תגית: בית עץ

לורה גרייס וולדון

הדחף לגלות

הדחף לגלות

לילדים היו קרשים, מסמרים ישנים, מסור ופטישים. היו להם גם את שני המרכיבים החשובים ביותר: החשק ליצור משהו והחופש לעשות זאת. הם בילו אחר צהריים אחד בתכנון בית העץ שלהם, תוך כדי שהם מתווכחים בהתלהבות למי יש את התוכנית הכי טובה. הניסיונות הראשונים נכשלו באופן מרהיב. הם לא ויתרו, אפילו התגאו קצת ברעש שעשו הקרשים כשהם נפלו. חלק מהילדים ביקשו עצות מהמשפחה שלהם. אחרים בדקו בספרים וראו סרטוני יוטיוב בעודם מנסים להבין טכניקות בנייה בסיסיות. הם התחילו שוב, מודדים בדיוק רב יותר את בניית המבנה. התהליך לקח הרבה יותר זמן ממה שהם העריכו אבל הם דבקו במשימה. כשנגמרו להם חומרי הבנייה הם פשטו על חצרות ביום איסוף האשפה, וגררו משם חתיכות עץ. הם קיבלו כמה שריטות וחבלות. הם היו גאים גם בהם. כשהם עבדו, הם דיברו על מה שהם הלכו לעשות בבית העץ שלהם. כלל לא עלה בדעתם כמה הם למדו.

המוסכמות אומרות לנו שילדים מקבלים תועלת מהצעצועים והגאדג'טים החינוכיים החדישים ביותר, משיעורים, אימוני ספורט, ופעילויות אחרות שמתוכננות ומנוהלות על ידי מבוגרים. לפי ההיגיון הזה, ככל שיהיו יותר אפיקים של למידה מכוונת-מבוגר, כך הילדים ירוויחו יותר.

אבל ללמידה יש קשר רב יותר עם סקרנות, פתרון בעיות וחדשנות.  למשל, אם תינוקת נתקלת בצעצוע שהיא לא ראתה קודם לכן, היא תנסה להבין מה הדרך הכי טובה, או מספר הדרכים הטובות ביותר, להשתמש בו. כלומר, אלא אם כן מבוגר ידגים לה איך להשתמש בו. אז כל אפיקי השימוש הפוטנציאלים יסגרו. מחקרים מראים שמבוגרים "מסייעים" שמספקים הדרכה ישירה מסכלים למעשה את הדחף הפנימי של הילד לפתור בעיות באופן יצירתי. החוויה הזאת חוזרת אלפי פעמים בשנה בחייהם של ילדים, דבר שמלמד אותם לפנות למקורות סמכות בשביל פתרונות, וידוע כמוביל לחשיבה לינארית ופחות יצירתית. דבר זה נכון לתינוקות כמו גם לילדים ונערים.

לילדים רומזים להתעלם ממידע פשוט מידי או מסובך מידי. מחקרים מראים שאנשים נמשכים ללמוד ממצבים "שמתאימים להם בדיוק". הם עושים הרבה שגיאות לאורך הדרך, כמו תינוקות שנופלים כשהם לומדים ללכת, אבל התמודדות עם אתגרים וטעויות הם שלבים מרכזיים בהתבגרות.

הוכח גם שהמוטיבציה הטבעית של ילדים נוטה לפחות בפעילויות מונחות-מבוגרים. אלא אם כן הם גדלו על דיאטה יציבה של בידור מן המוכן, ילדים נוטים באופן טבעי למשחק חופשי. הם מעמידים פנים, ממציאים משחקים, חולמים בהקיץ, מתפלאים ופוצחים בפרוייקטים אישיים. הם מגלים לא רק את העולם סביבם אלא גם עולם פנימי עשיר.

