תגית: הורות

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים: שיעור שלישי – מגע

לחנך את המומחים: שיעור שלישי – מגע

"מגע עוצמתי פי עשרה מקשר מילולי או רגשי, והוא משפיע ממש כמעט על כל דבר שאנחנו עושים. אין חוש אחר שיכול לעורר אותך כמו המגע… אנחנו שוכחים שמגע הוא לא רק בסיסי למין שלנו, אלא גם המפתח אליו."
דר. טיפאני פילד

מגע אם תינוק

תדמיינו את הילד שלכם משחק בשמחה על הרצפה, כשמישהו מפיל ספר שפוגע לו בראש, והוא מתחיל לבכות מכאב. מה תעשו? או תדמיינו שהילד שלכם משחק בסלון, ואתם יוצאים לרגע כדי להביא משהו. במהלך ההיעדרות שלכם, קול התרסקות חזק מגיע ממקום אחר, אבל הוא חזק מספיק להבהיל את הילד שלכם, והוא מתחיל לבכות. מה תעשו? מה תעשו אם הילד שלכם יושב עליכם בזמן שהוא מקבל חיסון, והוא בוכה כשהמחט מוחדרת לו לתוך הרגל. מה תעשו אם יום אחרי החיסון, הילד שלכם הולך שוב לרופא, והוא נהיה מבועת ברגע שהוא רואה את החדר או את הרופא? רובם הגדול של האנשים יענו על שאלות אלה, שהם ירימו את הילד שלהם ויחזיקו אותו כדי להרגיע ולנחם, בגלל שזאת התגובה האינסטינקטיבית. אתם רואים, מגע הוא הדרך העיקרית שלנו לספק עידוד וחיזוק, לא רק לאלה שאינם מילוליים, אלא לכולם. ובגלל שמגע הוא צורת תקשורת קדמונית בהחלט, התפתחנו כך שאנחנו מצפים למגע, ולהרבה ממנו. לצערי, נראה שהגענו לנקודה, בה החברה מתייגת כל מגע כמשהו שעלול להיות שלילי, ולכן כדאי להימנע ממנו, בגלל ההשלכות האמיתיות מאוד והנוראיות שקיימות למגע לא רצוי. אבל אפילו החוויות הלא רצויות האלה באות להבליט את ההשפעה האמיתית מאוד שיש למגע על איכות החיים שלנו (well being).  בזמן שלמגע הלא רצוי יש את הכוח להטיל מום ברווחתו של היחיד, למגע רצוי (ונדרש) יש את הכוח לרפא.

בשיעור השני, דיברנו על הצרכים החברתיים, הפסיכולוגיים והרגשיים של תינוקות, ואיך הם חשובים לשגשוגו של תינוק, בדיוק כמו הצרכים הגופניים שלו. ומה שהופך את הצרכים האלה לכל כך חשובים, הוא המגע. זאת הנחמה שאנחנו מספקים לילדים ולתינוקות שלנו, והיא אינה קוגניטיבית, ראייתית, או אפילו קולית, למרות שגם לכל אלה יש תפקיד, אלא מישושית. בשיעור זה, אני מקווה לתאר אין ספור דרכים, בהן מגע משפיע על חיינו, ומדוע כל עצה שמעודדת הפחתה במגע אינה משרתת את הילדים שלנו.

מגע כתקשורת

האם מישהו זוכר את השיר More Than Words של Extreme משנות התשעים? הנה המילים כדי לרענן לכם את הזכרון:

Saying I love you

Is not the words I want to hear from you

It’s not that I want you

Not to say, but if you only knew

How easy it would be to show me how you feel

More than words is all you have to do to make it real

Then you wouldn’t have to say that you love me

Cos I’d already know

What would you do if my heart was torn in two

More than words to show you feel

That your love for me is real

What would you say if I took those words away

Then you couldn’t make things new

Just by saying I love you

More than words

Now I’ve tried to talk to you and make you understand

All you have to do is close your eyes

And just reach out your hands and touch me

Hold me close don’t ever let me go

More than words is all I ever needed you to show

Then you wouldn’t have to say that you love me

Cos I’d already know

What would you do if my heart was torn in two

More than words to show you feel

That your love for me is real

What would you say if I took those words away

Then you couldn’t make things new

Just by saying I love you

More than words

מגע אוהב

למען האמת, כשהשיר הזה יצא, אני זוכרת שדי נגעלתי ממנו. "אל תגידי לי שאת אוהבת אותי, תראי לי", זאת הייתה קלישאה נפוצה כל כך, שאנחנו הבנות הוזהרנו מפניה בבית ספר. ועדיין, הנה אני, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, מגלה איזה רגש יפה ומדוייק עומד בבסיס השיר (אפילו אם זה לא נעשה בכוונת תחילה). אני רוצה להתמקד כרגע בשתי שורות: "All you have to do is close your eyes/And just reach out your hands and touch me" ("כל מה שאת צריכה לעשות הוא לעצום את עינייך ורק להושיט את ידייך ולגעת בי). במובן אמיתי מאוד, זה בדיוק מה שהילדים שלנו מצפים לו כדי להראות להם אהבה, ובזמן שאנחנו עושים כן ברמה מסויימת עם הילדים שלנו, מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתמשתם במודע במגע כאמצעי תקשורת עם מבוגר? אנחנו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים אותם, ועדיין, לעיתים קרובות מדי אנחנו לא מראים להם, למרות שיהיה זה דרך המגע שנרגיש לרוב אהובים באמת, כי המילים מספיקות רק לעיתים נדירות. במגע אחד אנחנו יכולים לתקשר מגוון רגשות – אהבה, כעס, אדישות, קנאה, פחד – ובגלל טבעו של חוש המישוש, אנחנו מסוגלים לקלוט הבדלים דקים ועדינים שהמילים פשוט לא יכולות להעביר. אנחנו כל כך ממוקדים במילים כאמצעי להביע את עצמנו, ששכחנו כבר מזמן שמגע הוא לא רק צורת התקשורת העתיקה ביותר (והראשונה להתפתח ברחם), אלא גם המקיפה ביותר בשל היותנו בני אדם[1][2]. העור שלנו מכסה את כל גופנו, ובכל סנטימטר רבוע קיימים עצבים שיכולים להעביר מידע למוח, מה שאומר שבאמצעות מגע אנחנו יכולים לקבל יותר מידע מאשר באמצעות כל חוש אחר.

עכשיו בואו נחשוב על זה מנקודת מבט של תינוק. כשנולד, תינוק יכול לראות רק בקושי, והוא אינו מבין שפה, אבל הוא יכול להריח ולבטח להרגיש. לכן, כשאתם מספרים לתינוק שאתם אוהבים אותו, זה לא מעביר לו מידע רב. אם תבלו שעות מדי יום, כשאתם מדברים עם ילדכם ומתוודים באהבתכם כלפיו, אבל נמנעים ממגע, התינוק שלכם יגדל פגוע כמעט באותה מידה כמו אלה שקראתם עליהם בשיעור השני. אכן, קונראד לורנץ, פסיכולוג ואתולוג נודע, העלה השערה שבנוסף למאפיינים גופניים אחרים שהופכים תינוקות לכל כך חמודים, שאנחנו המבוגרים רוצים לטפל בהם ולוודא שהם שורדים, עורם הרך והמשיי של תינוקות גורם להגברת המגע בו.

למה תינוק זקוק לזה? אחת הסיבות העיקריות היא שנגיעה בתינוקות עוזרת לווסת אותם מבחינה פיזיולוגית. כלומר, מגע עוזר לשלוט במצבי עוררות (לרבות דריכות, נמנום, קצב לב, חום גוף)[4][5], ויכול גם לעזור להרגיע אותם על ידי  הפחתת קורטיזול ובטא-אנדורפינים, הורמונים שמקושרים עם תגובות לחץ[6]. שווה לציין שבזמן שאנחנו בדרך כלל משלבים בין מגע לחושים אחרים כדי להרגיע תינוקות, מחקרים הראו שמגע לבדו יכול להיות יעיל להרגעת תינוק[7], בזמן שדיבור, לבדו, אינו יכול לעשות כן. אבל ההשפעה התקשורתית של מגע נפרשת אל מעבר לזו הגופנית. מ'תיו הרטנסטיין מברקלי מסביר שמגע יכול להעביר שפע של מידע רגשי, לרבות רגשות חיוביים, רגשות שליליים ורגשות מובדלים[8]. ולא מדובר רק במעשים קיצוניים. למשל, כשבדקו תגובות של תינוקות לרגשות שליליים, סוג המגע שהשתמשו בו היה פשוט סטטי, רחוק מלהיות נוקשה או אכזרי[9]. יתר על כן, מחקרים אחרים הראו שאמהות מדוכאות שתקשרו בדרכים שונות עם התינוקות שלהן, העבירו מידע לגבי המצב השלילי שלהן, וכך גרמו גם לתינוקות לחוות את הרגשות השליליים[10].

בקצרה, למבוגרים ובמיוחד לתינוקות, מגע הוא אחד החושים החשובים ביותר, והוא מאפשר לא רק להעביר מצבים גופניים, אלא גם להעביר מצבים רגשיים. למען תינוקות שנעדרים צורות מתקדמות יותר של אמצעי תקשורת, כמו דיבור, יהיה זה חיוני שנבין איך המגע שלנו, או העדר מגע, מעביר להם מידע חשוב על בסיס קבוע.

מגע מציל חיים ועולה בחיים

אני מרגישה שכבר דיברנו על כך שמגע יכול לעלות בחיים בשיעור השני, ובכל זאת אסכם זאת בקצרה גם פה. ההבנה העיקרית שלנו לגבי ההשלכות של חסך במגע על תינוקות נובעת מתצפיות (ואז מהתערבויות) במצוקתם של ילדים בבתי יתומים ובטיפול מוסדי, שם עד לאחרונה, סיפקו את הצרכים הגופניים הבסיסיים, אך לא את הצרכים הרגשיים והפסיכולוגיים (שבעיקר מבוססים על מגע). ההשפעה על תינוקות הייתה קטסטרופלית, עם שיעורי תמותת תינוקות של בערך 90% ובעיות התנהגותיות וחברתיות חמורות לאלה שהצליחו לשרוד[11][12]. גם מאוחר יותר, מבוגרים שגדלו במוסדות האלה סבלו מהשלכות מזיקות שכוללות מחלות כרוניות והפרעות פסיכולוגיות[13]. אולם, כשהמצב עגום כל כך, בדרך כלל קיימת גם מחצית הכוס המלאה, ובמקרה זה גילו שגם ההפך הוא נכון: סיפוק מגע לאלה הנמצאים בסיכון יכול לשפר את התוצאות בצורה דרמטית.

טיפול קנגורו

הרבה מאיתנו מכירים סיפורים על פגים שלא נתנו להם סיכוי לשרוד, ואז הניחו אותם בזרועות אימם, והם התעוררו לחיים[14]. לאלה מאיתנו שמבינים את החשיבות שבמגע, מקרים אלה מדגישים את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, אבל ספקן יראה במקרים אלה רק מקרים חריגים או אפילו ניסים. למזלם של אלה מאיתנו שמאמינים, מחקרים הצליחו לבחון בצורה נסיונית את השלכות המגע על פגים ועל תינוקות שנולדו במשקל נמוך על ידי חלוקה רנדומלית של תינוקות לאלה שקיבלו טיפול רגיל בבתי חולים ולאחרים שקיבלו טיפול במגע עור לעור (נקרא גם טיפול קנגרו). נמצא שתינוקות שקיבלו טיפול במגע עור לעור נדבקו בפחות זיהומים[15], כאבם בהליכים מסויימים פחת[16], הצליחו יותר לינוק בלעדית (וכולנו יודעים שלכך יש יתרונות בריאותיים נוספים)[17], עלו יותר במשקל[17], הסטטוס הניורו-התנהגותי שלהם היה בוגר יותר[18], והם שהו פחות זמן בבית חולים[15][17]. האם אני באמת צריכה להגיד משהו נוסף לגבי ההשפעות המרפאות המקיפות והעוצמתיות של מגע?

