תגית: גידול ילדים

5 ילדים

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

הנה טיפ להורים: עקביות מוערכת מעבר למידה

אני חושבת שקראתי את זה בכל ספרי ההורות. שמעתי את זה מכל מומחי ההורות. "עקביות היא המפתח להורות טובה", הם אומרים, וגם, "יש מעט מאוד עקרונות חשובים יותר". במשך שנים קניתי את המסר הזה. כמו כל חבריי, הייתי מאמינה אדוקה בעקביות. כי ברור שעקביות היא המפתח להורות טובה, חשבתי. דה.

עכשיו אחרי 16 שנים ו-5 ילדים בקטע ההורות הזה, אני חייבת להגיד, שכשזה מגיע להורות האמיתית שלי בשטח? עקביות מוערכת מעבר למידה, חברים. הרבה, הרבה, מעבר למידה. וכמעט בלתי אפשרית. ודי גורמת לך להרגיש כמו כשלון.

עקביות בעבורי, כמו שהסתבר, משמעותה באופן עקבי לא להצליח לעמוד במטרת העקביות. כל פעם שנתתי להם לאכול עוגיה במקום פרי טרי כי הייתי עייפה מידי בשביל לחתוך עוד תפוח, לא עקבית. כל פעם שנתתי להם לראות רק עוד תוכנית אחת או לשכנע אותי לדחות את שעת השינה או לדחות מטלה, לא עקבית. כל פעם שגרג ואני לא הסכמנו על החוקים. כל פעם שהייתי רחמנית במקום לשפוט במהירות. כל פעם שנתתי להם להתחמק מהנגיסה ההכרחית בירקות בארוחת ערב. לא עקבית, וכשלון כהורה, והילדים שלי בטוח יגדלו להיות מפרי כללים, חסרי משמעת, וכנראה, בסופו של דבר, רוצחים סדרתיים. או יותר גרוע… רוצחים סדרתיים שמסרבים לאכול את הירקות שלהם.

העברתי את מרבית שנות ההורות הראשונות שלי בירידה על עצמי בגלל חוסר העקביות שלי. לא עלה על דעתי אז שאידאל העקביות הלא מציאותי היה בעיה גדולה יותר מהכשלון השפל להיות עקבית בהכל. לא עלה על דעתי שאני יכולה ללמד את הילדים שלי דברים טובים יותר מעקביות. דברים חשובים יותר. דברים שיכולים להכין אותם טוב יותר לחיים מלאי שינויים. דברים כמו גמישות וסתגלתנות. רחמים והבנה. חמלה ואדיבות. והעובדה שמי הם אנשים ומה הם צריכים תמיד חשובה יותר מדבקות מחמירה בחוקים.

פשוט טיעון העקביות הוא כל כך משכנע, כל כך מובן בצורה אוניברסלית שהוא הדרך והאמת, שלמרות שתמיד היה לי עקצוץ בבטן, משהו שגרם לי להרגיש לא בטוחה, נדבקתי לעקביות כאילו הוא היה התשובה. תשובה שהמשכתי לטעות בה, כן, אבל עדיין תשובה קסומה שהיא הגביע הקדוש של ההורות, באמת… משהו שיתקן את כל ההורות שלי, אם רק אצליח לשלוט בו.

את צריכה לתקשר טוב עם בן זוגך באופן קבוע, יגידו המומחים. הורים צריכים להיות באותו ראש! להציג חזית אחידה! לא להראות חילוקי דעות או – חס וחלילה – חוקים שונים לפני הילדים. אלא שזאת לא מלחמה, בה ההורים בצד אחד נגד הילדים בצד השני. זאת משפחה, ואנחנו לומדים איך להיות משפחה ביחד. בקול רם. בבלגן ובבוץ וכשאנחנו מלאים עד הצוואר בזוהמה. כולנו באותה קבוצה – אנחנו לא מסתלקים כדי לתכנן תוכניות מאחורי דלתיים סגורות או מתכנסים בסודיות כדי לפתוח חזית חדשה – ומסתבר שילדים לומדים יותר על עבודת צוות כשהם רואים אותנו בחילוקי הדעות שלנו (בינינו ואיתם) וכשאנחנו פותרים אותם היטב (ובצורה גרועה), מאשר כשהם לומדים מחילופי הדברים הקלים והשלווים שלנו. אנחנו מלמדים אותם להיות בני אדם, אחרי הכל. מלאי פגמים ונהדרים. מבולגנים ונפלאים. מוזרים ומדהימים, ותמיד מאוד, מאוד ראויים לאהבה.

אבל אתם צריכים להיות עקביים לגבי החוקים, הם יגידו. מה שההורה אומר, נעשה! אלא שלפעמים, אחרי שאני אומרת ממש לא וגם בשום פנים ואופן, הילדים שלי ישאלו למה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לפארק בלי מבוגר, אמא? אנחנו מוכנים. אנחנו מספיק גדולים. הפארק קרוב. נשאר ביחד." והם צודקים. ואני טועה. והחוקים צריכים להשתנות. ואני צריכה להיות אמיצה אך גם צנועה. ובגלל שהילדים שלי הם בני אגם עם מחשבות ורגשות ורצונות הראויים להערכה שלי, הם צריכים תשובות ללמות שלהם. אני רוצה שהחוקים יהיו הגיוניים, ולא שיהיו רק הפעלת הכוח שלי עליהם. אני רוצה שיהיו לחוקים סיבות, ולא שיהיו שרירותיים או כי אני שומרת על עקביות, ילדים.

העניין הוא, החיים לא עקביים. אפילו לא קצת. החיים משוגעים. החיים מטורפים. החיים משתנים כמו העונות, רק שלפעמים יותר מהר, ואנחנו צריכים להשתנות איתם. כמה מאיתנו חיים את חיינו לפי תוכנית א'? לא הרבה, נראה לי, או שיהיו הרבה יותר נסיכות/אמהות/שומרות בגני חיות, ושוטרים/גיבורי-על/נהגי משאית זבל. נכון? החיים משתנים בנדנודי מטוטלת ענקיים, ולילדים שלומדים לחשוב על דברים לעומק ולהסתגל ולאהוב את עצמם ואחרים במסע הפרוע יהיה קל יותר מהאחרים (כן, אתם רואים אותם בפייסבוק. אני יודעת שאתם רואים) שצועקים, למה לא כולם יכולים לעשות מה שאני אומר ולציית לחוקים?!

אבל ילדים מרגישים בטוחים יותר עם עקביות, הם אומרים. הם צריכים גבולות רציניים וציפיות ברורות. וזה נכון. חלקית. עם הילדים הכי קטנים, זה נכון ברוב הזמן, ואנחנו בעקביות אומרים להם שהם לא יכולים, למעשה, להרביץ לילדים אחרים בראש עם המשאית של ארגז החול, אפילו אם זה ממש הגיע לילד השני. אבל כשילדים גדלים, אפילו קצת, הם מתחילים להזדקק ליותר מחוקים קבועים. הם צריכים דיונים. הם צריכים הסברים. הם צריכים שיתוף פעולה ובעלות וניסיון במנהיגות. הם צריכים משא ומתן ותחושת אחווה ואנחנו-בזה-ביחד.

עכשיו, תקשיבו. אני לא נגד חוקים. באמת שלא. אבל ככל שההורות שלנו התפתחה, וככל שהצלחתי להשתחרר מאידאל העקביות, החוקים שלנו השתנו כדי לשקף טוב יותר את ערכי ההורות והמטרות המשפחתיות שלנו, והם אלה:

תבחרו באדיבות

תפגינו אהבה

העניקו מחסדכם

תנהגו בהגינות

תהיו רחומים

וגם

תוודאו שאמא יודעת איפה אתם!

ו –

תבחרו בחירות בטיחותיות. אני מתכוונת לזה.

ולילדים שלי, בין אם הם מצייתים לחוקים או לא, יש את הזכות לצפות להיות נאהבים בקביעות. מוערכים בקביעות. בטוחים בקביעות. אבל שאר החוקים? אלה דברים נוזליים. ובואו נהיה כנים. אנחנו ממציאים אותם על הדרך, בכל מקרה. צריך לערער עליהם ולשנות אותם כדי שכולנו – גם הורים – נוכל לגדול.

אני לא יודעת. אולי אנחנו יכולים לתת לעצמנו לנוח, הורים. אולי אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו – אנשים גמישים, יצירתיים, סתגלניים, אוהבים, מלאי פגמים, נהדרים ונוטים לטעות – ולחגוג את ההצלחות שלנו במקום לגעור בעצמנו בקביעות.

————————————————————————————————————————

5 ילדיםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בת' היא בעלת הבלוג  Five Kids Is A Lot Of Kids.

יש לה 5 ילדים, שלושה מאומצים וזוג תאומים, והיא התחילה את הבלוג כי חברה שלה התקשרה אליה יום אחד והתלוננה שנמאס לה לראות תמונות של בלרינות, ושהיא רוצה לראות בלוגים שמספרים בהם על קקי על הקירות…

היא כאן בשביל לספק אתנחתא קומית, את האמת המגעילה והמציאות המתוקה של ההורות.

פיטר גריי

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

בגלל סיבות ביולוגיות חשובות, ילדים רוצים וצריכים להמשיך מעבר להורים

נכתב על ידי פיטר גריי ב 20 ליולי 2013 ב Freedom To Learn

ילדים צריכים קהילהאני בעד הורות טבעית. ההנחה הבסיסית של הורות שכזאת, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שאנחנו בוטחים באינסטינקטים ובכושר השיפוט של ילדינו. למשל, את מזהה שתינוק שבוכה הוא תינוק שצריך משהו, ואת מנסה להבין מה הצורך ולספק אותו. את לא נותנת לילד "לבכות עד שהוא יירגע". את מבינה שבמהלך האבולוציה תינוקות וילדים צעירים תמיד ישנו עם אמהותיהם או מבוגרים או בני משפחה אחרים, אף פעם לא לבד, וששינה לבד היא מבעיתה עבור הרבה ילדים צעירים (ראו את הפוסט הזה). את מבינה שתינוקות וילדים, כמו כמעט כולנו בעצם, משתוקקים למגע פיסי, ואת מספקת זאת. את לא דוחפת כשזה לא רצוי, אבל את מספקת ומברכת את זה כשזה רצוי.

