תגית: ג'ון הולט

ג'ון הולט

שלושה דימויים מטעים

לקוח מתוך הספר בלמידה מתמדת של ג'ון הולט שיצא לאור בארה"ב ב-1989, ובארץ בהוצאת פראג ב-2004.

שלושה דימויים מטעים

הדברים שאנחנו עושים בחיינו ועבודתנו מושפעים עמוקות מדימויים – כלומר, מהתמונות שיש לנו בראש כיצד העולם עובד או צריך לעבוד. במקרים רבים נראות לנו תמונות אלו אמיתיות יותר מהמציאות עצמה.

החינוך הממוסד נשלט על-ידי שלושה דימויים מרכזיים. חלק מאנשי החינוך מודעים לכך שעבודתם מונחית על-ידי דימויים אלה, אחרים לא מודעים להם כלל, ויש כאלה השוללים את השפעתם בתוקף. אבל דימויים אלה קובעים, במודע או שלא במודע, את הדרך בה מלמדים ופועלים רוב המורים בבתי-הספר.

הראשון מבין הדימויים מציג את בית-הספר כפס-ייצור במפעל למילוי בקבוקים. על-גבי המסוע מגיעים בקבוקים ריקים בגדלים ובצורות שונות. לצד המסוע יש מערך של מתקנים למילוי הבקבוקים, המופעלים על-ידי עובדי המפעל. כאשר הבקבוקים עוברים במסוע, שופכים לתוכם עובדי המפעל כמויות שונות של חומרים – קריאה, כתיבה, חשבון, היסטוריה, מדע.

מלמעלה, מחליטה ההנהלה מתי להעביר את הבקבוקים למילוי, במשך כמה זמן ימלאו אותם, אילו חומרים יימזגו לתוכם, באילו זמנים, ומה לעשות עם בקבוקים שהפתח שלהם קטן מדי, או עם אחרים שנראה שאין להם פתח בכלל.

כשאני מנסה לשוחח על הדימוי הזה עם מורים, צוחקים רבים מהם וחושבים שהוא מגוחך. אבל אם תסתכלו על הגל האחרון של הצעות לשיפור בתי-הספר, תוכלו לראות עד כמה הדימוי הזה שולט. למעשה, כל תוכניות הלימודים הרשמיות אומרות שאנו חייבים ללמוד כך וכך שנים לשון, כך וכך שנים מתמטיקה, כך וכך שנים אנגלית, כך וכך שנים מדע. במילים אחרות, אנחנו מוזגים "לשון" לתוך הבקבוקים בערך 4 שנים, מתמטיקה שנתיים או שלוש, וכך הלאה. ההנחה היא, שכל מה ששופכים אל הבקבוקים נכנס היישר לתוך הבקבוקים ועתיד גם להישאר שם.

משום מה אף אחד לא שואל את השאלה המתבקשת: כיצד ייתכן שכל-כך הרבה בקבוקים ששפכו אליהם את כל החומר הזה במשך כל-כך הרבה שנים, עדיין יוצאים מהמפעל ריקים? בניגוד גמור למה שקורה בשטח, דבקים המורים ברעיון שהוראה מביאה ללמידה, ושככל שכמות ההוראה תהיה גדולה יותר כך הילדים ילמדו יותר. לא ראיתי דוח רשמי אחד אשר ערער על הנחת היסוד הזו. אם התלמידים לא יודעים מספיק – זה בגלל שלא מילאנו אותם מוקדם מספיק (נתחיל ללמד קריאה כבר בגן), או שלא מילאנו בחומר הנכון, או שלא שמנו מספיק חומר (נקשיח את תוכנית הלימודים).

הדימוי השני מתאר את התלמידים בבית-הספר כעכברי מעבדה בכלוב, אשר אומנו לעשות מספר תרגילים – בדרך כלל תרגילים שעכבר חופשי לעולם אינו עושה. העכבר נמצא בצד אחד של הכלוב ובצדו השני יש שתי צורות: אחת עגולה ואחת משולשת. אם העכבר לוחץ על הצורה "הנכונה" (זו שהחוקר רוצה שהוא ילחץ עליה), הוא מקבל פירורים טעימים. אם העכבר לוחץ על הצורה "השגויה" הוא מקבל הלם חשמלי. לטענת ג'ון גודלאד מבית-הספר לחינוך של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, זה מה שבתי-ספר לימדו ועדיין מלמדים – משימה, פירורים, הלם. במקום פירורים והלם אפשר להגיד "מקל וגזר" או "חיזוקים חיוביים ושליליים".

החיזוקים החיוביים בבית-הספר הם חיוך מהמורה, מדבקה, אותות שבח, ציון גבוה, תעודת הצטיינות, ובהמשך הדרך גם קבלה לאוניברסיטה, עבודה טובה, כסף והצלחה. החיזוקים השליליים הם נזיפה, עוקצנות, בוז, השפלה, בושה, לעג של ילדי הכיתה, פחד מכישלון, פחד מפיגור ומנשירה מבית-הספר. עבור ילדים רבים משכבות חלשות, החיזוקים השליליים כוללים גם ענישה גופנית. בסוף הדרך הזאת מצפים להם בית-ספר תיכוניים גרועים או נשירה סופית מן המערכת, משרות גרועות או אבטלה ועוני.

הדימוי השלישי הוא אולי המסוכן וההרסני מכולם. הוא מתאר את בית-הספר כבית משוגעים, מוסד טיפולי. בתי-הספר פועלים לפי העיקרון הנוח שכאשר תלמיד מצליח – זה בזכות בית הספר; אבל כאשר התלמיד נכשל – זה בגלל התלמיד. מורה ותיק באחד מבתי-הספר היסודיים הפרטיים ניסח זאת כך: "אם תלמיד לא מצליח ללמוד מה שאנחנו מלמדים, זה מפני שהוא עצלן, לא מאורגן, או שיש לו הפרעות נפשיות" וכמעט כל צוות המורים הסכים איתו.

