאת ברצינות.

8. רק בגלל ששיעור (או ספר, או מקצוע, או מבחן) קשה יותר, לא אומר שהוא יותר טוב

ראשית, אם זה חסר טעם לתת לתלמידים לעשות דברים קלים מידי, זה גם מזיק לתת להם דברים שהם חווים כקשים מידי. שנית, ויותר חשוב, הקריטריון הזה מתעלם ממגוון שיקולים חוץ מרמת קושי באמצעותם ניתן להעריך איכות חינוכית.

אנחנו יודעים זאת, אך עדיין ממשיכים להעריץ את מזבח "העבודה הקשה". ראיתי מערכי שיעור שלא היו קשים בצורה מוגזמת ועדיין היו כובשים ובעלי ערך אינטלקטואלי. מצד שני, ראיתי קורסים – ובתי ספר שלמים – שהיו מחמירים, וגרועים באופן מזעזע.

9. ילדים הם לא רק מבוגרים נמוכים

במאה השנים האחרונות, פסיכולוגים התפתחותיים עמלו כדי לאתר מה הופך ילדים למיוחדים ומה הם יכולים להבין בגילאים שונים. יש גבולות, אחרי הכל, למה שאפילו ילד צעיר שמקדים להתפתח יכול לתפוס (איך מתפקדות מטפורות, החשיבות של קיום הבטחות) או לעשות (לא לזוז לפרקי זמן ממושכים).

כמו כן, יש דברים מסוימים שילדים צריכים להתפתחות מיטבית, שכוללים הזדמנויות לשחק ולחקור, לבד ועם אחרים. המחקרים ממלאים – וממשיכים לכוונן – את הפרטים, אבל ההשלכות הבסיסיות לא קשות להבנה: איך שאנחנו מחנכים ילדים צריך להיות המשך למה שמגדיר אותם בתור ילדים.

אבל איכשהו, חינוך שלא מותאם התפתחותית הפך להיות הנורמה, כשגני הילדים נוטים להפוך להיות דומים יותר ל כיתות א' או ב' – למעשה, כיתות א' או ב' גרועות, בהן תגליות, יצירתיות ואינטראקציות חברתיות מוחלפות במשטר חוזר ונשנה המתמקד במיומנויות אקדמיות מוגדרות היטב.

יותר בכלליות, חשיפה מוקדמת מידי להוראת תקשיבו-בלי-לזוז, שיעורי בית, ציונים, מבחנים ותחרות – נהלים שברור שאינם מתאימים לילדים צעירים ויש להם ערך מפוקפק בכל גיל – מנומקים על ידי הטענה שאני קורא לה הצל"ל: הם צריכים להתרגל לזה. ההיגיון כאן הוא שאנחנו צריכים להכין אתכם לדברים הרעים שהולכים לעשות לכם מאוחר יותר… על ידי כך שנעשה לכם אותם עכשיו. כשמסבירים זאת בבירור, העיקרון הזה נשמע מגוחך בדיוק כמו שהוא. אף על פי כן, הוא המנוע שממשיך להניע הרבה מאוד שטויות.

את ההנחה הברורה שאנחנו צריכים לכבד את מה שהופך ילדים לילדים אפשר לשפר לטובה אם נכלול בה עיקרון קרוב שהוא פחות ברור לחלק מהאנשים: זה לא בהכרח יותר טוב ללמוד משהו מוקדם יותר. דבורה מאייר, שניסיונה כמחנכת מוערכת מתפרס מגן הילדים לתיכון, אמרה זאת בבוטות: "כמה שבתי הספר מנסים להחדיר מה שנקרא מיומנויות 'אקדמיות', כך הנזק עמוק יותר ופער ה'הצלחה' מתמשך." זה בדיוק מה שכמות גדולה של מחקרים שאפתניים מצאו: גישה מסורתית של לימוד מבוסס מיומנויות לילדים צעירים – במיוחד אלה מבתים בעלי הכנסות נמוכות – לא רק שלא נותנת שום יתרונות ארוכי טווח, אלא נראה שהיא מזיקה.

מסקנה 9א: ילדים הם לא מבוגרים לעתיד. הם כן, כמובן, אבל הם לא רק כאלה, כי שווה לטפל בצרכים ונקודות המבט של ילדים לכשעצמם. אנחנו מפרים אמת זו – ועושים שירות דב לילדים – בכל פעם שאנחנו מדברים על חינוך במונחים כלכליים, ומתייחסים לתלמידים כעובדים לעתיד.

