תגית: דרסיה נרבאז

דרסיה נרבאז

בריונות מתחילה עם תינוקות

בריונות מתחילה עם תינוקות

נראה שלמבוגרים קל יותר להפנות אצבע מאשימה לילדים בריונים מאשר למבוגרים בריונים. נוצר הרושם שילדים הם בריונים מלידה. טעות. מבוגרים לרוב לא תופסים שבריונות אצל ילדים נלמדת ממבוגרים. גישות מאיימות מובנות ברעיונות ההורות הנורמלית. אל תאמינו להן.

בריונים הם פרנואידים שחושבים שאחרים מנסים להרע להם אז הם פועלים בדרכים אגרסיביות כדי שלא ייגרם להם נזק. הגנה מונעת.

יש הורים שמביאים את הגישה החשדנית הזאת להורות שלהם: פרנויה מכך שיתמרנו אותם. כשהורים חושבים שהתינוק שלהם מנסה להראות להם מה זה, לתמרן אותם, לשלוט בהם, הם מאמצים דפוסי חשיבה של בריונים. הם מתעלמים מהתקשורת של התינוק לגבי הצרכים שלו (מגע, תנועה, שיחה, חלב אם) בגלל שהם מייחסים לתינוק שלהם מהלכי כוח מתוכננים. הם תופסים את ההורות כמאבק כוח בין ההורה המסכן וחסר הישע לבין התינוק המתמרן הכל-יכול. הא?! כן, שגעון! אבל חשיבה מעוותת כזאת מעודדת על ידי פרנואידי-תינוקות אחרים ומומחים שמעודדים גישות "הורה נגד תינוק".

בריונות מוגדרת בדרך כלל כהתנהגות אגרסיבית לא רצויה "שכוללת חוסר איזון כוח אמיתי או נתפס". לרוב בריונות נתפסת כפעולה הנעשית כלפי מישהו אחר.

אבל המילון האינטרנטי Merriam-Webster מגדיר בריון כ"אדם מאיים ומפחיד; במיוחד מישהו שאכזרי באופן שגרתי לחלשים ממנו." אני רוצה להציע שבריונות יכולה להיות גם חוסר מעשה: חוסר בפעולה מצופה או נדרשת כלפי מישהו חלש יותר.

וכן, אני אומרת שתינוקות הם הצד החלש.

במקום להבין שהצרכים הגופניים של תינוקות "נבנו" באבולוציה לפני מיליוני שנים, יותר מדי מבוגרים מקטינים את הצרכים של תינוקות ורוצים שהם יתנהגו יותר כמו הצמחים בפינה. כשתינוקות לא שבעי רצון מתשומת הלב המינימלית המבוססת על לוח הזמנים של המבוגרים, יש מבוגרים שיסגלו הלך רוח בריוני ויתחילו במאבק כוח. במקום זאת, המסלול הטוב ביותר הוא להיכנע בצניעות לצרכי התינוק כבר מהתחלה.

זה יכול להראות כאילו תינוקות זקוקים לטיפול רב, אבל מנקודת מבט אחרת, זה לא ממש נכון. תינוקות בכלל אמורים להיות ברחם עוד 9-18 חודשים (כדי להגיע לרמת הבגרות שיש לחיות אחרות אחרי הלידה), אז הם מצפים לטיפול שווה ערך ל"רחם חיצוני" במהלך שנת החיים הראשונה. תינוקות בעצם רוצים להישאר ליד (או יותר נכון על) אמא ואבא ומטפלים אמינים אחרים. מה שהם מצפים לו הוא קרבה גופנית קבועה, תזוזה, האכלה לפי תחושת רעב, אך גם תקשורת חברתית (הערה: מנהגים אלה קשורים לדרך המיטבית בה המוח ומערכות הגוף של תינוקות מתפתחים, דבר שמשפיע על רווחתם והאינטליגנציה שלהם לאורך כל חייהם; ראו Narvaez et al., 2013; 2014)

טיפול "צמוד גוף" כזה הוא לא דבר גדול כל כך עבור מישהו שרגיל לסחוב תינוקות ולהגיב לצורכיהם בצורה אוטומטית. אבל עבור חסרי הניסיון ואלה שהתרבות שלהם מדירה תינוקות ממקומות העבודה ושאר הקהילה, זה עלול להראות כמטלה עצומה. אז כדאי להכין את עצמנו לפני שאנחנו הופכים להורים לחוויית הסקוץ' הזאת של טיפול בתינוק לפי התכנון האבולוציוני (ראו: Raising a Baby Well: Like Climbing Mount Everest).

עלולה להיות נקודת התחלה קריטית לגישה בריונית הורית בדיוק כמו שיש תקופה קריטית להתפתחות של דפוסי התעללות במקרי אלימות במשפחה. במקרי אלימות במשפחה, כשתופסים ומגנים את המקרה הראשון של אלימות כלפי האישה, (למשל, במאסר), הסיכוי להמשך התעללות פוחת (Maxwell et al., 2001). ישנו סיכוי קטן יותר שבן הזוג יעשה זאת שוב. אבל אם אף אחד לא רואה או עוצר אותו, הדפוס סביר שימשיך אחרי שהתחיל.

אני חושבת שאולי משהו דומה מתרחש עם גישות כלפי ילדים.

שרשרת הבריונות כלפי תינוקות עשויה להתחיל בלידה הרפואית (99% מהלידות בארה"ב מאז אמצע המאה העשרים). בבתי חולים בארה"ב, נפוץ מאוד לעשות לתינוקות דברים שגורמים להם לבכות מפחד/כעס/פאניקה/כאב (למשל, להפריד את התינוק מהאם; לדקור אותם; לשאוב מראותיהם; לשפשף אותם בחוזקה; לשים אותם בסביבה עם אורות מבהיקים וריחות חזקים) (ראו Liu et al., 2007).