לאחרונה מצאו המחנכים הסבר אחר לחוסר הלמידה: "ליקויי-למידה". ההסבר הזה הפך להיות פופולרי מאוד, משום שהוא נותן משהו לכל אחד מהצדדים הנוגעים בדבר. הורים אכולי רגשות אשמה לילדים מתקשים, יכולים להפסיק לשאול את עצמם "איפה טעינו?" כי המומחה אמר להם "אתם בסדר, פשוט לילד שלכם יש איזה קצר בראש." להורים זועמים שדורשים מבית-הספר  "להתחיל לעבוד וללמד את הילד משהו," אפשר לענות: "מצטערים, אין מה לעשות; הוא לקוי למידה."

כבר בגיל חמש או שש, בדרך כלל כהכנה לבית-הספר, מעבירים לילדים סוללת מבחנים שנועדו "לגלות מה לא בסדר אצלם". לחלק מהילדים אפילו אומרים שזו מטרת המבחנים. חלק נכבד מהתחום הפסבדו-מדעי הקרוי פדגוגיה כולל כיום את זיהוי המחלות האלה ותיאורן, את המבחנים שאמורים לאבחן אותן, ואת הפעולות שמיועדות לטפל בהן, אך כמעט לעולם לא לרפא אותן ממש.

ה"מחקר" מאחורי כל התוויות האלה הוא מוטה ולא משכנע במיוחד. לפני כמה שנים, בוועידה גדולה של מומחים לליקויי-למידה, שאלתי אם מישהו מהנוכחים שמע אי-פעם – לא ערך מחקר, אלא רק שמע על מחקר – שבדק את הקשר בין ליקויי-למידה לבין מתח נפשי. בקהל היו כ-1100 אנשים, ורק שתי ידיים הורמו. שני אנשים אלו סיפרו לי מאוחר יותר על מחקר שבו תלמידים עם ליקויי-למידה קשים הועברו לסביבה חסרת לחצים, ותוך זמן קצר נעלמו הליקויים שלהם.

הדימוי השלישי, כמו השניים הראשונים, מציג את המציאות בצורה מטעה. בתי-הספר מניחים שילדים לא רוצים ללמוד ושהם לא טובים בלמידה, שהם לא ילמדו אם לא יכריחו אותם, שהם אינם מסוגלים ללמוד אם לא מראים להם איך ללמוד, ושהדרך לגרום להם ללמוד היא לחלק את חומר הלימוד לרצף של משימות קטנטנות שיש לבצע אחת-אחת, כל משימה עם הפירורים וההלם המותאמים לה. כששיטה זו נכשלת, מניחים בתי-הספר שמשהו לא תקין בילדים – משהו שיש לאבחן ולטפל בו.

כל ההנחות האלה שגויות. אם יוצאים מניו יורק מזרחה, מתוך כוונה להגיע לקליפורניה שבמערב, ככל שממשיכים בדרך המצב הולך ומתדרדר. אם ההנחות שגויות, גם המעשים שבעקבותיהם יהיו שגויים, וככל שיושקע יותר מאמץ, כך המצב יהיה גרוע יותר.

העובדה הברורה היא שילדים משתוקקים להבין את העולם סביבם עד כמה שהם רק יכולים, שהם טובים בזה מאוד, ושהם עושים זאת כמו מדענים, על-ידי יצירת ידע מתוך ניסיון חיים. ילדים מתבוננים, חושבים, מוצאים או ממציאים, ובודקים את התשובות לשאלות שהם שואלים בעצמם. כשלא מונעים מהם לעשות את הדברים האלה, הם ממשיכים לעשותם ולהשתפר בהם.

——————————————————————-

לקוח מתוך הספר בלמידה מתמדת של ג'ון הולט שיצא לאור בארה"ב ב-1989, ובארץ בהוצאת פראג ב-2004.