מגע בונה קשר

חלק מכם, המומחים, לפחות מדברים על כך שחשוב לחבק את הילדים שלכם ולנשק אותם, כשהם לא במצוקה. למרות שאי אפשר לראות בכך תחליף להיענות למצוקה (ועל כך ארחיב עוד מעט), אתם לפחות מבינים את כוח המגע לכונן קשר ולעודד מערכות יחסים אוהבות. אבל עדיין, חלק מכם מעודדים לוחות זמנים כל כך נוקשים, שאני יכולה רק להניח שאתם לא ממש מבינים את הצורך הגורף של הורים ושל תינוקות לגעת אחד בשני באופן קבוע וספונטני, אם הם רוצים לבנות מערכת יחסים בריאה.

אמפתיה

כמו שהוזכר לפני כן, ברמה פסיכולוגית בסיסית, מגע מפחית תגובות לחץ בתינוקות [6][19], והוא גם משפיע על הדרכים, בהן אנחנו בעצמנו מתנהגים ונוהגים אחד כלפי השני. לדוגמא, ילדים שהוריהם הראו היענות גבוהה יותר למצוקה, היו אמפתיים יותר[20] ומסוגרים פחות מאחרים[21]. מגע גם קובע את הרווחה הרגשית שלנו:  ככל שיש יותר מגע חיובי, כך גם סיפוק, שמחה ואיכות חיים כללית (well being) גבוהים יותר[2][22]. לפי מחקרים ניסיוניים, למגע יש השפעה רבה על איך אנחנו תופסים אחרים ועל האינטראקציות שלנו איתם, אפילו על האינטראקציות הכי פשוטות. במחקר אחד, החזירו כרטיסי ספריה למשתתפים, תוך כדי שנגעו נגיעה קלה בחצי מהם (יד נגעה ביד בזמן החזרת הכרטיס), והחצי השני לא קיבלו מגע. משתתפים שנגעו בהם דיווחו על דעות חיוביות יותר על הספרייה, מאשר אלה שלא נגעו בהם, למרות שהמשתתפים שנגעו בהם כלל לא זכרו את המגע[23]. במחקר אחר, נמצא שמגע של אחות במטופל יום לפני ניתוח הוריד את רמת הלחץ אצל המטופל, וזה נמדד על ידי קצב פעימות הלב ועל ידי לחץ הדם, וגם סובייקטיבית בידי המטופל[24].

בהקשר של בניית קשרים ומערכות יחסים, אנחנו מכירים את השפעת המגע עור לעור שמשחרר אוקסיטוצין, הורמון "האהבה", אשר עוזר בבניית קשרים ורגשות של חיבה[25]. זו הסיבה לכך שתינוקות מונחים על גופה של אמם מיד לאחר הלידה (במידת האפשר), ושמגע עור לעור כל כך יעיל להרגעת תינוקות. במערכות יחסים בין מבוגרים, תקפה אותה ההנחה, כשזוגות שמספרים על רמות גבוהות יותר של מגע – כמו החזקת ידיים, נשיקות, חיבוקים – מעידים גם על רמת שביעות רצון גבוהה יותר מהקשר[26]. כמובן, יכול להיות שאנשים במערכות יחסים חיוביות יותר, פשוט נוטים יותר לגעת אחד בשניה, אבל המחקרים מראים כי קיים קשר סיבתי בין רמת האוקסיטוצין בגוף לבין תדירות המגע. למשל, נשים שדווחו שקיבלו יותר מגע גופני מבני הזוג שלהם בעבר, הראו גם רמות גבוהות יותר של אוקסיטוצין ולחץ דם נמוך יותר (אינדיקטור ללחץ נפשי), מאשר נשים שדיווחו על פחות מגע גופני[27].

בין אם זה בשל תפקיד האוקסיטוצין או דרך מכניזם אחר, מגע חיובי משפיע עלינו לטובה. ותינוקות הם לא שונים מאיתנו. ניתן לטעון אפילו שלמגע יש השפעה עוד יותר חשובה עבורם. למעשה, תינוקות מחפשים מגע בבניית קשר. דר. טיפאני פילד, אחת מהחוקרות המובילות בתחום המגע, מצאה שתינוקות שזכו למגע (ולא רק לפנים של אמם ולקולה), חייכו יותר, הפיקו יותר צלילים ובכו פחות[28]. בנוסף, למגע בינקות יש השלכות ארוכות טווח, כשלתינוקות שקיבלו מעט מגע, יהיו לרוב בעיות לקבל מגע כמבוגרים ולנהל מערכות יחסים משמעותיות[1]. מגע עוזר לנו ליצור מערכות יחסים ארוכות ואוהבות, אבל גם כמות קטנה ביותר של מגע יכולה להשאיר אותנו רגועים ושמחים יותר.

תוקפנות ומגע

בשיעור השני למדנו על הקופים של הארי הארלו. מה שלא התייחסנו אליו במלואו  הוא שגורים אלה שהיו בעלי חסכים גדולים במגע, גם אחרי שמצאו תחליף מסוים באם "המנחמת" מבד, היו תוקפניים מאוד ולא חברתיים. במקרים מסויימים, טיפול בקוף צעיר יותר הצליח להרגיע אותם ולעזור להם להיות חברתיים עד רמה מסויימת, אבל בגדול, הם נשארו מנודים[29]. ברור שרמה כזאת של מחסור במגע  אינה נורמלית בחברה שלנו ולא מעודדת בידי אף אחד. המחקר מראה שקיים קשר ישיר בין תוקפנות לבין תדירות של מגע חיובי. בסדרה של מחקרים חוצי תרבויות דר. פילד בדקה את כמויות המגע והתוקפנות בילדים בגן ובמתבגרים בארה"ב ובצרפת. בכל המקרים, בצרפת, היא מצאה יותר מגע חיובי בכל הגילאים ובהתאם, תוקפנות ונטיות תוקפניות פחותות יותר[30][31][32]. באופן מעניין, היא גם מצאה שמתבגרים שחווים פחות מגע, משתמשים ביותר התנהגויות של גירוי עצמי, כמו אלכוהול וסמים, והיא משערת שזאת תגובתם למחסור במגע. מדוע? ובכן, מגע מגרה את "העצמי" (self) ומגביר את האוקסיטוצין, סם טבעי, אם תרצו, ולכן מחסור במגע יגרום לאנשים לנסות למצוא את אותה תחושה בדיוק של איכות החיים (well being) שהמגע מעורר. כמו בכל הסוגים של טיפול עצמי, זה יעיל רק לעיתים רחוקות ולרוב מזיק.

ילדים חיילים

אפילו בלי מחקר, אנחנו יכולים להסתכל על ההיסטוריה כדי להתבונן  בהשלכות המגע על תוקפנות. בדיקה אנתרופולוגית של 49 תרבויות בשנות השבעים, שבמהלכה יצרו הפרדה בין תרבויות עם הרבה מגע ולבין אלה שהציעו מגע מינימלי, הראתה התנהגויות שונות לגמרי של מבוגרים[33]. בתרבויות שבהן הרעיפו על תינוקות מגע וחיבה, התנהגויות מבוגרים נפוצות כללו מעט תצוגות משוויצות של עושר, מעט גניבות, מעט פעילות דתית, ורמות זניחה של הרג, עינוי והשחתה. בתרבויות בהן כאב או אדישות הם מצב צבירה נורמלי של תינוקות, יכולנו לראות עבדות, פוליגמיה, מעמד נחות של נשים ואלים דתיים תוקפניים. כל אלה בנוסף לרמות שונות של תוקפנות ואלימות בחברה. אם נלך אחורה בזמן, נראה שכבר די מזמן  תרבויות היו לכל הפחות מודעות להשפעת המגע על תוקפנות. בזמנים של ספרטה (ואולי גם יותר מוקדם), תרבויות רוויות מלחמות היו מוציאות את הילדים מבית הוריהם כבר בגיל צעיר (בספרטה היה זה בגיל 7) כדי לאמן אותם להיות לוחמים. ראוי לציין שהאימונים לא היו מסוג האימונים שכוללים חיבוקים וכירבולים, אלא היו נוקשים ואכזריים[34]. אפילו היום אנחנו רואים התנהגויות דומות בהתפתחותם של ילדים חיילים באיזורי קרב. ילדים נלקחים מביתם לבסיסים, שבהם לא דואגים להם וכמעט ולא נוגעים בהם, כדי ליצור רוצחים קרי לב (כמו שאפשר ללמוד, למשל, מאין ספור סיפורים על ילדים חיילים במדינות באפריקה, כמו קונגו). בזמן שקיימים הרבה גורמים שמשפיעים על חומרת התנהגויות תוקפניות ולא חברתיות בילדים ובמבוגרים, יש ספק קטן מאוד לגבי כך שלחוסר במגע יש תפקיד חשוב בכך.

(שווה להוסיף כאן שקיים קשר גם בין מגע שלילי לבין בעיות התנהגותיות, כפי שהיינו יכולים לצפות. במחקר אחד נמצא שמגע אכזרי בינקות נקשר גם לבעיות התנהגות ווגם לבעיות רגשיות מאוחר יותר [35]. חשוב לזכור זאת, מכיוון שמגע שלא מנחם או מציע טוב לב, יכול לגרום נזק מתמשך. אמא שאוחזת את הילד שלה בחוזקה אינה עוזרת לו בכך, ובשום אופן אין להניח כי המחקר המוזכר לעיל על מגע מתייחס גם לסוג זה של מגע שלילי.)

איך זה נכנס לעצות של "המומחים"?

כסא תינוקות

כפי שהזכרתי בהתחלה, חלק מכם מבינים את חשיבות המגע ומעודדים משחקי מגע במהלך היום. אחרים, לא כל כך. עכשיו אני מקווה שאצליח להבהיר ששתי ההשקפות עושות שירות דוב לילדים. דבר ראשון, קיימת סיבה הגיונית לכך שתינוקות רכים פשוט אינם מבינים את הגבולות בין יום ללילה. כשאתה ישן 18-20 שעות ביממה (כמו שרוב התינוקות הרכים עושים), שינה היא שינה. יותר מכך, אם אתם אומרים להורים לא לחבק את הילד שלהם כשהוא במצוקה בזמן שינה, אתם בעצם מתכוונים לזמן שהוא ארוך יותר מאשר זמן הערות שלו. כלומר, אתם מתעלמים מצרכי ילדכם במשך יותר מחצי מהזמן. אז בואו נהיה כנים – המגע לא מפלה, וילדים זקוקים לו בכל שעות היממה. כדי להרחיב על נקודה זו, תנו לי לשאול אתכם שאלה… כמה זמן כדאי לגעת כדי שיהיה בכך מספיק? כמה צריכים אמא או אבא לגעת בתינוק שלהם במהלך היום כדי "לפצות" על חוסר המגע בלילה או במהלך השינה? כי בחברות המערביות נוגעים בתינוקות הצעירים ביותר בערך ב-12-20% מהזמן, ובתינוקות גדולים יותר (עדיין מתחת לשנה) – פחות מ-10% מהזמן[36]. אתם באמת חושבים שזה מספיק? לי נראה  שאנחנו מתקרבים לכיוון האיזור הקיצוני עליו דיברנו בשיעור השני, ואני לא אופתע לגלות שזה אחד הגורמים לעלייה המתמדת ברמות תוקפנות של ילדים ובבעיות פסיכולוגיות[44].