10. תוכן חשוב יותר מתוויות

בואש בכל שם אחר יהיה מסריח באותה מידה. אבל בחינוך, כמו בתחומים אחרים, מפתים אותנו עם שמות מושכים כשאנחנו צריכים לדרוש לדעת מה בדיוק מסתתר מאחוריהם. רובנו, לדוגמה, מעדיפים תחושה קהילתית, מעדיפים שעבודה תיעשה על ידי מקצוענים ורוצים לקדם למידה. אז האם אנחנו רוצים לחתום על כך שהעובדה תיעשה על השם "קהילות מקצועיות לומדות" (Professional Learning Communities)? לא אם מתברר שהקמ"ל עוסק פחות בלעזור לילדים לחשוב על שאלות לעומק ויותר בהעלאת הציונים במחנים תקניים.

אותה אזהרה מתאימה גם כשזה מגיע ל"תמיכה התנהגותית חיובית" (Positive Behavior Support), שם מהודר לתוכנית קשה של מניפולציה סקינרית בה למעשה משחדים תלמידים לעשות מה שאומרים להם. בצורה רחבה יותר, אפילו התווית "רפורמה" לא בהכרח מציינת שיפור. בימים אלה, יש יותר סיכוי שהפירוש שלה הוא, "משהו שמורים אכפתיים ומיומנים לא ירצו לעשות אלא אם כן יכריחו אותם", כמו שאמר הפסיכולוג החינוכי ברוס מארלו.

למעשה, הגרסה הכאילו-תאגידית ל"רפורמה בית ספרית" שנתמכת ללא ביקורת בימים אלו על ידי פוליטיקאים, עיתונאים ומיליארדרים מורכבת מסדרה של טקטיקות נתונות לוויכוח – הרבה מהן מסתכמות בשוחד ואיומים כדי להכריח מחנכים להעלות ציוני מבחנים. מדאיגה באותה מידה, לעומת זאת, היא העובדה שאותם רפורמטורים מתעלמים לרוב, או פשוט מפרים, מספר הנחות שלא ניתנות לוויכוח, כולל כמה מאלה שרשומות כאן.

—————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

—————————–

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1997. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

 

ל.ר. נוסט

צבע השינוי

צבע השינוי

כמעט ואין הורים בימינו שגודלו בשלווה ובכבוד על ידי ההורים שלהם, אז זה לא מפתיע שנושא מרכזי בקהילת ההורות העדינה (Gentle Parenting) הוא איך להתגבר על אבני הנגף בדרך לשינוי. מעבר מסגנון הורות מבוסס שליטה, בין אם אתם רגילים למכות בישבן, פסקי זמן, טבלת פרסים או שילוב של שלושתם, לסגנון הורות מבוסס חיבור הוא שינוי של הלב ודפוסי החשיבה כמו שהוא שינוי של סגנון חיים. העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא ששינוי הוא עבודה קשה. בין אם את מנסה להתגבר על הילדות שלך או על סגנון ההורות שכבר רכשת לעצמך, את יכולה לצפות שזה ייעשה קשה יותר לפני שזה ייעשה קל יותר. כמו כל שינוי בסגנון חיים, את תתקעי בקירות לאורך הדרך, והם אפילו עלולים להחזיר אותך לאחור צעד או שניים. הנה חמישה טיפים שיעזרו לך להישאר רגועה ולהשיג את מטרות ההורות שלך:

