פרסים ושבחים: הגזר הרעיל
מאת רובין גריל
אנחנו נותנים לילדינו גלידה אם הם "טובים", שוקולד אם הם שקטים, כוכבי זהב קטנים אם הם אוכלים את הירקות, לפעמים אפילו כסף אם הם מקבלים ציונים טובים בבית הספר. אנחנו אומרים להם "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" אם הם עושים משהו שמשביע את רצוננו. להורה המודרני וחד האבחנה, שיטת ה"חינוך" המרביצה והמשפילה היא מיושנת. עונשים הם אאוט, ופרסים הם אין. למה להשתמש במקל, כשאנחנו יכולים ללמד ילד טוב יותר בעזרת גזר?
מהומת ה"עידן החדש" לשבח ולתת פרסים לילדים על מה שאנחנו קוראים לו התנהגות "טובה" צברה פופולריות רבה. "תמצאו משהו טוב שילדיכם עשה, ושבחו אותו על כך!" אומרים ספרי וסמינרי ה"איך לעשות" החדשים. פסיכולוגים בכל מקום ממליצים על טיפול "טבלת הכוכבים" כדי לשנות את התנהגות הילד שלך. הטרנד הזה הוא צאצא של אסכולה פסיכולוגית מסויימת – ה"ביהייביוריסטים" – שחשיבתם שולטת כרגע בהרבה מהזרם המרכזי של תאורית הפסיכולוגיה והחינוך.
למעשה, בימינו זה כל כך נהוג לשבח או לתת פרס להתנהגות "הטובה" של ילדיכם שכמעט אף אחד – עד לאחרונה – לא חשב לערער על תקפות הנוהג הזה. לשבח או לתת פרס לילדים זה פשוט הגיון בריא, וגם הורות טובה – לא? מי יפקפק שזה טוב לתת לילדים שבחים או פרסים כשהם מבצעים משהו שמוצא חן בעיניו?
שיטת השבח והפרס היא בהחלט משביעת רצון, כי היא מגובה בטונות של ראיות מהמחקרים הכי מתודיים ומבריקים שכסף יכול לקנות. למעשה, היא נובעת מעבודתם של פסיכולוגים שגילו באופן קפדני שהם יכולים לאמן חולדות לפתור מבוכים, יונים לנקר בכפתורים צבעוניים וכלבים לרייר בהשמע פעמון הארוחה – כשהם נותנים להם לוח זמנים מבוקר של פרסים. פסיכולוגים מהר מאוד התרגשו מהרעיון לשלוט בבני אדם, על ידי יישום אותן שיטות שעבדו על בעלי חיים. תארו לעצמכם את ההתרגשות כשהם הבינו שפרסים עובדים בדיוק באותה צורה על בני אדם כמו על חולדות, יונים וכלבים. הידע של הפסיכולוגים המודרניים איפשר לנו להשפיע על התנהגות, מחשבות ורגשות ילדים באותו אופן שבו אנחנו יכולים לאמן כלב ים, עם כמה סרדינים וחנופה, לאזן כדור על אפו.
יש בעיה אחת, בכל זאת. לא ממש אכפת לנו מאיכות הקשר שמתפתח בינינו לבין חולדת מעבדה. אנחנו לא מודאגים מהביטחון העצמי המתפתח של מכרסמים, תחושת האוטונומיה או העצמאות שלהם, גם לא מעניין אותנו אם החולדה תתעניין לנסות מבוכים גדולים יותר מיוזמתה האישית, הרבה אחרי שנפסיק לתת לה כדורי אוכל קטנים כפרס. וזה, כמו שרוב המומחים נכשלו להגיד לנו, הוא איפה שכל טכנולוגית ה"פרס, שבח וחיזוק חיובי" מתפרקת לחתיכות.
שוב ושוב מלמדים אותנו שאנחנו צריכים הרבה יותר לשבח ולתת פרסים לילדינו. מה יכול להיות רע בכך? על פני השטח, שבחים נראים מופלאים – המפתח לילדים מצליחים! חדור את פני השטח, לעומת זאת, והתוצאות נראות אחרת לגמרי.
אבל, פרסים משפרים את התנהגות וביצועי הילדים, לא?
