תגית: ביהייביוריזם

אלפי קוהן

האמת על שיעורי בית

פורסם בתשיעי לספטמבר 2006 ב – Education Week

האמת על שיעורי בית

מטלות מיותרות מחזיקות מעמד בגלל תפיסות שגויות נפוצות לגבי למידה

מאת אלפי קוהן

יש משהו מרתק בתוכניות חינוכיות שנמצאות בבירור במחלוקת עם הנתונים הקיימים. בתי ספר ענקיים עדיין נבנים למרות שאנחנו יודעים שתלמידים נוטים להסתדר טוב יותר במקומות קטנים שפועלים ליצירת קהילות דמוקרטיות תומכות. הרבה ילדים שמוכשלים על ידי הסטטוס קוו האקדמי מאולצים להשאר כיתה למרות שהמחקרים מראים שזו כמעט דרך הפעולה הגרועה ביותר עבורם. שיעורי בית ממשיכים להינתן – בכמויות גדולות מתמיד – למרות חוסר הראיות שהם חיוניים או אפילו מועילים ברוב המקרים.

המימדים של חוסר ההתאמה האחרונה לא היו ברורים לי עד שהתחלתי לבחון את המחקרים בשביל ספר חדש. בהתחלה, מצאתי שעשורים של חקירה נכשלו למצוא כל ראיה לכך ששיעורי בית מועילים לתלמידים בבית הספר היסודי. אפילו אם אתם מחשיבים מבחנים תקניים כאמת מידה שימושית, שיעורי בית (אי אלו מול כלום, או יותר מול פחות) אפילו לא מקושרים עם ציונים גבוהים יותר בגילאים האלה. התוצאה היחידה שעולה היא גישה שלילית יותר מצד התלמידים שמקבלים יותר מטלות.

בבתי הספר העל-יסודיים, חלק מהמחקרים מצאו התאמה בין שיעורי בית לבין תוצאות במבחנים (או ציונים), אבל הם לרוב מאוד קטנים ונוטים להעלם כשמחילים אמצעי בקרה סטטיסטיים מתוחכמים יותר. יתרה מכך, אין שום ראיות שהישגים גבוהים יותר הם בזכות שיעורי הבית גם כשההתאמה מתקיימת. לא קשה לחשוב על הסברים אחרים למה תלמידים מוצלחים עלולים להיות בכיתות בהם יש יותר שיעורי בית – או למה הם מקדישים לכך יותר זמן מחבריהם.

התוצאות של מבחנים ארציים ובין לאומיים מעלים ספקות נוספים. דוגמה אחת מני רבות היא הניתוח של "מגמות בלימודי מתמטיקה ומדע" (TIMSS) של 1994 ו- 1999 מ-50 מדינות. החוקרים דייויד בייקר וג'ראלד לטנדר כמעט ולא הצליחו להסתיר את הפתעתם כשהם פירסמו את התוצאות שלהם בשנה שעברה: " לא רק שלא מצאנו שום קשר חיובי," אלא "ההקשרים הכלליים בין הממוצע הלאומי של הישגי תלמידים והממוצעים הלאומיים (בכמות שיעורי הבית) הם כולם שליליים."

לבסוף, אין כל קצה ראיה שתתמוך בהנחה המקובלת ששיעורי בית מניבים תועלות לא-אקדמיות לתלמידים בכל גיל. הרעיון ששיעורי בית מלמדים הרגלי עבודה טובים או מפתחים תכונות אופי חיוביות (כמו משמעת עצמית ועצמאות) יכלו לקבל מעמד של אגדה אורבנית אילולא העובדה שהם נלקחים ברצינות גם בפרברים ואיזורים כפריים.

בקצרה, ללא תלות בקירטריון כלשהו, אין סיבה לחשוב שלרוב התלמידים יהיה איזשהו חיסרון אם שיעורי הבית היו מצומצמים בחדות או אפילו נזנחים. אף אל פי כן, רוב רובם של בתי הספר האמריקאים – יסודיים ועל-יסודיים, ציבוריים או פרטיים – ממשיכים לחייב את תלמידיהם לעבוד משמרת שנייה על ידי הבאת משימות אקדמיות הביתה. לא רק שהדרישה הזאת מתקבלת ללא עוררין, אלא שכמות שיעורי הבית גדלה, במיוחד בכיתות הנמוכות. סקר לאומי גדול וארוך טווח, מצא שיחס הילדים בין גילאי שש לשמונה שדיווחו על שיעורי בית ביום נתון עלה מ 34 אחוזים ב 1981 ל 58 אחוזים ב 1997 – והזמן השבועי שמנוצל ללמידה בבית יותר מהוכפל.

סנדרה הופרת' מאוניברסיטת מרילנד, אחת ממחברות המחקר הזה, בדיוק שיחררה עדכון שמבוסס על נתונים מ-2002. כעת היחס של ילדים צעירים שהיה להם שיעורי בית ביום נתון קפץ ל- 64 אחוזים, וכמות הזמן שהם משקיעים בהם עלה בעוד שליש. האירוניה פה מכאיבה בגלל שהראיות להצדקת שיעורי בית לילדים צעירים לא רק מפוקפקות – הן לא קיימות.