אני חושדת שכשהורים רואים את הטיפול הגס שנותנים לתינוק וחוסר הדאגה והתגובה של הצוות הרפואי לבכי של התינוק, נטבעת בהורים המחשבה: "זה נורמלי להתייחס לתינוקות בנוקשות; זה נורמלי שתינוקות בוכים; זה נורמלי להתעלם מהבכי שלהם." זה עלול להיות הצעד הראשון בשביל להורות חסרת רגישות. ואז עם כל התמיכה מסביב "לחזור לחיים הרגילים" ו"בסוף הוא יהיה מפונק", הורים מפקפקים באינטואיציות החומלות שלהם וממשיכים במסלול לעבר חוסר הרגישות.

טיפול פחות רגיש ולא ידידותי לתינוק כולל דברים כמו אימון שינה, ענישה פיסית ומניעת נוכחות פיסית של ההורה. רספונסיביות היא אחת המנבאים החיוביים הנחקרים ביותר עבור תוצאות חיוביות בגידול ילדים. במחקר שלנו מצאנו, כמו אחרים, שהענות הורית לילד מתבססת בחודשים הראשונים של התינוק. לכן חשוב לתמוך בהורות רספונסיבית מההתחלה. המשמעות של זה היא חוויות לידה מרגיעות ומגע עור-אל-עור כבר מההתחלה. (ראו: עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת)

אלה לא רק ההורים אלא כל החברה שמושפעת ממנהגים רפואיים לא רגישים כלפי תינוקות. בדיוק כמו שלהרביץ לנשים היה נחשב פעם "נורמלי", כך גם תינוק בוכה נחשב "נורמלי" בארה"ב. אבל שניהם לא "נורמליים" מנקודת המבט של הקיום האנושי על-פני כדור הארץ. אין יונקים חברתיים שמתעללים בבנות הזוג או בתינוקות שלהם (וכן, אני חושבת שהתעלמות מצרכים של תינוקות היא סוג של התעללות).

למעשה, 99% מההיסטוריה האנושית שלנו הייתה בחברות ציידים-לקטים קטנות בהם שהייה מסביב לשעון במחיצת תינוקות אהובים ואוהבים הייתה הנורמה. ותינוקות שנושאים אותם ומאכילים אותם לפי רצונם כמעט ולא בוכים. אם תינוקות בוכים בחברות האלה, זה רק לשניות מועטות עד שמישהו מגיב אליהם במהירות וקולט מה התינוק צריך. אנתרופולוגית אחת דיווחה לאחרונה שבתצפיותיה על ציידים-לקטים, ברגע שהם שומעים תינוק בוכה, כל המבוגרים אומרים "תרימו את התינוק!" מבוגרים חכמים יודעים שגרימת לחץ לתינוק היא גרועה לקבוצה בטווח הקצר (משיכת טורפים) ולטווח הארוך (מבוגרים מבולבלים). אז נוקטים בכל אמצעי הזהירות כדי להשאיר את התינוקות רגועים ושלווים במהלך החודשים בהם המוח מסיים את הבניה שלו כשהוא מתבסס על תמיכה מוקדמת. כל אלה בניגוד לציפיות ולמנהגים בארה"ב, בהם תינוקות חווים טראומה בלידה ולרוב לא מקבלים את הטיפול שהם התפתחו אבולוציונית לקבל. למרות שחוסר מנוחה עלול להתגבר בחודשים הראשונים לחיים בחברות ציידים-לקטים קטנות, עדיין יש מעט מאוד בכי, שלא כמו הציפייה (וההתעלמות) מתקופת הבכי הבלתי נפסק לה מצפים בארה"ב.

כשמדכאים, מדחיקים או כשאחרים מרתיעים (אלה כוללים גם את הטיפול שקיבלנו בילדות מההורים שלנו) מפני אינטואיציות רחומות לגבי טיפול בתינוק, זרעי חוסר האמון נזרעים בתינוק. הורות פרנואידית יוצרת מעגל של אי-אמון, ומסמנת לילד לחשוד במערכות יחסים באופן כללי. כשנותנים לתינוקות להיות בלחץ לזמן ארוך מדי, דבר זה משנה את התפתחות המוח שלהם לכיוון של יותר תגובתיות ללחץ על חשבון האינטליגנציה, כישורים חברתיים וחמלה (Narvaez, 2014) (ראו: Five Things NOT to Do to Babies)

אז מה אפשר לעשות?

  1. לדרוש מבתי החולים והצוות הרפואי ליצור נהלים מרגיעים כדי להימנע מגרימת לחץ לתינוק. יוזמות ידידותיות לתינוק בבתי החולים הן הצעד הראשון.
  2. לגלות תמיכה כלפי האינטואיציה של ההורים להיות רחומים וקרובים גופנית לתינוקות שלהם מסביב לשעון.
  3. להניח שתינוקות נורמליים הם שקטים ושמחים ושתינוק בוכה הוא סימן שמשהו לא בסדר.

תינוקות הם יצורים חברתיים – הגוף, המוח והיחסים החברתיים שלהם נבנים מהניסיון שלהם עם המטפלים שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תשומת לב אוהבת (ראו: Love Starts With Babies).

אז איך ילדים לומדים להיות ביריונים? בתחילה, ממטפלים שמתנהגים ללא אמפתיה כלפי הצרכים שלהם, עוד בינקות. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות.