דבר שני, חלק מכם יטענו  שאתם מעודדים שהייה בחדר ליד התינוק שלכם, בזמן שהוא בוכה, כדי להרגיע אותו, בתנאי שלא נוגעים בו. אני מקווה ששיעור זה הבהיר מספיק ברור שהדבר רחוק מלהיות אידיאלי מבחינת התינוק. יתר על כן, כמו שהזכרנו  בשיעור השני בתיאור ניסוי "פנים אל פנים ללא הבעה", תינוקות שרואים את ההורה שלהם, אבל לא מקבלים ממנו תגובה, הראו עליה ברמות הלחץ. אז הרעיון הזה של הרגעה על ידי המצאות ליד התינוק, הוא מגוחך למדי ונוגד את מה שאנחנו יודעים על תגובות של תינוקות למצבים כאלה.

דבר שלישי, המחקרים הראו שהתקשרות תלויה בעקביות. ולכן, עקביות במגע ובתגובה לצרכי התינוק  היא קריטית לבניית התקשרות בטוחה עם התינוק שלכם[37]. כישלון במתן תמיכה, בעיקר במגע, בזמן שעות הלילה המלחיצות פשוט מוסיף לבלבול התינוק. אמא נמצאת שם בזמנים מסויימים, אבל לא באחרים – מה אני צריך לעשות? אכן, תינוקות חכמים, ועדיין, אתם מבקשים מהם לנסות להבין משהו שהם פשוט לא מסוגלים להבין. באותו קו, חלק מההשלכות הפסיכולוגיות הנוראיות ביותר על ילדים שהתעללו בהם, קרו במקרים בהם ההתעללות לא הייתה עקבית – לא לדעת למה לצפות הוביל את הילד לתפקד במצב של ערנות גבוהה כל הזמן, דבר המזיק במספר מישורים[38]. בנוסף, קיים מחקר נוסף המצביע על כך שלתינוקות יש זכרון עורי למגע עם המטפלים בהם, וכך הם מבחינים בפועל במרווחים בלילה וזוכרים אותם למשך זמן רב[39][40][41].

לשחק עם אמא

לבסוף, מתחילים להופיע מחקרים שמצביעים על כך שלחיבוקים ולנשיקות שאנחנו מספקים במהלך היום, יש השפעה קטנה על תפיסת הביטחון של הילדים שלנו, או על היכולת שלנו לגרום להם להרגיש בטוחים. בזמן שאין ספק שלמנהגים מסויימים יש השלכות כוללות על הילדים שלנו (כמו התעללות), קשה מאוד לחוקרים להראות השלכות כוללות לרוב המנהגים. אחרי הכל, אנחנו חושבים על הורות כיחידה אחת, ולכל חלק בה תהיה השפעה מהותית. אבל מה שהציעו החוקרים ג'ואן גרוסק ומעיין דוידוב, הוא שאנחנו טועים בחשיבה על הורות כיחידה אחת[42]. אחרי שבודקים מגוון רחב של מחקרים על הורות, נראה שבקשרים החברתיים של הילדים שלנו מעורבים תחומים שונים, וכך בעיות בתחום אחד משפיעות על התוצאות המקושרות עם אותו תחום, אבל לא על תחומים אחרים.  בנוגע למגע, משחק וחיבוקים במהלך היום יהיו שייכים לתחום ה"הדדיות", בו הורה וילד מקיימים אינטראקציה כשווים בצורה נעימה וחיובית, דבר השונה מתחום ה"הגנה". שבו ילדים מצפים מאיתנו לדאוג להם ולהגיב אליהם כשהם במצוקה. ראיות מסויימות להבחנה זו מגיעות ממחקר שהראה שהיענות למצוקה של בני  שישה חודשים ניבאה פחות בעיות התנהגות ורווחה חברתית גדולה יותר מאוחר יותר, אבל לרגישות ולחמימות בהעדר מצוקה (כלומר, לשחק ולהתחבק עם הילד שלכם, כשהוא לא במצוקה), לא היו כוחות חיזוי דומים[43]. אז בזמן שהעדר נחמה מישושית בזמן שינה, שאתם מקדמים, יכול לא לגרום לבעיות נרחבות אצל ילדים, תהיה לכך בהחלט השפעה על מספר תחומים חשובים מאוד של תפקוד חברתי ורגשי.

לסיכום, המגע הוא עוצמתי לאין שיעור, ויכול לרפא או להזיק. אבל באותה מידה גם חשוב להבין שסוגי מגע שונים שמשפיעים על הילדים שלנו, אפילו מגע חיובי, הם בלתי ניתנים להחלפה. חיבוק שמגיע להרגיע ילד במצוקה שונה איכותית מחיבוק שמתרחש במהלך משחק עם הילד שלכם במהלך היום. הילדים שלנו זקוקים לכל סוגי המגע בשפע, אם אנחנו רוצים שהם ישגשגו. ואני יודעת, אתם הולכים להגיד לי שאם נעשה כך יותר מידי, הם לעולם לא ילמדו להרגיע את עצמם ולעזור לעצמם… אז, תנחשו מה מתוכנן לנו בשיעור הרביעי? נכון, הרגעה עצמית.

——————————————————————————

בשביל לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן

עוד בסדרת "לחנך את המומחים":

שיעור ראשון: בכי

שיעור שני: צרכים

שיעור רביעי: להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

——————————————————————————

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

[1] Montague A. Touching: The Human Significance of the Skin (1971). New York: Columbia University Press.

[2] Field T. Touch (2001). Cambridge, MA: MIT Press.

[3] Lorenz C. Die angeborenen Formen möglicher Erfahrung. Zeitschrift für Tierpsychologie (1943); 5, 233–409.

[4] Brazelton TB. Touch as a touchstone: Summary of the roundtable. In K.E. Barnard & T.B. Brazelton (Eds.), Touch: The Foundation of Experience (1990).  Madison, WI: International Universities Press.

[5] Montague A. Touching: The Human Significance of the Skin, 3rd Edition (1986). New York: Harper & Row.

[6] Mooncey S, Giannakoulopoulos X, Glover V, Acolet D, & Modi N. The effect of mother-infant skin-to-skin contact on plasma cortisol and β-endorphin concentrations in preterm newborns.  Infant Behavior and Development (1997); 20: 553-557.

[7] Korner AF & Thoman EB. The relative efficiency of contact and vestibular-proprioceptive stimulation in soothing neonates. Child Development (1972); 43: 443-453.

[8] Hertenstein MJ.  Touch: Its communicative functions in infancy.  Human Development (2002); 45: 70-94.

[9] Brosseau L & Decarie T. Comparative reinforcing effects of eight stimulations on the smiling responses of infants. Journal of Child Psychology and Psychiatry (1968); 9: 51-60.

[10] Stepakoff S, Beebe B, & Jaffe J. Mother-infant tactile communication at four months: Infant gender, maternal ethnicity, and maternal depression. Poster presented at the International Conference on Infant Studies, Brighton, England (2000).

[11] Provence S & Lipton RC.  Infants in Institutions (1962).  Oxford, England: International Universities Press.

[12] Spitz RA & Wolf KM. Anaclitic depression: An inquiry into the genesis of psychiatric conditions in early childhood. Psychoanalytic Study of the Child (1946); 2: 313-342.

[13] Sigal JJ, Perry JC, Rossignol M, & Ouimet MC. Unwanted infants: Psychological and physical consequences of inadequate orphanage care 50 years later. American Journal of Orthopsychiatry (2003); 73: 3-12.

[15] Charpak N, Ruiz-Pelaez JG, Figueroa de C Z, & Charpak Y. Kangaroo mother versus traditional care for newborn infants ≤ 2000 grams: A randomized, controlled trial. Pediatrics (1997); 100: 682-688.

[16] Johnston CC, Stevens B, Pinelli J, Gibbins S, Filion F, Jack A, Steele S, Boyer K, & Veilleux A. Kangaroo care is effective in diminishing pain response in preterm neonates. Archives of Pediatrics and Adolescent Medicine (2003); 157: 1084-1088.

[17] Ramanathan K, Paul VK, Deorari AK, Taneja U, & George G. Kangaroo mother care in very low birth weight infants. Indian Journal of Pediatrics (2001); 68: 1019-1023.

[18] Feldman R & Eidelman AI. Skin-to-skin contact (kangaroo care) accelerates autonomic and neurobehavioural maturation in preterm infants. Developmental Medicine and Child Neurology (2003); 45: 274-281.

[19] Feldman R, Singer M, & Zagoory O. Touch attenuates infants’ physiological reactivity to stress. Developmental Science (2010); 13: 271-278.

[20] Davidov M & Grusec JE. Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes.  Child Development (2006); 77: 44-58.

[21] Eisenberg N, Wentzel M, & Harris JD.  The role of emotionality and regulation in empathy-related responding. School Psychology Review (1998); 27: 506-521.

[22] Spence C.  The ICI report on the secret of the senses (2002). London: The Communication Group.

[23] Fischer JD, Rytting M, & Heslin R. Hands touching hands: affective and evaluative effects of interpersonal touch.  Sociometry (1976); 39: 416-421.

[24] Whitcher SJ & Fisher JD. Multidimensional reaction to therapeutic touch in a hospital setting.  Journal of Personality and Social Psychology (1979); 37: 87-96.

[25] Uvnas-Moberg K. The Oxytocin Factor: Tapping the Hormone of Calm, Love, and Healing. Da Capo Press: Cambridge, MA (2003).

[26] Gulledge AK, Gulledge MH, & Stahmann RF.  Romantic physical affection types and relationship satisfaction.  American Journal of Family Therapy (2003); 31: 233-242.

[27] Light K, Grewen K, & Amico J.  More frequent partner hugs and higher oxytocin levels are linked to lower blood pressure and heart rate in premenopausal women.  Biological Psychology (2005); 69: 5-21.

[28] Field T. Infants’ need for touch. Human Development (2002); 157: 1-4.

[29] Harlow HF & Zimmermann RR. Affectional responses in the infant monkey. Science (1959); 130: 421-432.

[30] Field T. American adolescents touch each other less and are more aggressive toward their peers as compared with French adolescents. Adolescence (1999); 34: 753-758.

[31] Field T. Preschoolers in America are touched less and are more aggressive than preschoolers in France. Early Child Development and Care (1999); 151: 11-17.

[32] Field T. Violence and touch deprivation in adolescents.  Adolescence (2002); 37: 735-749.

[33] Prescott JW. Body pleasure and the origins of violence. The Bulletin of the Atomic Scientists (1975); 1: 10-20.

[34] http://en.wikipedia.org/wiki/Sparta (Accessed September 12, 2011)

[35] Weiss SJ, Wilson P, Seed J, & Paul SM. Early tactile experience of low birth weight children: Links to later mental health and social adaptation. Infant and Child Development (2001); 10: 93-115.

[36] Hewlett BS. Diverse contexts of human infancy. New York: Prentice Hall (1996).

[37] Ainsworth MD, Blehar M, Waters E, & Wall S. Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Erlbaum (1978).

[38] Braun BG & Sachs RG. The development of multiple personality disorder: Predisposing, precipitating, and perpetuating factors. In RP Kluft (Ed.), Childhood antecedents of multiple personality.  USA: American Psychiatric Press, Inc (1985).

[39] Bretherton I, Biringen Z, Ridgeway D, Maslin C, & Sherman M. Attachment: The parental perspective. Infant Mental Health Journal (1989); 10: 203-221.

[40] Main M, Kaplan N, & Cassidy J. Security in infancy, childhood, and adulthood: A move to the level of representation. Journal of the American Academy of Child Psychiatry (1985); 20: 292-307.

[41] Sroufe LA. Emotional development: The organization of emotional life in the early years. New York: Cambridge University Press (1996).

[42] Grusec JE & Davidov M. Integrating different perspectives on socialization theory and research: A domain-specific approach. Child Development (2010); 81: 687-709.