*

אז למה אנחנו עושים משהו שבו הנגד (לחץ, תסכול, ריבים משפחתיים, הפסד זמן לפעילויות אחרות, הפחתה אפשרית בהתעניינות בלמידה) עולה כל כך על הבעד? סיבות אפשריות הן חוסר כבוד למחקרים, חוסר כבוד לילדים (משתמע מההחלטיות שלנו להשאיר אותם עסוקים אחרי בית הספר), חוסר רצון לפקפק במנהגים קיימים, והלחץ מלמעלה ללמד יותר דברים יותר מהר כדי להעלות ציונים בשביל שנוכל לצעוק ש"אנחנו מספר 1!"

כל ההסברים האלה מתקבלים על הדעת, אבל אני חושב שיש עוד משהו שאחראי על ההאכלה המתמשכת שלנו של שמן הדגים המודרני הזה. בגלל שרובנו מאמינים שההגיון הבריא אומר ששיעורי בית מועילים אקדמית, אנחנו נוטים להתעלם מהכשלון במציאת יתרונות כאלה. בתורה, האמונה שלנו ששיעורי בית אמורים לעזור מבוססת על חוסר הבנה בסיסי לגבי למידה.

תשקלו את ההנחה ששיעורי בית צריכים להיות מועילים רק בגלל שהם נותנים לתלמידים יותר זמן להתמחות בנושא או מיומנות מסויימים. (הרבה ברי סמכא מסתמכים על ההנחה הזאת כשהם קוראים להארכת יום או שנת הלימודים. אכן, שיעורי בית עלולים להיראות כדרך זולה להאריך את יום הלימודים.) לצערינו, הנימוק הזה מתגלה כפשטני בצורה מעוררת רחמים. בזמנו "כשפסיכולוגים ניסיוניים למדו בעיקר על מילים והברות חסרות משמעות, חשבו שלמידה מסתמכת על זמן באופן בלתי נמנע," מסבירים חוקר הקריאה ריצ'ארד ק. אנדרסון ועמיתיו. אבל "מחקרים מאוחרים יותר רומזים שהאמונה הזאת שגויה."

ההצהרה "אנשים צריכים זמן ללמוד דברים" היא נכונה, בבירור, אבל היא לא נותנת לנו הרבה ערך שימושי. לעומת זאת, הטענה "זמן רב יותר מוביל בדרך כלל ללמידה טובה יותר" היא מעניינת הרבה יותר. היא גם שגויה בצורה ניתנת להוכחה, לעומת זאת, כי יש מספיק מקרים שבהם יותר זמן לא מוביל ללמידה טובה יותר.

למעשה, הכי פחות מתקבל על הדעת שיותר שעות מייצרות תוצאות טובות יותר כשמעורבים הבנה ויצירתיות. אנדרסון ועמיתיו מצאו שכשמלמדים ילדים לקרוא על ידי התמקדות במשמעות הטקסט (לעומת התמקדות בכישורים פונטיים), הלמידה שלהם "לא תלויה בכמות זמן ההוראה." בחשבון, גם, כמו שגילו קבוצה אחרת של חוקרים, הזמן במטלה קשור ישירות להישגים רק אם הפעילות והתוצאה המדידה מתמקדים בשינון וזיכרון בניגוד לפתרון בעיות.

קרול איימס מאוניברסיטת מישיגן סטייט מציינת שלא "שינויים מדידים בהתנהגות" – כמו חיוב תלמידים לבלות יותר שעות על ספרים או דפי תרגיל – הם שעוזרים לתלמידים ללמוד טוב יותר. אלא, אלה "שינויים מדידים בדרכים בהם תלמידים רואים את עצמם ביחס למטלה, עוסקים בתהליך הלמידה, ואז מגיבים לפעילויות הלמידה והמצב." בתורם, הלכי הרוח והתגובות האלה מגיחים מהדרך בה מורים חושבים על למידה, וכתוצאה מכך, איך הם מארגנים את כיתותיהם. בלתי סביר שלהטלת שיעורי בית תהיה השפעה חיובית על כל אחד מהמשתנים האלה. אנחנו עשויים להגיד שחינוך הוא פחות מה שהמורה מעביר ויותר מה שמאפשר לעזור לתלמידים לגלות – ויותר זמן לא יעזור להביא את השינוי הזה.

ביחד עם הדגש המוגזם על זמן נמצאת האמונה הנפוצה ששיעורי בית "מחזקים" את המיומנויות שתלמידים למדו – או, לחילופין, לימדו אותם – בכיתה. אבל מה זה אומר למעשה? לא יהיה הגיוני להגיד "תמשיך להתאמן עד שתבין" כי חזרה לא יוצרת הבנה – רק לתת לילדים שעת יעד לא מלמד כישורי ניהול זמן. מה שיכול להיות הגיוני הוא להגיד "תמשיך להתאמן עד שמה שאתה עושה יהיה אוטומטי." אבל איזה מיומנויות טובות לסוג כזה של שיפור?