מקורות:

Liu, W.F., Laudert, S., Perkins, B., MacMillan-York, E., Martin, S., & Graven, S. for the NIC/Q 2005 Physical Environment Exploratory Group (2007). The development of potentially better practices to support the neurodevelopment of infants in the NICU.Journal of Perinatology, 27, S48–S74.

Maxwell, C. D. Garner, J. H., & Fagan, J. A. (2001). The effects of arrest on intimate partner violence: New evidence from the spouse assault replication program series – Research in brief. Washington DC: National Institute of Justice.

Narvaez, D. (2014). Neurobiology and the Development of Human Morality(link is external): Evolution, Culture and Wisdom. New York, NY: W.W. Norton. (Discount code: NARVAEZ)

Narvaez, D., Panksepp, J., Schore, A., & Gleason, T. (Eds.) (2013). Evolution, Early Experience and Human Development(link is external): From Research to Practice and Policy. New York, NY: Oxford University Press.

Narvaez, D., Valentino, K., Fuentes, A., McKenna, J., & Gray, P. (2014). Ancestral Landscapes in Human Evolution(link is external): Culture, Childrearing and Social Wellbeing. New York, NY: Oxford University Press.

—————————————————————————–

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע להכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

דרסיה נרבאז

שינת תינוקות נורמלית – רחם חיצוני

התנהגויות נורמליות של הורים ולמה הם לא יפגעו בילדים שלכם

"הילד שלי עדיין ישן איתנו במיטה"

הרבה הורים שישנים עם הילדים שלהם מקבלים הערות בסגנון, "הילד שלכם לא יעזוב אף פעם אם לא תעבירו אותו" או "מה עם הסקס שלכם?". אלה גורמים להורים לשאול את עצמם אם הם עושים את הדבר הנכון לילד שלהם, או שהם תוהים אם הם יתקעו עם בן 16 שעדיין רוצה לזחול למיטה של אמא ואבא כל לילה. בתחילה, בואו נעסוק בשאלה מתי ילד עוזב את מיטת הוריו. תהיו בטוחים שהילד שלכם לא יקח אתכם לצבא כדי שתישנו איתו במיטה גם אם לא תכריחו אותו לישון לבד.

הגיל בו ילדים מוכנים לעבור לחדר משלהם משתנה רבות ושינה משותפת היא נפוצה מאוד בעולם. ראוי לציין ששיעור השינה במיטה משותפת במדינות הסקנדינביות והאסייתיות גבוה בהרבה מאשר בארה"ב ובקנדה (מינדל, שדה, וויגנד, האו, גו, 2010; נלסון וטיילור, 2001; וולס-ניסטרום, 2005; לסקירה ראו את קאסלס, 2013). הורים שנשאלו על ידי חוקרים על הגיל בו הילד שלהם יזם מעבר לחדר אחר מדווחים על גילאים שהצעיר ביניהם בן 18 חודשים והמבוגר בן 10 שנים.

גורמים שמשפיעים על גיל המעבר כוללים: אח או אחות בחדר אחר (מה שמאפשר לחלוק חדר עם עוד ילד), הנוכחות של תינוק חדש במיטה (ותשומת הלב לבטיחות כלפי התינוק החדש וההפרעה בשינה לילד המבוגר יותר) והצרכים ההתפתחותיים של הילד. כל משפחה תצטרך לקחת בחשבון את הגורמים הרלוונטיים לילד שלהם. אף אחד לא צריך להגיד למשפחה להפסיק לחלוק מיטה אם זה עובד עבורם. באופן חשוב, המחקר על חלוקת מיטה לפרק זמן ארוך לא מצאה שום נזק חברתי, רגשי או קוגניטיבי לילדים שחולקים מיטה עם הוריהם לעומת ילדים שישנו בחדר משלהם מהינקות (אייבל, פארק, טיפן-ליץ', פינאו, לינן, 2001; ברחס, מרטין, נרוקס-גאן, הייל, 2011; גלר וגולדברג, 2004; אוקאמי, וויסנר, אולמסטד, 2002).

הדאגה השנייה שעולה בדרך כלל קשורה לזוגיות ההורים כשישנים במיטה משפחתית אחת. מחקר חדש שבוחן שינה משותפת ושביעות רצון מהזוגיות דיווח שלשינה משותפת אין השפעה על מערכת היחסים הזוגית כשהשינה המשותפת מכוונת (מסמר, מילר, יו, 2012). כששינה משותפת היא תגובה לבעיות שינה של הילד, הורים עלולים לדווח על לחץ רב יוצר במערכת היחסים, אבל סביר שזה בגלל הבעיות המשויכות לבעיות השינה של התינוק. בכל הנוגע לאינטימיות, הורים שחולקים חדר או מיטה עם הילדים שלהם מוצאים הרבה פעמים דרכים יצירתיות לוודא שגם הצרכים שלהם נענים. יש בלוגים מצויינים (ומצחיקים) בנושא אם אתם צריכים קצת עזרה.

החשיבות של הנקה לילית

רוב ההורים בחודשים הראשונים יודעים כמה מהר תינוק יכול להרדם בזמן שהוא יונק. למעשה, הנקה היא הרבה פעמים מה שמרדים את הקטנים שלנו. למרות שהרבה אנשים לא חושבים פעמיים על ההתנהגויות האלה כשהתינוקות שלהם עדיין קטנים, הם מתחיל לדאוג לגביהן כשהתינוק גדל. זה לא עוזר שהרדמות תוך כדי הנקה רשומה כאחת מהפרעות השינה על ידי חוקרי שינה (מלצר, מינדל, 2006) ושהרבה פעמים המשפחה והחברים יגידו לך שאת מזיקה לילד ושהוא אף פעם לא ילמד להרדם לבד. הרבה "מומחי שינה" ימליצו לא לתת לתינוק להרדם על הציצי שלך כדי לא ליצור "הרגל רע" (מלצר, מינדל, 2006), וימליצו שתעוררי אותו לפני שאת משכיבה אותו לישון לבד.