[43] Leerkes EM, Blankson N, & O’Brian M. Differential effects of maternal sensitivity to infant distress and non-distress on social-emotional functioning. Child Development (2009); 80: 762-775.

[44] Ingersoll RE & Previts SB. Prevalence of childhood disorders. In ER Welfel & RE Ingersoll (Eds.) The Mental Health Desk Reference: A Practice-Based Guide to Diagnosis. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons, Inc. (2001).

הקרנף הכתום - לצעוק

עשרה דברים שלמדתי כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי

עשרה דברים שלמדתי כשהפסקתי לצעוק על הילדים שלי

20 בינואר 2012. אני לא אשכח את התאריך הזה אף פעם. בחושבי שאני לבד בבית עם ארבעת הבנים שלי, שהיו אז בני 5 ומטה, השיפוצניק שלי תפס אותי עם פנים אדומות, גוף רועד, גרון ניחר וצועקת כל כך חזק שכל הבנים שלי פרצו בבכי. הייתי מובכת! מושפלת! וכל כך עצובה. זאת לא האמא שחלמתי להיות. ביום לאחר מכן החלטתי שנמאס לי והבטחתי לבנים שלי שאני אעבור 365 ימים רצופים בלי לצעוק. קצת לאחר מכן גיליתי שקרנפים הם חיות רגועות שתוקפות כשמתגרים בהם. אני הייתי כל כך קרנף (אפילו יש לי הרבה סימני מתיחה וחלקי גוף מדולדלים בשביל להוכיח את זה.) רק הייתי תוקפת עם המילים שלי במקום עם קרן. מהר מאוד התחלתי לקרוא לעצמי הקרנף הכתום כתזכורת לא לצעוק יותר, אלא במקום זאת להיות רגועה כמו קרנף וחמה כמו הצבע הכתום.

אני גאה לשתף שאני קרנף כתום רשמי! לא תקפתי עם המילים שלי כבר מעל 400 ימים תודות לכל כך הרבה דברים שלמדתי בשנה האחרונה. הנה עשרת הדברים החשובים שלמדתי, אבל תסמכו עלי, יש עוד הרבה הרבה יותר!

1. לצעוק זה לא הדבר היחידי שלא עשיתי כבר מעל שנה.

גם לא הלכתי לישון עם כיווץ נוראי בבטן בגלל שהרגשתי כמו האמא הכי גרועה אי פעם. לא יללתי לבעלי שצרחתי שוב ושוב. ולא שמעתי את הילדים שלי צועקים, "את האמא הכי מגעילה וגרועה בכל העולם כולו, אני לא אוהב אותך יותר!"

2. הילדים שלי הם הקהל הכי חשוב שלי.

כשהיה לי את "רגע ההתגלות של לא לצעוק יותר", הבנתי שאני לא צועקת בנוכחות אחרים כי אני רוצה שהם יאמינו שאני אמא אוהבת וסבלנית. האמת היא, כבר הייתי כזאת… אבל לא כשהייתי לבד, רק כשהייתי בציבור עם קהל שישפוט אותי. זה כל כך הפוך! תמיד יש לי קהל – ארבעת הבנים שלי תמיד צופים בי והם הקהל הכי חשוב. הם אלה שאני צריכה להראות להם כמה אני אוהבת, סבלנית ו"נטולת צעקות" אני יכולה להיות. אני רוצה שהבנים שלי ישפטו אותי ויצהירו, "אמא שלי היא האמא הכי טובה בעולם!" אני נזכרת בזה כשאני בבית ואני חושבת שאני לא יכולה להחזיק מעמד. מסתבר שאני יכולה… אני עושה את זה כשאני בחוץ כל הזמן!

3. ילדים הם ילדים – ולא רק ילדים, אלא גם אנשים.

כמוני, לילדים שלי יש ימים טובים וימים רעים. בחלק מהימים הם נעימים ומתוקים ומקשיבים לי. בימים אחרים הם זועפים וקשים. דרך אגב, אני תמיד נעימה ואף פעם לא קשה. תמיד. הא! וכמו כל הילדים, הבנים שלי רעשניים לפעמים, הם מסרבים לנעול נעליים, והם צובעים את הקיר במיוחד אם הוא מכוסה בטפט חדש שאמא אוהבת. אז כן, אני צריכה לשים לב לציפיות שלי, ולזכור שהבנים שלי הם ילדים: הם עדיין לומדים, עדיין גדלים, עדיין מנסים להבין איך להתמודד כשקמים ברגל שמאל. כשהם "עושים טעויות" אני צריכה לזכור שלא רק שצעקות לא עוזרות, אלא כמוני, הם לא אוהבים שצועקים עליהם!

4. אני לא תמיד יכולה לשלוט במעשים של הילדים שלי, אבל אני תמיד יכולה לשלוט בתגובה שלי.

אני יכולה לנסות לעקוב אחרי כל הטריקים להורים כדי שיהיו לי ילדים מחונכים היטב, אבל בגלל שהילדים שלי הם רק ילדים, הם לפעמים לא עושים מה שאני רוצה. אני יכולה להחליט אם אני רוצה לצעוק "תאספו את הלגו שלכם!" כשהם לא מקשיבים או אם אני רוצה לצאת לרגע, להירגע על ידי כמה קפיצות במקום, ואז לחזור עם גישה חדשה. דרך אגב, ללכת לרגע ולקחת נשימה יכול לגרום ללגו להאסף מהר יותר מצעקות.

5. צעקות לא עוזרות.

היו כמה פעמים שרציתי לפרוש מאתגר הקרנף הכתום שלי, כשחשבתי שצעקות יהיו פשוטות יותר מלמצוא נשימות עמוקות וחלופות יצירתיות לצעקות. אבל ידעתי טוב יותר. מוקדם מאוד, למדתי שצעקות פשוט לא עוזרות, שהן פשוט מסחררות את העניינים מחוץ לשליטה והן מקשות על הילדים שלי לשמוע מה שאני רוצה שהם ילמדו. איך הם יכולים לשמוע אותי "אומרת" "תזדרזו, תקחו את התיקים שלכם, את הנעליים, את המעילים, אל תגעו אחד בשני, תעשו את זה מהר יותר, אתם יכולים לעשות את זה לבד!" כשזה הכל בערבוביה של פקודות קולניות ומאיימות שגורמות להם לבכות?

6. צעקות עלולות לגרום לכם לפספס רגעים משני-חיים.

לילה אחד שמעתי צעדים יורדים במדרגות הרבה אחרי זמן השינה. למרות שרתחתי בגלל ההפרעה לזמן שלי לעצמי, נשארתי רגועה והחזרתי את הילד שלי למיטה. בזמן שכיסיתי אותו הוא אמר "אמא, את תאהבי אותי אם אני אגיע לגן עדן ראשון, כי אם את תגיעי ראשונה, אני עדיין אוהב אותך. האמת היא שאני תמיד אוהב אותך." דמעות עדיין עולות בעיניי רק מלכתוב את זה. אני יכולה להבטיח שאם הייתי צועקת "תחזור למיטה!" לא היינו מקיימים את השיחה המתוקה והחשובה הזאת.

7. מילה אחת שתמיד כדי לכם לזכור היא "לפחות".

אני לא הולכת להגיד שלא לצעוק זה קלי קלות, אבל להיות יצירתית עם החלופות בהחלט עשה את זה קל יותר ויותר בר-בצוע. ואחרי שצעקתי לשירותים, הכיתי על החזה כמו גורילה, שרתי להלהלה, להלהלה זה העולם של אלמו, והשתמשתי במפיות כתומות בזמן האוכל כתזכורת להבטחה שלי, זה נעשה הרבה יותר קל. בטח, אני מרגישה מטופשת לפעמים כשאני עושה את הדברים האלה, אבל הם מונעים ממני מלאבד את זה. ככה גם המילה האהובה החדשה שלי: "לפחות". המילה הקטנה הזאת נותנת לי פרספקטיבה ומזכירה לי להרגע. אני משתמשת בה במיידיות בכל מצב מעצבן שלא צריך לצעוק בו. "הוא שפך בקבוק חלב שלם על הרצפה… לפחות זאת לא הייתה כוס זכוכית ולפחות הוא ניסה לעזור!" אני גם משתמשת בה במיידיות כשאני רוצה לוותר: "בסדר, זה קשה אבל לפחות יש רק 3 שעות עד שעת השינה, לא 12."

8. הרבה פעמים, אני הבעיה, לא הילדים שלי.           

משפט הפרידה, "זה לא את, זה אני" מצלצל נכונה באופן חסר נוחות כשלומדים לא לצעוק. מהר מאוד גיליתי שהרבה פעמים רציתי לצעוק בגלל שהיה לי ריב עם בעלי, הייתי מוצפת ברשימת המטלות שלי, הייתי עייפה או שזה היה הזמן הזה בחודש, לא בגלל שהילדים התנהגו "רע". גם גיליתי מהר מאוד שקבלת הטריגרים שלי על ידי אמירתם בקול: "קרנף כתום, יש לך מחזור מהסרטים ואת צריכה שוקולד, את לא כועסת על הילדים, אל תצעקי" עובד מצויין כדי לשמור על הצעקות במקומן.

9. לדאוג לעצמי עוזר לי לא לצעוק.

תמיד הייתי טובה בלדאוג לאחרים. אבל לא הייתי טובה בלדאוג לעצמי עד עכשיו. ברגע שהבנתי שהטריגרים שלי כמו להרגיש שמנה, להרגיש מנותקת מחברים ולהרגיש מותשת הכינו את הקרקע לצעקות, התחלתי לדאוג לעצמי. התחלתי ללכת לישון מוקדם יותר, תיעדפתי פעילות גופנית, ניסיתי להתקשר לחברה אחת ביום והכי חשוב, התחלתי להגיד לעצמי שזה בסדר לא להיות מושלמת. לדאוג לעצמי לא רק עוזר לי לא לצעוק, אלא גם עושה אותי שמחה יותר, רגועה יותר ואוהבת יותר. אה, התועלות בלא לצעוק נמשכות הרבה מעבר להורות! רק נציין כמה תועלות לא צפויות של לא לצעוק: אני עושה יותר מעשים אקראיים של נדיבות, אני מתנהלת במצבים מלחיצים יותר בחינניות, ואני מתקשרת בצורה אוהבת יותר עם בעלי.

10. לא לצעוק מרגיש פנומנלי לכולם.

עכשו כשהפסקתי לצעוק, אני לא רק מרגישה יותר שמחה ורגועה, אני גם מרגישה קלה יותר. אני הולכת לישון בלי תחושות אשמה (חוץ מהעוגיה המיותרת שאכלתי באותו יום, אופס) ומתעוררת בטוחה יותר שאני יכולה להיות הורה עם הבנה גדולה יותר של הילדים שלי, הצרכים שלי, ואיך להיות יותר אוהבת וסבלנית. ואני די בטוחה שהילדים שלי מרגישים גם יותר שמחים ורגועים. אני יודעת שכולם רוצים לקרוא, "הפסקתי לצעוק ולא רק שאני מרגישה נהדר, אלא הילדים שלי רגועים יותר ומתנהגים למופת." טוב, הם לא. הם עדיין ילדים. אבל כן, התקפות הזעם קצרות יותר וחלקן נמנעות לחלוטין. עכשיו כשאני רגועה יותר, אני יכולה לחשוב יותר בהגיון כדי לפתור בעיות פוטנציאליות לפני ההתפוצצות. אבל תשכחו מילדים שמתנהגים למופת לרגע. הילדים שלי בהחלט הרבה יותר אוהבים כלפי, ועכשיו אומרים לי לעיתים קרובות "אני אוהבת אותך אמא קרנף כתום!" וזה מרגיש יותר מנהדר, זה מרגיש פנומנלי.