  1. תתחייבי לא לצעוק או לאיזה סימן אחר של כעס או תסכול, ותתני לזה להיות נקודת ההתחלה שלך, הקו האדום שאותו אין מצב שתעברי. כמו בנישואין, אם את לא עושה את ההתחייבות, אין דבר שיחזיק אותך מליפול לתבניות קודמות.
  2. תחשבי מחדש על התפקיד שלך כהורה ותעברי מלנסות להכריח או לתמרן או להתחנן או כל טקטיקה אחרת שבעזרתה את מנסה לשלוט בהתנהגות של הילדים שלך ובמקום זאת תבני בילדיך רצון לשתף פעולה בגלל שהם סומכים עלייך שאת לוקחת החלטות נכונות ורוצה שהם יהיו שמחים ובטוחים.
  3. תבחני איזו דוגמה אישית את נותנת. אם כעת את מתעקשת על דרכך ומגיבה בכעס ובמשחקי כוח לחוסר שיתוף הפעולה של ילדך, מה את מדגימה? עקשנות וחוסר ויסות רגשי (כלומר התקפי זעם של מבוגרים). אם, במקום זאת, את מתחברת אל הילדים שלך, עוסקת איתם בפתרון בעיות בצורה יצירתית, ועובדת איתם על החלטה משותפת לסוגיה שיש לכם, מה את מדגימה? פשרה, תושייה ושיתוף פעולה. שיעורים חשובים לחיים!
  4. תמשיכי לעבוד על עצמך. תזכירי לעצמך שאלה הרגשות והחוויות והציפיות שלך שגורמות להתפרצויות שלך, לא ההתנהגות של הילדה שלך. תשאלי את עצמך למה את כל כך מוטרדת. תתני לעצמך לחקור את הטריגרים הפנימיים שלך. תעבדי על זה פנימית במקום להגיב לזה חיצונית.
  5. תבחרי חפץ בצבע שיעזור לך להישאר מקורקעת, משהו להסתכל עליו או להחזיק כשאת מרגישה שאת חוזרת לתבניות חשיבה והתנהגות ישנות. זה יכול להיות שרשרת או צמיד או מחזיק מפתחות בצבע שתופס את המהות של ההורה שאת רוצה להיות כדי לעזור לך להישאר ממוקדת כשאת עובדת על דרכך להפוך לאותו הורה. לצבעים יש השלכות פסיכולוגיות, אז כמה צבעים טובים יכולים להיות כחול, שהוא הצבע של שלווה ואמון; טורקיז, שהוא הצבע של תקשורת; ורוד, שהוא הצבע של אהבה ללא תנאי או ארגמן, שהוא בצבע ההרמוניה. את יכולה גם להציב את הצבע ברחבי הבית כתזכורת לבית השלו שאת מנסה ליצור וכסמל לשינוי והתחדשות שיעזור לך לזכור לעצור ולנשום ולחשוב לפני שאת מגיבה לילד שלך.

תזכרי, זה שינוי עצום לעבור מדרישת צייתנות להזמנת שיתוף פעולה, ואם את כבר בתבנית של יריבות עם הילד שלך, התהליך ייקח יותר זמן וסבלנות. תזכרי גם שאף שיטת הורות לא תעבוד אם המטרה שלה היא להפוך את הילד שלך למבוגר או לבובה מושלמת. ילדים הם אנשים לא מושלמים אותם מגדלים אנשים לא מושלמים בעולם לא מושלם! אבל שינוי החשיבה שלך מציפייה או דרישה של משמעת לעבודה עם הילדים שלך, להבנה שלהם, לחיבור אליהם ולהזמין אותם לשתף פעולה (במקום "אם לא תשימי את הכלים בכיור לא תקבלי גלידה לקינוח" תנסי "תגידי לי כשהכלים בכיור כדי שאוכל להביא לך גלידה.") הוא הצעד הראשון והחשוב ביותר לקראת סגנון הורות עדין ובית שלו יותר.

—————————————————————————————————————–

ל.ר. נוסטמאמר זה לקוח מתוך הספר The Gentle Parent: Positive' Practical, Effective Discipline

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

ל. ר. נוסט היא מחברת רבי מכר של ספרי הורות וילדים והמייסדת והמנהלת של Little Hearts/Gentle Parenting Resources, אתר ללימוד הורות עדינה.
ספריה כוללים את:
Whispers Through Time: Communication Through the Ages and Stages of Childhood
Two Thousand Kisses a Day: Gentle Parenting Through the Ages and Stages
The Gentle Parent: Positive' Practical, Effective Discipline
ספרים אלה ועוד ניתן למצוא באמזון.

מחשב לכל ילד

מחשב לכל ילד

תשכחו מחדר לכל ילד: ביורט שלנו אנחנו הולכים לפי אקסיומת המאה ה-21 של מחשב (וחיבור אינטרנט) לכל ילד, כציוד בסיסי לחיים.

למטרה הזאת, בנינו לפני שנה מחשב למשחקים ש… הפך להיות המחשב של לוק. אחרי שנה שהיא הייתה בסדר עם המחשב הישן, זה היה ברור שעכשיו תורה של סופי לקבל מחשב סופר מהיר. היא לא גיימרית כמו לוק, אבל היא עוסקת שעות כל יום בציורים דיגיטליים בפוטושופ. שני מחשבים משמעותם שלא עוקרים אחד לשנייה את העיניים מתווכחים על זמן על המחשב הטוב.