התשובה היא תגובות התנהגותיות. מומחיות בטניס דורשת הרבה אימונים, קשה לשפר את החבטה שלך בלי לבלות הרבה זמן במגרש. אבל לצטט דוגמה כזאת על מנת להצדיק שיעורי בית היא דוגמה למה שפילוסופים קוראים לו טיעון מעגלי. היא מניחה בדיוק מה צריך להוכיח, והוא שחקירה אינטלקטואלית היא כמו טניס.

ההנחה שהם מקבילים נגזרת מביהייבוריזם, שהיא השורש לפועל "חיזוק" וכן הבסיס לראייה מדולדלת לגבי למידה. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כשג'ון ב. ווטסון ניסח את התיאוריה שלו שלאחר מכן תגיע לשלוט בחינוך, חוקר מפורסם הרבה פחות בשם וויליאם בראונל קרא תיגר על גישת התרגול-והאימון במתמטיקה שהשתרשה כבר אז. "אם מישהו רוצה להצליח בחשיבה כמותית, אותו אחד צריך הון של משמעויות, לא מספר גדול של 'תגובות אוטומטיות,'" הוא כתב. "תרגול לא מפתח משמעויות. חזרה לא מובילה להבנה." למעשה, אם "חשבון נעשה בעל משמעות, הוא הופך לכך למרות התרגול."

התובנות של בראונל הועשרו בשורה ארוכה של מחקרים שהדגימו שהתבנית הביהייביוריסטית היא, אם תסלחו על הביטוי, שטחית באופן עמוק. אנשים מבלים את חייהם בבניית תיאוריות על איך פועל העולם, ואז בונים אותם מחדש לאור ראיות חדשות. תרגול רב יכול לעזור לחלק מהתלמידים לזכור תשובה טוב יותר, אבל לא להיות יותר טובים – או אפילו מורגלים – בחשיבה. ואפילו כשהם כבר רוכשים מיומנות אקדמית דרך תרגול, הדרך בה הם רוכשים אותה צריכה לגרום לנו לעצור. כמו שהראה הפסיכולוג אלן לאנגר, "כשאנחנו מתרגלים את עצמינו במיומנות מסויימת כך שהיא הופכת לטבע שני," אנחנו עלולים לבצע את המיומנות בצורה "חסרת דעת", כך שננעל לדפוסים ותבניות שהן פחות מאידיאליים.

אבל אפילו אם תרגול הוא שימושי לפעמים, אנחנו לא זכאים להסיק ששיעורי בית מסוג כזה עובדים אצל רוב התלמידים. הם לא עוזרים לאף אחד מאלה שלא מבינים מה שהם עושים. שיעורי בית כאלה גורמים להם להרגיש טפשים, מרגילים אותם לעשות דברים בצורה לא נכונה (בגלל שמה שבאמת "מחוזק" הן הנחות מוטעות), ומלמד אותם להסתיר מה שהם לא יודעים. באותו זמן, תלמידים אחרים באותה כיתה כבר ביססו את המיומנות הזאת, לכן תרגול נוסף הוא בזבוז זמן עבורם. יש לנו ילדים, עם כך, שלא צריכים את התרגול ואחרים שלא יכולים להשתמש בו.

יתר על כן, אפילו אם תרגול היה עוזר לחלק מהתלמידים, זה לא אומר שהם צריכים לעשות אותו בבית. במחקר שלי מצאתי כמה מורים נהדרים (של כיתות שונות ובעלי רקע הוראתי מגוון) שלעיתים נדירות, אם בכלל, מצאו שזה הכרחי לתת שיעורי בית. חלקם לא רק שלא הרגישו צורך להכריח תלמידים לקרוא, לכתוב או לעבוד בחשבון בבית, הם העדיפו שהתלמידים יעשו את הדברים האלה בכיתה היכן שהיה אפשר לצפות, לכוון ולשוחח.

לבסוף, כל יתרון תיאורטי של שיעורי בית צריך להישקל נגד ההשפעה שיש להם על עניין התלמידים בלמידה. אם לעמול על דפי תרגילים מעמעם את החשק של מישהו לקרוא או לחשוב, לבטח זה לא יהיה שווה את השיפור במיומנויות. וכשפעילות מרגישה כמו עבודת פרך, גם איכות הלמידה נוטה לסבול. זה שכל כך הרבה ילדים מתייחסים לשיעורי בית כמו משהו לסיים במהירות האפשרית – או אפילו כמקור משמעותי ללחץ – עוזר להסביר למה נראה שהם לא מציעים כל יתרון אקדמי אפילו לאלה שיושבים בצייתנות ומסיימים את המטלות שניתנו להם. כל המחקר שמראה ערך קטן לשיעורי הבית עלול לא להיות מפתיע בסופו של דבר.

התומכים בשיעורי הבית כמעט ולא מסתכלים על הדברים מנקודת המבט של התלמיד. להפך, מתייחסים לילדים כאובייקטים דוממים שעליהם צריך לפעול: אלץ אותם לתרגל והם ישתפרו. הטענה שלי היא לא רק שנקודת המבט הזאת היא מזלזלת, או שהיא שארית של פסיכולוגיית גירוי-תגובה מיושנת. אני גם רומז שהיא מזיקה. אי אפשר להכריח ילדים לרכוש מיומנויות. הם לא מכונות ממכר שאנחנו שמים בהם יותר שיעורי בית ומקבלים יותר למידה.

