תגית: אנשים

MamaEve

הילדים שלי הם אנשים

הילדים שלי הם אנשים

מתישהו לפני כמה חודשים, היתה לי התגלות (מביכה קצת).

הילדים שלי הם אנשים.

הו.

זה קצת היכה בי כמו קיר.

פתאום תפסתי מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי מערכת יחסים איתם, והדרך בה אני מסתכלת על כל הבט של חייהם: חינוך, אוכל, בריאות, בגדים… הכל השתנה.

אני לא יכולה לתאר בדיוק איך ראיתי את הילדים שלי לפני כן. אביזרים נלווים חמודים? לא, זה לא בדיוק זה, ידעתי שהם יותר מכך. גלמים חסרי צורה? לא, ידעתי שהם גם יותר מזה. זה לא שראיתי אותם ככלום, אבל פשוט לא השוויתי "ילד" ל"אדם".

חלק מההתגלות הגיעה מקריאת הבלוג של ג'נט לנסברי והספר של מגדה גרבר, Your Self Confident Baby. חלק ממנה הגיע מזכרון הילדות שלי, ומכך שאני זוכרת שהייתי מודעת ונוכחת לגמרי גם בגיל צעיר מאוד.

זה גרם לי להבין שתפקיד ההורה ממש, ממש שונה ממה שחשבתי בהתחלה.

קלטתי ש"מורה" לא אומר "להראות להם איך לעשות כל דבר".

הבנתי ש"סמכותנית" לא אומר "מענישה" או "שתלטנית".

תפסתי ש"אמפתיה" לא אומרת "בואי נדבר על רגשות כל פעם שאת מוטרדת".

לראות את הילדים שלי כאנשים עזר לי להסתכל על כל אינטראקציה ולחשוב על איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי בסיטואציה הזאת. אם אני עייפה, עצבנית ומוטרדת ממשהו, מה הייתי רוצה שהאנשים שמסביבי יעשו? (לרוב רק שיחזיקו אותי). איך הייתי רוצה שאנשים יתנהגו אלי אחרי שעשיתי טעות? (שיכירו שמה שעשיתי הוא טעות אבל שלא יתנו לי להתבוסס ברגשות אשמה ולשלם על זה שוב ושוב). איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי כשאני מתוסכלת כשאני לא יכולה לקבל משהו שאני לא יכולה לקבל? (חיבוק וכתף להישען עליה מספיקים.)

ההבט הכי משחרר של התפיסה הזאת הוא שאני יכולה להפסיק לחשוב על מה היא הדרך "הנכונה" להיות הורה. אני לא צריכה יותר לתהות אם פעולה "א" הולכת להוביל לתגובה "ב", במיוחד בעוד עשר שנים.

הסתכלות על כל סיטואציה בנפרד עוזרת לי להמנע מלתייג את הילדים שלי ולהפחית אותם לשם תואר יחיד. האם הילדים שלי קשים, פרחחים, עצמאיים, אמיצים, פחדנים, ידידותיים, מתוקים? כן… הם כל אלה. הם אנשים.

וזה משהו שאני מוצאת שחסר בהרבה דיונים על הורות ומשמעת. אנחנו מדברים על הדרכים השונות שאנחנו צריכים להתייחס אל ילדים והתוצאות השונות שנשאר איתם. רק אתמול קראתי תגובה לסטטוס בפייסבוק שאמרה משהו כמו, "אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי זה מאוד מבלבל אותם כשאנשים שהם אוהבים פוגעים בהם." למרות שזה נכון, אני חושבת שזה קצת מפספס את הנקודה. אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי הם אנשים – אם להרביץ להם מיצר תוצאות טובות (ויש מחקרים שהראו שכן, כחלק ממשטר קבוע של משמעת), זה עדיין לא גורם לכך להיות בסדר.

אני חושבת שזה גם מפספס את הנקודה להגיד שאנחנו תמיד צריכים להיות אדיבים ועדינים לילדים שלנו (אפילו לכתוב את זה נשמע נוקשה – אני לא חושבת שאנחנו לא צריכים להיות אדיבים ונחמדים לילדים שלנו, אבל אנחנו בני אדם). יש זמנים שאני מצוברחת ואני רק צריכה להתרחק ולתת לעצמי זמן, אפילו אם לילד שלי יש צורך. אני לא מדברת על פרקי זמן של הזנחה, אבל זה חלק ממציאות החיים שאני לא תמיד יכולה להיות זמינה גופנית ונפשית לילדים שלי, לא משנה כמה אני אוהבת אותם ורוצה.

אבל בגלל שהם אנשים עם צריכים ורגשות דומים, אני יכולה לעשות את זה ולדעת שהם יבינו, וגם שזה יעזור להם באינטראקציות שלהם במורד הדרך – בגלל שזה ילמד אותם שזה בסדר להגיד לא כשמישהו אחר צריך אותך אם את צריכה לטפל בעצמך קודם לכן.

אני מוצאת שקשה לכתוב על זה, כי זה פשוט לא נשמע חם ודואג וקרוב כמו שאני רוצה שזה יהיה. וחם, דואג וקרוב זה איך שהייתי מתארת את מערכת היחסים עם הילדים שלי. אבל לתאר את מערכת היחסים שלי איתם רק בצורה כזאת זה לא מציאותי, ולא ממש עוזר להורים אחרים. אנחנו לא עושים שום דבר שגוי כשהדברים לא מושלמים.

אני בן אדם, והילדים שלי הם אנשים. אנחנו חווים את מלוא עומק החוויה האנושית ביחד, ומערכת היחסים שלנו חזקה הרבה יותר בגלל זה.

——————————————-

MamaEveבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הבלוג MamaEve.