או ככה חשבנו. אבל, כשכוכבי הזהב הקטנים או סוכריות הגומי מפסיקות לבוא, ההתנהגות שאותה ניסינו לחזק נוטה להתמסמס. ילדים שהתרגלו לצפות לשבחים, יכולים להרגיש שבורים כשהם לא מגיעים. זה מעמעם את התמדתם. יש הרבה מאוד ראיות שלטווח הארוך, פרסים הם לא יעילים.
בניגוד למיתוס הרווח,יש הרבה מחקרים שמראים שכשילדים מצפים או מקווים לפרסים, הביצועים שלהם יורדים. מחקר אחד מצא שביצועי התלמידים נחלשו כשהציעו להם כסף עבור ציונים טובים יותר. מספר מחקרים אמריקאים וישראלים מראים שמערכות פרסים מדכאות את יצירתיות התלמידים, ובאופן כללי מדללות את איכות העבודה שלהם. פרסים יכולים להרוג יצירתיות, בגלל שהם מדכאים לקיחת סיכונים. כשילדים מכורים לקבלת פרס, הם נוטים להתחמק מאתגרים, "לשחק את זה בטוח". הם מעדיפים לעשות את המינימום הנדרש כדי לקבל את הפרס.
הנה תיאור טוב למה עשינו את הטעות של להאמין בפרסים, על בסיס היתרונות שנראים על פני השטח. כשחברת מזון מהיר אמריקאית הציעה פרסים לילדים על כל ספר שהם קוראים, שיעור הקריאה נסק. זה נראה מעודד בהחלט – במבט ראשון. בבחינה מדוקדקת לעומת זאת, הוכח שהילדים בחרו ספרים קצרים יותר, ושהציונים שלהם במבחני הבנה צנחו. הם קראו בשביל ג'אנק פוד, ולא בשביל ההנאה הפנימית שבקריאה. באותו הזמן, קריאה מחוץ לבית הספר (המצב ללא הפרס) כמעט והפסיקה. יש הרבה מחקרים שמראים, שבעוד שפרסים עלולים בהחלט להגדיל עשייה, הם חונקים התלהבות והורגים תשוקה. נראה שככל שאנחנו רוצים את הפרס, כך פוחתת האהבה שלנו למה שאנחנו צריכים לעשות בשביל להשיג אותו. הפעילות הנדרשת מאיתנו עומדת בינינו לבין הפרס הנחשק. היה זה חכם יותר פשוט לתת לילדים ספרים מעניינים יותר, כי יש ראיות בשפע שמראות שפעילות מהנה מהותית היא הממריצה ומגבירת הביצועים הטובה ביותר.
האם פרסים ושבחים יכולים להזיק למערכת היחסים שלנו עם ילדינו?
אנחנו לא חושבים שהדברים החיוביים שאנחנו אומרים לילדינו על עצמם יכולים להיות הרסניים כמו התוויות השליליות. אבל יש מקרים שבהם זה נכון. תודות להתפתחויות המודרניות במדע ההתנהגות, יכולתינו לפתות או לתמרן ילדים (וחיות! ומבוגרים!) לעשות מה שאנחנו רוצים הופכת להיות יותר ויותר מתוחכמת. אבל העלות של מניפולציה דרך פרסים היא גדולה. מתחת יש עשר דרכים בהם שבחים ופרסים יכולים להזיק ליחסינו עם ילדינו.
- פרסים ושבחים מכשירים את ילדינו לחפש אישור. הם יעשו דברים בשביל להרשים, במקום לעשות דברים בשביל עצמם. זה יכול לבלום את התפתחות ההנעה העצמית שלהם וגורם להם להיות תלותיים בדעה חיצונית. כשילדים מתרגלים לקבל פרסים על "ביצועיהם", הם הופכים למרצים (ריצוי), שמסתמכים על ליטופים חיוביים. פרסים ושבחים יכולים ליצור סוג של התנהגות ממכרת: ילדים מתמכרים לאישור, וכך מאבדים קשר עם ההנאה הפשוטה של לעשות מה שאתה אוהב. כל כך הרבה מאיתנו מכורים ליוקרה: אנחנו נהיים מדוכאים כשההערצה נכשלת מלהגיע. במקום לעשות מה שאנחנו עושים בשביל הדבר עצמו, אנחנו דגים מחמאות או עידוד, וכשמחיאות הכפיים גוועות, אנחנו שוקעים בייאוש. מתן פרסים או שבחים יכול להתפתח להרגל. מכיוון שככל שאנחנו משתמשים ביותר פרסים, כך אנחנו צריכים יותר להשתמש בהם כדי להשאיר את הילדים מדורבנים. שבחים לא יכולים ליצור מחוייבות אישית להתנהגות או ביצוע "טובים". הם רק יוצרים מחוייבות לחיפוש אחר שבחים.