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

ג'ון הולט

17 ציטוטים של ג'ון הולט

17 ציטוטים של ג'ון הולט

  • ציטוטים של ג'ון הולט"אנחנו מבקשים מילדים לעשות במשך רוב היום מה שמעט מאיתנו המבוגרים מסוגלים לעשות אפילו לשעה. כמה מאיתנו, שנמצאים בהרצאה שלא מעניינת אותנו, יכולים לשמור שמחשבותינו לא יתפזרו? כמעט אף אחד." מתוך כיצד נכשלים ילדים
  • ג'ון הולט עונה לשאלה הבאה:
    שאלה: "האם יהיה להם את ההזדמנות להתגבר על או לעשות דברים שהם חושבים שהם לא רוצים לעשות?"
    תשובה: אני לא בטוח מה הכוונה בשאלה הזאת. אם הכוונה, האם ילדים בחינוך חופשי יתנסו בדברים קשים ותובעניים כדי להשיג מטרות שהם קבעו בעצמם, הייתי אומר שכן, החיים מלאים בדרישות כאלה. אבל זה בכלל לא אותו דבר כמו לעשות משהו, ובמקרה של בית ספר משהו מטופש ומשעמם, רק בגלל שמישהו אחר אומר לך ושתיענש אם לא תעשה זאת. בין אם ילדים מתנגדים לדרישות כאלה או נכנעים להם, זה רע בעבורם. המאבק בקשיים של מטלה שאין מנוס מפניה בונה אופי, קבלת מרות של כוח חזק ממך הורס אותו." – מתוך Teach Your Own
  • "אנחנו שמאמינים שילדים רוצים ללמוד על העולם, וטובים בכך, ויכולים לעשות זאת בעזרת רק מעט כפייה או התערבות של מבוגר, אנחנו כנראה לא יותר מאחוז אחד של האוכלוסייה, אם בכלל. ואנחנו לא נהפוך להיות הרוב בימי חיי. זה לא כל כך מפריע לי יותר, כל עוד המיעוט הזה ממשיך לגדול. העבודה שלי היא לעזור לו לגדול." – מתוך Teach Your Own
  • "אני חושב שילדים צריכים הרבה יותר הזדמנויות לבוא במגע עם מבוגרים שעוסקים ברצינות בעבודתם המבוגרת, לא רק לבלות עם מבוגרים שמשעשעים או מדריכים או מתנהגים יפה לילדים. הם גם צריכים הרבה יותר הזדמנויות משיש להם להתרחק ממבוגרים, ולחיות את חייהם משוחררים מתשומת הלב החרדה של אחרים." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לגבי קריאה, ילדים לומדים משהו הרבה יותר קשה מקריאה בלי הוראה – כלומר, לדבר ולהבין את שפת האם שלהם. אני לא חושב שהם היו יכולים ללמוד אותה אם היו מדריכים אותם. אני חושב שלימודי קריאה הם אויב הקריאה." מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לחיות זה ללמוד וכשילדים חיים בצורה מלאה ונמרצת ושמחה הם לומדים הרבה, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים מה." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לא צריך להכריח ילדים ללמוד כדי להשתפר, להגיד להם מה לעשות או להראות להם איך. אם ניתנת להם גישה מספקת לעולם, הם יראו בבירור מספיק מה הדברים החשובים באמת להם ולאחרים, והם יכינו לעצמם דרך טובה יותר אל העולם מאשר כל אחד אחר יכול ליצור עבורם." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
  • "הילד הוא סקרן. הוא רוצה להבין את ההיגיון בדברים, לגלות איך דברים עובדים, לפתח מיומנות ושליטה על עצמו ועל הסביבה שלו, ולעשות מה שהוא רואה אחרים עושים. הוא פתוח, חד הבחנה ומנסה דברים. הוא לא רק צופה בעולם סביבו. הוא לא סוגר את עצמו מפני העולם המוזר והמסובך שמסביבו, אלא טועם אותו, נוגע בו, שוקל אותו, מעקם אותו, שובר אותו. כדי לגלות איך עובדת המציאות, הוא עובד עליה. הוא נועז, הוא לא מפחד לעשות טעויות. הוא סבלני. הוא יכול לסבול כמויות יוצאות דופן של חוסר וודאות, בלבול, בערות ומתח… בית ספר הוא לא מקום שנותן הרבה זמן, או הזדמנות, או תגמול, לסוג כזה של חשיבה ולמידה." – מתוך כיצד לומדים ילדים
  • "מה שילדים צריכים הוא לא תוכנית לימודים טובה וחדשה יותר אלא גישה ליותר ויותר מהעולם האמיתי, מספיק זמן ומרחב לחשוב על החוויות שלהם, ולהשתמש בדימיון ומשחק כדי ליצור מהם משמעות. וגם עצות, מפות ומדריכים, בשביל לעזור להם להגיע לאן שהם רוצים להגיע (לא לאן שאנחנו חושבים שהם צריכים להגיע אליו), ולמצוא מה שהם רוצים למצוא. – מתוך Teach Your Own
  • "כדי לסמוך על ילדים אנחנו חייבים תחילה לסמוך על עצמנו… ואת רובנו כילדים לימדו לא לסמוך על עצמנו."
  • "למה אנשים מוציאים או משאירים את ילדיהם מחוץ לבית הספר? בעיקר משלוש סיבות: הם חושבים שגידול ילדיהם הוא העניין שלהם ולא של הממשלה. הם נהנים מחברת ילדיהם, מלצפות בהם ולראות אותם לומדים, הם לא רוצים לוותר על כך לטובת אחרים. הם רוצים לשמור עליהם מפגיעה נפשית, גופנית ורוחנית."
  • "אם הייתי צריך לתת כלל אחד בשביל לחיות ולעבוד עם ילדים, זה עלול להיות זה: היו זהירים מלהגיד או לעשות משהו לילד שלא הייתם עושים למבוגר אחר, שאת דעתו וחיבתו אתם מעריכים."
  • "הרעיון שילדים לא ילמדו בלי פרסים ועונשים, או בז'רגון של הביהביוריסטים, "חיזוקים חיוביים ושליליים", בדרך כלל הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אם נתייחס לילדים מספיק זמן כאילו זה היה נכון, הם יאמינו שזה נכון. כל כך הרבה אנשים אמרו לי, "אם לא נכריח ילדים לעשות דברים, הם לא יעשו דבר." או יותר גרוע, הם אומרים, "אם לא היו מכריחים אותי לעשות דברים, לא הייתי עושה דבר".
    זוהי אמונתו של עבד." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
  • "בתי ספר מניחים שילדים לא מעוניינים בלמידה והם לא טובים בזה, שהם לא ילמדו אלא אם כן יכריחו אותם, שהם לא יכולים ללמוד אלא אם כן יראו להם איך, ושהדרך לגרום להם ללמוד היא בחלוקת החומר לרצף של מטלות זעירות שיש להתמחות בהם אחד אחד. וכשהשיטה הזאת לא עובדת, בתי הספר מניחים שמשהו לא בסדר בילדים – משהו שהם צרכים לאבחן ולטפל בו."
  • "זה לא שאני חושב שבית ספר הוא רעיון טוב שהשתבש, אלא רעיון גרוע מראשיתו. זה רעיון משוגע שיכול להיות לנו מקום בו לא קורה דבר פרט ללמידה, במנותק משאר החיים."
  • "האויב הגדול ביותר ללמידה הוא המורה המדבר."

——————————————————————-

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

  • כיצד נכשלים ילדים, הוצאת מסדה, רמת-גן , 1974.
  • בלמידה מתמדת, הוצאת פראג, תל אביב, 2004.
ג'ון הולט

התינוק לא "מתכונן"

התינוק לא "מתכונן"

מחנכים מדברים כל הזמן על "מיומנויות": מיומנויות קריאה, מיומנויות כתיבה, מיומנויות תקשורת, אפילו מיומנויות הקשבה. יכול להיות שזה נכון, ברמה המילולית, להגיד שכל אחד שעושה היטב משהו מסובך משתמש במגוון של מיומנויות. אבל זה לא אומר שהדרך הטובה ביותר ללמד משימה קשה היא לפרק אותה לכמה שיותר מיומנויות שונות וללמד אותן אחת אחת. כמו שאמר ווייטהאד לפני שנים, אנחנו לא יכולים להפריד בין מעשה למיומנויות המעורבות במעשה. התינוק לא לומד לדבר על ידי למידת מיומנויות הדיבור ולאחר מכן הוא משתמש בהן כדי לדבר בעזרתן, או ללכת כל ידי למידת מיומנויות ההליכה ולאחר מכן הוא משתמש בהן כדי ללכת בעזרתן. הוא לומד לדבר על ידי דיבור, ללכת על ידי הליכה. כשהוא לוקח את הצעדים המהוססים הראשונים שלו הוא לא מתאמן. הוא לא מתכונן. הוא לא לומד ללכת כדי שהוא יוכל ללכת למקום מסוים מאוחר יותר. הוא הולך בגלל שהוא רוצה ללכת, עכשיו. הוא חשב על זה, עיבד את זה במוחו, שכנע את עצמו שהוא יודע איך לעשות את זה ושהוא יכול לעשות את זה. ועכשיו הוא עומד לעשות את זה.