בפעם האחרונה השתמשנו ב pcpartpicker.com כדי להרכיב רשימה של רכיבים ולעקוב אחרי המחיר שלהם לאורך זמן. כשהסכום הגיע לתקציב שלנו ($700) שחררנו את הנצרה. הנה עמוד ה pcpartpicker של המחשב החדש שלנו. זה אחלה אתר! אפשר לבדוק מחשבים של אנשים אחרים, לקרוא חוות דעת, להשוות מחירים. אתר מצוין.

חלקים! אחרי שכל החלקים הגיעו בדואר (רובם מאמזון) פשוט חיכינו ליום מתאים להתחיל בפרויקט. אין כמו סופת שלג בשביל לנקות לך את הלו"ז.

מחשב שני - 1

מרכיבים!

מחשב שני - 2

לוק ואני מרכיבים את הכרטיס מסך (קנינו כרטיס טוב!) בחרנו מארז פצפון (micro-atx) בגלל שאין לנו הרבה מקום מתחת לשולחן – תוצר לוואי, היה קשה להכניס את כל החלקים. ידיים קטנות היו יתרון גדול.

ככה זה נראה בפנים: מפלצת הספגטי. כן, אני מורידה את ראשי בבושה, ואני רק יכולה להגיד להגנתי שבמארז כזה קטן, אי אפשר להעביר חוטים מאחורי הלוח אם, אז כולם נמצאים בסוף מתחת לתאי הדיסקים הקשיחים. נו טוב, כשהדלקנו אותו הוא פעל (צהלנו), וזה הדבר העיקרי.

מחשב שני - 3

ככה הוא נראה על מדף מתחת לשולחן. סופי אומרת שהאור הכחול מוסיף לאווירה.

מחשב שני - 4

והנה לנו שני מחשבים. בלי מריבות על תורות, ובנוסף הם יכולים לשחק אחד עם השני במשחקי רשת. נצחון מזהיר!

מחשב שני - 5

יש לנו חברים שהם "אנטי-מסכים" ואני ממש אוהבת אותם, אבל באמת שאני לא מבינה את דרך החשיבה הזאת. הגבלת זמן מסכים נראית לי כמו לגרום לנכות למי שגדל בימים אלו.

בנוסף יש את ההתמקדות הזאת במכשיר, והתעלמות מהפעילויות שנעשות על המכשיר. הם רואים "מסכים" כשהפעילויות יכולות להיות קריאת ספר, ציור, שיחה בטלפון, משחק וכו'. אם מישהי הייתה עושה את כל אלה ביום אחד (זה קורה כל הזמן), מישהו היה יכול להגיד, ואו, היא עשתה הרבה דברים. אם היא עשתה את כל זה על המחשב, אדם חרד-מסכים עלול להגיד "יותר מידי זמן מסכים!" אבל, אם היא הייתה עושה את כל הפעילויות האלה בעזרת ספר, מחברת, כתיבת מכתב ומשחק בקלפים האם אותו אדם יגיד, "יותר מידי זמן-נייר!" ?

מה ההעדפה הזאת של עצים מתים על פני פיקסלים? תסתכלו על הפעילות והמחשבה והאושר של האדם שעושה אותה, לא על הממשק, זה מה שאני אומרת.

בכל מקרה, אני מקווה שהמחשבים האלה יחזיקו מעמד כמה שנים. למרות שאפילו תוך שנה אחת אני יכולה לראות את ההבדל בין שני המחשבים. הטכנולוגיה מתקדמת מהר. אכן, אני ממש מתרגשת לגבי ההולולנס ומכשירים דומים, ואיך שטכנולוגיה לבישה מתקדמת. אלה מחשבים סטייל איירונמן (הולוגרמות שאפשר לתפעל בידיים) רק שלובשים משקפיים כדי לראות מה אתה עושה. אדיר! אני מנחשת שבעוד עשר שנים משקפי הולוגרמה כאלה יהיו הממשק הרגיל, ו"זמן מסכים" יהיה כינוי שאבד עליו הכלח. אני מניחה שהורים יצטרכו להילחץ בגלל זמן-משקפיים.

תראו, אם יש איזה חסרון (מה הפחדים? התמכרות, בעיות חברתיות, בידוד?) לזה שיש לילדים זמן בלתי מוגבל לדברים שהם רוצים לעשות (מחשבים, משחקי וידאו, דברי אמנות, ספרים, טלוויזיה, מנגה, בלה בלה, אנחנו רואים את כל אלה כחלק ממגוון הדברים שעושים כאן) אז הילדים שלי אמורים להפגין את הבעיות האלה. אבל הם לא. לכן, מסכים הם לא הגורם של הבעיות האלה. לוגיקה בסיסית.