הרעיון המרכזי פה הוא רגישות. כדי להבין מה הילד רוצה או צריך, ובמיוחד כדי להבין מה תינוק שעדיין לא מדבר רוצה וצריך, צריך להיות מאוד מחוברים אליו. אתה צריך להיות מסוגל לראות את העולם מנקודת המבט של הילד. זה מצריך אמפתיה. למעשה זה לא שונה מהדרישות לכל מערכת יחסים אחרת. לנישואים טובים, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם בת הזוג שלך. כדי להיות חבר טוב, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם החבר שלך. אשתך, החבר שלך והילד שלך הם לא אתה. יש להם צרכים ובקשות שונים משלך, אבל כדי שתהיה לך מערכת יחסים טובה איתם, אתה צריך להיות רגיש לצרכים ולבקשות שלהם. להמשיך לקרוא מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

Hand in Hand

היום שבו הפכתי לשותפה של ילדי

היום שבו הפכתי לשותפה של ילדי

נכתב על ידי פאטי וויפפלר, מקימת Hand in Hand.

היום ששינה את חיי לא התחיל מבטיח בכלל.

לבני בן הכמעט שלוש הייתה דלקת בשתי העיניים. העיניים שלו היו שמנוניות נורא, והוא לא הרגיש טוב. הצלחתי לקחת את אחיו הקטן ולקחת את כולנו לרופא הילדים. זה היה ביקור קצר. הביאו לנו מרשם לטיפות עיניים. בזמן שלקחתי אותם בבית המרקחת, התחלתי לדמיין איך לטפטף את הטיפות לעיניים של בני. מה שעלה לא היה יפה.

הורים מכירים את ילדיהם. ידעתי שג'ייקוב לא ישכב ויתן לי לשים לו טיפות עיניים. אם הייתי בת שנתיים, גם אני לא הייתי נותנת למבוגר לעשות לי את זה. מה היו האפשרויות שלי? לחכות שהוא ישן? בלתי אפשרי. לסדר אותו? לא, אי אפשר לסדר ילד בנוגע לטיפות עיניים. לכודה בפינה שאף הורה לא רוצה להיות בה, הנחתי שאצטרך לגבור עליו, לרתק כל יד שלו מתחת לברכיים שלי, לפתוח את עפעפיו בכח ולהפציץ אותו עם הטיפות. אני אוהבת את הילד שלי.  איך הוא יוכל לסמוך עלי אחרי שאעשה זאת, לא רק פעם אחת, אלא שלוש פעמים ביום?

דחיתי את הטיפול למספר שעות, פוחדת מהבלתי נמנע. ואז, כשהשכבתי את התינוק לשנת צהריים, מחשבה חדשה עלתה. הייתי חלק מניסוי חדש ומעניין. התחלתי בשותפות הקשבה עם הורה אחר שהיה במצוקה. אני מקשיבה לו לשעה, ואז הוא מקשיב לי. ניסינו לבדוק מה קורה כשאנשים באמת מקשיבים, באריכות. לשנינו היה קשה בתור הורים. רצינו לעשות טוב יותר. פעם בשבוע, הקשבנו במשך שעה, ואז דיברנו. למדנו להשלים עם הרגשות שעלו, ביחד עם הדאגות שכל אחד מאיתנו הביע.

הדבר הזה נתן לי כל כך הרבה סבלנות עם ילדי. והאבא שאליו האזנתי, שאישתו ברחה, והשאירה אותו לבד עם ילדה בת חצי שנה, הצליח לצאת ממצב של כמעט שיתוק. שבוע לאחר שבוע, הקשבנו עם כל הלב, אבל לא נתנו עצות. גיליתי שאני אוהבת להקשיב, ואהבתי את התוצאות.

אז כשהתינוק ישן, החלטתי לראות מה יקרה אם אקשיב לג'ייקוב. מה יכולתי להפסיד? זה לא היה מקרה חירום. התינוק ישן. אז, מה זה משנה!

הבאתי אותו למיטה הגדולה והראיתי לו את בקבוק הטיפות. "ג'ייקוב, אני צריכה לשים את הטיפות האלה בעיניים שלך כדי שתבריא." הוא בכה. דמעות גדולות. הקשבתי. כשהוא התחיל להרגע הראיתי לו את הבקבוק שוב. "זה יעזור לעיניים שלך." עוד בכי. עכשיו הוא התחיל להזיע. הקשבתי. הצעתי קשר עין, חשבתי שזה יעזור להראות לו שאנחנו באותו צד, למרות שהבקבוק אצלי. הראיתי לו את הטיפות והוא בכה. נשארנו קרובים, וזה נמשך ככה הלוך וחזור לאורך זמן. כל כך הרבה בכי! אז, שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את הטפטפה. הוא הנהן, אז פתחתי את הבקבוק, הוצאתי את הטפטפה וטיפטפתי כמה טיפות בחזרה. זאת הייתה המחזה של מה שהולך לקרות. הוא זרק את עצמו בחזרה על המיטה, בעט, נפנף בזרועותיו, ובכה חזק יותר ממקודם.

התינוק עדיין ישן. עכשיו כבר הייתי ממש סקרנית. פעם או פעמיים בחיי חוויתי את מחשבותי מתבהרות אחרי בכי גדול. אני זוכרת את התחושה העמוקה, המעוגנת שיש לך כשלמישהו אכפת, והוא מקשיב. אבל האם זה יעבוד עם בן שנתיים? איך זה יגמר?

הדגמתי טיפות נופלות עוד מספר פעמים. הוא בכה בחוזקה ואריכות כל פעם. ואז, הוא הפסיק ושאל, "אני יכול לטפטף?"

"אוקיי, בטח." אמרתי, שמחה להפוגה מהסערה.

הוא טיפטף טיפות לתוך הבקבוק כמה פעמים. זה סיקרן אותו. אמרתי, "אוקיי, עכשיו אנחנו צריכים לטפטף אותם לעיניים שלך." הוא זרק את עצמו לאחור והתחיל לילל שוב. אבל הפעם, הוא הפסיק מהר. הוא נעמד, הסתכל עלי, ואמר, "אני רוצה לטפטף."

זה רעיון שבכלל לא חשבתי עליו! הוא עוד לא היה בן שלוש. זה היה התפקיד שלי לטפטף. אבל אחרי מספר שניות, אמרתי, בטח שאתה יכול, אבל אני אצטרך לעזור לך."

"אוקיי."

השכבתי אותו על הגב, שמתי שתי טיפות בטפטפה, והחזקתי את היד שלו איפה שחשבתי שהיא צריכה להיות. אמרתי לו להשאיר את העין פתוחה. הוא טפטף שתי טיפות, הן נחתו בדיוק במקום. השתדלתי לא ליפול עליו מרוב תדהמה. הוא רצה לעשות גם את העין השנייה. טיפה אחת פספסה את המקום. הוא עשה אותה שוב, קם, מיצמץ, וירד מהמיטה, מוכן לשחק. בזזה זה נגמר! מאז הטיפות נכנסו באופן חלק, בלי פחד, בלי תלונות. מדהים!

זה היה היום שהבנתי שהקשבה נתנה לי את הכח לעזור לילדי באמת. מצאתי דרך לעבור מצב בלתי אפשרי. הוא יכל לבטא את הרגשות שלו, ואני יכולתי להיות השותפה שלו, לדאוג שהוא בטוח עד שהוא יצליח לחשוב בעצמו. לכל אחד מאיתנו התפקיד שלו. כשאנחנו עובדים ככה, מי יודע על איזה פחדים אנחנו יכולים להתגבר. מי יודע איזה אהבה הוא יכול להרגיש, אפילו כשאני צריכה להגיד לו לא, או לוודא שמשהו קשה יקרה. הוא היה קטן, אני הייתי גדולה, אבל הנה דרך שאנחנו יכולים לפתור את זה. אם הוא יכול להשתחרר מהפחד שלו מטיפות העיניים, אנחנו יכולים לפתור כמעט כל דבר.

———————————

Hand in Handעל Hand in Hand Parenting

ב Hand in Hand, המומחיות שלנו היא לעזור להורים לטפח את הקשר שלהם עם ילדיהם. הוקם ב 1989 על ידי פאטי וויפפלר, אנחנו גוף הולך וגדל של צוות, מדריכים, יועצים ומתנדבים שמספקים מידע ותמיכה להורים ברחבי העולם. המשרדים שלנו נמצאים בפאלו אלטו, קליפורניה.

צרו איתנו קשר:

עשו לנו לייק בדף הפייסבוק.

מאמרים ומשאבים יומיומיים בטוויטר.

מדריכים כותבים על החוויות שלהם בבלוג שלנו.

השתמשו בקבוצת Yahoo שלנו כדי לשאול שאלות, לקרוא ולמצוא שותף הקשבה.

Teresa Graham Brett

האם הטלוויזיה חתרנית?

האם הטלוויזיה חתרנית?

קראתי הרבה מאמרים במדיות המרכזיות והאלטרנטיביות על הסכנות לילדים מצפייה בטלוויזיה. בין אם זה אלימות המתוארת בתוכניות או האופי הצרכני שבפרסומות, מעודדים אותנו להגביל את החשיפה לטלוויזיה.

גם אני, האמנתי שמרטל יהיה אלים אם הוא יראה פאוור ריינג'רס או כל תוכנית אחרת מחוץ לטלוויזיה החינוכית. כשהתחלתי להשתחרר משליטה במסכים, ביליתי הרבה יותר זמן בצפייה בטלוויזיה עם מרטל.