אנחנו לא יכולים להפריד בין מיומנויות למעשים, ואנחנו עושים טעות הרת גורל כשאנחנו מנסים זאת. דיבור הוא לא מיומנות, או אוסף של מיומנויות, אלא מעשה, משהו שנעשה. מאחורי המעשה יש כוונה, בין אם בגיל שנתיים או תשעים ושתיים. אנחנו מדברים בגלל שיש לנו משהו להגיד, מישהו שאנחנו רוצים להגיד לו את זה, ובגלל שאנחנו חושבים או מקווים שהמילים שלנו ישנו משהו. התינוק שמתחיל לדבר, הרבה לפני שהוא משמיע צלילים שאנחנו שומעים כמילים, או אפילו מבין מילים, למד מההתבוננות החדה שלו שהצלילים שאנשים גדולים עושים עם הפה שלהם משפיעים על הדברים האחרים שהם עושים. הדיבור שלהם גורם לדברים לקרות. הוא אולי לא יודע מה בדיוק, או איך. אבל הוא רוצה להיות חלק מקבוצת האנשים הגדולים המדברים, הוא רוצה לגרום לדברים לקרות עם הקול שלו. באותו אופן, הליכה היא לא מיומנות, אלא מעשה, עם כוונה. התינוק רוצה לנוע כמו שהוא רואה את האנשים הגדולים זזים, ובמיומנות ובזריזות, כמוהם.

קריאה היא לא מיומנות, אלא מעשה. הילד רואה מילים כתובות מכל עבר. הוא רואה שהאנשים המבוגרים מסתכלים על מילים אלה, משתמשים בהם, מוציאים מהם משמעות. המילים האלה גורמות לדברים לקרות. יום אחד (אם ניתן לו הזדמנות) הוא יחליט שהוא רוצה לגלות מה אומרות המילים האלה ומה משמעותן, ושהוא יכול לגלות ושהוא יעשה זאת. באותו רגע, ובהחלטה הזאת, הוא מתחיל לקרוא. לא "ללמוד לקרוא", אלא לקרוא. כמובן, בהתחלה, הוא לא עושה זאת היטב. יכול להיות שהוא אפילו לא מסוגל לקרוא מילה אחת. אבל אם יאפשרו לו (כמו שנותנים למספר ילדים) להמשיך לעשות זאת, להמשיך לחפש בדרך שלו ומסיבותיו שלו את משמעות המילים הכתובות, רק עם כמות העזרה אותה הוא עלול לבקש, אם המשימה הזאת אותה הוא קבע בעצמו לא נלקחת ממנו ומוחלפת בהרבה מטלות מקוטעות וחסרות משמעות שהומצאו על ידי מישהו אחר ונעשות על פי פקודתו. אם לא משכנעים אותו המבוגרים (כמו שקורה להרבה ילדים) שהוא לא יכול לעשות את המשימה הזאת אותה הוא קבע לעצמו, לגלות מה אומרות המילים הכתובות, אלא הוא חייב "לקבל" קריאה ממורה כמו שמטופל מקבל זריקה מרופא. אם הוא בר מזל, ואף אחד מהדברים הרעים האלה לא קורים, הוא יקרא היטב תוך זמן קצר, אולי אפילו תוך מספר חודשים.

לפני זמן לא רב כתבתי למספר אנשים שעובדים בקריאה ובלימוד קריאה במספר בתי ספר, ושאלתי אם הם יודעים על מחקרים שבדקו איך הרבה ילדים מלמדים את עצמם לקרוא, ומעבר לכך, איך הם אולי עשו זאת. רק אדם אחד ענה לי, ואמר שהוא מעולם לא שמע על מחקר שכזה. גם לא אף אחד ממאות המחנכים ומומחי הקריאה ששאלתי לאחר מכן. בהתחלה זה נראה מוזר שמומחי קריאה לא שאלו את השאלה הזאת. היינו חושבים שזאת השאלה הראשונה שהם ישאלו. במחשבה שנייה, זה לא מוזר בכלל. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות מסוכנת. היא עלולה להראות שוב שהלמידה הכי מהירה, יעילה, מתקדמת, שימושית ותמידית מגיעה מכך שאנחנו עושים דברים שאנחנו בעצמנו החלטנו לעשות, ושכשאנחנו עושים דברים כאלה, אנחנו צריכים מעט מאוד עזרה אם בכלל.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי באנגלית, תלחצו כאן.

————————————————————-

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

  • כיצד נכשלים ילדים, הוצאת מסדה, רמת-גן , 1974.
  • בלמידה מתמדת, הוצאת פראג, תל אביב, 2004.
ג'אן האנט

ללמוד תוך כדי משחק

ללמוד תוך כדי משחק

"המרדף אחרי האמת והיופי הוא תחום פעילות שבו אנחנו יכולים להישאר ילדים כל חיינו"– אלברט איינשטיין

בני ג'ייסון, כעת מבוגר צעיר, היה בחינוך חופשי מההתחלה – היה לנו המזל לגלות את ספריו של ג'ון הולט כשג'ייסון היה בן שנתיים, ולעולם לא פנינו לאחור.

ג'ייסון היה ילד חקרן, שאהב ללמוד מילים חדשות ולשחק עם מספרים. היה לו אוצר מילים נרחב בגיל 18 חודשים, הוא הבין את מושג האינסוף בגיל שנתיים, ולימד את עצמו מספרים ריבועיים ושורשים ריבועיים בגיל שלוש. למרות כל זה, עדיין תהיתי אם אני צריכה להשתמש בתוכנית לימודים, במיוחד לחשבון. היה קשה לא לדאוג כשבחרנו בדרך כל כך שונה מזו שהייתי בה בילדותי. היה גם קשה לא להיות מושפעת מהספקות של הורי, אפילו כשהבנתי את הסיבות לספקנות שלהם.