אה, ועוד תלונה אחת: אני שומעת על הורים שנאבקים למצוא את הכמות המתאימה (שעה ביום? שלוש שעות ביום? בכלל לא?) של זמן מסכים לילדיהם, אבל על זה אני אומרת לא. שאלה לא נכונה! השאלה היא לא הכמות, היא מי מחליט מה הכמות. ובעבור מי. אתה לא יכול להבין את עצמך אם אתה לא יכול להחליט בשביל עצמך. לא רק כשמשחררים אותך פתאום לעולם בגיל 18 ואתה מנסה לשתות בפעם הראשונה. תנו להם להבין לבד מה ה"כמות הנכונה" בשבילם. אל תניחו שאתם יודעים את ה"כמות הנכונה" של מישהו אחר.

טוב, די עם ההטפות.

תהנו! תלמדו! תעשו דברים מגניבים! תעשו את זה בכל הכוח אם זה מה שאתם אוהבים, הממשק לא משנה. משחק הוא לימוד! זה המוטו שלי.

אני אשאיר אתכם עם אחד הציורים האחרונים של סופי, שנעשה על המחשב החדש בעזרת טאבלט של וואקום. היא אוהבת לצייר דמויות כאלה מאפס, לתכנן את הבגדים שלהם, ההבעות שלהם. כל אחד לוקח שעות רבות של עבודה. האמת שמוסר העבודה שלה על הפרויקטים (שהיא בוחרת בעצמה) האלה הוא מדהים. (איך זה יעזור לה אם נרחיק אותה מהחומרים שהיא בוחרת על ידי הגבלת "זמן מסכים"?)

נערה עם אוזניים וחרב—————————————————————————————————————–

מיה לאסיטרבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מיה לאסיטר כותבת ספרי פנטזיה, מגדלת את ילדיה בחינוך חופשי, יוגיני, רועת עיזים לשעבר, שוכנת יורט ובן אדם מגניב באופן כללי.

 

שרה שמידט

הפרדת גילאים

הפרדת גילאים

כשהתחלנו להחשיב את עצמנו כאנשי חינוך ביתי, בתי הייתה בת 4, והיו לי עשרות סיבות למה אנחנו בוחרים בדרך הזאת. למעשה, נראה שבחרנו בה לפני שהודבקה לה כל תווית. אבל חברה ומחנכת חופשית העלתה את הרעיון שבתי הספר המסורתיים אוכפים את המנהג המאוד לא טבעי של הפרדת גילאים, וכששמעתי זאת לראשונה, חשבתי שזה נשמע קצת מוזר.

"טוב, בסדר", חשבתי, "אבל האם זה לא הגיוני שהיא תשחק עם ילדים בגיל שלה?" כמו כל דבר אחר בחיי, התשובה נגלתה בפשטות בחיי היום-יום שלנו.

התחלתי להבחין איך הבת שלי לומדת מאדם בגיל העמידה במכולת או מתינוק שביקרנו. ההבנה שפעם, כחיות חברתיות, גידלנו את ילדינו בסביבה של קהילה קולקטיבית, שחיינו וגדלנו עם שכנינו – אולי אפילו למדנו אצלם מקצוע או טיפלנו בתינוקותיהם, בחלשים או במבוגרים – הבהבה במוחי, ושוב, כמו כל דבר אחר בחיי, התחלתי לראות את זה בכל מקום.

תינוק זורק את המוצץ שלו אצלנו בבית. הוא מורם בזהירות ומוחזר אליו עם חיוך, וילדתי הקטנה לומדת במהרה שזה משחק שהיא משחקת עכשיו עם התינוק. בת השנתיים שעשינו לה בייביסיטר בקיץ היא שיעור מהיר בשיתוף בשביל הילדה שלי, כמו גם שיעור בעזרה ולימוד. אחרי שלימדנו אותה להיות נחמדה לחתולים ולהתרחק מארגז החול שלהם, עכשיו היה זה תורה להדגים את המושגים האלה – וללמוד אותם יותר לעומק.