כל עוד שההנקה של התינוק שלך עד שהוא נרדם והשכבתו תוך כדי שהוא ישן הם לא בעיה עבורך, את לא צריכה לדאוג לגבי הילד שלך. איך אנחנו יכולים להגיד זאת? תחילה, ילד עייף מספיק ירדם עם או בלי הנקה. אף על פי שהרדמות תוך כדי הנקה יכולה להשאר הדרך המועדפת להרדם בשביל הילד (כי היא מלאה בקרבה ואינטימיות הכל כך הכרחיים ליצירת קשר חזק), זה לא יהיה שלב הכרחי. ככל שילדים מתבגרים, הם ירדמו במגוון מקומות ותנוחות. לא צריך להכריח תינוקות צעירים להרדם בלי תמיכה. הם עשויים להיות להצטרך לינוק כדי להיות רגועים ובטוחים מספיק על מנת להרדם. עוד גורם שיש לזכור הוא שכל הילדים נגמלים בסופו של דבר. הנקה והתכרבלות מעניקים נוחות לילד שלך, קרבה שמתקשרת עם תוצאות התפתחותיות חיוביות. ילדים יחפשו את הקרבה הזאת כחלק טבעי של התפתחותם. זה לא דבר רע, זה פשוט לספק לילד שלך את הקרבה שמהווה חלק טבעי בצמיחה והורות.

אם את עדיין לא בטוחה, תדעי שהנקה היא דרך טבעית לעזור לילדים לישון ולספק להם תמיכה חשובה לגדילתם. הורים צריכים לדעת שחלב אם בערב מכיל יותר טריפטופן (חומצת אמינו המעודדת שינה). טריפטופן הוא חומר שממנו נוצר סרוטונין, הורמון חיוני לתפקוד המוח ולהתפתחות. בהתחלת החיים, טריפטופן מוביל להתפתחות של יותר קולטני סרוטונין (היברד, ברוק, קרטר, האוג, הרצר, 1981). בהנקה לילית גם יש חומצות אמינו שמעודדות סינטוז סרוטונין (דלגאדו, 2006; גולדמן, 1983; ליאן, 2003). סרוטונין גורם למוח לעבוד טוב יותר, מעודד מצב רוח טוב יותר ועוזר למחזורי השינה-ערנות (סומר, 2009). אז זה עשוי להיות חשוב במיוחד שילדים יקבלו חלב אם בערב או בלילה בגלל הטריפטופן, מעבר לניסיון להרדים אותם.

עוד דאגה שעולה היא שתינוקות או ילדים שנרדמים על החזה (או אפילו על הידיים) יתעוררו ויחפשו את אותה סביבה בה הם נרדמו לראשונה (אנדרס, הלפרן, הואה, 1992). דבר זה עלול להוביל לבכי תוך כדי התעוררות כשהם מוצאים את עצמם בסביבה שונה, כמו עריסה. [הורים החולקים מיטה ומניקים מדווחים ירידה בסימני ההתעוררות כשהתינוקות לומדים לחפש את החזה של האם ולהתחיל לינוק מיוזמתם כשהם מתעוררים בלילה. למרות שיש יותר התעוררויות אצל זוגות שחולקים מיטה (מסקו, ריצ'רד, מקנה, 1997), האינטראקציה הטבעית הזאת מעניקה דרך מרגיעה ופשוטה לדאוג לתינוק כשהוא מתעורר.] במקרים האלה, כשהילדים מוכנים מבחינה התפתחותית, השכבתם כשהם כמעט רדומים ולתת להם להשלים את התהליך לבד עלולה להפחית התעוררויות הקשורות בסימון להורה. בכל אופן, אין לצפות שתינוק או פעוט ישן כל הלילה כיוון שיש להם מגוון צרכים הדורשים תגובות הוריות, אפילו במהלך הלילה.

"הילד שלי מנמנם רק כשאני בחוץ/הולכת והוא עלי"

נכון שזה יהיה נחמד אם תינוקות וילדים ירצו לישון בדיוק איפה שאנחנו רוצים להשכיב אותם? זאת לא בדיחה – זה יהיה נהדר, אבל למרבה הצער לא כך תינוקות ישנים. שמענו על אמהות מתלוננות שהן חייבות להיות בחוץ כדי שהתינוקת תנמנם בזמן שהן גרות בערים עם סופות וטמפרטורה של מינוס 30, או שחייבות ללכת בלי להפסיק (בפנים או בחוץ) מה שאומר שתנומות הן לא רק לא זמן להפוגה עבור האם, הן ממש לא נעימות.

באופן מעניין, המצבים הכי נפוצים דורשים מגע, צליל או תנועה, שלושה דברים שהיו לתינוק בשפע כשהוא היה ברחם. תזכרו שתינוקות נולדים לפחות תשעה חודשים מוקדם יותר בהשוואה לבעלי חיים אחרים בגלל גודל הראש (אם הם היו גדולים יותר הם לא היו יכולים לעבור בתעלת הלידה; ראו טרבית'ן, 2011), אז לפחות תשעה חודשים הגוף שלהם מצפה ל"רחם חיצוני". האם זה מפתיע כל כך שמחוץ לרחם הם מצפים לאותם הדברים שיעזרו להם לישון? בקשר למגע, אנחנו יודעים שאוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב בתחושות שביעות רצון, בטחון ואהבה אשר משפיעים על איכות השינה שלנו (אובנס-מוברג,2003). אז לא קשה לדמיין שלתינוקות הקרובים גופנית למטפלים שלהם, אשר חווים שחרור של אוקסיטוצין,  יש סיכוי גבוה יותר להרדם ולהמשיך לישון.