כשג'ייסון היה בן 7, הוא ביקש ספר בחשבון כמתנה לחג באותה שנה (זמן קצר לפני כן קראנו את הביקורת הנהדרת של ג'ון הולט על ספרו של הארולד ג'ייקובס “Mathematics: A Human Endeavor”, בספר Growing Without Schooling) הספר התגלה כנהדר בדיוק כמו שג'ון הולט אמר שהוא יהיה, ונהנו ממנו מאוד. אבל לאחר מספר חודשים, הבחנתי שג'ייסון לא הסתכל בו כבר די הרבה זמן. החלטתי להציע לו שנקרא ביחד פרק אחד בשבוע. למזלי, הייתי עסוקה באותו יום ולא התאפשר לי לשאול אותו. באותו ערב, ג'ייסון בא אלי, עם הספר ביד, ואמר "בואי נשחק בחשבון." המחשבה הראשונה שלי הייתה, "וואוו, זה היה קרוב." אם הייתי מציעה את ההצעה שלי, הוא כנראה היה מקבל אותה, ואפילו לומד ממנה, אבל מה היה קורה למושג של חשבון כמשחק?

כשג'ייסון היה בן 8, שכנתי, שגם לה היה ילד בן 8, שאלה אותי אם ג'ייסון יודע את לוח הכפל, וכשאמרתי שהוא יודע, היא שאלה אותי איך הוא למד אותו. הבן שלה נאבק במשך חודשים, ועדיין היה לו קשה לזכור את התשובות. הוא היה מתוסכל ודאג לציונים שלו, אבל אף אחד מהרעיונות שלה לא עזר. הסברתי שג'ייסון למד הכל בצורה טבעית מאוד, לפי הצורך. למשל, אבא שלו הביא הביתה לוח קליעה למטרה, בשביל הכיף, לפני כמה חודשים. הניקוד בקליעה למטרה דורש חיבור וכפל, ובגלל שג'ייסון רצה להיות האחראי על הניקוד, הוא למד את כל הצירופים שמשתמשים בהם בקליעה למטרה (ולאחר מכן הוא למד צירופים אחרים לפי הצורך), למרות שהלוח לא נקנה למטרה הזאת, וגם מעולם לא השתמשנו במושג "לוח הכפל".

עכשיו, ג'ייסון יכול לחשב בראש, בניגוד אלי. שיננתי נוסחאות, ואני יכולה לפתור את רוב בעיות החשבון, אבל תמיד על נייר, ורק לעיתים רחוקות אני מבינה את המושגים המעורבים. ג'ייסון לא רק שיכול לחשב בקלות אבל הוא גם באמת מבין את כל התהליך. אם הוא במקרה צריך כלי מתמטי חדש, הוא יכול ללמוד אותו בקלות. הוא היה צריך ללמוד על סינוסים וקוסינוסים כשהוא המיר ציורים לגרפיקות בשביל ספר הילדים שלי A Gift for Baby. הוא למד את זה בקלות ובמהירות מהאינטרנט. אני רק יכולה להיזכר כמה זמן השקעתי בשינון נוסחאות מתמטיקה, ולמרות שעברתי את כל המבחנים, לא באמת למדתי משהו. לא הבנתי איך הנוסחאות האלה עובדות בעצם, או איך להשתמש בהם בעולם האמיתי.

ג'ייסון למד הרבה ממה שהוא יודע דרך משחק, ויש לו את אותה האהבה ללמידה שהוא נולד איתה. הוא למד על כסף ממונופול, על איות משבץ-נא, על אסטרטגיה משחמט, הרמז ומשחקי וידאו, על תרבות מתוכניות וסרטי טלוויזיה מודרניים וקלאסיים, על פוליטיקה וממשל מהתוכנית "כן אדוני השר", על דקדוק מהמשחק Mad Libs, על שברים מבישול, על מילים ממשחקי מילון, ועל כתיבה מקריאה של פי. ג'יי. וודהאוס. הוא לומד על החיים מלחיות אותם. אבל כל הלמידה הזאת התרחשה יותר בטעות מאשר במכוון, כחלק מעסק גדול יותר של לחיות את החיים בחופשיות וטבעיות.

במהלך ראיון לעיתון בשביל מאמר על חינוך חופשי, הכתב שאל אותי איזה טכניקות הורי חינוך חופשי משתמשים בהם שיכולים להתאים גם להורים לילדים בבית הספר. הסברתי שחינוך חופשי הוא לא טכניקה. זה לחיות וללמוד באופן טבעי, אוהב ומכבד ביחד. כמו שחברתי ואם חינוך חופשי מארי ואן דורן כתבה פעם:

לגדל ילדים עם דגש על גמול פנימי זו לא טכניקה, שיטה או טריק לגרום להם לעשות מה שההורה רוצה מהם על ידי אמצעים מעודנים יותר, אלא דרך חיים, דרך לחיות עם ילדים עם כבוד אמיתי לחוכמה שלהם ולמהותם.

אני מרגישה אסירת תודה לג'ון הולט ולכותבים אחרים על חינוך חופשי שעודדו אותי לבטוח בג'ייסון שידע מה הוא זקוק לו ורוצה ללמוד ואיך ללמוד זאת. אבל המורה הכי טוב שלי תמיד היה הבן שלי. להורים שהלכו לבית הספר, חינוך חופשי יכול להיות אתגר, אבל זאת גם ההזדמנות הכי טובה שלנו ללמוד לבטוח באהבה הטבעית של ילדינו ללמידה.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

ג'ון הולט

על לראות ילדים כחמודים

על לראות ילדים כחמודים

ג'ון הולט

כדאי שנפסיק עם ההרגל של לראות ילדים קטנים כחמודים. אני מתכוון בזה שכדאי שננסה להיות יותר מודעים למה יש בילדים שאליו אנחנו מגיבים ולנסות להבחין איזה תגובות הן אמיתיות, מכבדות ומעשירות חיים, ואיזה הן מתנשאות או סנטימנטליות. התגובה שלנו כלפי ילד היא אמיתית כשאנחנו מגיבים לתכונה שיש לילד שהיא לא רק אמיתית אלא גם תכונה אנושית בעלת ערך, שנשמח למצוא באדם בכל גיל. זה מתנשא כשאנחנו מגיבים לתכונות שמאפשרות לנו להרגיש עליונות כלפי הילד. זה סנטימנטלי כשאנחנו מגיבים לאיכויות שלא קיימות בילד אלא רק באיזה דמות או תיאוריה שיש לנו לגבי ילדים.