כמובן שמבוגרים חיוניים לחייהם של ילדים. הם מספקים בטיחות, הכוונה, אהבה ועוד הרבה יותר. ילדים יודעים שהם יכולים לבקש עזרה או עצה ממבוגר שהם סומכים עליו. הם מוכנים יותר לעשות זאת כשהם יודעים שהמבוגרים האלה לא יעמיסו עליהם מידע, יבחנו אותם על מה שהם למדו או יתפסו פיקוד. תגובות המבוגרים צריכות פשוט להיות בפרופורציה לבקשת הילד.

בשביל לראות דוגמה לכמה עוצמתי יכול להיות הדחף לגלות, בואו נבקר בשני כפרים אתיופיים. מקומות אלה יכולים להיות עשירים בדברים הלא מוחשיים כמו משפחה ומסורת, אבל הם עניים בכל דרך אחרת. שיעור הקרוא וכתוב הוא למעשה 100%. אבל אין מילים כתובות בסביבה שילדים יכולים לראות: אין ספרים, אין תוויות על אוכל מקופסה, אין תמרורים. שם One Laptop Per Child Project חילק אלף טאבלטים עם מטענים סולאריים. הם לא ניתנו בבתי הספר, אלא ישירות לילדים. המכשירים הגיעו עם מערכות הפעלה באנגלית ותוכנה שעוקבת אחרי השימוש בטאבלטים. הקופסאות הגיעו סגורות ובלי הוראות הפעלה.

תוך פחות מחמש דקות, ילד אחד (שמעולם לא ראה מתג הדלקה וכיבוי) הדליק את הטאבלט. הילדים שיתפו פעולה בזמן שהם למדו. תוך מספר ימים, הם השתמשו ב 47 אפליקציות לילד. תוך חמישה חודשים הם צילמו תמונות. זה לקח להם קצת זמן בגלל שהילדים היו צריכים ללמד את עצמם לפרוץ את מערכת האנדרואיד, כי המצלמות היו מושבתות בטעות. OLCP מצא, בכל רחבי העולם, שילדים לומדים לדבר ולקרוא במספר שפות. הם עושים חיפושים, מתכנתים ומתקשרים בקלות בעזרת טאבלטים זולים. הילדים האלה גם מלמדים את המבוגרים בכפרים שלהם לקרוא ולהשתמש במחשבים. הם עושים זאת ללא הדרכה מהמבוגרים.

אז איך הלך לבוני המצודה האלה? הם הקימו שלושה צדדים ועבדו על הצד הרביעי כשאבא של אחד הילדים התערב בשביל לעזור להם. העזרה שלו הייתה מוערכת אם הם היו מבקשים אותה, או אם הוא פשוט היה מצטרף למאמץ הקבוצתי, אבל האדם הזה, בעל הכוונות הטובות, החליט שהילדים לא עושים עבודה טובה. הוא תפס פיקוד, אמר לילדים לבנות מחדש חלק מהדברים ולבנות את השאר לפי ההוראות שלו. הם עשו זאת, אבל בלי הרבה הנאה. בית העץ הסופי נבנה בצורה יציבה יותר אבל הם השתמש בו רק כמה פעמים. שנה לאחר מכן הם לקחו משם כמה קרשים והכינו מהם מכונית קרטינג, ואז עוד אחת. הפעם הם קיבלו בברכה את עזרתו של סבא של אחד הילדים שעבד לצידם, בעודם לומדים יחד ככל שהפרוייקט  התפתח. ההתלהבות שלהם חזרה.

————————————————————————————————————————

לורה גרייס וולדוןהמאמר הזה הוא אחד המאמרים החינמיים מ – Life Learning Magazine. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לורה גרייס וולדון היא המחברת של Free Range Learning: How Homeschooling Changes Everything ולאט לאט עובדת על ספרה השני. היא גרה עם משפחתה בחווה בה הם מגדלים חיות משק, תוצרת חקלאית והמולה מזדמנת. תבלו איתה ב http://lauragraceweldon.com/blog-2/