גורם שני הוא צליל  – הראוי לציון מיוחד הוא קול פעימות הלב של המטפל, צליל מוכר ביותר לתינוקות מהזמן שלהם ברחם. כשהאם אוחזת בתינוק, קול פעימות הלב, הקול והנשימה שלה יכולים להוות רעש לבן שיעזור לתינוק להרגיש בטוח ולהמשיך לישון, למרות שאותן התוצאות יכולות לקרות גם כשמטפל אחר מחזיק את התינוק. כשזה לא אפשרי, מכונות רעש לבן שחוסמות חלק מהרעשים המגרים מהסביבה בזמן שהן פולטות רעש רקע יכולות לעזור לשינת התינוק. מכונות רעש לבן אלה מצליחות לעודד שינת תינוקות (ספנסר, מורן, לי, טלברט, 1990), ועוזרות לחלק מההורים לישון טוב יותר (לי, גיי, 2011).

הגורם השלישי, תנועה, היה גם הוא בשפע ברחם, כשהתינוקת הייתה בשק רך ונוזלי והתנדנדה בקביעות. זוכרת איך התינוקת ברחם שלך הייתה תמיד ערה כשנחת? זה בגלל שהיא ישנה בזמן שזזת. הורים מודרניים בתרבויות מערביות מתמקדים הרבה פעמים בנסיעה ברכב כדי לגרום לילדים שלהם לישון. התנועה המרגיעה ביחד עם הכסא הנוח יכולים לשלוח הרבה ילדים למצב ישנוני, מה שמאפשר להם לנמנם בסיפוק בעוד ההורים נוהגים הנה והנה ללא יעד. אבל, את אותה שינה הנגרמת מתנועה אפשר גם להשיג על ידי שימוש בעגלה, מה שמאפשר לאמא או אבא לצאת לסידורים או לצאת להליכה או ריצה. כנראה הטוב מכולם, הוא המנשא המספק תנועה, מגע וצליל, הכל תוך שהוא מאפשר למטפל לעשות סידורים או באופן כללי להמשיך בחייו. נשיאת תינוקות עשויה לספק את הצורה הטובה ביותר של "רחם חיצוני" כדי לפתח את המוח והגוף של התינוק בדרכים אופטימליות (נרבאז ושותפים, 2013).

הנקודה פה היא שזה נורמלי שתינוקות יעדיפו לישון במגע עם אחרים ולא בנפרד שזה מה שאנשים עלולים להגדיר כמרחב השינה האידיאלי. למרות שמבוגרים עשויים להעדיף זאת, מיטה בחדר שקט היא לא בהכרח אידיאלית לתנומת התינוק. לתקציר של התנהגויות נמנום ובטיחות בזמן נשיאת תינוקות תלחצו כאן לתדפיס נהדר מ ISIS (המקור למידע על שינת תינוקות).

***

סיכום

במהלך שלושת הפוסטים האלה,אנחנו מקוות שהבהרנו שהרבה פעמים מה שהורים חושבים שהוא בעייתי בדפוסי שינת התינוק שלהם ודורשים "תיקון" הם למעשה דברים נורמליים ותקינים מבחינה התפתחותית. אנחנו מודעות לעובדה שהרבה משפחות עדיין מוצאות ששינת התינוק או הפעוט שלהם בעייתית, ולכן אנחנו גם כותבות על איך לעזור עם השינה שלהם. מה שאנחנו מקוות שהורים יקחו מהסדרה הזאת הוא (א) הבנה טובה יותר על המגוון הרחב של התנהגויות המרכיבות את "הנורמלי" כשזה מגיע לשינת ילדים ו- (ב) שאם ההתנהגות לא מהווה בעיה למשפחה, את יכולה להיות בטוחה שהילד לא סובל מההתנהגויות הנורמליות האלה. במקום לעשות מה שאומר מומחה כזה או אחר, תביני מה דרוש כדי לשמור על בטיחות התינוק שלך כשהוא ישן ותבני את סביבת השינה מסביב לזה… לאחר מכן תעשי מה שהכי טוב לילד שלך. תתני לילד שלך להיות המדריך שלך.

————————————————————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לחלק הראשון בסדרה, תלחצו כאן.

לחלק השני בסדרה תלחצו כאן.

השתתפו בכתיבת הסדרה:

טרייסי קאסלס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית
www.evolutionaryparenting.com

שרה אוקוול-סמית
babycalming.com

וונדי מידלמיס, אוניברסיטת צפון טקסס

ג'ון הופמן
uncommonjohn.wordpress.com

קת'לין קנדל-טאקט, אוניברסיטת טקסס טק
http://www.uppitysciencechick.com/sleep.html

הלן סטיבנס
Safe Sleep Space

ג'יימס מקנה, המעבדה להתנהגויות שינת אם-תינוק, אוניברסיטת נוטרה-דאם
www.cosleeping.nd.edu

דרסיה נרבאז

דרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.

דרסיה נרבאז

שינת תינוקות נורמלית: דפוסים משתנים

שינת תינוקות נורמלית: דפוסים משתנים

שינת תינוקות נורמלית כוללת עירנות ומשך משתנה

"הילדה שלי מתעוררת בשתיים לפנות בוקר לשעה-שעתיים!"