כדי להתחיל במסע שלכם לצעוק פחות ולאהוב יותר רגע אחד אחרי השני, תקראו גם את אלה:
12 צעדים להפסיק לצעוק על הילדים שלכם
חלופות הקרנף הכתום לצעקות

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי תלחצו כאן.

טרייסי קאסלס

לחנך את המומחים – שיעור ראשון: בכי

לחנך את המומחים – שיעור ראשון: בכי

מאת טרייסי קאסלס, לקריאת המאמר המקורי תלחצו כאן

אתם קוראים לעצמכם "לוחשים לתינוקות" ו"מומחים" שיכולים לגרום לתינוקות לישון, ולמרות שאתם כותבים ספרים המדריכים את ההורים איך בדיוק לדאוג לילדיהם, נראה כי כולכם זקוקים לקורס ריענון. תבינו, כשאני רואה אמא הקונה את ספריכם, או מקשיבה להופעותיכם  בטלוויזיה, בהם דנים ב"עצות שלכם", ליבי נשבר בגלל הילדים, שהוריהם מצייתים בעיוורון מוחלט למה שאתם מקדמים. אתם מניחים הנחות שאינן אמורות להיות מונחות, בזמן שהורים מקשיבים לעצתכם, מכיוון שאין ברשותם מידע טוב יותר מזה, ומקווים שהם עושים את הטוב ביותר למען תינוקם. ואתם עושים זאת מבלי להתחשב במאגר עצום של ראיות מדעיות המצביעות על כך כי השיטות שלכן לא רק שאינן נכונות, אלא גם  יכולות לגרום נזק ממשי לתינוקות. אני חושבת כי בהתחשב בעובדה שאני דוקטורנטית לפסיכולוגיה התפתחותית עם גישה לכל כתב עת שפיט שקיים, אני יכולה להציע לכם מספר שיעורים בחינם (מילה שאתם בקושי משתמשים בה) על מגוון נושאים בהורות, שאתם כל כך אוהבים לכתוב עליהם. בהתחלה חשבתי כי יהיה זה רק שיעור אחד שיכסה את כל הנושאים, אבל הגעתי למסקנה  שזה יהיה טיפשי וארוך מדי לשיעור אחד – אתם לבטח תזדקקו לקצת זמן לעכל הכל וללמוד על מה שקיים שם בחוץ לפני שאתם חוזרים להטיף להמונים שוב – אז אנחנו נעשה זאת  במהלך מספר שיעורים, שכל אחד מהם יכסה נושא אחר.

היכן אתחיל? חשבתי על זה והחלטתי להתחיל במה שידוע לנו על הבכי. בהתחשב במשימתכם המקיפה לגרום לתינוקות להפסיק לבכות גם ביום וגם בלילה, נדמה כי אתם זקוקים להבין קצת יותר מדוע  תינוקות בוכים וגם מה זה יכול לסמל, אם התינוק אינו בוכה. אז בואו נתחיל…

למה תינוק בוכה?

התשובה הפשוטה היא כזאת. תינוק בוכה כדי שהצרכים שלו יענו. התשובה המורכבת יותר מתחילה בעובדה כי בכי הוא צורת התקשורת היחידה שקיימת אצל תינוקות קטנים (עד שהם מתחילים ללמוד להיות קולניים או לסמן בידיים). מבחינה אבולוציונית, בכי התפתח בצורה כזאת כדי לגרום להורים לרצות להפסיק אותו(הערה: הורים יכולים להשתמש בסימנים שמשדר תינוקם כדי להבין מה הוא צריך, אך מבחינה טכנית, סימנים אלה אינם אמצעי תקשורת, מכיוון שהתינוק אינו מבטא אותם בכוונה מפורשת להגיד לאחר מה הוא צריך). בכי צורם לך באוזן ושובר את ליבך כדי שתתייחס לצרכים של התינוק שלך ללא דחוי, לא כדי שתתעלם ממנו בתקווה שהוא ייגמר. ובהתאם לסוג הבכי (לילד שלך יהיה בכי שונה לצרכים שונים), הדרך שבה הוא יצפה שתגיב תהיה שונה, אך הוא אכן יצפה שתגיב. אין זה משנה אם אתה ער או ישנן, או אם תינוקך ישן. מבחינה פיזיולוגית, תינוק יבכה כשהוא צריך משהו, אלא אם כן הוא א) הורגל לא לעשות כן ; ב) במצב פיזיולוגי שמפחית את היכולת שלו לבכות. כולכם, בין אם אתם טוענים שאתם נגד שיטת "cry it out" או בעדה, מעודדים דרכים להשאיר תינוקות לבכות לבדם. וכולכם מקדמים  שיטות "לאמן" תינוקות  לא לבכות. אז בפועל, אתם מציעים להתעלם מהצרכים של תינוקכם ולאמן אותו להפסיק לתקשר את צרכיו איתכם . אנחנו חייבים להיות ברורים לגבי כך, כיוון שחשוב מאוד שתבינו לעומק את התפקיד העיקרי שבכי ממלא בחיי התינוק .

אולם, השאלה לגבי מדוע תינוקות בוכים, היא די פשוטה. רוב האנשים מודעים ברמה כלשהי לכך שבכי מספר  לנו משהו, ולכן  אמהות יחליפו חיתולים או יניקו את תינוקן, גם אם הוא בדיוק סיים לאכול, הכל כדי לספק את הצורך שהוא מבקש לענות עליו. השאלה האמיתית שאמורה להשאל היא כזו – כשהילד שלך אינו בוכה או מפסיק לבכות, למה זה קורה?

למה תינוק מפסיק לבכות?

זו שאלה שאתם מניחים שמצאתם תשובה עליה  בכל שיטות האימון, בספרים, באתרים ובעצות שלכן. אתם מניחים שבגלל שתינוק הפסיק לבכות, הוא בסדר. או שאם אחרי שבועיים תינוק לא בוכה יותר לפני שהוא נרדם, התינוק למד על מהלך השינה ו על השגרה שקשורה אליה. לצערם הרב של התינוקות  שצריכים לסבול מהעצות שאתם נותנים, זה לא המקרה.

אז למה תינוקות באמת מפסיקים לבכות?

א) התשובה הטובה ביותר לשאלה זו היא שצרכים של תינוק נענו. התינוק היה רעב, ואמא האכילה אותו. החיתול של התינוק היה רטוב, ואמא החליפה לו אותו. החלק המדהים בכך הוא שהטיפול המיידי בצרכים של התינוק למעשה יפחית בצורה בריאה  את הבכי בטווח הרחוק. מארי איינסוורת' וסילביה בל, שתי פסיכולוגיות התפתחותיות, ביצעו מחקר אורך  בשנות ה-70 באוניברסיטת ג'ון הופקינס שבדק איך אמהות הגיבו על הבכי של התינוק שלהן ואיך זה השפיע בהמשך על התנהגות התינוק [1]. הן מצאו שככל שהאם הגיבה יותר מהר לבכי של התינוק שלה, בלי קשר למידת היעילות שהייתה לה בהפחתת הבכי באותו הרגע, כך הילד בכה פחות מאוחר יותר. יתר על כן, הן גם גילו שהקירבה האימהית (כלומר, מגע) היא הדרך היעילה ביותר להפסיק בכי. לסיכום, כשהצרכים שלהם יסופקו, תינוקות יפסיקו לבכות. נוסף על כך, ככל שההורה מגיב יותר לבכי התינוק, כך הסיכוי שהוא יבכה בעתיד קטן יותר. אם ניקח את זה יותר רחוק, מחקרים רבים על תיאורית ההתקשרות (attachment theory) מראים שככל שהורה יענה יותר על הצרכים של התינוק  בשנה הראשונה, כך הילד שלו יקשר אליו בצורה טובה יותר, ומערכת היחסים ביניהם תשתפר. [2][3][4][5].

באותו קו, דימפנה ואן דן בום התאימה התערבויות לאימהות של תינוקות רגזניים בני שישה חודשים בדגש על תגובתיות ועל רגישות אימהית מוגברות כלפי הילד שלה[6]. בסוף תקופת ההתערבות בת שלושת החודשים, היא מצאה שאמהות בקבוצת ההתערבות היו יותר רגישות ומגיבות מאשר האימהות בקבוצת הביקורת. נוסף על כך, הילדים של האימהות האלה היו חברותיים יותר, חקרו והרגיעו את עצמם יותר, וגם בכו פחות מהילדים בקבוצת הביקורת. השלכות התגובתיות האימהית להתנהגות הילד באות לידי ביטוי  גם בגילאים מבוגרים יותר. מעיין דוידוב וג'ואן גרוסק בחנו תגובתיות אימהית למצוקה וחמימות אימהית בבני 6-8 שנים ומצאו שתגובתיות גדולה יותר למצוקה (אבל לא חמימות) ניבאה את רמת האמפתיה, את ההתנהגות החברותית ואת ויסות הרגשות השליליים אצל הילד (מה שיחשב כבכי בינקות)[7].

למה זה? טוב, כולכם צודקים לגבי דבר אחד – תינוקות לומדים, והם לומדים מהר. מה שאתם טועים לגביו הוא לגבי מה הם לומדים. בגיל צעיר, הדבר היחיד שתינוק יפנים באמת הוא אם הגיבו אליו ודאגו  לו, או לא עשו כן, וזה ישחק תפקיד חשוב בהתנהגותו העתידית, לרבות בכי, אמפתיה ועזרה לזולת. אנחנו יכולים לדעת רק את מה שלמדנו. וכך ילד שלומד אהבה, חמלה ורגישות, יעביר אותם הלאה בהתנהגות שלו. לעומת זאת, ילד שמכיר הזנחה, פשוט יתכנס לתוך עצמו. בואו נמשיך להבין יותר…

ב) הסיבה השנייה שבגללה תינוק עלול לא לבכות היא שקיימת סיבה פיזיולוגית או פסיכולוגית שמונעת ממנו לעשות זאת. הסיבה הנפוצה ביותר היא שינוי קיצוני בטמפרטורה, ובמיוחד כשנעשה חם מדי. אומנם תינוק יבכה עד רמה מסוימת כשחם לו מדי, ככל שההתחממות תמשיך, הסיכוי לבכי יקטן, מכיוון שהמאמץ שהבכי דורש מגביר את טמפרטורת הגוף אף יותר, דבר שמעלה את חום הגוף עוד יותר ועומד בניגוד לאיכות החיים של התינוק. אחת מכם (אני מתכוונת אליך, גברת טיזי הול), עודדה שימוש בכמות שכבות נכבדת כדי למנוע מתינוקות להתעורר באמצע הלילה, תחת ההנחה שתינוקות מתעוררים בגלל שקר להם (ולא בגלל אין ספור סיבות תזונתיות שבהנקה והנחמה שבה, שאותם הם מחפשים). מה הסכנות בחימום יתר של התינוק שלך? הסכנות של חימום יתר, או היפרתרמיה, כוללות פרכוסים, תרדמת, נזק נוירולוגי ומוות[8]. מחקר שנעשה בשנות ה-70 המאוחרות מצא שחולי קיצוני של 5 תינוקות (4 מהם נפטרו), שכלל חום גבוה, הלם ופרכוסים לפני המוות, היה, ככל הנראה, בגלל עטיפה בעודף שכבות שהובילה למכת חום[9]. קיים גם שפע של ראיות לכך שלהיפרתרמיה יש  תפקיד בתסמונת מוות בעריסה[10][11][12], מה שהופך את כלל האצבע שתינוקות זקוקים רק לשכבה אחת יותר ממבוגרים, לחשוב ביותר. על ידי עידוד מנהגים שגורמים לכך שלתינוקות חם מידי, אתם לא רק מפחיתים את היכולת שלהם לבכות, אלא גם מעלים את הסיכון שלהם למות.