מוות וגסיסה היו שיעורים שנלמדו בכנות ממותם של אהובים, משיחות על פנים קמוטות וציוד רפואי שנשאו הזקנים. כך גם היו הסיפורים של ימים עברו, בהם הרדיו תפס את מקומו הבולט של הטלוויזיה, מכונות כביסה היו מתקנים עתידניים, וידעת בדיוק מאיפה הגיעה ארוחת הערב שלך, כי היא הגיעה בדרך כלל מהגינה. פיית העץ הקטנה שלי, באופן טבעי, רוצה עכשיו חווה משלה ולשדרג את החלקה הזעירה שלנו לגינה מרהיבה שתספק את ארוחותינו. הכנו בעצמנו חמאה, לחם ומאכלים אחרים בהשראת סיפורים כאלה, אותם היא אוכלת בהנאה וגאווה.

חיוניות הנעורים והשאיפה הטכנולוגית של הדורות המתקדמים גם הם לא פסחו על הבת שלי. הדודות והדודים שלה שיתפו את התלהבויותיהם איתה – בין אם זה לארגן את הטלפון החדש, לתכנת, לצלם או לשיר למיקרופון. לאותם מומחי-סייבר יש עוד הרבה דברים לשתף איתה, החל מאהבה לטולקין או הבייסבול של קבוצת הקרדינלס ועד טיול בשבילי מיזורי בחיפוש אחרי מאובנים וצפרדעים.

כשאני רואה אותה מתגנבת בין צלליהן של קבוצת נערות מתבגרות אותן היא מעריצה באחת מקבוצות החינוך הביתי שלנו, אני לא יכולה שלא לחייך. אמנם היא מחקה את התנועות והמחוות שלהן, אך גם הן מחקות אותה בתורן, כשהן משחקות את המשחקים הדמיוניים שלה בלי המודעות העצמית שיש להרבה נערות בגילן. הן לא מנידות עפעף כשהיא מבקשת לבנות טירה לקליפת הבננה שלה, לטחב, למקלות או לכל מה שהיא יכולה למצוא במגרש המשחקים, וכשהיא רוצה לשחק בפולשים מהחלל או מתקפת מפלצות הן נוהמות ורודפות אחריה בהתלהבות השווה לזו שלה.

אני נוטה להאמין שאותם אנשים לומדים באותה מידה מפיית העץ שלי כמו שהיא לומדת מהם.

כשאני מונה את הברכות שלי, החופש לחיות ללא בית ספר נמצא גבוה ברשימה שלי, שוב ושוב. אני לא יודעת כמה מאותם מושגי חיים מדהימים, כמה מאותן חוויות ססגוניות, היא הייתה משיגה מישיבה בכיתה לצד אותם ילדים באותם הגילאים במשך 12 שנים. אני הרבה פעמים מרגישה שהיא יודעת כל כך הרבה יותר ממני בגילה שאני מוצאת את עצמי מרחמת על הילדה שהייתי – מפחדת, מרוחקת, ילדה יחידה שהתרגלה להיות עם מבוגרים ונערים. אותה ילדה יכלה לשגשג בסביבה של חינוך חופשי, כמו שאני מאמינה שיכולים גם הרבה ילדים אחרים.

אבל אין לי מה לרחם על אותה ילדה, כי היא גדלה ובחרה לנהוג על פי תשוקותיה, לחיות בצורה אותנטית ואוהבת. היא בורכה בילדה שיכולה לקבל הרפתקאות שכאלה משלה, שיכולה כבר עכשיו להרגיש בנוח בחברת תינוק או מבוגר, וכל מה שביניהם.

אפילו אם כל הסיבות שבגללן בחרנו בחינוך חופשי היו יוצאות בפתאומיות מהמשוואה, האם הסיבה הזאת לא מספיקה על מנת לבחור בחינוך חופשי?

—————————————————————————————————————–

שרה שמידטשרה שמידט היא כותבת, אמנית, אקטיביסטית ואמא בחינוך חופשי. חיה במיזורי. היא כתבה מאמרים לעשרות אתרים, בלוגים, מגזינים וארגונים ללא מטרות רווח. היא אוהבת מיתולוגיות, פנטזיה וספרים לבני הנוער, ובאופן כללי לעשות בלאגן עם המשפחה שלה. כנסו לבלוג שלה ב: https://sarajschmidt.wordpress.com