כשאנו מגיבים לילדים כחמודים, אנחנו מגיבים להרבה תכונות שבצדק, כאילו לפי אינסטינקט בריא, מושכות אותנו. ילדים נוטים להיות, בין היתר, בריאים, אנרגטיים, זריזים, חיוניים, נמרצים, נלהבים, בעלי תושיה, חכמים, להוטים, מלאי תשוקה, מלאי תקוה, מסורים וסלחניים – הם מתעצבנים אבל לא, כמונו, נוטרים טינה לאורך זמן. מעל הכל, יש להם קבולת אדירה להנאה, סיפוק וצער. אבל אנחנו לא צריכים לחשוב על התכונות או המעלות האלה כ"ילדותיות", נחלתן הבלעדית של ילדים. אלה תכונות אנושיות. נהיה חכמים להעריך אותן באנשים מכל הגילאים. בזה שאנחנו חושבים על התכונות האלה כילדותיות, ששייכות רק לילדים, אנחנו מבטלים אותם, גורמים להם להיראות כמו דברים שאנחנו צריכים "להגמל" מהם כשאנחנו מתבגרים. כך אנחנו מצטדקים על איבוד רשלני של מה שהיינו צריכים הכי לשמור עליו. יותר גרוע, אנחנו מלמדים את ילדינו את השיעור הזה. רוב בני העשר המבריקים והמוצלחים ביותר שהכרתי, למרות שעדיין שמרו על סקרנותם משנותיהם הצעירות, למדו להתבייש בה או להסתיר אותה. רק "ילדים קטנים" שואלים שאלות טפשיות. להתבגר זה להיות קול, מסויג, אדיש, לא פגיע, בלתי חדיר. אולי מלמדים נשים להרגיש ככה פחות מגברים, אולי המנהג נותן להם חופש גדול יותר להיות ילדותיות, וזה משהו שהן צריכות להזהר לא לאבד.

אבל למרות שאנחנו עלולים להגיב בצורה אמיתית לאיכויות הרבות של ילדים, יותר מידי פעמים אנחנו מגיבים בהתנשאות או סנטימנטליות להרבה אחרים – בהתנשאות לקטנותם, חולשתם, גמלוניותם, בערותם, חוסר הניסיון שלהם, חוסר היכולת שלהם, חוסר האונות שלהם, התלותיות, הקיצוניות וחוסר של כל חוש זמן או פרופורציה. וסנטימנטליות לרעיונות מומצאים על השמחה, חוסר הדאגה, התמימות, הטהורות, חוסר המיניות, הטוב, הרוחניות והתבונה שלהם. הרעיונות האלה הן בעיקר שטויות. ילדים הם לא שמחים או חסרי דאגות במיוחד, יש להם אותו מספר דאגות ופחדים כמו להרבה מבוגרים, והם הרבה פעמים אפילו זהים. מה שגורם להם להיראות שמחים זה האנרגיה והסקרנות שלהם, המעורבות שלהם עם החיים. הם לא מבזבזים הרבה זמן בהרהורים. ילדים הם הדבר הכי רחוק בעולם מרוחניות. הם לא מופשטים אלא ממשיים. הם חייתיים וחושניים. להם, מה שמרגיש טוב הוא באמת טוב. הם שקועים בעצמם ואנוכיים. יש להם יכולת מועטה מאוד לשים את עצמם בנעלי אחרים, לדמיין איך הם מרגישים. זה גורם להם הרבה פעמים לחסרי התחשבות ולפעמים אכזריים, אבל אם הם נחמדים או אכזריים, נדיבים או תאבי בצע, הם תמיד כך לפי דחף ולא לפי תוכנית או עקרון. הם ברברים, פרימיטיבים, שגם לכך אנחנו סנטימנטלים הרבה פעמים. חלק מהדברים (שהם לא נושאים בית ספריים ואי אפשר "ללמד" אותם) שילדים לא יודעים, אבל ילמדו עם הזמן ומהחיים, הם דברים שיהפכו אותם לטובים יותר מעצם ידיעתם. להתבגר ולהזדקן הם תמיד או רק או בהכרח הדרדרות ותבוסה. חלק מההבנה והתבונה שמגיעה עם הזמן היא אמיתית – זאת הסיבה שילדים נמשכים לסמכות הטבעית של כל מבוגר שמתייחס אליהם בצורה אמיתית ומכבדת.

אחר צהריים אחד הייתי עם כמה מאות אנשים באודיטוריום של אוניברסיטה כששמענו מחוץ לבניין יללה מלאת רגש של ילד קטן. כמעט כולם חייכו, גיחכו או צחקו. אולי היה משהו באמת מצחיק בעובדה שילד אחד יכל, בכלל בלי לנסות, להצליח להפריע למחשבות והמילים החשובות לכאורה של כל המבוגרים האלה. אבל מעבר לזה היה משהו אחר, האמונה שהרגשות, הכאבים והתשוקות של ילדים הם לא אמיתיים, שלא צריך לקחת אותם ברצינות. אם היינו שומעים מחות לבניין את קולו של מבוגר צועק מכאב, עצבנות או צער, לא היינו מחייכים אלא קופאים בהשתאות או פחד. רוב הזמן, כשזה לא הפרעה לא רצויה או מטרד, הבכי של ילדים נראה לנו מצחיק. אנחנו חושבים, "הנה הם עושים את זה שוב, האין הדרך שבה ילדים בוכים היא משהו מיוחד, הם בוכים כמעט מכל דבר." אבל אין שום דבר מצחיק בבכי של ילדים. עד שהוא לא למד לנצל מבוגרים בעזרת הילדותיות והחמידות שלו, ילד קטן לא בוכה מסיבות פעוטות אלא מבגלל צורך, פחד או כאב.

פעם, כשנכנסתי לשדה התעופה, ראיתי לפני ילדה בת שבע או שמונה. היא מיהרה במעלה הכבש, ואז מעדה ונפלה. היא לא נפגעה ואפילו קמה במהירות והמשיכה ללכת. כשהתסכלתי מסביב על הפרצופים של כולם ראיתי חיוכים סובלניים, הבעות פנים של "איזה חמודה היא?" הם לא חשבו שזה יהיה מצחיק או חמוד אם מבוגר היה נופל אלא היו מודאגים מהכאב והמבוכה שלו.