אבל הנחות שגויות כאלה חדרו לכל סוגי השכונות, ומחזיקים בהם הורים, מורים וחוקרים כאחד. אלה האמונות האלה שהופכות לכל כך קשה אפילו את העלאת הספק במדיניות של הטלת שיעורי בית קבועים. אפשר להראות לנו את המחסור בראיות תומכות ולא תהיה לזה שום השפעה אם אנחנו נשואים לחוכמה עממית ("אימון מביא לשלמות", יותר זמן שווה לתוצאות משופרות).

מצד שני, ככל שנלמד יותר על למידה, כך נהיה מוכנים יותר לערער על הרעיון ששיעורי בית חייבים להיות חלק מבית הספר.

——————————————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

רובין גריל

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

פרסים ושבחים: הגזר הרעיל

מאת רובין גריל

אנחנו נותנים לילדינו גלידה אם הם "טובים", שוקולד אם הם שקטים, כוכבי זהב קטנים אם הם אוכלים את הירקות, לפעמים אפילו כסף אם הם מקבלים ציונים טובים בבית הספר. אנחנו אומרים להם "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" אם הם עושים משהו שמשביע את רצוננו. להורה המודרני וחד האבחנה, שיטת ה"חינוך" המרביצה והמשפילה היא מיושנת. עונשים הם אאוט, ופרסים הם אין. למה להשתמש במקל, כשאנחנו יכולים ללמד ילד טוב יותר בעזרת גזר?

מהומת ה"עידן החדש" לשבח ולתת פרסים לילדים על מה שאנחנו קוראים לו התנהגות "טובה" צברה פופולריות רבה. "תמצאו משהו טוב שילדיכם עשה, ושבחו אותו על כך!" אומרים ספרי וסמינרי ה"איך לעשות" החדשים. פסיכולוגים בכל מקום ממליצים על טיפול "טבלת הכוכבים" כדי לשנות את התנהגות הילד שלך. הטרנד הזה הוא צאצא של אסכולה פסיכולוגית מסויימת – ה"ביהייביוריסטים" – שחשיבתם שולטת כרגע בהרבה מהזרם המרכזי של תאורית הפסיכולוגיה והחינוך.

למעשה, בימינו זה כל כך נהוג לשבח או לתת פרס להתנהגות "הטובה" של ילדיכם שכמעט אף אחד – עד לאחרונה – לא חשב לערער על תקפות הנוהג הזה. לשבח או לתת פרס לילדים זה פשוט הגיון בריא, וגם הורות טובה – לא? מי יפקפק שזה טוב לתת לילדים שבחים או פרסים כשהם מבצעים משהו שמוצא חן בעיניו?

שיטת השבח והפרס היא בהחלט משביעת רצון, כי היא מגובה בטונות של ראיות מהמחקרים הכי מתודיים ומבריקים שכסף יכול לקנות. למעשה, היא נובעת מעבודתם של פסיכולוגים שגילו באופן קפדני שהם יכולים לאמן חולדות לפתור מבוכים, יונים לנקר בכפתורים צבעוניים וכלבים לרייר בהשמע פעמון הארוחה – כשהם נותנים להם לוח זמנים מבוקר של פרסים. פסיכולוגים מהר מאוד התרגשו מהרעיון לשלוט בבני אדם, על ידי יישום אותן שיטות שעבדו על בעלי חיים. תארו לעצמכם את ההתרגשות כשהם הבינו שפרסים עובדים בדיוק באותה צורה על בני אדם כמו על חולדות, יונים וכלבים. הידע של הפסיכולוגים המודרניים איפשר לנו להשפיע על התנהגות, מחשבות ורגשות ילדים באותו אופן שבו אנחנו יכולים לאמן כלב ים, עם כמה סרדינים וחנופה, לאזן כדור על אפו.

יש בעיה אחת, בכל זאת. לא ממש אכפת לנו מאיכות הקשר שמתפתח בינינו לבין חולדת מעבדה. אנחנו לא מודאגים מהביטחון העצמי המתפתח של מכרסמים, תחושת האוטונומיה או העצמאות שלהם, גם לא מעניין אותנו אם החולדה תתעניין לנסות מבוכים גדולים יותר מיוזמתה האישית, הרבה אחרי שנפסיק לתת לה כדורי אוכל קטנים כפרס. וזה, כמו שרוב המומחים נכשלו להגיד לנו, הוא איפה שכל טכנולוגית ה"פרס, שבח וחיזוק חיובי" מתפרקת לחתיכות.

שוב ושוב מלמדים אותנו שאנחנו צריכים הרבה יותר לשבח ולתת פרסים לילדינו. מה יכול להיות רע בכך? על פני השטח, שבחים נראים מופלאים – המפתח לילדים מצליחים! חדור את פני השטח, לעומת זאת, והתוצאות נראות אחרת לגמרי.

אבל, פרסים משפרים את התנהגות וביצועי הילדים, לא?