ג) לבסוף, הסיבה הסבירה ביותר שבגללה ילד מפסיק לבכות בזמן אימון תינוקות, היא שהוא התייאש או למד שלא יטפלו בו. אם אתם רואים בתינוק בוכה יצור שמנסה לעשות עליכן מניפולציות (כמו שכמעט כולכם עושים, אתם תראו בכך תוצאה חיובית. אכן, זאת הייתה הגישה השלטת לגבי התנהגות ילדים באמצע המאה העשרים, כשנאמר להורים לא להרים את הילדים שלהם מחשש שהם יפנקו אותם ויהפכו אותם לעריצים קטנים[13]. גישה זו תפסה אחיזה  ברגע שתיאוריית הלמידה (learning theory) תפסה פיקוד בפסיכולוגיה, תוך כדי שהיא מצביעה על כך שאנשים מתנהגים בהתאם לפרסים ולעונשים. ג'ון ב. ווטסון היה הפסיכולוג הראשון שקידם ביהביוריזם כצורת למידה, והראשון שהרחיב את השפעתו גם על הילדות, כשהוא ביצע את  ניסוי "אלברט הקטן" המפורסם שלו. ניסוי "אלברט הקטן" היה מחקר שהראה התנייה קלאסית (בדיוק מה שכולכם מציעים בספרים שלכם) על תינוק בן שמונה חודשים. במחקר זה התנו את הילד הקטן לפחד מחולדות. כדי לעשות זאת, הכניסו את הילד לחדר והושיבו אותו על שטיח בזמן שחולדת מעבדה לבנה הסתובבה חופשיה בחדר. בפעם הראשונה, הילד לא הראה כל סימני פחד למראה החולדה. כשהוא הושיט יד לגעת בחולדה, ווטסון והעוזר שלו ריינר הכו בפטיש במוט מתכת  – מה שהבהיל את אלברט וגרם לו לבכות. הם המשיכו לעשות זאת בכל פעם שהילד הושיט את ידו אל החולדה. לבסוף, אלברט ניסה להתרחק מהחולדה – מה שהצביע על כך שהוא הותנה לפחד מהחולדה הלבנה. למרבה הפלא, בפגישת מעקב שהתקיימה כעבור למעלה מ שבועיים, אלברט הראה סימני מצוקה כלפי כל יצור פרוותי, וכך הראה שההתניה שלו הפכה לממושכת ועברה תהליך של הכללה[14]. בהתבסס על עבודתו ועל אמונתו החזקה בביהביוריזם, ווטסון כתב גם על גידול ילדים[15]. הוא התמקד בשמירת מרחק רגשי מילדים, כדי לא לפנק אותם. עבודתו הייתה זאת שהובילה לעידוד הורים לא לגעת בילד שלהם לעיתים קרובות מדי (למרבה הצער, מאוחר יותר הוא הודה בכך שהוא מתחרט שכתב על התנהגות ילדים, כי הוא הבין שהוא לא ידע מספיק כדי לעשות זאת, אולם הנזק כבר נעשה).

אז אתם יכולות ללמד את הילד שלכם לא לבכות על ידי כך שתתנו אותו לא לבכות. העדר תגובה אליו תגיד לו שהבכי שלו לא ישיג  את מבוקשו. אך בזמן שכולכם עלולים לראות בכך דבר חיובי, יש לכך השלכה חמורה מאוד – חוסר אונים נרכש. המושג "חוסר אונים נרכש"  (learned helplessness) פותח בידי מרטין סליגמן בתגובה לביהביוריזם. סליגמן עבד עם כלבים, והוא גילה שהם לא מתנהגים באופן שהביהביוריזם חזה שהם אמורים להתנהג בו לאחר התניה[16]. במיוחד, הוא בחן כלבים שהותנו לשוק חשמלי. בשתי הקבוצות, הכלבים נקשרו יחד ברצועות, כך שרק לכלב אחד הייתה שליטה על הפסקת ההלם החשמלי. לכלבים אחרים, זה היה נראה אקראי. סליגמן (ומאייר, השותף שלו בניסויים אלה) מצא שהכלבים שלא הייתה להם שליטה על הפסקת ההלם  החשמלי, הראו התנהגות דומה לזו של מבוגרים עם דכאון קליני. זאת ועוד, כשאפשרו לכלבים אלה לשלוט על הפסקת ההלם החשמלי, הם לא פעלו – הם פשוט התיישבו וויתרו. תוצאות אלה חזרו על עצמן בבעלי חיים אחרים, לרבות בתינוקות (בניסוי בלתי מזיק)[17], ולכל הניסויים אותה התוצאה – ברגע שחיות ותינוקות למדו שאין הם בעלי שליטה, הם הפסיקו לנסות להשפיע על הסביבה שלהם, אפילו אם הסביבה השתנתה. לתת לתינוקות לבכות לפי שיטת "חמש הדקות" (cry it out), להנהיג סדרי יום נוקשים, ופשוט להתנהג כאילו התינוק מנסה לעשות מניפולציות, כל אלה יובילו ללקיחת שליטה מהילד על הסביבה שלו. בכי הוא צורת השליטה העיקרית שיש לתינוק, וצריך להתייחס אליו באותו כבוד שתראו למבוגר אחר שמדבר איתנו על מה שהוא זקוק לו. ובזמן שלא נעשו ניסויים שבהם העמידו תינוקות במצבים מזיקים, דר. קווין נוג'נט, הפסיכולוג הנודע, מצא סימפטומים רבים של דכאון בתינוקות, שהתקשורת שלהם עם הוריהם אינה מספקת. להורים שלא מסוגלים להגיב, או שפשוט לא מגיבים לניסיונות התקשורת של התינוק שלהם, יש תינוקות שמראים מאפיינים קלאסיים של דכאון קליני[18].

בקיצור, העדר תגובה לניסיונות התקשורת של התינוק יגרום לו להתייאש , לכל הפחות, ואולי גם להפגין חוסר אונים נרכש ארוך טווח. סוג זה של חוסר בכי מזיק לבריאות הפסיכולוגית של התינוק לטווח הארוך, ולא משנה כמה מועיל הוא יכול להיות לאמא או לאבא ברגע הנתון.

מסקנות

אני מקווה שלמדתם א) שבכי הוא פשוט צורת תקשורת, והוא צורת התקשורת העיקרית שיש לתינוק ו-ב) שלא כל צורות חוסר הבכי הן זהות. תינוקות חייבים ללמוד שיש להם שליטה על הסביבה שלהם ושהם יכולים להשפיע על החיים שלהם. הם גם חייבים לדעת שמטפלים בהם ואוהבים אותם. הם אינם מתמרנים את ההורים שלהם – למעשה, הם לא מסוגלים לעשות זאת, ועבודתה של מארי איינסוורת' עשתה דרך ארוכה כדי להדגים שרחוק מלהיות מניפולטיבי, הבכי מוביל לתקשורת בין תינוק למטפל בו, ושתקשורת זאת מביאה להפחתה בבכי לאורך זמן[1][2]. והכי חשוב שתבינו הוא שזה שילד פשוט הפסיק לבכות – ואני מכירה בכך שהאימונים שלכם יגרמו לילד להפסיק לבכות – זה לא תמיד דבר טוב. למעשה, הסוג היחיד של הפסקת בכי שהוא טוב, הוא זה שנובע מכך שהצורך של הילד סופק. היתר פשוט מעלים את הסיכון של הילד לחלות, למות (היפרתרמיה) או לסבול מנזק פסיכולוגי (חוסר אונים נרכש). (שימו לב לכך שקיים גם נזק נוירולוגי, אבל אנחנו נדבר על כך בשיעור אחר, בו נכיר טכניקות שנותנות לילד לבכות עד שהוא נרגע).

כמובן, זה מוביל אותנו למה שיהיה הנושא הבא של השיעור השני: מה הם הצרכים של התינוק? הנקודה המרכזית בתוכניות שלכם היא שאתם אומרים להורים שהם יכולים להשאיר את התינוק שלהם לבכות לבדו בגלל שכל הצרכים שלו נענו. אבל אתן טועות, אז תישארו איתנו…

עוד בסדרת לחנך את המומחים –

שיעור שני – צרכים

שיעור שלישי – מגע

שיעור רביעי – להרגע לבד

שיעור חמישי – לוחות זמנים

———————————————————————-

[1] Bell SM & Ainsworth MSD. Infant crying and maternal responsiveness.  Child Development (1972); 43: 1171-1190.

[2] Ainsworth MDS. The development of infant-mother attachment. In BM Caldwell & HN Ricciutti (Eds.), Review of child development research (1973) (Volume 3, pp 1-94); Chicago: University of Chicago Press.

[3] Egeland B & Farber EA. Infant-mother attachment: Factors related to its development and changes over time. Child Development (1984); 55: 753-771.

[4] Isabella RA & Belsky J. Interactional synchrony and the origins of infant-mother attachment: A replication study.  Child Development (1991); 62: 373-384.

[5] Isabella RA, Belsky J, & von Eye A. The origins of infant-mother attachment: An examination of interactional synchrony during the infant’s first year. Developmental Psychology (1989); 25: 12-21.

[6] van den Boom DC. The influence of temperament and mothering on attachment and exploration: An experimental manipulation of sensitive responsiveness among lower-class mothers of irritable infants.  Child Development (1994); 65: 1457-1477.

[7] Davidov M & Grusec JE.  Untangling the links of parental responsiveness to distress and warmth to child outcomes.  Child Development (2006); 77: 44-58.

[8] Waldron S & MacKinnon R. Neonatal thermoregulation. Infant (2007); 3: 101-104.

[9] Bacon C, Scott D, & Jones P. Heatstroke in well-wrapped infants. The Lancet (1979); 313: 422-425.

[10] Nelson EAS, Taylor BJ, & Weatherall IL. Sleeping position and infant bedding may predispose to hyperthermia and the sudden infant death syndrome.  The Lancet (1989); 333: 199-201.

[11] Ponsonby AL, Dwyer T, Gibbons LE, Cochrane JA, Jones ME, & McCall MJ. Thermal environment and sudden infant death syndrome: case-control study. British Medical Journal (1992); 304: 277.

[12] Kleemann WJ, Rothamel T, Troger HD, Poets CF, & Schlaud M. Hyperthermia in sudden infant death. International Journal of Legal Medicine (1996); 109: 139-142.

[13] US Children’s Infant Bureau pamphlets (1924).

[14] Watson JB & Rayner R. Conditioned emotional reactions. Journal of Experimental Psychology (1920); 3: 1-14.

[15] Watson JB. Psychological care of infant and child (1928). New York: WW Norton Company Inc.

[16] Seligman MEP & Maier SF. Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology (1967); 74: 1-9.

[17] Watson J & Ramey C. Reactions to response-contingent stimulation in early infancy.  Revision of paper presented at biennial meeting of the Society for Research in Child Development.  Santa Monica, CA, March 1969.

[18] http://www.irishtimes.com/newspaper/health/2011/0726/1224301372540.html (Accessed July 27, 2011)

Further readings on Emotion in Infants and Attachment Theory, as kindly recommended by Dr. Andreia C.K. Mortensen:

Wolff, P.H. 1987. The development of behavioral states and the expression of emotion in early infancy: New proposals for investigation. Chicago: University of Chicago Press.

Bowlby, J. (1969,1982) Attachment [Vol. 1 of Attachment and Loss]. London: Hogarth Press; New York, Basic Books; Harmondsworth, UK: Penguin.