הבעיה עם סנטימנטליות, והסיבה שבגללה היא תמיד מובילה לקשיחות ואכזריות, היא שהיא מופשטת ולא אמיתית. אנחנו מביטים על החיים, הדאגות והצרות של ילדים כמו שאנחנו מביטים בשחקנים על במה, קומדיה כל עוד היא לא הופכת למטרד. וכך, כיוון שהרגשות והכאב שלהם הם לא רציניים או אמיתיים, כל כאב שאנחנו עלולים לגרום להם גם הוא לא אמיתי. בכל ניגוד עניינים איתנו, הם צריכים לוותר. רק הצרכים שלנו אמיתיים. לכן כשמבוגר רוצה להנאתו לחבק ולנשק ילד שעבורו המבוכה היא לא נעימה או מפחידה, אנחנו אומרים בקלות שרגשות הילד לא נחשבים, רק הצרכים האמיתיים של המבוגר נחשבים. אנשים שמתייחסים לילדים כמו אל בובות חיות כשהם מרגישים וטב, עלולים להתייחס אליהם כבובות לא חיות כשהם מרגישים רע. "מלאכים קטנים" הופכים במהירות ל"שדונים קטנים".

אפילו באותן משפחות שמחות בהן הילדים לא מקנאים אחד בשני, לא מתחרים על אספקה נדירה של תשומת לב ואישור, אלא פחות או יותר חברים טובים, הם לא חושבים אחד על השני כחמודים והם לא סנטימנטלים לגבי ילדים אחרים שקטנים מהם. ילדים גדולים במשפחות שמחות יכולים להיות מאוד עדינים וזהירים כלפי הקטנים יותר. אבל ילדים גדולים לא אומרים לעצמם וגם לא מאמינים בסיפורים על הטוהר והטוב של הילד הצעיר. הם יודעים טוב מאוד שהילד הצעיר הוא יותר קטן, מסורבל, נבער, יותר צריך עזרה ובחלק גדול מהזמן הגיוני פחות ויותר בעייתי. בגלל שילדים לא חושבים אחד על השני כחמודים, הם נראים הרבה פעמים יותר קשים אחד עם השני מאשר אנחנו חושבים שאנחנו נהיה. הם ישירים וחסרי רחמים. אבל באופן כללי הכנות הזאת, שמקבלת את האחר כאדם שלם, אפילו אם הוא לא תמיד או לחלוטין מוערץ, היא מזיקה פחות לילדים מאשר הדרך בה מתייחסים אליהם הרבה מבוגרים.

הרבה ממה שאנחנו מגיבים אליו בילדים כחמוד הוא לא מעלה או סגולה, אמיתית או מדומיינת, אלא חולשה, תכונה שמביאה לנו כח עליהם וגורמת לנו להרגיש עליונים. לכן אנחנו חושבים חלקית שהם חמודים בגלל שהם קטנים. אבל מה חמוד בלהיות קטן? ילדים מבינים זאת טוב מאוד. הם בכלל לא סנטימנטלים לגבי קטנותם. הם מעדיפים להיות גדולים מאשר קטנים, והם רוצים להיות גדולים מהר ככל האפשר.

איך היינו מרגישים כלפי ילדים, מתייחסים אליהם, מתנהגים איתם, אם הם הגיעו לגודלם המלא בשנתיים או שלוש השנים הראשונות לחייהם? לא היינו יכולים להמשיך להשתמש בהם כחפצי אהבה או עבדים או רכוש. לא היה לנו שום עניין להשאיר אותם חסרי אונים, תלותיים, תינוקיים. בגלל שהם גדלו פיסית, היינו רוצים שהם יגדלו גם בדרכים אחרות. מצידם, הם היו רוצים להיות חופשיים, אקטיביים, עצמאיים ואחראיים הכי מהר שהם יכולים, ומכיוון שהם בגודל מלא ואי אפשר להשתמש בהם כבובות חיות או חיות מחמד מעולות היינו עושים ככל יכולתינו לעזור להם.

או תתארו לעצמכם אנשים ששונים בגודל שלהם כמו כלבים, עם מבוגרים נורמליים בכל הגבהים בין 30 ס"מ לשני מטרים. לא היינו חושבים על קטנותם של ילדים כמשהו חמוד. זה פשוט היה מצב, כמו להיות קירח או שעיר, שמן או רזה. זה שמישהו הוא קטן לא היה מהווה סימן עבורינו לחוות רגשות מסויימים או לעשות שיפוטים חשובים לגבי האופי שלו או סוגי היחסים שעלולים להיות לנו איתו.

תכונה נוספת של ילדים שגורמת לנו לחשוב שהם חמודים, גורמת לנו לחייך או ללחלוחית בעיניים, הוא ה"תמימות" שלהם. למה אנחנו מתכוונים בזה? חלקית אנחנו מתכוונים רק שהם בורים וחסרי ניסיון. אבל בורות היא לא ברכה, היא חוסר מזל. ילדים הם לא יותר סנטימנטלים לגבי הבורות שלהם מאשר שהם כלפי הגודל שלהם. הם רוצים לברוח מהבורות שלהם, להבין מה קורה, ואנחנו צריכים לשמוח לעזור להם לברוח ממנה אם הם מבקשים מאיתנו ואנחנו יכולים לעזור. אבל בתמימות של הילדים אנחנו מתכוונים לעוד משהו – התקווה שלהם, הנאמנות, הבטחון, ההרגשה שיש להם שהעולם פתוח בפניהם, שלחיים יש הרבה אפשרויות, שמה שהם לא יודעים הם יכולים למצוא, שמה שהם לא יכולים לעשות הם יכולים ללמוד. אלה תכונות חשובות אצל כולם. כשאנחנו קוראים להם "תמימות" ומשייכים אותם רק לילדים, כאילו הם היו טפשים מדי לדעת אחרת, אנחנו רק מנסים לתרץ את חוסר התקוה והיאוש שלנו.