או ככה חשבנו. אבל, כשכוכבי הזהב הקטנים או סוכריות הגומי מפסיקות לבוא, ההתנהגות שאותה ניסינו לחזק נוטה להתמסמס. ילדים שהתרגלו לצפות לשבחים, יכולים להרגיש שבורים כשהם לא מגיעים. זה מעמעם את התמדתם. יש הרבה מאוד ראיות שלטווח הארוך, פרסים הם לא יעילים.

בניגוד למיתוס הרווח,יש הרבה מחקרים שמראים שכשילדים מצפים או מקווים לפרסים, הביצועים שלהם יורדים. מחקר אחד מצא שביצועי התלמידים נחלשו כשהציעו להם כסף עבור ציונים טובים יותר. מספר מחקרים אמריקאים וישראלים מראים שמערכות פרסים מדכאות את יצירתיות התלמידים, ובאופן כללי מדללות את איכות העבודה שלהם. פרסים יכולים להרוג יצירתיות, בגלל שהם מדכאים לקיחת סיכונים. כשילדים מכורים לקבלת פרס, הם נוטים להתחמק מאתגרים, "לשחק את זה בטוח". הם מעדיפים לעשות את המינימום הנדרש כדי לקבל את הפרס.

הנה תיאור טוב למה עשינו את הטעות של להאמין בפרסים, על בסיס היתרונות שנראים על פני השטח. כשחברת מזון מהיר אמריקאית הציעה פרסים לילדים על כל ספר שהם קוראים, שיעור הקריאה נסק. זה נראה מעודד בהחלט – במבט ראשון. בבחינה מדוקדקת לעומת זאת, הוכח שהילדים בחרו ספרים קצרים יותר, ושהציונים שלהם במבחני הבנה צנחו. הם קראו בשביל ג'אנק פוד, ולא בשביל ההנאה הפנימית שבקריאה. באותו הזמן, קריאה מחוץ לבית הספר (המצב ללא הפרס) כמעט והפסיקה. יש הרבה מחקרים שמראים, שבעוד שפרסים עלולים בהחלט להגדיל עשייה, הם חונקים התלהבות והורגים תשוקה. נראה שככל שאנחנו רוצים את הפרס, כך פוחתת האהבה שלנו למה שאנחנו צריכים לעשות בשביל להשיג אותו. הפעילות הנדרשת מאיתנו עומדת בינינו לבין הפרס הנחשק. היה זה חכם יותר פשוט לתת לילדים ספרים מעניינים יותר, כי יש ראיות בשפע שמראות שפעילות מהנה מהותית היא הממריצה ומגבירת הביצועים הטובה ביותר.

האם פרסים ושבחים יכולים להזיק למערכת היחסים שלנו עם ילדינו?

אנחנו לא חושבים שהדברים החיוביים שאנחנו אומרים לילדינו על עצמם יכולים להיות הרסניים כמו התוויות השליליות. אבל יש מקרים שבהם זה נכון. תודות להתפתחויות המודרניות במדע ההתנהגות, יכולתינו לפתות או לתמרן ילדים (וחיות! ומבוגרים!) לעשות מה שאנחנו רוצים הופכת להיות יותר ויותר מתוחכמת. אבל העלות של מניפולציה דרך פרסים היא גדולה. מתחת יש עשר דרכים בהם שבחים ופרסים יכולים להזיק ליחסינו עם ילדינו.