בשנה האחרונה הוא הרחיב את טווח התוכניות האהובות עליו. רובן ב Cartoon Network והן כוללות את בן 10, הטיטאנים, Generator Rex, ו Codename: Kids Next Door.

כשהתחלתי לצפות בתוכניות האלה, לא אהבתי אותן. הן מלאות מכות וקרבות. אחר כך התחלתי לבחון יותר את הנושאים שהם מתארים. מה שהתוכניות תיארו הם אנשים צעירים וחזקים שיכולים לשנות דברים בעולמם.

לדמויות יש בדרך כלל כוחות מיוחדים שמאפשרים להם להציל את העולם או ללחום ברשע. המבוגרים בתוכניות האלה תלויים בדמויות הצעירות להצלת הקהילה שלהם. הילדים בתוכניות האלה לא צריכים ללכת לבית הספר או לעשות שיעורי בית לפי פקודת המבוגרים. הם רבי עוצמה, חכמים ומגשימים את עצמם. הם עושים דברים חשובים. למעשה, רכשתי הערכה רבה ל Codename: Kids Next Door, שאפילו אומרים שהמטרה שלהם היא ללחום ב"דיכוי של המבוגרים!"

התחלתי לחשוב יותר למה התוכניות האלה הדהדו אצל מרטל ואיך הם מאתגרים את העולם הנשלט על ידי המבוגרים. התוכניות האלה חותרות תחת תבנית המחשבה הדומיננטית.

כששלטתי במה שמרטל צפה, לא הרגשתי צורך לצפות איתו. החיים שלנו עשירים יותר עקב הצפייה בתוכניות האלה ביחד. אני מרגישה שאני מקבלת תובנות למה שמתרחש בתוכו כשאנחנו מדברים על התוכניות וחולקים את החוויה. עולמו נפתח בפניי בדרכים שלא נפתחו כשלא הייתי מוכנה לוותר על השליטה על בחירותיו.

מצד שני, יש מקרים בהם חלק מהתוכניות מחזקות תבניות מחשבה וסטראוטיפים אחרים בנוגע למגדר, גזע או העדפות מיניות שקשה לי איתן. חלק מהאתגר שלי כשזה קורה הוא להשאר במצב של דיאלוג עם מרטל, ולא לנאום.

למרות שיש לי דיעות מסויימות בנוגע להעדפות מיניות, גזע או מגדר, אני לא בהכרח "הבעלים" של האמת והידע. במקום לכפות את דעותיי לגבי מה שקורה, אני צריכה לעבוד כדי להתניע תהליך שיבחן את השקפות העולם של שנינו.

לשאול את מרטל איך הוא חווה דמות או תוכנית מסויימת במקום פשוט להגיד לו מה אני חושבת פותח דיאלוג שיוצר אמון וכבוד וכמו כן מעסיק את שנינו בניתוח ביקורתי של החוויות שלנו. אבל, זה יכול להיות לי קשה לא להכנס לתפקיד של שימוש בכוחי כמבוגרת כדי לגרום לו להסכים להשקפותיי בנוגע למה שנכון וצודק.

למעשה, כשאני משתמשת בשליטה ופיקוח כדי לאכוף את הערכים "הנכונים" על הילד "שלי", אני רק מחזקת דרך מעשיי שליחיד או לקבוצה השלטת יש את הכח להגדיר מהי האמת.

שימוש בדיכוי ושליטה כדי ללמד על "צדק" עלול להראות טבעי יותר בגלל חוויותי שלי כנשלטת, אך זה רק מחזק את התבנית וממשיך את הסטטוס קוו. במקום זאת, ביחד, האמת של מרטל והאמת שלי יכולות להפגש ושנינו לומדים מהתהליך, בזמן שאנחנו משנים את יחסי הכח בין מבוגר וילד.

תלחצו כאן אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי.

—————————

Teresa Graham Brettהתחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.

אלפי קוהן

ממה מורכב הורה נהדר

ממה מורכב הורה נהדר

רמז: זה לא נוגע אליכם

פורסם ב 21 לאפריל ב The Homework Myth

אם החלטת שיהיה לך ילד, זה כפי הנראה בגלל שרצית להיות הורה וציפית שהחוויה תהיה מספקת. עשית את זה למען עצמך. אבל הגעת הילד דורשת שינוי רדיקלי. עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות דברים בשבילו או בשבילה. יותר מכך, אתה צריך לשים לב לעובדה שילדך הוא ישות שונה עם נקודות מבט והעדפות שונות.

זה אולי נשמע ברור, אבל יש הורים שמשתמשים בילדיהם כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלהם, ונראה שהם לא מודעים לכך. אם נאמר זאת זאת במושגים חיוביים, נוכל להגיד שהורות איכותית מוגדרת על ידי שלושה מאפיינים קרובים: (1) מודעות שחווית הילד את העולם היא לרוב שונה משלנו. (2) יכולת להבין את טבע ההבדלים האלה, לדמיין את נקודת מבט הילד ולהקשיב לצרכים שלו או שלה. (3) מוכנות לנסות למלא את הצרכים ולא לעשות רק מה שטוב לך.

כל אחד מאלה קשה יותר לאנשים מסויימים מאשר לאחרים. אלה שנגועים בספקות עצמיים לגבי הערך העצמי שלהם עלולים להיות כל כך שקועים בקבלת מה שחסר להם, פסיכולוגית, שנהיה להם בלתי אפשרי להתמקד בילדיהם או אפילו לראות אותם כמו שהם באמת (או כמו שהם לא).

אבל זה לא רק קשור להבדלים בין הורים. סוגיות זהות משוחקות בצורות שונות לפי המצבים שאנו נקלעים אליהם. לדוגמה, כשאנחנו בחוץ, ואנשים יכולים לשפוט את יכולות ההורות שלנו, יש סיכוי רב יותר שנגיב למה שאנחנו מפרשים כהתנהגות לא נאותה של ילדינו בעזרת יותר מידי שליטה ומעט מידי אהבה וסבלנות. כשילד מתפרץ בסופר, אפילו ההורה הכי טוב צריך מאמץ מיוחד כדי לזכור שמה שמשנה הוא האתגרים שהילד עומד בפניהם, לא הצורך שלנו להראות כשיר בעיניהם של זרים. [1]

לא כל מי שטרוד בצרכים שלו או שלה מתאים לסטראוטיפ הסמכותי, הורים מענישים שלא מאפשרים שום סימן של אי-ציות. למעשה, אנשים מסויימים שמזועזעים מהמסורת הנוקשה גאים מאוד בתשומת הלב הקיצונית שלהם לילדיהם. ההנחה שלהם היא שככל שאתה עושה יותר לילדיך, כך ההורות שלך טובה יותר.

אבל זה לא בהכרח נכון. הורים מסויימים שמקריבים הכל למען ילדיהם, שנראה שכל חייהם סובבים סביבם, יוצא שהם די נרקיסיסטים. נראה שהמשפחה מתרכזת בטובת הילד, אבל למעשה משתמשים בילד כדי לספק את צרכיהם של ההורים.

ילדים עלולים להרגיש שהתפקיד שלהם הוא לרצות את ההורים, להרגיע אותם, לתת להם הרגשת מסוגלות. לפעמים מעודדים ילדים בעדינות לספק להוריהם מה שהם לא מקבלים מבן או בת הזוג שלהם (או אפילו מעצמם), ואולי לספק חברות כמו-מבוגרת. הילד עלול להיות מכוון להפוך לחבר, אולי אפילו הורה, להורה. כל זה יכול להתרחש מבלי שמישהו יבין מה קורה. אבל בלי קשר אם הילד מצליח להבין איך להפוך למה שההורה רוצה או לא, התוצאה היא שהתפתחות הילד עלולה להתעוות בגלל שצרכי המבוגרים לקחו את הבמה המרכזית.

*

במקום לראות נטייה להורות טובה (או כמעט לכל דבר) כמשהו שיש לך או שאין לך, אולי נגיד שזה לוקח לחלק מהאנשים מאמץ להגיע לרמת מיומנות שמגיעה לאחרים בקלות. יש לי חוש כיוון גרוע, למשל, אבל זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להבין איך להגיע לאיפה שאני נוסע. לכן, סוג ההורה שמתפתה להגיד לילד שלו, "קר לי. לך לשים סוודר" (לפי הדוגמה ההומוריסטית לתסמונת הקלאסית), אולי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם, "ילדתי היא לא אני. יש לה תחומי עניין שונים. רק בגלל שאיקס משמח אותי, או מעציב, לא אומר שתהיה לו אותה השפעה עליה."

זה החלק הראשון בניסוח שלושת השלבים שהזכרתי קודם: להיזהר לא לבלבל בין זהות הילדה לשלנו. החלק השני הוא להבין מי היא הילדה, מה היא מרגישה, איך עובד המוח שלה, למה היא עושה מה שהיא עושה. זה מזמין אותנו לעסוק במה שהפסיכולוגים קוראים לו "לקיחת פרספקטיבה": לצאת מחוץ לעצמינו כדי לדמיין איך הדברים נראים למישהו אחר. השאלה היא לא רק "איך אני ארגיש אם מישהו היה עושה לי את זה?" אלא "איך הוא מרגיש לגבי מה שעשו לו?" זה לא רק לשאול איך זה להיות בנעליו, אלא איך זה מרגיש עם הרגליים שלו.