—————————————————————————–

טרייסי קאסלסטרייסי קאסלס היא הכותבת העיקרית ל Evolutionary parenting. היא סיימה תואר ראשון במדעי הקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה והיא כרגע מועמדת לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באותה אוניברסיטה, שם היא לומדת איך גורמים אבולוציונים מסויימים משפיעים על התנהגות אמפתית בילדים. טרייסי משמשת כיועצת בשותפות בריאות הילד וזכויות האדם ועבדה בעברה במועצה הקנדית ללמידה, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש למחקר אלמנטים של למידה לאורך משך החיים. אבל הכי חשוב בעבורה, היא אמא למדלין (מאדי), לבן החורג דסמונד, ואישתו של בריאן.

פיטר גריי

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

בגלל סיבות ביולוגיות חשובות, ילדים רוצים וצריכים להמשיך מעבר להורים

נכתב על ידי פיטר גריי ב 20 ליולי 2013 ב Freedom To Learn

ילדים צריכים קהילהאני בעד הורות טבעית. ההנחה הבסיסית של הורות שכזאת, לפחות כמו שאני רואה אותה, היא שאנחנו בוטחים באינסטינקטים ובכושר השיפוט של ילדינו. למשל, את מזהה שתינוק שבוכה הוא תינוק שצריך משהו, ואת מנסה להבין מה הצורך ולספק אותו. את לא נותנת לילד "לבכות עד שהוא יירגע". את מבינה שבמהלך האבולוציה תינוקות וילדים צעירים תמיד ישנו עם אמהותיהם או מבוגרים או בני משפחה אחרים, אף פעם לא לבד, וששינה לבד היא מבעיתה עבור הרבה ילדים צעירים (ראו את הפוסט הזה). את מבינה שתינוקות וילדים, כמו כמעט כולנו בעצם, משתוקקים למגע פיסי, ואת מספקת זאת. את לא דוחפת כשזה לא רצוי, אבל את מספקת ומברכת את זה כשזה רצוי.

הרעיון המרכזי פה הוא רגישות. כדי להבין מה הילד רוצה או צריך, ובמיוחד כדי להבין מה תינוק שעדיין לא מדבר רוצה וצריך, צריך להיות מאוד מחוברים אליו. אתה צריך להיות מסוגל לראות את העולם מנקודת המבט של הילד. זה מצריך אמפתיה. למעשה זה לא שונה מהדרישות לכל מערכת יחסים אחרת. לנישואים טובים, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם בת הזוג שלך. כדי להיות חבר טוב, אתה צריך להיות מסוגל להיות אמפתי עם החבר שלך. אשתך, החבר שלך והילד שלך הם לא אתה. יש להם צרכים ובקשות שונים משלך, אבל כדי שתהיה לך מערכת יחסים טובה איתם, אתה צריך להיות רגיש לצרכים ולבקשות שלהם. להמשיך לקרוא מעבר לעיקרון הרצף: ילדים צריכים קהילה

סטיפן קובי

הקשבה בעזרת טכניקת מקל הדיבור האינדיאני

הקשבה בעזרת טכניקת מקל הדיבור האינדיאני

סטיבן קובי, מחבר הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מספר על טכניקת הקשבה שהוא למד מראשי שבטים אינדיאנים.

לזה קוראים מקל דיבור אינדיאני, הוא ניתן לי על ידי ראשי שבטים אינדיאנים אחרי שאימנתי אותם מספר ימים. הם מנהלים אומות אינדיאניות בצפון אמריקה, מדינות בקנדה. הם אפילו נתנו לי את השם שלי, עיט קירח.

הוא אותנטי, מגולף במיוחד, יפייפה. אבל אתם יכולים להשתמש בעיפרון, כף, כל דבר. כל הרעיון שלו והם לימדו את זה לאבות המייסדים, טכניקת ורעיון התקשורת הכי עוצמתי שאי פעם מצאתי.

כמה מכם נמצאים בפגישות ואתם פשוט יכולים להרגיש את הכוונות הסמויות בפעולה?

האם תרצו לפרק אותן מהר?

האם תרצו לרפא קרעים במשפחה שלכם? שני ילדים שרבים אחד עם השני, פשוט תעשו את זה:

פשוט תלכו ותגידו לאדם השני, "יש לך את מקל הדיבור, אני לא יכול להגיד דבר. אני יכול אולי לשאול שאלה כדי לראות אם באמת הבנתי את הנקודה שלך, אבל אני לא יכול להבהיר את הנקודה שלי, אני לא יכול להסכים או לא להסכים כל מה שאני יכול לעשות הוא לתקשר עד שאתה תרגיש מובן. ברגע שאתה מרגיש שמבינים את מה שאתה רוצה להבהיר, תעביר את מקל הדיבור, או העפרון או מה שזה לא יהיה אלי. עכשיו תורי, ואתה שקט ומקשיב באמפתיה עד שאני מרגיש מובן. ברגע שאני מרגיש מובן, אני מעביר לך את המקל בחזרה עד שאתה מרגיש מובן ומעביר אותו אלי."

עכשיו מה שקורה הוא שפשוטו כמשמעו הוא משנה אנרגיה הגנתית ושלילית לאנרגיה יצירתית מתמירה. והנה הסיבה.

כשאתה באמת מקשיב למישהו, בצורה עמוקה, עד שהם מרגישים מובנים, אתה מתקשר את ערכם, את יכולתם, אתה מאשר אותם. זה כל כך טיפולי, כל כך מרפא, שהם לא יכולים לנשוך אותך. ובהדרגה הם נפתחים יותר ויותר.

תנסו את זה הלילה עם יקיריכם. אתם רואים שני ילדים רבים, פשוט תלכו לקטן יותר ותגידו, "חמודי, יש לך את העפרון, אף אחד לא יכול לדבר עד שאתה מרגיש מובן. ואז ברגע שאתה מרגיש מובן, ואנחנו חוזרים על הנקודה שלך לשביעות רצונך, אתה תעביר את זה לאחיך או אחותך הגדולה."

פשוט תנסו את זה. אתם חושבים שזה לוקח זמן, זה יחסוך כל כך הרבה זמן. ובישיבות שאתם הולכים אליהם פשוט תגידו, "בואו נסכים לכלל הבסיס, אף אחד לא יכול להסביר את הנקודה שלו, עד שהוא מנסח מחדש את הנקודה של האדם השני. לשביעות רצונו שלו או שלה."

———————————————–

סטיפן קובישלושה ספרים של סטיבן קובי תורגמו לעברית:

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

אפשר לקנות את ספרו של ד"ר מרשאל רוזנברג "לגדל ידלים בחמלה: הורות בדרך התקשורת המקרבת" בחנות הדאנה (כלומר, אתם קובעים את המחיר).

תקשורת מקרבת בקצרה להורים

רעיונות פשוטים להפיכת תקשורת כפייתית לחיבור מלא חמלה

נכתב על ידי ליסה קלייטון ואווה שונבלד

אחת הסוגיות הכי גדולות בשבילי בתור הורה היא איך אני מתקשרת, או לא, עם ילדי. עם הכוונות הכי טובות בעולם מצאתי את עצמי אומרת דברים בדרכים שנראה שמחריפות את הדברים ולפעמים אני מוצאת שזה כמעט בלתי אפשרי לא להחליק במדרון ההאשמה, השיפוט והביקורת.

כמה מאיתנו מוצאים את עצמם אומרים "אתה תמיד _____," "למה את לא יכולה פשוט לעשות/לא לעשות א', ב', ג" בנימה שיש בה משמעות אפילו יותר לא נעימה של "את רעה". או שאנחנו מוצאים שהכרחנו את הילד שלנו לעשות משהו שרצינו שהוא יעשה, אבל הרגשנו ממש רע לגבי איך שהשגנו את התוצאה הרצויה.

לרבים מאיתנו, הרבה מהאופן שבו אנחנו מתייחסים לילדינו הוא, במקורו, מבוסס על כפייה: "תקבלי/לא תקבלי משהו אם לא תשתפי פעולה." מה שמשתמע בין השורות בהרבה מהויכוחים היומיומיים אם ילדינו הוא "אני גדולה יותר וחזקה יותר ממך, אז אתה תהיה מוכרח לעשות מה שאני אומרת" (כלומר, החזק צודק). אנחנו מלמדים את ילדינו ערכים בצורה עמוקה יותר דרך איך שאנחנו מתנהגים אליהם מאשר מה שאנחנו מטיפים להם.

אז, האם יש דרכים לשנות את הדרך בה אנחנו מתקשרים ברמה עמוקה? האם יש כלים זמינים שיעזרו לנו? האם יש עזרה ותמיכה לעשות זאת – אפילו להתחיל זאת? להמשיך לקרוא תקשורת מקרבת בקצרה להורים

ביירון קייטי והגרביים של הבת שלי

ביירון קייטי והגרביים של הבת שלי

גרביים, נעליים, חולצות, עגילים, בתי בת ה 14 משאירה על הרצפה כל מה שרק תרצו. זה שיגע אותי (או גרם לי להיות יותר משוגעת, כמו שאנחנו אוהבים להגיד). כל יום שני, שזה יום הנקיונות בבית שלנו, הייתי מבזבזת שעה או שעתיים בפינוי השטויות שלה מהרצפה לפני שבכלל הייתי רואה את השטיח שלה כדי לשאוב אותו (בלי לדבר על לנקות). בעלי ואני ניסינו כמעט הכל. לוח מטלות, פרסים, עונשים, דמי כיס, שלוש פעמים אפילו לקחתי את כל מה שהיה לה על הרצפה, שמתי את זה בשקית אשפה ותרמתי לצדקה. הייתי מקללת כל זמן שאני עושה את המטלה הזאת בכל שבוע ותוהה לעצמי למה היא לא יכולה פשוט להרים את הדברים שלה מהרצפה. לא היה אכפת לה מאיך שאני מרגישה? היא לא הייתה נבוכה מאיך שהחדר שלה נראה? היא לא ידעה שאני נבוכה מאיך שהחדר שלה נראה? לא נמאס לה שצועקים עליה שבוע אחרי שבוע? אולי היא פשוט הייתה ילדה איומה וכפוית טובה שלא העריכה שום דבר ונכשלנו קשות כהורים?

צעקנו עליה לגבי החדר שלה יותר מחמש שנים עד קראתי את הקטע הזה מ"לאהוב את מה שיש: 4 שאלות שיכולות לשנות חיים:

המציאות הייתה שיום אחרי יום, הם השאירו את הגרביים שלהם על הרצפה, אחרי כל השנים שנאמתי, נדנדתי והענשתי אותם. ראיתי שאני צריכה להיות זו שמרימה את הגרביים אם רציתי שירימו אותם. הילדים שלי היו מאושרים לגמרי עם הגרביים שלהם על הרצפה. למי הייתה הבעיה? לי. היו אלה המחשבות שלי לגבי הגרביים על הרצפה שגרמו לחיי להיות קשים, לא הגרביים עצמם. ולמי היה את הפתרון? שוב, לי. הבנתי שאני יכולה להיות צודקת, או שאני יכולה להיות חופשית.

לעזאזל, זאת הייתי אני, אני עשיתי מעצמי משוגעת! לא היה שום דבר "שגוי" בבת שלי היה משהו שגוי בי והייתי צריכה לעשות שינוי. אז עשיתי. כשהגיע יום שני לקח לי 5 שעות לסדר את כל הדברים שלה ולנקות את החדר והשירותים. לא התלוננתי על זה, לא אמרתי לה כמה עבודה זה היה כשהיא חזרה מבית הספר, רק ניקיתי והמשכתי הלאה. שבוע לאחר מכן לקח לי שעה לנקות אחריה, בשבוע שלאחר מכן 30 דקות ועכשיו לוקח לי 10 דקות. כל יום שני כשהבת שלי חוזרת מבית הספר היא צועקת, "תודה אמא!" מהחדר הנקי שלה. אני מרגישה טוב, היא מרגישה טוב, הכל טוב. למעשה, החדר והמקלחת שלה הרבה יותר מסודרים עכשיו בלי שאני אומרת מילה.