- אחד הדברים הכי גרועים שאנחנו יכולים לעשות הוא לשבח את הפוטנציאל של הילד. קריאות עידוד כמו "אני יודע שאתה יכול לעשות את זה", "אתה ממש משתפר!", "אני יודע שיש לך את זה!", "אתה כמעט מגיע!", נשמעים תומכים על פני השטח. אבל המחמאות האלה טעונות בציפיות שלנו שהילד חייב להשתפר בדרך כלשהי. זה אומר לילד שיש מטרה שעדיין צריך לשאוף אליה כדי לקבל את ה"בראבו!". לשבח את הפוטנציאל של הילדים לא עוזר להם לאהוב את עצמם על מי שהם כרגע, ועלול לגרום להם להרגיש מאוכזבים עם עצמם. מתחת לשבח יש השלכה שקטה: "אתה עדיין לא מספיק טוב!". זה מפתה ילדים לעבוד קשה יותר כדי להרשים אותנו, במחיר ההערכה העצמית שלהם. כמו שהפסיכולוגית לואיז פורטר אומרת: "אם אתם רוצים שילדכם יפתח הערכה עצמית בריאה, תפסיקו לשבח אותם" (ראו רשימת קריאה למטה).
- לתת פרסים על ציות של ילדים הוא הצד השני של מטבע ההענשה על אי ציות. זהו פיתוי במקום רודנות. מחקרים רבים מראים שהורים שמשתמשים ביותר פרסים משתמשים גם ביותר עונשים, יש יותר סיכוי שהם יהיו אוטוקרטים. שבח הוא הצד המתוק של הורות סמכותנית. היא מפחיתה את מערכת היחסים לאחת של שולט ונשלט. לכן הילדים היותר פקחים – הפחות נאיבים – מרגישים משהו מטריד בשבחים. זה גורם להם להרגיש שמתנשאים עליהם. שבח הוא תזכורת לכך שלמשבח יש כוח עליהם. זה מפחית את תחושת האוטונומיה של הילד, וכמו טפיחה על הראש, זה משאיר אותם קטנים.
- באותו הזמן, מי שנותן פרסים הוא כמו שמאי,שופט מה מצדיק שבח ומה לא. זה הופך אותם למפחידים משהו לילד. זה גורם להם להרגיש שמעריכים ושופטים אותם. למרות ש "ילד טוב!" או "ילדה טובה!" הם שיפוט חיובי, זה עדיין שיפוט מגבוה, ובסופו של דבר מנכר את הילד.
- הילדים שיש להם יותר תובנה יכולים לראות דרך המניפולציה. הם עלו עלינו, הוא חושבים שהשבח שלנו מחושב, ולא נצליח להערים עליהם בקלות בטקטיקות פיתוי. במיוחד, כששבח הוא טכניקה שלמדנו מספר או קורס, סביר שהוא יעבור כמשהו שקרי או מומצא. שבחים ופרסים, כמו חנופה, יכולים להסריח ממאמצינו לשלוט, ובכך להספיד את הכבוד שהילד רוכש לנו.
- ילדים, כמו מבוגרים, נרתעים באופן טבעי מנסיונות שליטה. כולנו רוצים לגדול לעבר הגדרה עצמית. לכן שבחים יכולים לגרום להתנגדות, כי הם פוגעים בתחושת האוטונומיה המתפתחת של הילד.
- פרסים מענישים, כי הפרס, השבח או האישור נמנעים מהילד אלא אם כן הם "מספקים את הסחורה". יותר מזה, הילד שרגיל שמשבחים אותו מתחיל להרגיש לקוי אם השבח לא מגיע. אין דבר שמרגיש יותר כמו תבוסה לילד מאשר לפספס פרס שהיא או הוא הותנו לצפות לו. בתוך כל גזר, יש מקל.