שלושה מחקרים שונים, כל אחד ממדינה שונה וכולם פורסמו במקרה באותה שנה, מאמתים את חשיבות התכונה הזאת. קבוצה של חוקרים הולנדים מצאה שאחד הגורמים החשובים ביותר בחיזוי איכות ההורות היה מידת ההבנה של הצרכים ותחומי העניין המיוחדים לילדים, ביחד עם הנכונות לקחת בחשבון שנקודת המבט הזאת שונה משל ההורה. חוקרים קנדיים גילו שלהורים שהיו טובים יותר ביכולתם "לקלוט במדויק את מחשבות ורגשות הילדים (הנערים) שלהם בזמן מחלוקת" היו פחות מחלוקות – או לפחות החלטות מספקות יותר במחלוקות שכן התרחשו. ומחקר מארצות הברית על משפחות עם ילדים עד גיל 3 הראה שהורים ש"הצליחו לסגל את נקודת המבט של הילד" היו יותר קשובים לצרכים שלו או שלה כתוצאה מכך.

החלק השלישי במודל הקטן שלי מורכב מלפעול לפי מה שאנחנו מבינים על עולמו הפנימי של הילד, וזה בתורו, מצריך מחוייבות להיות פחות מרוכזים בעצמנו. זה לא אומר להביא לילד כל מה שהוא מבקש, או לעסוק בהקרבה עצמית בלתי פוסקת (שבאופן פרדוקסלי, עלולה להגיד שההורה משתמש במסירות מוגזמת כדרך להוכיח משהו לגבי עצמו), אלא פשוט להיות הורה דואג וקשוב. כמו שגילה מחקר אחר, הורים שנוטים לחשוב בעיקר על הצרכים והמטרות שלהם נוטים לקבל את ילדיהם פחות מאלה שדואגים לצרכי הילדים שלהם או לצרכי המשפחה בכללותה.

בקיצור, ההורים הטובים ביותר מכירים בצרכים של ילדיהם (כשונים משלהם), לומדים כל מה שהם יכולים על הצרכים האלה, ומחוייבים למלא אותם ככל האפשר. ואלה מאיתנו שנאבקים כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן… מנסים להראות שצריך להאבק כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן.

—————————–

חלק ממאמר זה פורסם לראשונה בספרו של אלפי קוהן Unconditional Parenting: Moving from Rewards and Punishments to Love and Reason לעוד, אנא גשו ל www.unconditionalparenting.com

הערות

1. קחו בחשבון כמה ממה שאנחנו עושים עם ילדינו מונע מדאגות לגבי איך שניתפס על ידי מבוגרים אחרים. מבוגר מביא משהו לילד שלנו ואנחנו אומרים: "אתה יכול להגיד תודה?" – כביכול פונים לתינוק אפילו שברור שהוא לא יכול להגיד תודה או אולי אפילו צעיר מכדי להבין מהדוגמה שלנו. מה שאנחנו באמת עושים הוא לדבר דרך הילד שלנו אל המבוגר, כדי להראות שאנחנו יודעים מה התגובה המנומסת ושאנחנו יודעים מה הדרך הנכונה לגדל ילדים. אנשים בחברה שלנו עלולים הרבה יותר להאשים הורים על מעט מידי שליטה מאשר יותר מידי – ולאשר ילדים בגלל שהם "מתנהגים כיאות" מאשר בגלל שהם, נגיד, סקרנים. אז כשאתה מצרף את חרדת ההורים משפיטה עם הכיוון הסביר של השיפוט, אתה מקבל מסקנה לא מפתיעה: יש סיכוי רב יותר שנשתמש בטקטיקות של כפייה, ונהיה מוטרדים מהצורך בשליטה על ילדינו, כשאנחנו מחוץ לבית. כמו שנכון בהרבה פחדים אחרים, זה יכול לגרום לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שלדכא ילדים בגלל הפחד של מה שאחרים יחשבו עלינו עלול ליצור בדיוק עוד מסוג ההתנהגות שאנחנו לא רוצים שאף אחד יראה.

2. Jan R. M. Gerris et al., “The Relationship Between Social Class and Childrearing Behaviors: Parents’ Perspective Taking and Value Orientations,” Journal of Marriage and the Family 59 (1997): 834-47; Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Conflict Outcome as a Function of Parental Accuracy in Perceiving Child Cognitions and Affect,” Social Development 6 (1997): 76-90; Grazyna Kochanska, “Mutually Responsive Orientation between Mothers and Their Young Children,” Child Development 68 (1997): 94-112.

3. Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Parenting Goals as Organizers of Responses to Parent-Child Disagreement,” Developmental Psychology 34 (1998): 465-79. Those who habitually put their own needs first were also more likely to believe that their children’s misbehaviors were deliberate and rooted in their nature or personality rather than emerging from a particular situation.

————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

Elliot Barker

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר למנוע פשיעה?

איך אפשר להקטין את מספר האנשים בבתי הכלא או למנוע פשיעה? אני רואה כעת את הפתרון לבעיות הכביכול חמורות האלה כמשהו פחות או יותר טריויאלי ביחס לבעיות החמורות יותר הנוגעות לכולנו אם החברה שלנו יותר ויותר, כך זה נראה, מגדלת ומתגמלת פסיכופטיה. במיוחד בעולם עם נשק להשמדה המונית.

איך אפשר להקטין את מספר הפסיכופטים או כמות הפסיכופטיה בחברה שלנו?

בעבורי זאת אותה שאלה כמו "איך אנחנו מגדילים את מספר האנשים בחברה שלנו שיש להם יכולת מפותחת לאמון, אמפתיה וחיבה?" כמה מהצעדים שאפשר לקחת נראים די ברורים:

כיוון שהשנים הראשונות הן מכריעות, אנחנו צריכים לבחון בדקדוד כל תוכנית ומדיניות שמשפיעה על תינוקות וילדים קטנים ולשאול את עצמנו "הצרכים של מי נענים פה?" צריכה להיות הכרה ברורה שהמידה המשמעותית היחידה להצלחה בגידול ילדים היא מבוגר עם יכולות מפותחות לאמון, אמפתיה וחיבה. מזה נובע שהסגידה הנוכחית לשיטות גידול ילדים שמביאות ל IQ הכי גבוה, או לילד עם הכי הרבה פירורים עובדתיים בגיל הנמוך ביותר, או לילד שיכול לנגן בצ'לו הכי מוקדם צריכה להיות חשודה. חשודה כי היא עלולה לסתור את שיטות גידול הילדים שמייצרות מבוגר עם יכולות מפותחות לאיכויות החיוניות לקיום אנושי שיתופי הרמוני.

ככל שאיכות החיבור הרגשי במהלך הילדות נראית החשובה ביותר לפיתוח היכולות האלה, נסיונות להעלות את מעמד ההורות נראים הכרחיים. בחברה שבה אפשר לשווק את הזבל הכי חסר תועלת, ספריי לייזול ודאודורנטים לנרתיק הם שניים מאין ספור הדוגמאות, לא אמור להיות קשה לשפר את "טעם הלקוח" (דרך טכניקות שיווק מודרניות) למה שכנראה היא העבודה החשובה ביותר שכל אחד יכול לעשות – החינוך של חבר חדש בחברה.

זה נראה מתמיה בחברה שבה בית הספר הוא חובה מגיל 6 עד 18 שאנחנו מוציאים בוגרים שאין להם הכנה לעבודה האחת שהם כמעט בטוח שיעשו – גידול ילדים. בוודאי, לפני שהריון היא אפשרות, בנים ובנות אמורים להעריך את הנזק הרגשי התמידי שיכול להיווצר אם הצרכים הרגשיים של ילד צעיר לא נענים.

זה נראה לי מדהים שכחברה אנחנו לא מצדדים בפומבי את אותם ערכים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני – אמון, אמפתיה וחיבה. למה שלא כחברה – כולנו במשותף – נחזק את המודעות החבויה שלנו שהערכים האלה הם שורש העניין, ולמה שלא נעשה את זה לפחות באותה תדירות ויעילות שבה אנחנו מרשים לעצמנו להזכר לשתות קוקה-קולה?

אם אנחנו באמת רוצים חברה שמטפחת ומתגמלת בבררנות אנוכיות, קנאה ותאוות בצע ברדיפה בלתי פוסקת אחר צריכה של מה שנקרא בטעות "טובין", אז לכל הפחות אנחנו צריכים לוודא שכל התוצאות של הערכים האלה ברורות לכולם, כולל כל העלויות האישיות והחברתיות העקיפות.

למה אמצעים מונעים כאלה לא מתבצעים? יש הרבה גורמים. חלקית בגלל שכרגע אנחנו מוכוונים לפרק זמן קצר יותר פוליטית ופסיכולוגית מאשר מה שמצריך מניעה. חלקית בגלל שאנחנו מוטעים מההתרגשות והדרמה של התערבות לאחר שמופיעה בעיה. משחק השוטרים וגנבים למשל הוא חמור בהרבה מהשעשועים שלנו. חלקית בגלל שלנפגעים היום יש יותר מוטיבציה לשדל לגבי הצרכים הדחופים שלהם מאשר לגבי מניעה של נפגעי המחר. חלקית  בגלל הרמה בלתי אפשרית של הוכחה שנדרשת בכל פעם שאנחנו דנים בשינויים שנראה שהם מתערבים בערכים שלנו היום. אבל בעיקר אנחנו יודעים שפתרונות כאלה למניעת פשיעה הן "אידיאליסטיות תמימה".

מנקודת המבט שלי האידיאליזם התמים הוא בראשם של אלה שמאמינים שנשרוד כגזע בלי לפעול בקרוב כדי למנוע מהדורות הבאים את אלה שהם, כמו שאמר הרווי קלקלי, כל כך נקיים מרגש שהם "בורים בצורה מכריעה למשמעות החיים אצל אחרים", ונתחיל לתמוך באותם ערכים חברתיים שעליהם נשען כל יחס גומלין חברתי הרמוני.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

—————————————————

נלקח מתוך מאמר שנקרא "Prisons, Psychopaths and Prevention", הוגש בקונגרס העולמי השני בנושא בריאות בבתי הכלא, אוטווה, 1983.