אז, ביירון קייטי שינתה ושיפרה את החיים שלי ואת החיים של הבת שלי. הספר שלה קיים את מה שהוא הבטיח. תמיד האמנתי שאנחנו מה שאנחנו חושבים ו"העבודה" יכולה לשנות נקודות מבט ומחשבות.

אם אתם מעוניינים לקרוא עוד לגבי "העבודה" של ביירון קייטי וארבעת השאלות שלה, אתם יכולים למצוא את הספרים שלה באמזון או לבקר באתר שלה. אני ממליצה על כך בחום.

בברכה,

לינדה.

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————

לינדה סניידרלינדה סניידר היא מאמנת בריאות מוסמכת, רעיה ואמא שחולקת את המחשבות שלה על חיים בריאים. היא מציעה אימוני בריאות אישיים וקבוצתיים.

ציוני הדרך החשובים באמת

ציוני הדרך החשובים באמת

"מ-א-ט" "מ-אט" "מאט." ילדתי בת השש רכנה מעל ספר לימוד הקריאה שלה, משמיעה בקפדנות כל מילה. הקשבתי לה ודאגתי. אחיה הגדול היה מסוגל לקרוא את אותן המילים בגיל הרבה יותר צעיר.

זה טבעי להשוות את ילדינו ולדאוג מקצב ההתפתחות שלהם. מעודדים אותנו בארה"ב להתסכל על אבני הדרך המצופים של ילדינו ולוודא שהם מגיעים אליהם בזמן. רק כשהתחלתי לחקור הורות ברחבי העולם גיליתי כמה אבני הדרך של תינוקות וילדים הם לא אוניברסליים. מה שאנחנו מצפים מהילד בכל גיל נתון מושפע ומעוצב על ידי התרבות. דרך עדשת התרבות, רעיונות מסויימים של "נורמליות" נראים שונים לגמרי.

תינוקות מחלקים באפריקה, הקריביים או הודו שאמהותיהם מזיזים את הגוף שלהם נמרצות מגיעים לציוני דרך מוטוריים מוקדם יותר מאשר תינוקות בתרבות המערבית, שמבלים הרבה זמן בשכיבה על גבם.

תינוקות בכמה תרבויות שבטיות שכמעט תמיד נושאים אותם מדלגים על שלב הזחילה לגמרי.

תינוקות בוייטנאם לא עוברים גמילה מחיתולים כמו שאנחנו מכירים זאת, בגלל שהם היו פחות או יותר כל חייהם בלי חיתולים.

בתרבויות אחרות, לא מצופה מתינוקות לישון כל הלילה לבד, בני השנתיים הנוראיים לא קיימים ולא מצפים שבני נוער יהיו בקונפליקט עם הוריהם (והם לא). ואנחנו? מעודדים הורים אמריקאיים לדבר, לדבר, לדבר אל ילדינו, אפילו כשהם תינוקות ולא יכולים להגיב בחזרה. הילדים שלנו הופכים לנושאי משא ומתן מצויינים. אפילו כשאנחנו מגלגלים את העיניים בזעם, אנחנו גאים בעורכי הדין המלבלבים הקטנים. אנחנו יודעים שלדבר אל ילדינו זה טוב עבורם. אנחנו משייכים מיומנות ורבלית לאינטליגנציה וחלק מאיתנו עשויים לפתח תקווה שהיכולת שלהם לנדנד לנו עד לכניעה רומזת שהם יקבלו ציונים טובים ויגיעו לאוניברסיטה טובה. אבל לא כל ההורים בעולם מסכימים. יש תרבויות שבהם הורים מגדירים אינטליגנציה פשוט כלהיות יכול לדעת מה צריך להיעשות, ולעשות את זה. יש מקומות שבהם למידה לא נלמדת, היא נתפסת. על ידי היותו צופה שקט ופיקח לומד הילד את המיומנויות שהוא צריך כדי לשגשג.

המחקר מראה שהורים אמריקאיים מתמקדים בגירוי, העשרה ופיתוח קוגניטיבי יותר מהורים בתרבויות אחרות, כך למשל ההולנדים והאיטלקים, שיש להם סדר עדיפויות שונה כמו שגרה או רוגע. אנחנו אפילו מצדיקים משחק חופשי והפסקות בבית הספר לפי התועלת הקוגניטיבית שלהם, ומדברים על כך שהמשחק מניח את היסודות להצלחה אקדמית.

כל חברה מעריכה מיומנויות שונות לפי הצרכים שלה. הבעיה באמריקה היא שבזמן שאנחנו מצטיינים בגידול ילדים ורבליים, שכחנו ערכים אחרים שאנחנו צריכים לטפח בילדינו.

לחשוב על אחרים, לא רק על עצמם: ללמוד להסתדר עם אחרים נמצא בראש סדר העדיפויות בתרבויות אחרות. הורים ספרדיים שדיברתי איתם אמרו לי שהם מגרים את תינוקותיהם עם אנשים, לא עם צעצועים חינוכיים. הם יוצאים איתם החוצה מוקדם, ומקדמים סוג אינטרקציה עם זרים שרוב האמריקאים רואים כפושלני. אמהות יפניות מפנות את תשומת לב התינוקות שלהם למערכות יחסים יותר מאשר לחפצים כמו שאמהות אמריקאיות עושות ("תראה את הפיל האפור והגדול הזה!") במחקר אחד, ילדי כיתות ד'-ה' מארצות הברית ויפן נשאלו למה לא כדאי להרביץ, לרכל או לריב עם ילדים אחרים, 92 אחוזים מהילדים האמריקאים ענו "בגלל שהם יתפסו או יהיה בצרה." 90 אחוזים מהילדים היפנים שנשאלו את אותה השאלה אמרו, "בגלל שזה יכאיב למישהו אחר." המחקר מצביע שבתרבויות המעודדות ערכים שיתופיים – בהם ילדים רואים אנשים עוזרים אחד לשני בחקלאות, בניית בתים וכן האלה – שיתוף מגיע יותר בקלות מאשר בתרבויות אינדיבידואליסטיות ותחרותיות כמו שלנו.

לתלות את המעיל שלהם: מסביב לעולם, ילדים עושים מטלות, לוקחים אוטובוסים ורכבות בעצמם, שומרים על החפצים שלהם, משתמשים בסכינים ומבשלים בגיל בו הורים אמריקאים עדיין מלבישים גרביים לילדים, אוספים את המעיל שלהם מהרצפה ומפקחים על מה הם יכולים לראות בטלוויזיה.

טיפול באחים שלהם: ילד שוודי אחד שראיינתי הביא את אחותו מהגן באוטובוס מאז שהיה בבית הספר היסודי, הכין לה ארוחה קלה ופיקח על שיעורי הבית שלה. כשגידלנו את ילדינו ביפן, עזרה הייתה כל כך מוערכת ששיעורי הבית של הבן שלנו כללו לעשות מטלות כמו להשגיח או להאכיל את אחותו הקטנה. אמא יפנית אחת שהכרתי הייתה משאירה את ילדיה בבית בזמן שהייתה הולכת לעשות קניות. במדינה שלנו, זה היה גורם לה להיות מואשמת בהזנחה. במדינה שלנו, אנחנו פוחדים שלבקש מאחים לטפל זה בזה מעמיס יותר מידי על הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם. ההפך הוא הנכון: כשאנחנו מבקשים מילדינו לטפל אחד בשני, זה מתיר את הפוטנציאל שלהם כבני אדם מטפחים ואחראיים חברתית.

זה לא מפתיע שהורים בעלי כוונות טובות מטפחים אינטיליגנציה קוגניטיבית והישגיות אינדיבידואלית בחריצות שכזו. הם, אחרי הכל, סמני הצלחה כל כך חשובים באמריקה המודרנית. אבל המיקוד שלנו בתוצאות מוביל אותנו להסתכל על ציוני הדרך בצורה שגויה – כסדרה של קופסאות והצלחות לסמן עליהם V בדרך למטרה מסויימת. אנחנו מתמקדים ביכולת הילדים שלנו לקרוא כשהם בגיל שבו אנחנו צריכים להתמקד בטוב הלב והאופי שלהם. אנחנו דואגים לא להעמיס עליהם יותר מידי עם מטלות בגלל שהם צריכים להכין שיעורי בית, בזמן שאנחנו צריכים לטפח מיומנויות שיהפכו אותם לעצמאיים יותר, ולשלוח להם מסר ברור וחד משמעי שאומר: כן, הצלחה אקדמית היא חשובה, אבל להיות טוב לב ואחראי גם כן חשוב. כל אלה הם ציוני דרך שאנחנו לא רוצים לפספס.

כישורי הקריאה של בתי לא השתפרו. אבל כשהיא סוגרת את הספר, היא מושיטה יד לאחותה הקטנה ולוקחת אותה לחדר האמבטיה, עוזרת לה להחליף לפיג'מה, ומביאה לה את מברשת השיניים. הבנתי לבסוף שלא נחרץ גורלה לכשלון, אלא שהיא רק מתפתחת בצורה שונה ושהקצב השונה שלה יאפשר לה את הנוחות לקרוא בקול למשך עוד הרבה זמן. אחרי הכל, היא רק בת 6. הגיע הזמן לאפשר לעצמנו להתמקד יותר בעידוד טוב לב אצל ילדים, ללמד אותם התמדה ולוודא שהם יודעים איך לתלות את המגבות שלהם.

—————————————————————-

קריסטין גרוס לומחברת הספר Parenting Without Borders: Surprising Lessons Parents Around the World Can Teach us. (הורים ללא גבולות: השיעורים המפתיעים שהורים מרחבי העולם יכולים ללמד אותנו).

אתם יכולים לעקוב אחריה בטוויטר: http://www.twitter.com/@grossloh או לגשת לאתר שלה: http://t.co/2wKtobm4L2

Teresa Graham Brett

האם השוני של ילדים הוא פגם?

האם השוני של ילדים הוא פגם?

כמאמנת לגיוון, שמעתי הרבה פעמים שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נתמקד במה שאנחנו דומים במקום להתמקד במה שמבדיל בינינו. אם היינו רואים אחד את השני רק כבני אדם, היינו יכולים לחסל את הדיעות הקדומות והאפליה.

אבל, אני מאמינה שאנחנו צריכים להכיר ולהבין את השוני שלנו, בין אם מדובר בשוני בין קבוצות (כמו גזע, מין, גיל, העדפה מינית) או בייחוד האישי שלנו.

וכן, אנחנו צריכים להבין גם את המאפיינים שכולנו חולקים. להמשיך לקרוא האם השוני של ילדים הוא פגם?

ג'נבייב סימפרינגהם

לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור

לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור

נכתב על ידי ג'נבייב סימפרינגהם, מאמנת ומחנכת הורים

"אי אפשר, וגם עדיף שלא, לפתור את כל הבעיות של ילדך, אבל אפשר לחלוק אותם."

אני רוצה לשתף אתכם בדוגמה מהחיים שלי לגבי שימוש בגישור כדי לעזור לקבוצה גדולה של ילדים צעירים בסכסוך גדול. הייתי לאחרונה באירוע חברתי שבו קבוצות של ילדים נהרו בבית ובחוץ, בעוד המבוגרים דיברו אחד עם השני. בזמן ששוחחתי עם חברותי, יכולתי לשמוע מספר הולך וגדל של צעקות, צריחות וזעקות שמגיעות מאחד מחדרי השינה של הילדים, בזמן שכמה הורים מעוצבנים ניכנסו ויצאו מהחדר בניסיון להשתלט על המצב. לא לקחתי חלק בזה כי בני לא היה מעורב, עד שכמה הורים באו ואמרו לי שהם צריכים עזרה מסוג ההורה השלו, אז יצאתי למבצע החילוץ, טה טה טה!! להמשיך לקרוא לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור