תגית: הפרדת גילאים

שרה שמידט

הפרדת גילאים

הפרדת גילאים

כשהתחלנו להחשיב את עצמנו כאנשי חינוך ביתי, בתי הייתה בת 4, והיו לי עשרות סיבות למה אנחנו בוחרים בדרך הזאת. למעשה, נראה שבחרנו בה לפני שהודבקה לה כל תווית. אבל חברה ומחנכת חופשית העלתה את הרעיון שבתי הספר המסורתיים אוכפים את המנהג המאוד לא טבעי של הפרדת גילאים, וכששמעתי זאת לראשונה, חשבתי שזה נשמע קצת מוזר.

"טוב, בסדר", חשבתי, "אבל האם זה לא הגיוני שהיא תשחק עם ילדים בגיל שלה?" כמו כל דבר אחר בחיי, התשובה נגלתה בפשטות בחיי היום-יום שלנו.

התחלתי להבחין איך הבת שלי לומדת מאדם בגיל העמידה במכולת או מתינוק שביקרנו. ההבנה שפעם, כחיות חברתיות, גידלנו את ילדינו בסביבה של קהילה קולקטיבית, שחיינו וגדלנו עם שכנינו – אולי אפילו למדנו אצלם מקצוע או טיפלנו בתינוקותיהם, בחלשים או במבוגרים – הבהבה במוחי, ושוב, כמו כל דבר אחר בחיי, התחלתי לראות את זה בכל מקום.

תינוק זורק את המוצץ שלו אצלנו בבית. הוא מורם בזהירות ומוחזר אליו עם חיוך, וילדתי הקטנה לומדת במהרה שזה משחק שהיא משחקת עכשיו עם התינוק. בת השנתיים שעשינו לה בייביסיטר בקיץ היא שיעור מהיר בשיתוף בשביל הילדה שלי, כמו גם שיעור בעזרה ולימוד. אחרי שלימדנו אותה להיות נחמדה לחתולים ולהתרחק מארגז החול שלהם, עכשיו היה זה תורה להדגים את המושגים האלה – וללמוד אותם יותר לעומק.

מוות וגסיסה היו שיעורים שנלמדו בכנות ממותם של אהובים, משיחות על פנים קמוטות וציוד רפואי שנשאו הזקנים. כך גם היו הסיפורים של ימים עברו, בהם הרדיו תפס את מקומו הבולט של הטלוויזיה, מכונות כביסה היו מתקנים עתידניים, וידעת בדיוק מאיפה הגיעה ארוחת הערב שלך, כי היא הגיעה בדרך כלל מהגינה. פיית העץ הקטנה שלי, באופן טבעי, רוצה עכשיו חווה משלה ולשדרג את החלקה הזעירה שלנו לגינה מרהיבה שתספק את ארוחותינו. הכנו בעצמנו חמאה, לחם ומאכלים אחרים בהשראת סיפורים כאלה, אותם היא אוכלת בהנאה וגאווה.

חיוניות הנעורים והשאיפה הטכנולוגית של הדורות המתקדמים גם הם לא פסחו על הבת שלי. הדודות והדודים שלה שיתפו את התלהבויותיהם איתה – בין אם זה לארגן את הטלפון החדש, לתכנת, לצלם או לשיר למיקרופון. לאותם מומחי-סייבר יש עוד הרבה דברים לשתף איתה, החל מאהבה לטולקין או הבייסבול של קבוצת הקרדינלס ועד טיול בשבילי מיזורי בחיפוש אחרי מאובנים וצפרדעים.

כשאני רואה אותה מתגנבת בין צלליהן של קבוצת נערות מתבגרות אותן היא מעריצה באחת מקבוצות החינוך הביתי שלנו, אני לא יכולה שלא לחייך. אמנם היא מחקה את התנועות והמחוות שלהן, אך גם הן מחקות אותה בתורן, כשהן משחקות את המשחקים הדמיוניים שלה בלי המודעות העצמית שיש להרבה נערות בגילן. הן לא מנידות עפעף כשהיא מבקשת לבנות טירה לקליפת הבננה שלה, לטחב, למקלות או לכל מה שהיא יכולה למצוא במגרש המשחקים, וכשהיא רוצה לשחק בפולשים מהחלל או מתקפת מפלצות הן נוהמות ורודפות אחריה בהתלהבות השווה לזו שלה.

אני נוטה להאמין שאותם אנשים לומדים באותה מידה מפיית העץ שלי כמו שהיא לומדת מהם.

כשאני מונה את הברכות שלי, החופש לחיות ללא בית ספר נמצא גבוה ברשימה שלי, שוב ושוב. אני לא יודעת כמה מאותם מושגי חיים מדהימים, כמה מאותן חוויות ססגוניות, היא הייתה משיגה מישיבה בכיתה לצד אותם ילדים באותם הגילאים במשך 12 שנים. אני הרבה פעמים מרגישה שהיא יודעת כל כך הרבה יותר ממני בגילה שאני מוצאת את עצמי מרחמת על הילדה שהייתי – מפחדת, מרוחקת, ילדה יחידה שהתרגלה להיות עם מבוגרים ונערים. אותה ילדה יכלה לשגשג בסביבה של חינוך חופשי, כמו שאני מאמינה שיכולים גם הרבה ילדים אחרים.

אבל אין לי מה לרחם על אותה ילדה, כי היא גדלה ובחרה לנהוג על פי תשוקותיה, לחיות בצורה אותנטית ואוהבת. היא בורכה בילדה שיכולה לקבל הרפתקאות שכאלה משלה, שיכולה כבר עכשיו להרגיש בנוח בחברת תינוק או מבוגר, וכל מה שביניהם.

אפילו אם כל הסיבות שבגללן בחרנו בחינוך חופשי היו יוצאות בפתאומיות מהמשוואה, האם הסיבה הזאת לא מספיקה על מנת לבחור בחינוך חופשי?

—————————————————————————————————————–

שרה שמידטשרה שמידט היא כותבת, אמנית, אקטיביסטית ואמא בחינוך חופשי. חיה במיזורי. היא כתבה מאמרים לעשרות אתרים, בלוגים, מגזינים וארגונים ללא מטרות רווח. היא אוהבת מיתולוגיות, פנטזיה וספרים לבני הנוער, ובאופן כללי לעשות בלאגן עם המשפחה שלה. כנסו לבלוג שלה ב: https://sarajschmidt.wordpress.com

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.