- כשמשחדים ילדים עם פרסים על התנהגות "טובה", הם מהר מאוד לומדים איך לתמרן אותנו על ידי ביצוע התפקיד שמצופה מהם. הם מחכימים לגבי מה שצריך לעשות כדי להשיג את הפרסים מאיתנו: האישור, הגלידה, מה שזה לא יהיה. הם נהיים צייתנים באופן שטחי, עושים את מה שצריך כדי להחמיא או להרשים אותנו, והיושר סובל. אחרי הכל, מי רוצה להיות כנה או אמיתי עם בן אדם שכל הזמן מודד אותו? כשהקשר פוחת למניפולציה הדדית במקום אותנטיות, זה מכין את הבמה לקשרים מניפולטיביים וחסרי כנות בהמשך החיים. מניפולציה שוחקת את התפקודים של אמון הדדי, פגיעות ושקיפות, שהם חיוניים למערכת יחסים בריאה ואינטימית. כתוצאה מהמניפולציה המוקדמת, אנחנו גדלים בניסיון תמידי לרצות, או שאנחנו לומדים להוליך שולל כדי להרשים, במטרה לקבל את הפרסים – על חשבון האני האמיתי שלנו. אנחנו מפתחים עצמי מזויף או שקרי שמעוות את מערכות היחסים שלנו עם אחרים.
- בין אחים, או בכיתה, מערכת פרסים יוצרת תחרות, קנאה וחוסר אמון. גמולים או פרסים להתנהגות "טובה" הם איום לשיתוף הפעולה ועבודת הצוות.
- שבחים יכולים לגרום לילדים להרגיש נשדדים. אם אנחנו רעבים להערצה בעצמנו, אנחנו יכולים לטעות ולהפיק אותה דרך הנצחונות של ילדינו. אנחנו משתמשים בהם לשקם את ההערכה העצמית או הגאווה הפצועים שלנו. אם אנחנו משבחים אותם כי הם גרמו לנו להרגיש טוב עם עצמינו, הם חשים בכך. זה מפחית מהרגשתם הטובה כלפי עצמם, השבחים שלנו יכולים להיות משביתי השמחה שלהם. חלק מהילדים מסרבים ליצור מה שהם טובים בו באופן טבעי, בגלל שהם נדחים מהשמחה לאיד של הוריהם.
למה שבחים ופרסים כל כך פופולרים?
פרסים הם המוצא הקל, קלים יותר מלנסות להבין למה הילד, כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה בפזיזות, "מתנהג רע". למשל, למה שנטרח להבין למה ילד מסרב ללכת לישון לפי הנוחות שלנו, (האם הוא פוחד? האם היא מרגישה בודדה? האם הוא עדיין רעב? וכו.) אם אנחנו פשוט יכולים לתגמל אותו או אותה באיזה חפץ זול על הליכה למיטה בזמן? זה מרגיש קל יותר למרוח משהו על הבעיה על ידי שימוש בשוחד. זה נותן לילד את המסר הברור שאנחנו לא מתעניינים במה שהיא או הוא מרגישים. יותר גרוע, אנחנו מסתכנים בהתעלמות מבעיה רגשית חמורה. פרסים ושבחים יכולים להיות פלסטר גימיקי שמתעלם מהילד כבן אדם שלם.
פרסים טובים בלגרום לילדים לעשות משהו שהם לא רוצים באופן טבעי לעשות, לזמן קצר בלבד. השינוי ההתנהגותי המיידי הזה מתגמל אותנו, ומשאיר אותנו מכורים לפרסים. התוצאות השליליות של פרסים ושבחים לא מתממשות עד לשלב יותר מאוחר, אז אנחנו נכשלים מלראות את הפרסים והשבחים כעבריין.
אבל ילדים צריכים אישור ומשוב חיובי. מה אנחנו יכולים לעשות במקום לשבח אותם?