אחת מכותבות המאמר זוכרת בבירור את הפעם הראשונה שהבת שלה עשתה את זה. בערך בגיל 14 חודשים, היא התעוררה באמצע הלילה ולא נראה שהיא הייתה מוכנה או יכולה לחזור לישון במשך שעה עד שעתיים לא משנה איזה אסטרטגיות ניסו ההורים שלה. זה נמשך בקביעות כחודשיים. ואז באותה מהירות בה זה הופיע, זה הפסיק ולא קרה שוב מעל שנה.

ה"למה" לתופעה הזאת לא ממש ידוע – למרות שחוקרים ממשיכים לבחון את הגורמים הגופניים לשינה – אבל אנחנו יודעים שהתעוררויות לילה ממושכות כאלה קורות להרבה ילדים עד בערך גיל 3 (ווינראוב, בנדר, פרידמן, סוסמן, קנוק, ברדלי ואחרים, 2012). הרבה פעמים ההתעוררויות קצרות והילד נרגע במהרה. פעמים אחרות לוקח לו יותר זמן להרגע. בכל מקרה, ההתעוררויות האלה לא אומרות מיד שיש לילד שלך "בעיית" שינה. התעוררויות לילה מוגברות, צעקות ובכי שכיחים יותר בגיל שישה חודשים בערך, ושוב לקראת גיל שנתיים. התעוררויות אלה עלולות פשוט להיות אחת (ממספר רב) של התגשמויות של חרדת נטישה שחווה הילד. – שינוי נורמלי שמתרחש כשהתינוקות לומדים שהם מתקיימים בנפרד מהמטפלים שלהם (לסקירה ראו Middlemiss, 2004).

חלק טוענים שהתעוררויות לילה בילדות משקפות בעיות שינה, אבל הדיעות האלה מבוססות על קריטריונים שלא בהכרח משקפים את המציאות של שינת תינוקות. מספר מחקרים מצאו שהתעוררויות ליליות הן נפוצות יחסית בין גילאי 12 ל 24 חודשים (ריצ'מן, 1981; גודין-ג'ונס, בארנהם, גיילור ואנדרס, 2001; שר, 2000, ווינראוב ואחרים, 2013). כך, השקפות ההורה לגבי מה הן בעיות שינה עלולות להתעורר עקב חוסר התאמה בין ציפיות לשינה רצופה ודפוסי שינה של תינוק שנופלים בתחום הנורמלי, או על ידי ההשפעה שיש להתעוררויות לילה על איכות השינה והתפקוד במהלך היום (לוטסנהיסר, אהל/וויסא והופמן, 2012). אולם, למרות ששינויים בדפוסי השינה עלולים להיות לא נוחים ומתסכלים, הן התרחשויות נורמליות בהקשר של מערכת יחסים בריאה בין הורה לילד. כאשר רואים אותם כמצביעים על בעיה, במקום כדפוסי שינה משתנים ונורמליים, הורים יכולים לחוות לחץ ודאגה רבים יותר (מידלמיס, 2004). כמו שלמדנו מהורים רבים, ההבנה שהתעוררויות הלילה האלה הן דבר נורמלי יכולה להועיל רבות בהפיכתן למשהו נסבל יותר.

"הילד שלי לא הולך לישון לפני 22:00." להמשיך לקרוא שינת תינוקות נורמלית: דפוסים משתנים

דרסיה נרבאז

שינת תינוקות נורמלית: שיטות האכלה והתפתחות

שינת תינוקות נורמלית: שיטות האכלה והתפתחות

"הילד שלי מתעורר כל שעה"

בעיות שינה אצל תינוקות מהווים חלק מהדאגות השכיחות ביותר המדווחות על ידי הורים לילדים צעירים. תשאלו הורים חדשים ורובם יתלוננו על מחסור בשינה. הרבה מהם גם ידאגו שמה שהם חווים הוא לא "נורמלי" ויאמינו שלילד שלהם יש בעיה שצריך לתקן. אז הם בודקים בספרים, שואלים חברים ומשפחה או אפילו את הרופאים שלהם מה לעשות לגבי דפוסי השינה הבעייתיים של הילד. בנוסף על כל זה, הם מרגישים חרדה גדולה כלפי הילדים.

חלק ממגיפת החרדה של ההורים לגבי שינת ילדים הוא שאנחנו חיים בתרבות בה אומרים שוב ושוב להורים שהם צריכים לדאוג לגבי השינה של הילד שלהם, שיהיו השלכות הרות גורל אם הילד שלהם לא יישן מספיק. בעיה נוספת היא שרוב ההורים החדשים, להם ניסיון מועט ביותר עם ילדים קודם לכן, לא מודעים מה באמת "נורמלי" כשזה מגיע לשינת תינוקות.

מודעות לדפוסי שינה נורמליים יכולים להקל על הלחץ והחרדה שמרגישים ההורים, מה שיוביל לשמחה רבה יותר לכל המשפחה.

אז מה נורמלי? להמשיך לקרוא שינת תינוקות נורמלית: שיטות האכלה והתפתחות

דרסיה נרבאז

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

עשרה דברים על תינוקות שכולם צריכים לדעת

בורות לגבי תינוקות מערערת את החברה שלנו

שמתם לב לכל התינוקות הלחוצים? אולי לתינוק אחד מתוך שלושים שאני רואה יש עיניים בורקות, שזה עבורי סימן לשגשוג. מה קורה? אולי בורות לגבי תינוקות והצרכים שלהם. הנה עשרה דברים לדעת.