  1. פרסים ושבחים מכשירים את ילדינו לחפש אישור. הם יעשו דברים בשביל להרשים, במקום לעשות דברים בשביל עצמם. זה יכול לבלום את התפתחות ההנעה העצמית שלהם וגורם להם להיות תלותיים בדעה חיצונית. כשילדים מתרגלים לקבל פרסים על "ביצועיהם", הם הופכים למרצים (ריצוי), שמסתמכים על ליטופים חיוביים. פרסים ושבחים יכולים ליצור סוג של התנהגות ממכרת: ילדים מתמכרים לאישור, וכך מאבדים קשר עם ההנאה הפשוטה של לעשות מה שאתה אוהב. כל כך הרבה מאיתנו מכורים ליוקרה: אנחנו נהיים מדוכאים כשההערצה נכשלת מלהגיע. במקום לעשות מה שאנחנו עושים בשביל הדבר עצמו, אנחנו דגים מחמאות או עידוד, וכשמחיאות הכפיים גוועות, אנחנו שוקעים בייאוש. מתן פרסים או שבחים יכול להתפתח להרגל. מכיוון שככל שאנחנו משתמשים ביותר פרסים, כך אנחנו צריכים יותר להשתמש בהם כדי להשאיר את הילדים מדורבנים. שבחים לא יכולים ליצור מחוייבות אישית להתנהגות או ביצוע "טובים". הם רק יוצרים מחוייבות לחיפוש אחר שבחים.
  2. אחד הדברים הכי גרועים שאנחנו יכולים לעשות הוא לשבח את הפוטנציאל של הילד. קריאות עידוד כמו "אני יודע שאתה יכול לעשות את זה", "אתה ממש משתפר!", "אני יודע שיש לך את זה!", "אתה כמעט מגיע!", נשמעים תומכים על פני השטח. אבל המחמאות האלה טעונות בציפיות שלנו שהילד חייב להשתפר בדרך כלשהי. זה אומר לילד שיש מטרה שעדיין צריך לשאוף אליה כדי לקבל את ה"בראבו!". לשבח את הפוטנציאל של הילדים לא עוזר להם לאהוב את עצמם על מי שהם כרגע, ועלול לגרום להם להרגיש מאוכזבים עם עצמם. מתחת לשבח יש השלכה שקטה: "אתה עדיין לא מספיק טוב!". זה מפתה ילדים לעבוד קשה יותר כדי להרשים אותנו, במחיר ההערכה העצמית שלהם. כמו שהפסיכולוגית לואיז פורטר אומרת: "אם אתם רוצים שילדכם יפתח הערכה עצמית בריאה, תפסיקו לשבח אותם" (ראו רשימת קריאה למטה).
  3. לתת פרסים על ציות של ילדים הוא הצד השני של מטבע ההענשה על אי ציות. זהו פיתוי במקום רודנות. מחקרים רבים מראים שהורים שמשתמשים ביותר פרסים משתמשים גם ביותר עונשים, יש יותר סיכוי שהם יהיו אוטוקרטים. שבח הוא הצד המתוק של הורות סמכותנית. היא מפחיתה את מערכת היחסים לאחת של שולט ונשלט. לכן הילדים היותר פקחים – הפחות נאיבים – מרגישים משהו מטריד בשבחים. זה גורם להם להרגיש שמתנשאים עליהם. שבח הוא תזכורת לכך שלמשבח יש כוח עליהם. זה מפחית את תחושת האוטונומיה של הילד, וכמו טפיחה על הראש, זה משאיר אותם קטנים.
  4. באותו הזמן, מי שנותן פרסים הוא כמו שמאי,שופט מה מצדיק שבח ומה לא. זה הופך אותם למפחידים משהו לילד. זה גורם להם להרגיש שמעריכים ושופטים אותם. למרות ש "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" הם שיפוט חיובי, זה עדיין שיפוט מגבוה, ובסופו של דבר מנכר את הילד.
  5. הילדים שיש להם יותר תובנה יכולים לראות דרך המניפולציה. הם עלו עלינו, הוא חושבים שהשבח שלנו מחושב, ולא נצליח להערים עליהם בקלות בטקטיקות פיתוי. במיוחד, כששבח הוא טכניקה שלמדנו מספר או קורס, סביר שהוא יעבור כמשהו שקרי או מומצא. שבחים ופרסים, כמו חנופה, יכולים להסריח ממאמצינו לשלוט, ובכך להספיד את הכבוד שהילד רוכש לנו.
  6. ילדים, כמו מבוגרים, נרתעים באופן טבעי מנסיונות שליטה. כולנו רוצים לגדול לעבר הגדרה עצמית. לכן שבחים יכולים לגרום להתנגדות, כי הם פוגעים בתחושת האוטונומיה המתפתחת של הילד.
  7. פרסים מענישים, כי הפרס, השבח או האישור נמנעים מהילד אלא אם כן הם "מספקים את הסחורה". יותר מזה, הילד שרגיל שמשבחים אותו מתחיל להרגיש לקוי אם השבח לא מגיע. אין דבר שמרגיש יותר כמו תבוסה לילד מאשר לפספס פרס שהיא או הוא הותנו לצפות לו. בתוך כל גזר, יש מקל.
  8. כשמשחדים ילדים עם פרסים על התנהגות "טובה", הם מהר מאוד לומדים איך לתמרן אותנו על ידי ביצוע התפקיד שמצופה מהם. הם מחכימים לגבי מה שצריך לעשות כדי להשיג את הפרסים מאיתנו: האישור, הגלידה, מה שזה לא יהיה. הם נהיים צייתנים באופן שטחי, עושים את מה שצריך כדי להחמיא או להרשים אותנו, והיושר סובל. אחרי הכל, מי רוצה להיות כנה או אמיתי עם בן אדם שכל הזמן מודד אותו? כשהקשר פוחת למניפולציה הדדית במקום אותנטיות, זה מכין את הבמה לקשרים מניפולטיביים וחסרי כנות בהמשך החיים. מניפולציה שוחקת את התפקודים של אמון הדדי, פגיעות ושקיפות, שהם חיוניים למערכת יחסים בריאה ואינטימית. כתוצאה מהמניפולציה המוקדמת, אנחנו גדלים בניסיון תמידי לרצות, או שאנחנו לומדים להוליך שולל כדי להרשים, במטרה לקבל את הפרסים – על חשבון האני האמיתי שלנו. אנחנו מפתחים עצמי מזויף או שקרי שמעוות את מערכות היחסים שלנו עם אחרים.
  9. בין אחים, או בכיתה, מערכת פרסים יוצרת תחרות, קנאה וחוסר אמון. גמולים או פרסים להתנהגות "טובה" הם איום לשיתוף הפעולה ועבודת הצוות.
  10. שבחים יכולים לגרום לילדים להרגיש נשדדים. אם אנחנו רעבים להערצה בעצמנו, אנחנו יכולים לטעות ולהפיק אותה דרך הנצחונות של ילדינו. אנחנו משתמשים בהם לשקם את ההערכה העצמית או הגאווה הפצועים שלנו. אם אנחנו משבחים אותם כי הם גרמו לנו להרגיש טוב עם עצמינו, הם חשים בכך. זה מפחית מהרגשתם הטובה כלפי עצמם, השבחים שלנו יכולים להיות משביתי השמחה שלהם. חלק מהילדים מסרבים ליצור מה שהם טובים בו באופן טבעי, בגלל שהם נדחים מהשמחה לאיד של הוריהם.