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

סטפני ספרנגר

אני שמחה שמישהו אמר לי

אני שמחה שמישהו אמר לי

תורגם על ידי הילה רוטברג

לאחרונה קראתי פוסט של ג'ני סטדנרות' גרסון שהכותרת שלו היא "הם היו צריכים להזהיר אותי". אני לגמרי תומכת באמהות שמשתפות את האמיתות השונות שלהן. הכותבת הזאת שיתפה באמת שלה, סיפור יפהפייה על איך באופן הרמוני היא הסתגלה לאמהוּת, כמה טבעי זה היה עבורה, איך בקלות חזרה למשקלה הקודם, איך חיי הנישואין שלה הפכו להיות רק טובים יותר ואיך לא היה לה שום עניין להחזיר את החיים שהיו לפני שהתינוק בא לעולם – למעשה, היא הצטערה על החיים הקודמים שלה, על כך שלא פגשה עדיין את תינוקה. המסר הבסיסי שלה היה, שלמרות כל ה"אזהרות" ששמעה לפני לידתה – תישני כל עוד את יכולה, תיהני מהשקט, תהיי מוכנה לא ללבוש יותר ביקיני לעולם, כדאי לך לבלות זמן עם בן זוגך כל עוד את יכולה – היא למעשה הרבה יותר שמחה עכשיו והייתה לה הסתגלות חלקה לגמרי לאמהוּת. תאכלו את זה, כל המתנגדים והשונאים שבינינו!

אני מבינה את זה. זה הרבה יותר ממעצבן לשמוע את התחזיות העגמומיות והמדכאות שאומרים לך חברים ומשפחה, לפני שאת הופכת לאמא. למה כל השליליות הזאת? כל זה הופך להיות יותר מדי; איך משפטי ה-”רק חכי ותראי" באמת עוזרים לאישה הרה, בכל מקרה? לאף אחת מעולם לא הייתה חווית למידה אמיתית מסיפורי לידה זוועתיים ומחרידים או מנו-נו-נו על כמה שהחיים עומדים להיות קשים מעכשיו. לא. עוזר. אותם אנשים שמספקים את האמירות הללו, יש להם מניעים נסתרים לעתים קרובות, בין אם הם יודעים זאת ובין אם לא. יכול להיות שהם אידיוטים מלאי חשיבות עצמית. יכול להיות שהצורך שלהם להיות אלה שיודעים הכל הוא מאד חזק ולא יודע גבולות. תמשיכו בדרככן, אמהות-לעתיד.

אבל… (ידעתן שהחלק הזה יגיע, נכון?)

אני מאמינה שכל האמהות, לא משנה כמה זורמת או מחרידה התגלתה ההסתגלות שלהן לאמהוּת, צריכות להיות חלק משינוי הדיאלוג התרבותי על אמהוּת חדשה. זה כה יפה, עוצמתי, חשוב, קסום – ברור שזה כך. אבל זה יכול להיות קשה, ולנשים רבות זה לא בא בקלות. לא כל התינוקות הומים באושר ומחרבנים נצנצי חד-קרן. לפעמים הם אף פעם לא מפסיקים לבכות. לפעמים אין לנו שום מושג מה לעשות איתם. במהלך קריאת הפוסט של גרסון, אני שמה לב שעולה לי שוב ושוב המחשבה, איך תרגיש אשה שיש לה דכאון אחרי לידה, במהלך קריאת הפוסט הזה? לקויה, מיואשת, מושפלת, אני חושדת. יכול להיות שהיא תרגיש אפילו כמו כישלון.

האם זאת האחריות של הכותבת לקחת בחשבון את החוויות של כל האמהות? כמובן שלא. היא רשאית לדבר את האמת שלה, וכך עשתה. כל הכבוד לה על כך שהתעלמה מהאזהרות, שהתגברה על השליליות וש"עפה" על האמהוּת. אבל יחד עם זאת אני חושבת שהחברה שלנו בסיכון רציני בהפנמת הפרשנות המהללת כעובדה. כן, כן, אני מאד מודעת שאנשים רבים עייפים מהשליליות ומההתלוננויות. אבל זה יותר מזה. זה לגבי חוסר התמיכה וההבנה האבסולוטי של החברה שלנו כשזה נוגע לדיכאון אחרי לידה. אנחנו חובקים תפישה ארכאית של אמהוּת, ובאופן מטריד יותר מזה, של מעבר חלק וטבעי לאמהוּת. התפישה הזאת לא משרתת את מי שהייתה עד לא מזמן אשת עסקים שמייבבת בגלל הפטמה המדממת שלה ומנסה להבין מה בעצם קרה לחייה. זה לא משרת את האשה בת ה-29 שחלמה להיות אמא שנשארת בבית עם הילדים לכל חייה ונמצאת עכשיו בייסורים של דכאון לאחר לידה לא מאובחן.