אליוט בארקר, פסיכולוג, הוא המייסד של האגודה הקנדית למניעת התאכזרות לילדים והעורך בעבר של המגזין הורות אמפתית.

Elliot Barker

ג'אן האנט

כלל הזהב להורות

כלל הזהב להורות

"התייחס לזולתך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך"

כלל הזהב הוכיח את מצויינותו כמדריך מוסרי מאז הימים הקדומים. הוגים יוונים ויהודים, קונפוציוס, ישו, ומורי אתיקה אחרים לימדו כולם את הכלל הזה, שנקרא כלל "הזהב" כדי לציין את המקום המכובד שלו ככלל האולטימטיבי לחיים. איזה שיעור טוב יותר אנחנו יכולים ליישם בגישה היומיומית שלנו להורות? וריאציה לכלל הזהב להורים תהיה "התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב."

זה עלול להיות מאיר עיניים אם נחיל את "כלל הזהב להורות" למספר שיטות חינוך, בעזרת חשיבה על מקרה של בעל ואשה "במקומם" של ילדים שאותם מחנכים בצורות שונות.

ענישה גופנית

האשה שופכת בטעות קפה על המקטורן החדש של בעלה. הוא מכה אותה.

האם האשה תהיה זהירה יותר עם חפציו בעתיד? או שאולי היא תתלונן עליו במשטרה?

פסק זמן

הבעל מתחיל לריב עם חבר שבא לביקור. האשה אומרת לו "זה לא יפה לריב עם החבר שלך! אני לא מסכימה לזה! לך תשב בחדר שלך לחצי שעה!"

האם הבעל יריב פחות? האם המבוכה מהמצב הזה תגרום לו ללכת בדרך הישר? האם הוא ירצה להתנצל כלפי חברו?

תוצאות

האשה נוהגת, שוכחת למלא את הטנק ונגמר לה הדלק. היא מטלפנת לבעלה לבקש ממנו שייקח את הרכב שלו כדי לקנות קצת דלק להביא לה. הוא מסרב, ומסביר שהיא צריכה ללמוד מה"תוצאות" כדי להיות יותר אחראית.

בפעם הבאה שמיכל הדלק יהיה כמעט ריק, האם היא תזכור למלא אותו? או שאולי דעתה תהיה מוסחת מידי בפנטזיות על גירושים מכדי לחשוב על דברים פחות חשובים כמו טיפול ברכב?

ספירה

האשה מזכירה לבעלה, שקורא את העיתון אחרי ארוחת הערב, שזה תורו לנקות את הכלים. הוא מלמל "ממ הממ", וממשיך לקרוא. האשה אומרת בתקיפות "אתה צריך לעשות את הכלים עכשיו! 1…2…"

האם הבעל ירגיש שהוא רוצה לשתף פעולה עם אשתו? או שהוא יסיק שהוא נשוי למשוגעת? והאם הוא ירגיש שאוהבים אותו ואפילו במועט?

כל שיטות החינוך נראות מגוחכות כשמסתכלים עליהן ככה. אבל הסיבה לכך היא שהחברה שלנו החליטה מתישהו שילדים ומבוגרים מגיבים אחד לשני לפי חוקי התנהגות אחרים. זאת הייתה טעות מזיקה ביותר. האמת היא שילדים, כמו מבוגרים, רוצים לשתף פעולה עם אלה שמתייחסים אליהם בטוב לב, הוקרה, הבנה וכבוד. "השיטה" היחידה ההגיונית ביחסים אנושיים – בלי הבדל בין ילד למבוגר – היא אהבה ללא תנאים.

בחברה שלנו, אנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה. אנחנו שואלים, "איזה מערכת חוקים תעבוד עם ילדים, ואיזה מערכת חוקים תעבוד עם מבוגרים?" האמת היא, לשמחתנו, פשוטה הרבה יותר: כל בני האדם מתנהגים כמו שמתנהגים אליהם. ההבדל בגיל לא משנה.

הורים שרוצים לעזור לילדיהם לגדול להיות מבוגרים אוהבים ואחראיים לא יכולים לעשות יותר טוב מלזכור את כלל הזהב להורים: " התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב." הוא פשוט, ישיר ויעיל. ואנחנו לא צריכים לבזבז זמן כדי לבדוק בן כמה מישהו לפני שנעזר בו. מידה אחת מתאימה לכולם.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby.

Chaley-Ann Scott

להפריך את חרדת הנטישה

להפריך את חרדת הנטישה

בעולם המהיר, החומרי שלנו שנשלט על ידי משפחות בהם עובדים שני ההורים, נפוץ שילדים מגיל 8 חודשים יתוייגו עם "חרדת נטישה" אם הם מוחים בחריפות נגד הפרדה מהוריהם. לכל מקום שתסתכלו, הורים מעודדים לקטוע את ההתנהגות הזאת באיבה. אפשר למצוא עלונים ומאמרים על הנושא הזה במגזינים, משפחתונים וחדרי המתנה לרופאים וכולם תומכים בגישה דומה למה שקוראים "בעיה" עם ילדינו. לכאורה, אנחנו עושים לילדינו ולנו שירות דב אם אנחנו לא נפרדים מהם בגיל מאוד מוקדם. יפול עלינו היגון אם לא נעשה כך – אחרת הם יהיו תלויים בנו מידי ולא יהיה לנו זמן לעצמינו ולדברים אחרים. לכאורה, כשאנחנו עוזבים את ילדינו, אסור לנו להסס אם הם בוכים או מוחים, אלא ללכת במהירות בלי להסתכל אחורה. רוב המשפחתונים, הרופאים והמחנכים מרגיעים אותנו, למרות שכל סיב בגופינו זועק להרים את ילדינו, שאנחנו צריכים להתעלם מהאינסטינקט שלנו. נאמר לנו שילדנו ירגע מהר בלי נזק ארוך טווח, ואנחנו יכולים ללכת לדרכינו. אבל האם אנחנו באמת צריכים להקשיב ל"מומחים" האלה או האם אנחנו צריכים להקשיב לאינסטינקטים שלנו ולילדנו?

הנזק בפרידה מוקדמת

ממשלות קידמו את הצדדים החיוביים של היפרדות מוקדמת ומעונים במשך עשורים בעזרת תמריצים כלכליים שגרמו לנו לחזור לכח העבודה כמה שיותר מהר לאחר הלידה. באוסטרליה, הוצאות הממשלה על טיפול בילדים עלו ב 4000 אחוזים במונחים ריאלים מאז 1980. אולם, מקצוע בריאות הנפש מאמין שהנזק הנפשי לילדים עקב היפרדות מוקדמת הוא רב. הפסיכולוגית הבריטית דר. פנלופי ליץ' (Your Baby and Child: From Birth to Age Five, 1997) ערכה מחקר אנונימי של 450 מומחים לבריאות הנפש לפעוטות מ 56 מדינות שונות שהיו חברים באגודה העולמית לפסיכולוגיה לפעוטות. כשנשאלו מה הטיפול שהם מחשיבים כטוב ביותר מהלידה עד גיל 36 חודשים, הרוב אמרו שמנקודת מבטו של הפעוט זה "חשוב ביותר" לתינוקות שאמם תהיה נגישה להם "למשך רוב הזמן בכל יום" ליותר משנה וה"אידיאל" לפעוטות שיטפלו בהם "בעיקר על ידי אמם למשך זמן ממוצע של 27 חודשים". ליץ' הסיקה, "הממצאים האלה מצביעים שישנם הרבה מומחים בבריאות הנפש לפעוטות שמאמינים שטובתו של הילד תסופק במידה הטובה ביותר על ידי תבניות טיפול בילד הצעיר שמנוגדות לחלוטין לאלה שפוליטיקאים מבטיחים, הוגי מדיניות שואפים לספק ואמהות שואפות למצוא."

האגודה האוסטרלית לבריאות הנפש לפעוטות מציינת שמחקרים על הריכוז של הורמון הלחץ קורטיזול בילדים צעירים שנמצאים במעון יום מלא מראים שהורמון הלחץ בפעוטות ותינוקות עד גיל 3 עולה במהלך היום בהשוואה לילדים שנשארים בבית, אפילו במעון איכותי לפעוטות ותינוקות. מאמר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין הזמן במעון יום מלא ורמות הקורטיזול בגיל הנעורים שקשורים להתנהגות לא-חברתית. הם מציינים "שיחסי התקשרות בטוחים הם אחד הבסיסים החשובים ביותר להתפתחות עתידית."

דר. ברוס פרי, מומחה עולמי במחקר על טראומות ילדות, מדגיש את החשיבות של טיפול זמין ומגע אצל תינוקות, והעובדה שככל שהילד צעיר יותר כך ההשפעה רבה יותר על המוח המתפתח. "המערכות הנוירולוגיות שמתווכות את התפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והפסיכולוגי שלנו מתפתחות בילדות, ולכן, חוויות הילדות משחקות תפקיד חשוב בעיצוב התוקף התפקודי של מערכות אלה. כשהחוויות הדרושות לא מסופקות בזמנים האופטימליים, המערכות הנוירולוגיות האלה לא מתפתחות בדרכים אופטימליות."

תהיה זאת אם נדירה שתעשה משהו שהיא חושבת שיזיק לילד שלה בכל צורה שהיא. הרבה נשים עובדות יטענו שאחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, התינוקות שלהם כבר לא בוכים כשלוקחים אותם למעון. פסיכולוג הילדים המשפיע ג'ון בולבי (Attachment and Loss Volume II: Separation, 1975) טוען שזה לא בגלל שהתינוקות שלהם התסגלו, אלא בגלל שהם הייאשו מלמחות. הרבה פסיכולוגים לילדים מסכימים עם התיאוריה הזאת שמה שבאמת קורה הוא שהאמון שהיה לילד עם אמו נשבר והילד מתנתק – ההסכמה הכללית בתחום אומרת שלוקח עד ארבע שנים לילד שרגעים חטופים ללא אמא שלו יהיו בלי הרגשת אובדן. ליץ' (1997) אומרת שחשוב שנקשיב למחאות של ילדינו: "לא משנה מה אתם עושים, לא משנה איך אתם מתמודדים, אם תקשיבו לילדכם ולרגשות שלכם, יהיה משהו שאתם באמת יכולים לעשות כדי לסדר את הדברים או להוציא את הטוב ביותר מהדברים הלא טובים."