למה שבחים ופרסים כל כך פופולרים?

פרסים הם המוצא הקל, קלים יותר מלנסות להבין למה הילד, כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה בפזיזות, "מתנהג רע". למשל, למה שנטרח להבין למה ילד מסרב ללכת לישון לפי הנוחות שלנו, (האם הוא פוחד? האם היא מרגישה בודדה? האם הוא עדיין רעב? וכו.) אם אנחנו פשוט יכולים לתגמל אותו או אותה באיזה חפץ זול על הליכה למיטה בזמן? זה מרגיש קל יותר למרוח משהו על הבעיה על ידי שימוש בשוחד. זה נותן לילד את המסר הברור שאנחנו לא מתעניינים במה שהיא או הוא מרגישים. יותר גרוע, אנחנו מסתכנים בהתעלמות מבעיה רגשית חמורה. פרסים ושבחים יכולים להיות פלסטר גימיקי שמתעלם מהילד כבן אדם שלם.

פרסים טובים בלגרום לילדים לעשות משהו שהם לא רוצים באופן טבעי לעשות, לזמן קצר בלבד. השינוי ההתנהגותי המיידי הזה מתגמל אותנו, ומשאיר אותנו מכורים לפרסים. התוצאות השליליות של פרסים ושבחים לא מתממשות עד לשלב יותר מאוחר, אז אנחנו נכשלים מלראות את הפרסים והשבחים כעבריין.

אבל ילדים צריכים אישור ומשוב חיובי. מה אנחנו יכולים לעשות במקום לשבח אותם?

הרבה פעמים אנחנו רוצים לבטא את העונג וההוקרה שלנו כלפי ילדינו. מי הם כאינדיבידואלים, והדברים המדהימים שהם עושים. הוקרה היא שונה משבח כי היא לא מניפולטיבית. שבח מניפולטיבי, בניגוד להבעה ספונטנית של הוקרה או הודיה, טעון בציפיות סמויות שהילד יעשה שוב את המעשה הראוי לתשבוחות. רוב הילדים יכולים לחוש בכך, הם יכולים להרגיש את ההבדל בין הכרה אותנטית, ואסטרטגיה מכוונת לחזק את ההתנהגות שלהם. אז, איך אנחנו נותנים לידינו משוב חיובי?

המנעות משבחים או פרסים לא אומרת מניעת האהבה והעונג שאנחנו מרגישים כלפי ילדינו, וגם לא הרצון האינסטינקטיבי לעודד אותם – רחוק מזה! זה אפשרי ביותר להצטרף לילדינו ולחגוג כל צעד בגילוי שלהם, בלי להיות מניפולטיבים. הנה כמה הצעות איך לאשר ולעודד את ילדיך כמה שליבך – ושלהם – חפץ ובאותו זמן להמנע מהשימוש בשבחים.

מקדו את הילד בהנאה שלו/שלה מההישג.

במקום להרעיף ברכות על הילדים, עדיף אם הם יתמקדו פנימה על ההנאה שהם מפיקים מהישג. ילדים צמאים להשיג, ללמוד ולכבוש באופן טבעי. הם נולדים עם התלהבות בלתי פוסקת למומחיות, וכל הישג חדש ממלא אותם בעונג. זו ההנאה העצמית הזאת שמספקת את הדלק הטוב ביותר להתמדה והמשך למידה. כשאתה רואה את ילדך עושה משהו חדש, זה יכול להיות מעודד ותומך בצורה נפלאה להגיד: "אתה נראה כאילו נהנית מכך!", או: "איך הרגיש לעשות את זה?". "אני שמח שעשית את זה, אתה נראה שמח עם עצמך!".

עזרו לו/לה להעריך בצורה עצמאית.

בכל פעם שמתאפשר, זה רעיון טוב לשאול את הילד על האומדן העצמי שלהם. לדוגמה: "מה אתה חושב על הציור?", "האם את שמחה מאיך שהחתיכה זאת התאימה לפאזל?".

תשאלו אותם על החוויות הפנימיות שלהם.

נגיד, למשל, ילדך קורא לכם סיפור שהוא חיבר עכשיו. אחרי ששיתפתם איך גרם לכם הספר להרגיש, אתם יכולים לשאול: "איך אתה מרגיש בקשר לספר שכתבת?", "איך הרגיש לכתוב אותו?", "האם נהנית לספר אותו?", "איך הגעת לרעיונות האלה בשביל הסיפור?". יש מספר קטן של דברים שכל כך מזינים את ההערכה העצמית של ילדיכם, וכל כך מעשירים את מערכת היחסים שלכם איתו, כמו העניין בעולם הרגשות והדמיון הפנימיים שלהם.

השתמש בהצהרות "אני", במקום לתייג את הילד.