1. תינוקות הם יונקים חברתיים עם צרכים של יונקים חברתיים. יונקים חברתיים הגיחו לפני יותר מ – 30 מיליון שנים עם הורות אינטנסיבית (קן או גומחה התפתחותית). זה אחד מהדברים הרבים שהתפתחו מחוץ לגנים. הקן ההתפתחותי הזה נדרש בשביל התפתחות תקינה של היחיד. מנהגים של הורות אינטנסיבית לתינוקות כוללים שנים של הנקה כדי לפתח מערכות שכליות וגופניות, מגע כמעט תמידי ונוכחות גופנית של מטפלים, תגובתיות לצרכים שמונעת מצוקה, משחק חופשי רב גילאי, וחוויות רגועות בתקופת הלידה. לכל אחד מאלה יש השפעות משמעותיות על הבריאות הגופנית.

2. תינוקות נולדים "חצי אפויים" וצריכים רחם חיצוני. בני אדם נולדים מוקדם מידי בהשוואה לחיות אחרות: תשעה חודשים מוקדם מידי במונחים של ניידות ושמונה עשר חודשים מוקדם מידי במונחים של התפתחות העצמות ויכולות שיחור מזון. לתינוקות שנולדו לאחר תקופת הריון תקינה יש רבע מנפח המוח הבוגר ורובו גדל בחמש השנים הראשונות. לכן, הקן האנושי התפתח להיות אפילו יותר אינטנסיבי משל יונקים חברתיים אחרים בגלל ההתפתחות החסרה של הרך הנולד, ואורכו שלוש עד חמש שנים. בני האדם הוסיפו לרשימה של הטיפול המצופה גם כפר של תמיכה חיובית לאם ולתינוק. למעשה, התפתחות המוח האנושי ממשיכה עד לעשור השלישי לחיים, מה שמרמז שתמיכה חברתית וחונכות ממשיכה לפחות לאורך זמן זה.

3. אם המבוגרים מפשלים ב"אפייה" לאחר הלידה, בעיות ארוכות טווח עלולות להתפתח. לכל אחד ממנהגי הטיפול שמוזכרים למעלה יש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והחברתית של היחיד. למשל, גרימת מצוקה לתינוקות באופן שוטף או עָצים (על ידי אי סיפוק הצרכים שלהם) חותר תחת מערכות הוויסות העצמיות.   זהו דבר ידוע לכל בתרבויות אחרות וכך היה גם בעברנו. בספרדית, יש מושג לנערים ומבוגרים שמתנהגים בצורה לא נאותה: Malcriado, שמשמעותו שלא גודלו כהלכה.

4. תינוקות משגשגים מהבעת חיבה. כשתינוקות מקבלים אוכל והחלפת חיתולים ולא יותר, הם מתים. אם הם מקבלים תשומת לב חלקית הם נשארים בחיים, אך זה לא מספיק – הם לא יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם. אורי ברונפנברנר, שהדגיש את מערכות התמיכה המרובות המעודדות התפתחות מיטבית, אמר שתינוקות גדלים הכי טוב כשלפחות בן אדם אחד משוגע עליהם. אחרים העירו שילדים גדלים בצורה הטובה ביותר עם שלושה מטפלים עקביים ומביעי חיבה. למעשה, תינוקות מצפים ליותר מאמא ואבא לטיפול אוהב. תינוקות מוכנים לקהילה של מטפלים קרובים ומגיבים הכוללים את האמא בקרבת מקום.

5. חצי המוח הימני מתפתח במהירות בשלושת השנים הראשונות. חצי המוח הימני מתפתח בתגובה לחוויות חברתיות פנים-אל-פנים, עם הסתכלות ממושכת בעיניים. חצי המוח הימני שולט במערכות ויסות עצמי. אם תינוקות מונחים לפני מסכים, מתעלמים מהם או מבודדים אותם, הם מפספסים חוויות קריטיות.

6. תינוקות מצפים לשחק ולזוז. תינוקות מצפים להיות על הידיים או על גוף המטפל רוב הזמן. למגע עור-אל-עור יש השפעה מרגיעה. לאחר שלמד זאת, אחד הסטודנטים שלי שהיה במפגש משפחתי לקח תינוק בוכה והחזיק אותו במגע עם הצוואר שלו, וזה הרגיע אותו. תינוקות מצפים לחברות, לא לבידוד והפרעות. הם מצפים להיות במרכז חיי החברה של הקהילה. הם מוכנים לשחק מרגע הלידה. משחק הוא האמצעי העקרי ללמוד שליטה-עצמית ומיומנויות חברתיות. טיפול ידידותי – חברות, תגובתיות משותפת ומשחק עליז – בונה חוכמה חברתית ומעשית. תינוקות ומטפלים חווים מצבים משותפים, מה שבונה את יכולות הילד ל"ריקודים" בין אישיים שממלאים את חיי החברה.

7. לתינוקות יש מערכות אזהרה מובנות. אם הם לא מקבלים מה שהם צריכים, תינוקות יודיעו לכם. עדיף, כמו שיודעות רוב התרבויות מאז ימי קדם, להגיב להעוויות ולמחוות של תינוקות ולא לחכות עד שהם מתחילים לבכות. לתינוקות צעירים יש קושי להפסיק לבכות אחרי שהם מתחילים. העצה הטובה ביותר בנוגע לטיפול בתינוקות היא לעקוב ברגישות אחריהם, לא אחרי המומחים.

8. תינוקות נועלים את החוויות שלהם לכספות זכרון פרוצדורלי שיהיו בלתי נגישות אך גלויות לעין בהתנהגויות והלכי רוח עתידיים. תינוקות יכולים לעבור טראומה מהזנחת רשימת הצרכים שלמעלה. הם לא ישכחו. זה יערער את האמון שלהם באחרים, את הבריאות שלהם ואת הרווחה החברתית שלהם, ויוביל לסולם ערכים אנוכי שיכול לגרום הרבה נזק לעולם.