האם חרדת נטישה באמת קיימת?

חרדת נטישה היא מיתוס, המצאה, רעיון מופרך. האם ילדינו חרדים מהיפרדות מאיתנו? כן. האם זה לא נורמלי או לקוי? לא. הרעיון שזה לא נורמלי נוצר על ידי חברה שמעודדת אותנו להיפרד מילדינו בגיל כל כך צעיר, ולא תומכת בנו לעשות את ההיפך. הילדים והתינוקות שלנו רק מגיבים בדרך בה הטבע התכוון – על ידי כך שהם מוחים הכי חזק והכי הרבה שהם יכולים. לבסוף הם ירימו ידיים (לפי האישיות שלהם), אבל הם עדיין יהיו מושפעים מכך נפשית.

גורו ההורות המקשרת דר. סירס אמר ש"אמהות בעצמן חוות חרדת נטישה כשהן לא עם התינוק שלהן. אם 'החרדה' הזאת מופיעה אצל אמהות רגילות, האם זה לא יהיה נורמלי גם אצל תינוקות? תיוגים כמו 'חרדת זרים' או 'חרדת נטישה' הם ז'רגון של מבוגרים, שמשקפים את הציפיות שלנו מאיך שאנחנו רוצים שתינוקות יתנהגו בשביל הנוחות שלנו, לא איך שתינוקות הם באמת, או מה שהם באמת צריכים."

מה אם אני צריכה לעבוד?

גברים ונשים כאחד מרגישים לחץ הולך וגובר לפרנס בעולם הצרכני שלנו. יש רשימת חובה-שיהיה-לנו למשפחות קשה להשגה בשתי משכורות שלא נדבר על אחת, מה שהופך את רכבת האם העובדת והמעון לדבר שקשה ביותר לקפוץ ממנו אחרי שעלינו עליו. אנחנו יודעים שהכלכלה צריכה את כושר העבודה שלנו ואת כח הקנייה שלנו, אבל בוודאי שלילדינו יש זכות ראשונים. הצורך שלהם גדול יותר.

לנפץ את תקרת הזכוכית, שירותים טובים יותר, חוקי הטרדה מינית, שכר שווה, חופשת לידה, חוקי העסקה – כולם הישגים חשובים שנשים נלחמו קשה עבורם. אבל אמהות היא העבודה הלא גמורה של הפמיניזם. הממשלות שלנו בוחרות להתעלם מהראיות המתאספות של סכנה לבריאות הנפשית והרווחה של אמהות וילדים כתוצאה מהיפרדות מוקדמת. הן לא מקדמות תנאים סוציאליים שתומכים באמהות בריאה וטבעית יותר לילדים קטנים. למרות כל המידע הזמין על ההשפעות השליליות של המעון וההיפרדות, הטיעון ה"טוב-לנשים-טוב-לילדים" הוא חזק, ושכנע הרבה נשים במשרות הבכירות במדעי החברה והפוליטיקה שעוד טיפול לא-הורי הוא צעד חיובי קדימה.

אולם הדברים לא הולכים להשתנות בקרוב, אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לזכור שילדינו קטנים וצריכים קשר קרוב לשנים כל כך מעטות, שאם נחשוב מחוץ לקופסא, נוכל בדרך כלל למצוא דרך שתתאים לצרכים שלהם. זה כולל לעבור לדירה קטנה יותר, לעבור לאיזור זול יותר, לקחת הפסקת משכנא או הפחתה, שינוי סידורי עבודה (עבודה חלקית, עבודה מהבית, עבודה שיתופית, להביא את התינוק לעבודה), הקמת עסק משפחתי והפחתה משמעותית בהוצאות (בלי חופשות, מכונית, בגדים יקרים וכדומה) ותזכרו ש"ההקרבות" האלה הן רק לכמה שנים ונועדו לדאוג לרווחת הילדים שלנו בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכל.

מה אם אני רוצה לעבוד?

לכולנו כאמהות יש צרכים וכדאי שלא נתעלם מהם. אבל הצרכים שלנו לא צריכים לבוא על חשבון הילד שלנו. אם העבודה שלנו חשובה לנו ומספקת אותנו והיא משהו שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו במהלך השנים הקריטיות האלה, אנחנו יכולים למצוא דרך לספק את הצורך הזה שמרחיק אותנו מילדינו לפרק הזמן הקצר ביותר.

הצעות לאמהות עובדות:

  • תביאי את ילדך לעבודה אם את יכולה. זה יקל על הנקה וימזער את ההפרדה בין הילד לבינך. אולי גם תוכלי להחזיק את ילדך במנשא בזמן שאת עובדת.
  • תוודאי שילדך נשאר עם מישהו שאת יכולה לבטוח בו ושהוא מאוד קשור אליו ואוהב להיות איתו.
  • תמשיכי להניק על ידי שאיבה ותניקי לפני שאת יוצאת ואחרי שאת חוזרת כדי לעודד הקשרות. תשקלי את האפשרות שיביאו את ילדך אלייך בהפסקות או בזמן ארוחת הצהריים כדי לינוק.
  • האדם ששומר על ילדך בזמן שאת עובדת יכול אולי להביא את ילדך לביקור במהלך היום (אולי בזמן הפסקת צהריים). זה יכול ליצור הזדמנות להנקה וזמן להתחבר מחדש ולשחק עם ילדך.
  • תשקלי להחליף את סוג ולו"ז העבודה שלך כדי שיהיה יותר ידידותי לילד. לדוגמה, תקימי עסק לעבודה מהבית, או שתעבדי בשעות גמישות יותר לצרכים של ילדך (כמו למשל כשהם ישנים).
  • תשקלי לחיות ממשכורת אחת או ממשכורת שנגזרת משני הורים שעובדים בעבודה חלקית.

מסקנה

חרדת נטישה היא תגובה נורמלית שיש לילדים צעירים למצב לא-נורמלי: הפרדה מהוריהם. דרך אחת למזער את ההשפעה שיש "להפרעה" הזאת על ילדינו היא די פשוטה: להשאר הכי קרובים וקשורים שאנחנו יכולים למשך הזמן הכי ארוך שאנחנו יכולים, ולהיות פתוחים לכל הדרכים שבהם אנחנו יכולים להשיג את זה.

—————————————————–

Chaley-Ann Scottצ'יילי-אן סקוט היא סוציולוגית, כותבת ספרי הורות, יועצת ואמא לארבעה ילדים בחינוך חופשי. סקוט טבעה את המונח הורות מתקדמת (Progressive Parenting): פילוסופיית הורות שהיא הרחבה של הורות מקשרת בספרה רואת הצאן, מדריך לאמהות ללא שליטה (The Shepherdess: A Guide to Mothering Without Control). לעוד מידע, תבקרו בבלוג שלה, בדף הפייסבוק ובטוויטר.

לקריאת המאמר באנגלית תלחצו כאן.

Home Education Magazine

מטלות חופשיות

מגזין Home Education, מאי-יוני 2003, נכתב על ידי קארן קירקווד

מטלות חופשיות

עוד ריב. ג'סיקה, בת 15, מנסה לטאטא את הבית ולנקות את הדלפקים במטבח. אבל היא לא יכולה בגלל שפאטי, בת 12, לא הרימה את הנעליים והספרים שלה ולא שטפה את הכלים מארוחת הבוקר. ג'סיקה צורחת. פאטי, שיושבת על הספה ומסרבת לזוז, אומרת, "אני אעשה את המטלות שלי כשיתחשק לי."

העיניים הגדולות והחומות של ג'סיקה פונות אלי ביאוש. "אמא, זה לא הוגן."

לא, זה לא, לאף אחת מהן. ג'סיקה נוטה לנקות, לארגן, לסדר. פאטי לא שמה לב למה שקורה סביבה. הגרביים המלוכלכות שהיא שכחה מתחת לספה מביאות את ג'סיקה להיסטריה. הנדנודים הבלתי פוסקים של ג'סיקה הופכים את פאטי לאבן. כשפאטי כבר מנקה, זה לא מספיק טוב בשביל ג'סיקה. היא נוזפת בפאטי שהיא לא סידרה את המגזינים כך שישבו ביישור עם הפינה של שולחן האוכל. בכל אופן, כלי ארוחת הבוקר המאובנים של פאטי עדיין נמצאים לפעמים על השולחן לפני השינה.

במהלך השנים ניסינו הרבה דרכים שונות לכך שהמטלות יעשו בנחת. השינויים בדרך כלל עבדו לזמן קצר, אבל המטלות בדרך כלל תרמו רבות ללחץ היומי. יום אחד שתי המקסימות, כמו שסבתא שלהן קוראת להן, רדפו אחת אחרי השנייה, צורחות שמות שסבתא שלהן לא הייתה חושבת שהם מקסימים, וניסו להכות אחת בשנייה עם זיזים עבים שהורדו מהכסא התלוי שלנו. בעלי, דין, קרע את רשימת המטלות מהקיר וטלטל אותה באומרו, "זה מגוחך. זה לא עובד!"

כמה ימים מאוחר יותר בזמן שעבדתי ליד השולחן שלי, הבחנתי שדין והבנות משוחחים בשקט על הספה. הסתכלתי עליהם, והוא אמר, "אנחנו בחינוך חופשי (Unschool), למה שלא ננהל גם את המטלות שלנו באותה דרך?"

"מטלות חופשיות (Unchore)?" שאלתי.

שתי הבנות צעקו, "כן!"

הזמן עצר. התסכלתי מעבר לחדר על החזית המאוחדת שלהם. בלי רשימת מטלות? המילים צרבו כאילו קיבלתי סטירה. הדרך שלי לעשות דברים לא עבדה, אבל לא יכולתי לדמיין את ניהול הבית בלי רשימת מטלות. הרגשתי מנוכרת, פצועה, המומה.

"אבל תמיד הייתה לנו רשימת מטלות."

"הדברים משתנים. בואי ננסה משהו אחר." הזזתי את הגאווה הפצועה שלי והקשבתי בזמן ששלושתם עברו על הפרטים בהתרגשות.

אנחנו עושים מטלות חופשיות כבר מספר חודשים. השיטה לא מושלמת. למשל, ג'סיקה עובדת יותר מפאטי, אבל זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. בית וסביבת עבודה נקיים ומאורגנים חשובים לג'סיקה והיא לא יכולה להתחיל לעשות שיעורים לפני שהכל מסודר. היא גם אוהבת לקפל כביסה ולהזיז רהיטים – כל מה שמביא סדר לבלאגן.

השיטה של פאטי היא יותר אי-סדר, ולמרות שהיא מתוסכלת כשהיא מאבדת משהו, זה בדרך כלל עובד בשבילה. דרכתי על הבגדים שלה ונתקלתי בחיות צעצוע במשך שנים כדי לתת לה נשיקת לילה טוב. לפני שנתיים היא הכריזה שהיא הולכת לסדר את החדר והוא נשאר די מסודר מאז. פאטי אוהבת לפזר את הפרוייקטים שלה ברחבי הבית, וכמו דבורה שאוספת דבש, לעבוד עליהם בזמנים שונים במהלך היום. כשהיא צריכה את הגרביים שלה, היא תיקח אותם ממתחת לספה.

יש לנו שיחות עדינות על מה זה אומר לחיות ביחד. לא משנה עם מי נחיה, חלק מהסטנדרטים שלנו הולכים להיות שונים. לפתור את חילוקי הדעות בנחת, לקבל את החולשות אחד של השני, להתפשר ולקחת אחריות על הסטנדרטים והרצונות שלנו הם שיעורים חשובים יותר מאשר איך לשים את הכלים במדיח. זה עשה טוב לג'סיקה להבין שפאטי באמת לא רואה את הלכלוך בפינה ואפילו אם היא רואה אותו, זה לא משנה לה. וזה עשה טוב לפאטי להבין שג'סיקה באמת לא יכולה להרגע לפני שכל הכלים מפונים.

עוד חסרון של התוכנית הוא שהבית לא תמיד נקי ומסודר כמו שאני רוצה. הייתי צריכה ללמוד להרגע. למרות שחלק מהתסכול הגיע מאבטיה מלוכלכת או סלון מבולגן, רוב המתח שלי הגיע מהרעיון שהבנות לא סיימו את העבודה שלהן. היה לי יותר אכפת מהוגנות מאשר להן היה. הוגן לג'סיקה משמעו לא לעבוד מסביב ללו"ז של פאטי, לא שהמחויבויות יהיו שוות.

השיטה הזאת בטח לא הייתה עובדת לנו לפני חמש שנים. היינו צריכים שינוי במבנה ככל שהבנות התקרבו לגיל הנעורים. הגיל הזה הוא זמן למעבר לבגרות. לקיחת האישיות שלהן בחשבון והצורך שלהן בעצמאות ובכיבוד הבגרות המתגלה שלהן רמז שצריך לשנות את המדיניות המשפחתית. חיים ארבעה אנשים בבית שלנו שגדולים מספיק להאכיל ולנקות את עצמם, להיות אחראיים על הספרים והפרוייקטים שלהם במרחב המחייה הראשי, ולדאוג לבגדים ולהגיינה האישית שלהן.

יתרון של מטלות חופשיות הוא שמאמצים קבוצתיים הם יותר שכיחים עכשיו. בלי רשימה ואיתי כשותפה שווה, ארבעתנו משתפים פעולה יותר: "אם תביאי את העצים להסקה, אני אשטוף את הכלים של ארוחת הבוקר." כשבוחרים מטלות, אחריות אישית נכנסת לפעולה והן נעשות. לתת חופש לבנות ערבב את המרחב ושחרר את ארבעתנו. אני בסופו של דבר עושה את אותה כמות עבודה שעשיתי עם רשימה, אבל אני לא צריכה לאיים, לשדל, או להיאנח בקולניות כדי להשיג תוצאות.

מטלות חופשיות לא אומר שהבאלגן חוגג ושאנחנו מתבוססים בכדורי אבק וטישו מלוכלכים בגובה מטר. אני עובדת במשרה חלקית. לפני שאני הולכת לעבודה אני רושמת רשימת רעיונות למטלות לאותו יום. חלקן ספציפיות – פאטי, בבקשה תצחצחי את הכיריים, או, מברשות הצבע שהשתמשת בהן אתמול עדיין על הדלפק. אחרות הן יותר כלליות – מה דעתכן על מרק תפוחי אדמה לארוחת ערב? כיוון שג'סיקה לא תלויה יותר בכך שפאטי תסיים את המטלות שלה, היא יכולה לנקות כאוות נפשה. אם אין מרק תפוחי אדמה כשאני חוזרת, אני אפתח קופסה של שעועית אפויה בשבילי. אם הכיריים לא מצוחצחים, אני אשים את זה לרשימה מחר. אחרי כמה ימים, מישהו, כולל אותי, יקבל השראה או שימאס לו מלראות את זה ברשימה ויעשה את זה. מעטות המטלות שאם לא יעשו אותן, יזיקו לחיינו בצורה בלתי הפיכה.

הבנות עדיין רבות (זה חלק מלהיות אחיות), אבל לא על מטלות. בימים מסויימים עבודת הבית נכנסת להמתנה, לא בגלל ריבים, אלא בגלל שג'סיקה ודין עוסקים בפרוייקט בחוץ ופאטי נשארה בחדר שקועה בפרוייקט אומנות כל היום. בימים אחרים אני מגיעה הביתה והרצפה נקייה, השמיכות מקופלות בערימה על הספה, וארוחת הערב מבעבעת על כיריים מצוחצחים. זה בסדר כך או כך. ללמוד לחיות ביחד הוא תהליך למידה ארוך, ועבודות משק הבית לימדו אותנו כבוד, תקשורת, גמישות ושחרור.

———————————–

Home Education Magazineמגזין Home Education מספק כיסוי נרחב ומרוכז על חינוך בייתי ועל הנושאים החשובים למשפחות חינוך בייתי, מצדדים ותומכים. מאז 1984 המגזין מביא להורי חינוך בייתי את הכתבות העדכניות ביותר, ראיונות עומק וטורים קבועים על הנושאים איתם מתמודדים משפחות חינוך בייתי, כמו גם השמחות אותן חיי החינוך הבייתי הופך לקלים כל כך.

ניתן להירשם כאן.

נעמי אלדורט

והם שיחקו כל היום

מאת נעמי אלדורט, מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו).

והם שיחקו כל היום

ליד הפסנתר, לנון בן השלוש מנגן צלילים אקראיים. "למה שלא תלמדי אותו לנגן?" שואלת האורחת שלי מהחוף המזרחי, שיודעת שאני פסנתרנית. "הוא לומד", אני אומרת. "לעולם לא אוכל להשתוות ליעילות של הדרך הטבעית הזאת לרכוש מומחיות." חברתי מסתכלת עלי בספקנות. "תראי כשתבואי שוב לביקור בשנה הבאה," אני אומרת. למרות שאין לי שמץ של מושג לאיפה הולכת הנגינה של לנון. אני מעריכה שהיא תראה התקדמות בכל מה שהוא עושה כל עוד הוא חופשי לשחק.

כמה הורים ומורים מתחילים לדאוג כשעובר יום שיש בו משחק ומשחק ועוד משחק? "מתי היא תלמד אם היא משחקת כל היום?"

האם משחק הוא באמת בזבוז זמן? האם הטבע שגה כשכל הגורים, כולל בני האדם, נולדים עם דחף ויכולת לשחק?

עבורי, גידול ילדים היה מבחן מתמשך ליכולת שלי לבטוח. האם אני צריכה לוודא בעצמי שהילד שלי לומד לזחול? ללכת? לדבר? מה עם "קורס מבוא להליכה ודיבור לפעוטות?" באופן מעניין, שפה היא הדבר הקשה ביותר ללמידה, וילדים עושים זאת לגמרי בעצמם. למעשה, הלמידה המהירה ביותר אצל בני האדם מתרחשת בשנים הראשונות, כשילדים כמעט ומשחקים כל היום. אולי הטבע לא שגה – אולי אני יכולה לבטוח.

אז בטחתי בטבע מהיום הראשון והבחנתי בדבר מעניין: ילדים משחקים, והלמידה הטובה ביותר שלהם מתרחשת באמצעות משחק. ילדים תוכננו להיות סקרנים. מהלידה והלאה, הם רוצים לדעת ולהבין הכל. ילדים מונעים להצליח. הם כל הזמן מאתגרים את עצמם ויכולים לעשות את כל זה דרך תהליך ביולוגי מוטבע שאנחנו קוראים לו משחק.

אם ילדים ישחקו כל הילדות שלהם (אני מתכוונת לכך), הם יהיו מוכנים לחיים. הם יהיו חזקים רגשית (במידה ולא נעשה כל נזק אחר), ויהיו להם כל המיומנויות הבסיסיות להתמודד עם החיים. החרדה שלנו שילדים ידעו דברים מסויימים בגילאים מסויימים היא מכשול עצום לאמון ולאיפשור ההתפתחות הטבעית שלהם. כשילדים משחקים, הם המחברים המוסמכים היחידים של התהליך הקסום הזה. נדיר שיהיה מאוחר מדי לרכוש ידע, אבל זה לרוב מוקדם מדי באופן מסוכן ולא בהרמוניה עם המסע הפנימי של הילד.