ההוקרה שלך נוגעת בילד בצורה עמוקה יותר כשהיא מבוטאת במושגים של הרגשות שלך. לדוגמה: "אני אוהב את הצבעים שאתה בוחר!", או "אהבתי איך ששרת את השיר!" – במקום: "איזה צייר טוב אתה!", או "אתה זמר ממש טוב!". המנעו מהצהרות מתייגות כמו : "אתה ילד טוב כי שיתפת את הצעצועים שלך!". במקום זאת תגידו: "תודה ששיתפת את חברך, זה גרם לו להרגיש טוב – וגם לי". התמקדו ברגשות, לא בתיוג ערכי או מבוסס איכות. הצהרת "אני" מונעת ממך להחזיק בעמדת שליטה על ילדך. היא יוצרת קשר כנה ומספק ביניכם ובאותו זמן לא מפריעה להתנסותם העצמית.

תגיבו על ההתנהגות, לא על האדם.

משוב ואישור הם חשובים בהחלט. תדמיינו שילדכתם בדיוק ניגנה יצירה חדשה שהיא למדה על הפסנתר. במקום להגיד: "איזה נגנית טובה את!", אתם יכולים להגיד לה כמה נהניתם מהיצירה. יותר טוב, תהיו נקודתיים. תגידו לה מה אהבתם בנגינה שלה (למשל הלהט או הרגש, המלודיה היפה, באיזה תשומת לב היא ניגנה, חוש הקצב שלה, וכו.)

איך אנחנו יודעים מתי התגובות החיוביות שלנו הן מניפולטיביות?

בסופו של דבר, הבעיה היא לא בבחירה המושלמת של המילים, או בכמה או מתי לתת תגובות חיוביות. כשאתם עושים את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות, הוא הופך להיות הדבר הלא נכון. מכיוון שהבעיה היא בכוונה, אין דרך אחרת אלא להיות בוחנים טובים של המניעים שלנו. זה דורש אימון, ואת האומץ והענווה להסתכל פנימה. כשאתם נותנים תגובה חיובית, האם אתם מנסים לפתות את הילד שירצה אתכם שוב, שיעשה את אמא'לה או אבא'לה גאים? האם אתם שמחים באמת לראות את ילדיכם משיג משהו שמשמח אותו, או מאושרים באמת מעצם קיומו? בזאת נח פרדוקס: זה שמטרתו הוא לא לחזק, אלא רק "להתקרב", הוא הכי מחזק.

האם שבח הוא אי פעם בסדר?

אין צורך לשים מחסום על פינו, שבח הוא דבר נפלא כשלא משתמשים בו למניפולציות. לדוגמה, פרסים לא כדאי להבטיח מראש, ולא כדאי שיינתנו בצורה צפויה כל פעם שהילד עושה משהו שאתם אוהבים. משוב חיובי הוא הכי טוב למערכת היחסים שלך עם ילדך כשהוא מוענק באופן ספונטני, כשהוא מזנק מליבך, ולא כמזימה מכוונת להשיג עוד ממה שאתה רוצה מילדך.

סיכום

לשבח ולתת פרסים הם מנהגים שטבועים בנו היטב, בעיקר בגלל שככה רובנו גודלנו וחונכנו. זה עלול לדרוש אימונים להחליף אותם בהוקרה ואישור, אבל האחרונים מרגישים יותר מספקים, ויכולים לקרב אותך ואת ילדך.

אפשר בהחלט להכריח ילדים לעשות מה שהם לא רוצים או אוהבים, על ידי מתן אישור, שבח או פרסים אחרים. אבל זה לא גורם להם להיות שמחים. שמחה יכולה לנבוע רק מעשיית מה שמספק אותנו באופן מהותי, וזה לא מצריך מחיאות כפיים של אחרים. האם אנחנו רוצים שילדים יהפכו למכורים לפרסים, מרצי-קהל ומחפשי הכרה, או שאנחנו רוצים שהם יהיו בעלי הנעה עצמית, נאמנים לעצמם, עוקבים אחרי תחומי העניין של עצמם? אם האחרונים הם הנכונים, אז הדרך היא לא לשבח אותם אלא להוקיר אותם. בבית הספר, כשהעבודה היא מעניינת באופן מהותי, מהנה, משמעותית ורלוונטית, זה עובד טוב יותר ממערכות פרסים בשיפור האיכות והמחויבות לעבודה.

ילדים נולדים עם תשוקה גדולה ללמידה. יש להם גם יכולת פנימית לכנות, אמפתיה והתחשבות בזולת. האיכויות האלה מתבלטות כתוצאה מהדרכתנו, הדוגמה העצמית שלנו והוקרה. פרסים ושבחים על "התנהגות טובה" או "ביצוע טוב" פשוט מפריעים לנו בדרך.

————————–

קוהן, אלפי. Punished by Rewards – The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and other Bribes. New York: Mariner Books, 1999.

קוהן אלפי. מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000.

פורטר, לואיז (2001).  Children are people too: A parent’s guide to young children’s behaviour East Street Publications, Adelaide.

————————–

רובין גרילהמאמר לקוח מהספר Parenting for a Peaceful World.

רובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.

אתר האינטרנט של רובין גריל

הבלוג של רובין גריל

המאמר המקורי באנגלית