9. התרבות לא מוחקת את הצרכים המפותחים שיש לתינוקות. תינוקות לא יכולים לחזור בהם מהצרכים היונקיים שלהם. אולם, ישנן תרבויות שבהן המבוגרים מצדדים בהפרת הצרכים המפותחים של תינוקות כאילו הם לא חשובים ולמרות המחאות של התינוקות. הפרות יומיומיות כוללות את בידוד התינוק כמו שינה לבד, אימון שינה של "לתת לו לבכות עד שירדם", תחליפי חלב אם, או סרטים וכרטיסיות לתינוקות.* כשהפרות כאלה נעשות באופן קבוע, בזמנים קריטיים או בעצימות גבוהה, הן חותרות תחת ההתפתחות האופטימלית. הפרות אלה מתקדדות בגוף התינוק כשהתפתחות המערכות האופטימלית מתערערת (חיסונית, מעבירים בין-עצביים ומערכות אנדוקריניות כמו אוקסיטוצין). למרבה ההפתעה, יש פסיכולוגים התפתחותיים שחושבים שזה בסדר להפר את הצרכים האלה** כדי שהילד יתאים לחברה בה הוא חי.

הרציונליזציה של "תרבות לפני ביולוגיה" משקפת חוסר הבנה לא רק של הטבע האנושי אלא של התפתחות אופטימלית. זה קרה במעבדות עם חיות אחרות שהטבע שלהן לא הובן כראוי. למשל, הארי הארלו, שנודע בניסוי הקופים ו"אהבת אם", לא הבין בהתחלה שהוא מגדל קופים חריגים כשהוא בידד אותם בכלובים. באופן דומה, לפחות אחד משושלות העכברושים התוקפניים בהם משתמשים היום במעבדות נוצרו לראשונה כשמדענים בידדו צאצא לאחר הלידה, שוב בלי לתפוס את החריגות של הבידוד. שימו לב איך ההנחות התרבותיות של המדענים יצרו את החיות החריגות. זה משנה איזה הנחות תרבותיות יש לנו.

אולי נקודת המבט של תרבות-לפני-בילוגיה עושה את אותו הדבר עם בני אדם. על ידי חוסר הבנה של תינוקות והצרכים שלהם, אנחנו יוצרים אנשים חריגים למין שלנו. אנחנו יכולים לדעת שזה המקרה רק לאור הידע על בני אדם שהתפתחו בתנאים הדומים לקן ההתפתחותי שתואר בסעיף 1: בדרך כלל, בשבטי ציידים-לקטים קטנים. הם הרבה יותר חכמים, חדי תפיסה ומוסריים מאשר אנחנו בני האדם בארצות הברית של היום.

לכן הנקודה האחרונה:

10. חוויות שמפרות את ההתפתחות בקביעות מערערות את טבע האדם. כאשר מתרחש גידול ילדים חריג-מין, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אנשים שבריאותם וחברתיותם עומדת בסכנה. (דבר שאנחנו יכולים לראות בכל רחבי ארצות הברית בימינו עם מגפות של דכאון, חרדה, ושיעורים גבוהים של התאבדות ושימוש בסמים***). יצורים כאלה שגודלו לא כהלכה יכולים להצליח במבחני ההשגיות וה – IQ אבל הם עלולים להיות זוחלים מסוכנים שעולמם סובב סביב עצמם. הרבה זוחלים חכמים (נחשים בחליפות) בוול סטריט ובמקומות אחרים מובילים את המדינה לאבדון.

מה לעשות?

(1) תיידעו אחרים על הצרכים של תינוקות

(2) תהיו מודעים לצרכים של תינוקות מסביבכם ותנהגו ברגישות כלפי התינוקות שאתם פוגשים.

(3) תעודדו הורים להיות רגישים לצרכים של התינוקות שלהם. זה גם יצריך הרבה יותר מוסדות ותמיכה סוציאלית למשפחות עם ילדים, ויכלול חופשת לידה ארוכה הרבה יותר אשר מדינות מפותחות אחרות מספקות. זהו קרב מפרך כרגע אבל העלאת המודעות הוא השלב הראשון.

(4) תקראו ותלמדו מספרים שמסבירים את העקרונות האבולוציוניים של הטיפול בילדים כמו:

The Science of Parenting

Attached at the Heart

The Attachment Parenting Book

The Other Baby Book

Peaceful Parent, Happy Kids

Sleeping with Your Baby

The Science of Mother-Baby Sleep

* שימו לב שהפרות (כמו פורמולה ובידוד) הן לפעמים הכרחיות במצבי חירום של חיים ומוות. כמו כן בדרך מסויימת, התרבות בארה"ב גורמת להורים להפרות כאלה בגלל שאין חופשת לידה ארוכה או תמיכה קהילתית כדי לעזור בסיפוק כל הצרכים המגוונים של התינוק.

** כמובן שהם לא חושבים שאלה הפרות כי הם לא לוקחים את הצרכים היונקיים ברצינות.

*** בארצות הברית, לכל האנשים מתחת לגיל 50 יש מספר חסרונות בריאותיים בהשוואה לאזרחים ב 16 מדינות מפותחות אחרות (מועצת המחקר הלאומית, 2013).

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

 ————————————————

דרסיה נרבאזדרסיה נרבאז היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטר דאם. המחקר שלה בוחן שאלות בנוגע לההכרה מוסרית, התפתחות המוסר וחינוך למוסר. היא כתבה עשרות מאמרי מחקר ופרקים. היא המחברת והעורכת של ארבעה ספרים נושאי פרסים. היא העורכת של הירחון ללימודי חינוך. הספר האחרון שלה עוסק באבולוציה, חוויות מוקדמות והתפתחות.