לבטוח בילדים בהכוונת המשחקים שלהם יש יתרונות מיידיים: 1) קיים סיכוי גדול שהילדה תעשה בדיוק מה שהכי מתאים לה מבחינה רגשית, שכלית וחברתית. 2) אין דאגות לגבי התאמה לגיל, ולא צריך לשער על מה או איך לשחק או ללמד. הילדה היא המומחית של עצמה גם בתזמון. 3) אפילו חשיפה הולמת למידע נדרש תתרחש לרוב מעצמה. החיים, כמו שהם, יכולים לספק לנו יותר מדי חשיפה בימינו. ילדים יבחרו את מה שנוגע לצרכים האישיים שלהם. אנחנו יכולים לחלוק את חיינו איתם, את תחומי העניין, החברים, האהבות, התסכולים, הפעילויות… והם יצפו, ילמדו, ויודיעו לנו על הצרכים שלהם בדרכים העליזות שלהם. ילדים שמורשים לשחק ולכוון את דרכם, ילמדו כל דבר כדי להגיע לאיפה שהם רוצים.

איזה סוג משחק הוא כל כך יעיל לגדילה ולמידה? התשובה פשוטה: משחק יזום-עצמי ומכוון-עצמי. כדי לטפח משחק כזה, אנחנו צריכים לזוז מהדרך וגם להזיז צעצועים מניפולטיביים מהדרך. ההתערבות וההערות שלנו למעשה מפריעים בדרך. ברור שהערות שליליות הן הרסניות, אבל לא כל כך ברור שהערות חיוביות הן הרסניות באותה מידה: כשנינה, בת שנתיים, בונה מגדל קוביות, היא מונעת מסקרנות טהורה וחדוות יצירה ולמידה. כשאבא מסתכל ביצירה שלה ומביע התלהבות, נינה מסיטה את העניין מהקוביות שלה אל הכוונה לעורר תגובה נלהבת מאביה. זה יכול להוביל במהלך השנים לתלות בהערכה של מבוגר שתוצאתו חוסר אמון-עצמי ואיבוד העניין בעשיית דבר לשם עצמו. הילדה המרצה תלויה בהצלחתה לעמוד בציפיות של ההורים שלה ויכולה לאבד קשר עם מי שהיא באמת, ומה שהיא באמת מתעניינת בו.1

משחק מדעי

יום אחד, יונתן ולנון לקחו מכסים של סירים מהמטבח, וסיבבו אותם בצורה כזאת שהם הסתובבו כמו סביבונים על הרצפה. לאחר מכן הם מילאו את המכסים בחפצים צבעוניים, וחזו במגוון של שינויי צורות וצבעים כשהמכסים הסתובבו. במשחק המסתחרר הם יצרו צירופים על ידי שינוי צורות וצבעים, צפו בתוצאות, ואז שינו את החפצים במכסים בהתאמה כדי ליצור תוצאות שונות. שני המדענים הצעירים יזמו, תיקשרו, פעלו וצפו בחוקי היקום.

אני קוראת לסוגי הפעילות האלה משחק מדעי, או למידת הטבע של תופעה. ילדים עם גישה לטבע (חצר, עצים, חול, אבנים, מקלות…), וגם למטבח ושאר החפצים הבטוחים והריהוט בתוך הבית, יהפכו כל מקום למעבדה של המציאות. כשבאים אורחים והבית לא מסודר, אני אומרת כבדרך אגב, "או, סליחה על הבלאגן, יש פה שלושה מדענים קטנים שבוחנים את המציאות." השיטות של ילדים זהות לאלה של מדענים. שינוי וצפייה, להקשיב או לחוש את התוצאות, וכן הלאה.

לילדים, החיים הם משחק ומשחק הוא למידה. טופו יכול להיות לנו אוכל, אבל אתמול בערב הוא היה מפה טופוגרפית של האי לילד שלנו. גומיות לשיער הופכות להיות חצים לקליעה למטרה במיומנות מדהימה. הערסל יכול להסתובב על ידי פיתול שלו, ואז הוא חוזר בדרך ההפוכה. האפשרויות הן אינסופיות. למרות שהם לא תמיד הופכים מה שהם לומדים למילים או משוואות, הם לומדים. לקרוא למשהו בשם הוא לא הגילוי – תפיסת התופעה היא מה שחשוב. במשחק מדעי, ילדים חווים מציאות וכמו כן לומדים על כוחם ליצור ולהשפיע על תופעות מדעיות.

משחק רגשי וחברתי

כל משחק שיש בו יותר מבן אדם אחד הוא חברתי. כשילד משחק עם מישהו אחר (מכל גיל, כולל מבוגרים), נלמדים כישורים חברתיים כאשר הרגשות והצרכים של החבר למשחק צריכים להילקח בחשבון.

אימון חברתי ספציפי מתרחש כשהילדים עושים "חזרות" לחיים. לשחק משחקי העמדת פנים בהם הילדים משחקים תפקידים של הורים, חיות, צמחים, וכו', היא דרך להטמיע את המציאות, לשכך פחדים ולנסות את הכל.

משחקי העמדת פנים הם גם טיפול מעולה. המטפלים הקטנים פורקים את הרגשות שלהם במשחק. הורה התלונן אלי פעם שהילדים שלו כל הזמן מעמידים פנים שהבית שלהם עולה באש. הם רצו בבית עם צעיפים כלהבות, התריאו לכולם על הסכנה ואז כיבו אותה בהרבה רעש וסיפוק. המשפחה הזאת שגרה בכפר, משתמשת בעץ לחימום והם מלמדים את ילדיהם להתרחק מהאש. הילדים עורכים חזרות, מתרגלים את עצמם לתרחיש הגרוע ביותר, ומשככים את הפחדים שלהם על ידי צבירת ניסיון.

גבולות ומשמעת

אחת התכונות החזקות ביותר במשחקי ילדים היא כמות החוקים שהם יוצרים וכמה קשוחים הם לגביהם.

אני זוכרת קבוצה של בערך 12 ילדים, בגילאי 4-10, קופצים על טרמפולינה אחת גדולה. תוך דקות, היה ברור לילדים שהיה צפוף מדי מכדי שזה יהיה כיף. מהר מאוד, הם הגו את החוק: "רק בשלשות". כמה מהם התחילו לקרוא "רק בשלשות", אחרים הצטרפו לקריאה והתיישבו בקצה אחד, ואיפשרו לשלושה ילדים להנות מהקפיצות. חוקים עוברים מדור לדור או שנוצרים לפי הצורך, וילדים שומרים על החוקים ולומדים כבוד חברתי, משמעת וגבולות.

תפקיד ההורה

גם אנחנו ילדים. אנחנו אוהבים לקחת חלק משמעותי בהתפתחות הקסומה של בני אדם. אולם, אין תפקידים נעלים בשבילנו המבוגרים: משחק יצירתי אמיתי לא צריך עידוד או תמיכה פעילים. ולא, אנחנו לא צריכים להיות מקור הכיף או לעסוק הרבה בבידור.

אנחנו רשת התמיכה והבטחון הבלתי נראית. אנחנו זוכים לעודד משחק על ידי הפחתה – על ידי חוסר התערבות או קטיעה, ועל ידי חוסר העדפה לפעילויות דמויות כיתה. במקום זאת, אנחנו יכולים לתת לילדה תחושה של אישור מוחלט לבחירות ולפעולות שלה. בכיבוד "עבודתו" (המשחק שלו) של המדען, אנחנו אחראיים על חשיפה אך לא על אכיפה.

כשילדים רוצים את ההשתתפות שלנו, אנחנו צריכים לשחק בצורה אותנטית. אנחנו צריכים להתעניין – לא להיות מעניינים. לתת לילד להוביל את המשחק ולהצטרף כשותף אמיתי. בלי הערכות, שבחים או מנהיגות, וגם ללא התלהבות מוגזמת – רק להיות שותף שווה ערך ואותנטי.

ילדים הם חברים מצויינים למשחק בעבור ילדים אחרים בדיוק בגלל שהם אותנטיים. ילדים לא צריכים להיות באותו גיל או אפילו בגילאים דומים כדי לשחק ביחד, והם עושים כמיטב יכולתם כשהם בוחרים בעצמם את חבריהם למשחק.

החיים הם משחק. אולי המבוגרים התבגרו ושכחו את החלק המהותי הזה של החיים שנקרא משחק. נהפכנו לרציניים ועשינו הבחנה מלאכותית בין משחק לעבודה ובן משחק ללמידה. ילדינו נמצאים פה כדי ללמד אותנו קלילות, כדי לשים ניצוץ בעינינו ו"לשחק חיים".

© זכויות יוצרים נעמי אלדורט

1 ראו גם: "לזוז מהדרך" מאת נעמי אלדורט.

הודפס מחדש ונערך עם אישור מ The Nurturing Parent, הוצאה בין לאומית לאור שתומכת ב Attachment Parenting.

—————————————————————————————

נעמי אלדורטנעמי אלדורט היא מחברת הספר "Raising Our Children, Raising Ourselves" (לגדל את ילדינו, לגדל את עצמנו), ושל מאות מאמרים וטורי עיצה להורים שהתפרסמו ברחבי העולם. לניוזלטר בחינם, שיעורים טלפוניים, דיסקים, מאמרים, שיחות טלפון אישיות ומשפחתיות ולתיאום הרצאות: www.AuthenticParent.com

המאמר פורסם במקור במגזין "מת'רינג", גיליון 71, קיץ 1994. לקריאת המאמר המקורי באנגלית, לחצו כאן.