הרבה פעמים אנחנו רוצים לבטא את העונג וההוקרה שלנו כלפי ילדינו. מי הם כאינדיבידואלים, והדברים המדהימים שהם עושים. הוקרה היא שונה משבח כי היא לא מניפולטיבית. שבח מניפולטיבי, בניגוד להבעה ספונטנית של הוקרה או הודיה, טעון בציפיות סמויות שהילד יעשה שוב את המעשה הראוי לתשבוחות. רוב הילדים יכולים לחוש בכך, הם יכולים להרגיש את ההבדל בין הכרה אותנטית, ואסטרטגיה מכוונת לחזק את ההתנהגות שלהם. אז, איך אנחנו נותנים לידינו משוב חיובי?
המנעות משבחים או פרסים לא אומרת מניעת האהבה והעונג שאנחנו מרגישים כלפי ילדינו, וגם לא הרצון האינסטינקטיבי לעודד אותם – רחוק מזה! זה אפשרי ביותר להצטרף לילדינו ולחגוג כל צעד בגילוי שלהם, בלי להיות מניפולטיבים. הנה כמה הצעות איך לאשר ולעודד את ילדיך כמה שליבך – ושלהם – חפץ ובאותו זמן להמנע מהשימוש בשבחים.
מקדו את הילד בהנאה שלו/שלה מההישג.
במקום להרעיף ברכות על הילדים, עדיף אם הם יתמקדו פנימה על ההנאה שהם מפיקים מהישג. ילדים צמאים להשיג, ללמוד ולכבוש באופן טבעי. הם נולדים עם התלהבות בלתי פוסקת למומחיות, וכל הישג חדש ממלא אותם בעונג. זו ההנאה העצמית הזאת שמספקת את הדלק הטוב ביותר להתמדה והמשך למידה. כשאתה רואה את ילדך עושה משהו חדש, זה יכול להיות מעודד ותומך בצורה נפלאה להגיד: "אתה נראה כאילו נהנית מכך!", או: "איך הרגיש לעשות את זה?". "אני שמח שעשית את זה, אתה נראה שמח עם עצמך!".
עזרו לו/לה להעריך בצורה עצמאית.
בכל פעם שמתאפשר, זה רעיון טוב לשאול את הילד על האומדן העצמי שלהם. לדוגמה: "מה אתה חושב על הציור?", "האם את שמחה מאיך שהחתיכה זאת התאימה לפאזל?".
תשאלו אותם על החוויות הפנימיות שלהם.
נגיד, למשל, ילדך קורא לכם סיפור שהוא חיבר עכשיו. אחרי ששיתפתם איך גרם לכם הספר להרגיש, אתם יכולים לשאול: "איך אתה מרגיש בקשר לספר שכתבת?", "איך הרגיש לכתוב אותו?", "האם נהנית לספר אותו?", "איך הגעת לרעיונות האלה בשביל הסיפור?". יש מספר קטן של דברים שכל כך מזינים את ההערכה העצמית של ילדיכם, וכל כך מעשירים את מערכת היחסים שלכם איתו, כמו העניין בעולם הרגשות והדמיון הפנימיים שלהם.
השתמש בהצהרות "אני", במקום לתייג את הילד.
ההוקרה שלך נוגעת בילד בצורה עמוקה יותר כשהיא מבוטאת במושגים של הרגשות שלך. לדוגמה: "אני אוהב את הצבעים שאתה בוחר!", או "אהבתי איך ששרת את השיר!" – במקום: "איזה צייר טוב אתה!", או "אתה זמר ממש טוב!". המנעו מהצהרות מתייגות כמו : "אתה ילד טוב כי שיתפת את הצעצועים שלך!". במקום זאת תגידו: "תודה ששיתפת את חברך, זה גרם לו להרגיש טוב – וגם לי". התמקדו ברגשות, לא בתיוג ערכי או מבוסס איכות. הצהרת "אני" מונעת ממך להחזיק בעמדת שליטה על ילדך. היא יוצרת קשר כנה ומספק ביניכם ובאותו זמן לא מפריעה להתנסותם העצמית.
תגיבו על ההתנהגות, לא על האדם.
משוב ואישור הם חשובים בהחלט. תדמיינו שילדכתם בדיוק ניגנה יצירה חדשה שהיא למדה על הפסנתר. במקום להגיד: "איזה נגנית טובה את!", אתם יכולים להגיד לה כמה נהניתם מהיצירה. יותר טוב, תהיו נקודתיים. תגידו לה מה אהבתם בנגינה שלה (למשל הלהט או הרגש, המלודיה היפה, באיזה תשומת לב היא ניגנה, חוש הקצב שלה, וכו.)