היום בגן הציבורי בבוסטון ראיתי, כמו שאני עושה הרבה, כמה פעוטות שרק למדו ללכת. נהגתי לחשוב שהגמלוניות שלהם, שיווי המשקל הלא בטוח והמסלול המתנודד שלהם, היו חמודים. עכשיו ניסיתי לצפות בהלך רוח אחר. כי אין שום דבר חמוד בגמלוניות שלהם, כמו שלא בקטנותם. כל מבוגר שהיה שהיה לו קשה ללכת כמו לילד קטן, והיה עושה זאת כל כך גרוע, היה נקרא מוגבל קשות. בטוח שלא היינו מחייכים, מגחכים וצוחקים על מאמציו – ומברכים את עצמנו על זה שאנחנו עושים את זה. תוך צפייה בילדים, חשבתי על כך. והזכרתי לעצמי, כמו שאני עושה הרבה כשאני רואה ילד קטן מאוד מרוכז ושקוע במה שהוא עושה ואני מתפתה לחשוב עליו כחמוד, "הילד הזה לא מנסה להיות חמוד, הוא לא רואה את עצמו כחמוד והוא לא רוצה שיראו בו כחמוד. הוא רציני כעת במה שהוא עושה כמו שכל אדם יכול להיות, והוא רוצה שיקחו אותו ברצינות."

אבל יש משהו מאוד מושך ומרגש בצפייה בילדים שרק לומדים ללכת. הם עושים זאת כה גרוע, זה בבירור כל כך קשה, ובמושגים של הילד עלול אפילו להיות מסוכן. אנחנו יודעים שזה לא יפגע בו אם הוא יפול, אבל הוא לא יכול להיות בטוח בכך ובכל מקרה הוא לא אוהב את זה. רוב המבוגרים, אפילו הרבה ילדים מבוגרים, היו מפסיקים מיד לנסות כל דבר שהם עושים כה גרוע כמו שההולך החדש עושה את הליכתו. אבל הפעוט ממשיך. הוא כל כך נחוש, הוא עובד כל כך קשה, והוא כל כך מתרגש. למידתו ללכת היא לא רק מאמץ ומאבק אלא הרפתקה עליזה. כשאני צופה בהרפתקה הזאת, שהיא לא פחות נס רק בגלל שכולנו עשינו זאת, אני מנסה להגיב לנחישות, אומץ והעונג של הילד, לא לקטנותו, היותו חלש וחוסר היכולת שלו. לקול הזה שבתוכי שאומר, "הו, האם זה לא יהיה נחמד להרים את הילד הקטן המקסים הזה והלביא לו חיבוק גדול ונשיקה", אני עונה, "לא, לא, לא, הילד הזה לא צריך שירימו, יחבקו וינשקו אותו, הוא רוצה ללכת. הוא לא יודע או אכפת לו אם אני אוהב את זה או לא, הוא לא הולך בשביל האישור או השמחה שלי או אפילו של ההורים שלו שלידו, אלא למען עצמו. זה המופע שלו. אל תנסה להפוך אותו לשחקן במופע שלך. תניח לו לנפשו להמשיך בעבודתו."

הרבה פעמים אנחנו חושבים שילדים הם הכי חמודים כשהם הכי מרוכזים ורציניים בקשר למה שהם עושים. במחשבתנו אנחנו אומרים לילד, "אתה חושב שמה שאתה עושה הוא חשוב, אנחנו יודעים שלא, כמו כל דבר בחיים שלך שאתה לוקח ברצינות, זה פעוט." אנחנו מחייכים ברכות אל הילד ומלטפים בזהירות את עוגת הבוץ שלו. אנחנו חושבים שעוגת הבוץ היא לא רצינית ושכל העבודה שהוא השקיע בה היא בזבוז (למרות שאנחנו עלולים להגיד לו בקול מתקתק-חמדמד שזאת עוגת בוץ נהדרת.) אבל הוא לא יודע זאת. בבורותו הוא רציני כאילו הוא עושה משהו חשוב. כמה זה מספק להרגיש שאנחנו יודעים יותר טוב..

אנחנו נוטים לחשוב שילדים הכי חמודים כשהם מציגים לרווחה את הבורות וחוסר היכולת שלהם. אנחנו מעריכים את התלותיות שלהם וחוסר האונות. הם חפצי עזרה כמו שהם חפצי אהבה. ילדים שמתנהגים בצורה מאוד בעלת יכולת וחכמה בדרך כלל לא נראים לנו חמודים. הם עשויים לבלבל ולאיים עלינו. אנחנו לא אוהבים לראות ילד שמתנהג בצורה שלא מאפשרת לנו להביט עליו מלמעלה או להניח שהוא זקוק לעזרה שלנו. זה כמובן מאוד נכון בבית הספר. הילד שמוריו יודעים שהוא יודע דברים שהם לא יודעים עלול להיות בצרות. אנחנו גם יודעים, כמה בתי ספר ומורי כיתה א' שונאים שיש להם ילדים שבאים לבית הספר כשהם כבר יודעים לקרוא. כי אז איך בית הספר ילמד אותו? כשאנחנו רואים ילד שעושה הכל בצורה טובה מאוד, סביר שנניח שמשהו בו לא בסדר. הוא יותר מדי מפותח לגילו, הוא מוזר, הולכות להיות לו בעיות בעתיד, הוא "מתנהג כמו מבוגר", הוא "איבד את הילדות שלו". הרבה אנשים התנהגו כך לילדים המוכשרים במידה יוצאת דופן של המורה היפני לכינור סוזוקי. ואני זוכר שהסוציולוג עומאר ק. מור סיפר לי שכשהוא הראה לראשונה איך הרבה ילדים בני שלוש, שניתנו להם סוגים מסויימים של מכונות כתיבה וציוד להשתמש ולהתנסות בו, יכלו מאוד מהר ללמד את עצמם לקרוא (כשלא הייתה אמורה להיות להם החדות הויזואלית, הקואורדינציה והיכולת הנפשית לעשות זאת), הוא קיבל מבול של מכתבים ממורמרים ועצבניים שהאשימו אותו בהתעללות בילדים.

ילדים לא אוהבים להיות חסרי יכולת ממש כמו שהם לא אוהבים להיות בורים. הם רוצים ללמוד איך לעשות, ולעשות היטב, את הדברים שהם רואים שנעשים על ידי אנשים גדולים יותר מסביבם.

——————————

על לראות ילדים כחמודים"על לראות ילדים כחמודים" מצוטט מתוך הספר Escape from Childhood, copyright 2013. הספר השלם זמין כספר אלקטרוני באמזון.

לעוד מאמרים של ג'ון הולט:
http://www.patfarenga.com

http://www.holtgws.com