גרסון גם משתפת בעובדה שבן זוגה אומר לה כמה שהיא סקסית, שזה אדיר. אבל לרוב האמהות אין בכלל את הביטוי 'סקסי' בלקסיקון שלהן אחרי לידה. היא מדברת על כך שהיא גאה בכך שהיא יכולה להאכיל את התינוק שלה מהחלב שלה בלבד. נשים רבות נאבקות בשביל להיניק, ואז חוות אשמה נוראית כשהן מפסיקות.

זאת לא האחריות של הכותבת לדבר בשם כל האמהות. אבל זאת האחריות שלנו לפתוח את עצמנו למגוון החוויות של נשים אחרי לידה. אני הולכת להיות כנה כאן: שלושת החודשים אחרי שנולדה ביתי השניה היו אולי השמחים ביותר בחיי. שתינו נמסנו אחת לתוך השניה ואני נמסתי לספה, בה ביליתי שעות כשאני אוחזת אותה cזמן שהיא יונקת וישנה ובן החמש שלי היה בגן. החוויה אחרי הלידה שלי הייתה מדהימה. הייתי ברת מזל.

אז כדי להיות הוגנת, זה לא באמת עליי. אך זה לא אומר שאני לא נאבקתי בשלבים אחרים של האמהוּת. פעוטות, מישהי? בני\ות 3?

אבל קשה לי לקרוא חשבונות זוהרים שעוסקים באמהוּת חדשה, בזמן שאני ממש מודעת לכך שיש נשים שנאבקות בכאב עם המעברים שלהן. אנחנו צריכים וצריכות למצוא דרך להכין אמהות לאפשרות שהן עשויות להיאבק, ושזה לא הופך אותן לאמהות רעות. אנחנו צריכים וצריכות לתת להן את הכלים ואת התמיכה בשביל לשגשג לאחר הלידה. אנחנו צריכות להיות פזמון חזק של "גם אני" וגם "את לא לבד", לאלו שהגיעו למטה, למצב של דכאון אחרי לידה או לאמביוולנטיות לגבי התפקיד החדש שלהן. אמהות חדשות שעשויות לא לאהוב כל רגע יכולות לומר, אני כל כך שמחה שהזהירו אותי

  • שלפעמים את לא מיד על ההתחלה מתאהבת בתינוקך, וזה בסדר.
  • שאת עשויה להתגעגע לחייך הקודמים, ותחשקי בחופש האבוד שהיה לך.
  • הנקה יכולה להיות עבודה קשה, וזה יכול לא ללכת לך.
  • שדיכאון של אחרי לידה קורה, ושזאת לא אשמתך.
  • מחסור בשינה ממש משגע את השכל, וזה לא מצחיק.
  • שחיי הזוגיות שלך עשויים להזדקק לתקופה ארוכה וקשה של הסתגלות. זה נורמלי.
  • שאת עשויה להתמרמר על בן הזוג שלך.
  • וגרוע מזה, את עשויה להתמרמר על התינוק\ת שלך ועל אורח החיים החדש שלך.
  • שזה בסדר לבקש עזרה. עזרה קיימת.
  • זה בסדר אם את לא רוצה לחזור לכושר ולגזרה הקודמת שלך. קחי את הזמן.
  • את עשויה להרגיש לא כמו עצמך בהתחלה. את תחזרי.
  • כל תינוק\ת הוא שונה, ואם התינוק שלך הוא "קשה" יותר מתינוקות של אחרים, זה בסדר.
  • את עשויה להרגיש גרועה בזה. את לא.

אני בטוחה שחלקכן שואלות, “למה תמיד צריך לדבר על כמה שאמהוּת היא קשה? האם מישהי לא יכולה פשוט לכתוב פוסט פוזיטיבי על אמהוּת, מבלי לבקר אותה? האין זה נפלא שהיא אוהבת את האמהוּת?” זה לגמרי כן. אני מאושרת שלג'ני סטדנרות' גרסון היה מעבר יפהפה לאמהוּת. ואם לכן לא? האם נאבקתן? האם אתן כרגע נאבקות? זה נורמלי. את לא לבד, אמא.

—————————————————————————————————————–

סטפני ספרנגרבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

בשביל לקרוא עוד פוסטים בבלוג של סטפני ספרנגר, תלחצו כאן.