איך אנחנו יודעים מתי התגובות החיוביות שלנו הן מניפולטיביות?
בסופו של דבר, הבעיה היא לא בבחירה המושלמת של המילים, או בכמה או מתי לתת תגובות חיוביות. כשאתם עושים את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות, הוא הופך להיות הדבר הלא נכון. מכיוון שהבעיה היא בכוונה, אין דרך אחרת אלא להיות בוחנים טובים של המניעים שלנו. זה דורש אימון, ואת האומץ והענווה להסתכל פנימה. כשאתם נותנים תגובה חיובית, האם אתם מנסים לפתות את הילד שירצה אתכם שוב, שיעשה את אמא'לה או אבא'לה גאים? האם אתם שמחים באמת לראות את ילדיכם משיג משהו שמשמח אותו, או מאושרים באמת מעצם קיומו? בזאת נח פרדוקס: זה שמטרתו הוא לא לחזק, אלא רק "להתקרב", הוא הכי מחזק.
האם שבח הוא אי פעם בסדר?
אין צורך לשים מחסום על פינו, שבח הוא דבר נפלא כשלא משתמשים בו למניפולציות. לדוגמה, פרסים לא כדאי להבטיח מראש, ולא כדאי שיינתנו בצורה צפויה כל פעם שהילד עושה משהו שאתם אוהבים. משוב חיובי הוא הכי טוב למערכת היחסים שלך עם ילדך כשהוא מוענק באופן ספונטני, כשהוא מזנק מליבך, ולא כמזימה מכוונת להשיג עוד ממה שאתה רוצה מילדך.
סיכום
לשבח ולתת פרסים הם מנהגים שטבועים בנו היטב, בעיקר בגלל שככה רובנו גודלנו וחונכנו. זה עלול לדרוש אימונים להחליף אותם בהוקרה ואישור, אבל האחרונים מרגישים יותר מספקים, ויכולים לקרב אותך ואת ילדך.
אפשר בהחלט להכריח ילדים לעשות מה שהם לא רוצים או אוהבים, על ידי מתן אישור, שבח או פרסים אחרים. אבל זה לא גורם להם להיות שמחים. שמחה יכולה לנבוע רק מעשיית מה שמספק אותנו באופן מהותי, וזה לא מצריך מחיאות כפיים של אחרים. האם אנחנו רוצים שילדים יהפכו למכורים לפרסים, מרצי-קהל ומחפשי הכרה, או שאנחנו רוצים שהם יהיו בעלי הנעה עצמית, נאמנים לעצמם, עוקבים אחרי תחומי העניין של עצמם? אם האחרונים הם הנכונים, אז הדרך היא לא לשבח אותם אלא להוקיר אותם. בבית הספר, כשהעבודה היא מעניינת באופן מהותי, מהנה, משמעותית ורלוונטית, זה עובד טוב יותר ממערכות פרסים בשיפור האיכות והמחויבות לעבודה.
ילדים נולדים עם תשוקה גדולה ללמידה. יש להם גם יכולת פנימית לכנות, אמפתיה והתחשבות בזולת. האיכויות האלה מתבלטות כתוצאה מהדרכתנו, הדוגמה העצמית שלנו והוקרה. פרסים ושבחים על "התנהגות טובה" או "ביצוע טוב" פשוט מפריעים לנו בדרך.
————————–
קוהן, אלפי. Punished by Rewards – The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and other Bribes. New York: Mariner Books, 1999.
קוהן אלפי. מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000.
פורטר, לואיז (2001). Children are people too: A parent’s guide to young children’s behaviour East Street Publications, Adelaide.
————————–
המאמר לקוח מהספר Parenting for a Peaceful World.
רובין גריל הוא פסיכולוג מסידני, נואם בין לאומי מוערך והמחבר של Heart-to-Heart Parenting ו Parenting for a Peaceful World.
אתר האינטרנט של רובין גריל
הבלוג של רובין גריל
המאמר המקורי באנגלית
על Hand in Hand Parenting
