תגית: וונדי פריסניץ

וונדי פריסניץ

מוטיבציה ללמידה

מוטיבציה ללמידה

מה אומר המדע הקוגנטיבי העדכני על הדרך בה אנו לומדים הכי טוב

תרגמה: הילה רוטברג

מוטיבציה מוגדרת במילון וובסטר כ"סיבה או סיבות לפעול או להתנהג בדרך מסוימת". זה מה שגורם לנו לעשות משהו, בין אם זה לאכול ארוחת ערב, להסתכל לשני הצדדים לפני חציית הכביש, לקרוא רומן או לחפש משהו באינטרנט.

ישנם סוגים שונים של מוטיבציה, שחוקרים מסווגים בכלליות לחיצונית ופנימית. מוטיבציה, או הנעה פנימית, קשורה לבחירה חופשית, הנאה, תחושת סיפוק, והתשוקה לספק צורך פיזי, אינטלקטואלי או רגשי. אם אנו אוכלים את ארוחת הערב שלנו מכיוון שאנחנו נהנים מטעם האוכל, מהחברה ומהסביבה, וחשים בטוב לאחר מכן, אנחנו מונעים מגורם פנימי. אנחנו יכולים לחפש מידע על נושא מסוים באינטרנט מתוך סקרנות או בשביל הכיף שבלמידת דבר חדש – גם זו הנעה פנימית.

לעומת זאת, אם אנחנו לוקחים על עצמנו את המחקר הזה במטרה להוציא ציון טוב הסמסטר, ההנעה שלנו היא הנעה חיצונית. באופן דומה, כאשר הורה אומר לילדה שהיא תקבל גלידה לאחר שתאכל את האפונה שלה, ההורה משתמש בהנעה חיצונית בשביל ליצור אצל הבת שלו את ההתנהגות הרצויה בעיניו. (ואנחנו יכולים להניח בביטחון, שהילדה איננה מונעת ממוטיבציה פנימית לאכול את האפונה!) הנעה חיצונית מערבת עשייה מסוימת במטרה להרוויח תוצאה חיצונית כדוגמת שבח, כסף, או ציונים, או כדי להימנע מעונשים.

הם לא לחלוטין ניגודים, ולא בהכרח אקסקלוסיביים. רובנו זקוקים ומרוויחים ממוטיבציה חיצונית מפעם לפעם. אנחנו עשויים להזדקק למוטיבציה של שקילה מדי פעם בשביל להתמיד בהרזיה, לדוגמא.  ולמרות שעשויה להיות לנו מוטיבציה פנימית ע"י האתגר שבריצת מרתון, לפעמים נשתמש בכמות מסוימת של מוטיבציה חיצונית בשביל להתאמן למשך הזמן הנדרש.

התמריץ ללמידה

הנעה פנימית מובילה ללמידה אופטימלית, לפי המדע הקוגניטיבי העדכני. זה דבר שרוב ההורים יודעים אינטואיטיבית. פשוט תתבוננו בכל פעוט ותהיה לכם ההוכחה שילדים הם סקרנים באופן טבעי ובעלי עניין בלמידה, חקר ושליטה באתגרים. לא צריך לתת להם מוטיבציה ללמוד, והם גם אינם זקוקים ללמוד כיצד לעשות זאת.

אדווארד דקי וריצ'רד ראיין, פסיכולוגים התפתחותיים באוניברסיטת רוצ'סטר, כיסו 30 שנות מחקר על הנושא ב-1985 בכך שקראו לזה "תיאוריית הנחישות העצמאית". עבודתם מאשרת כי ילדים נולדים עם התשוקה הפנימית לחקור את מה שבתוכם ואת הסובב אותם בניסיון להבין ולשלוט בהם. הם מאמינים שתמריץ הלמידה מגיע מבפנים ואיננו מנותק מהפעילות עצמה. למעשה, הם אומרים שלתת לילדים את החופש לעסוק בתחומי העניין שלהם, ללא התערבות, זהו דבר חיוני ליצירתיות וללמידה – כלומר, נחישות פנימית הינה מכריעה לילדים.

ישנם אלמנטים נוספים בנוסף לעניין ונחישות-עצמאית אשר תומכים במוטיבציה פנימית. בספר שיצא ב-2004 ונקרא "ליקויי למידה: האינטראקציה בין תלמידים לסביבה שלהם", אומרת הפסיכולוגית קורין רוט' מאוניברסיטת סירקיוז שעניין איננו מספיק. “תחושה של יכולת ('אני יכול\ה לעשות את זה'), עצמאות ('אני מקבל\ת את ההחלטה לעשות זאת'), ושייכות ('אני מרגיש\ה בטוח\ה ונתמכ\ת לעשות זאת') הינם אלמנטים שתומכים בהנעה פנימית", היא כותבת.

תומס מאלון, פרופסור בבית הספר סלואן לניהול ב MIT, ומרק ר. לפר, פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, פרסמו ב-1987 את העבודה "להפוך לימודים לכיפיים: טקסונומיה של מוטיבציה פנימית". הם הבחינו בכך שרוב התלמידים תפשו את בית הספר כמשעמם וכדורש מוטיבציה חיצונית בשביל לדרבן אותם לקחת על עצמם פעילויות לימודיות. הם הבחינו בכך שמשחקי וידאו מזוהים עם מוטיבציה פנימית ותהו כיצד זה שונה מהסביבה הבית-ספרית. הם זיהו ארבעה פקטורים מרכזיים שמובילים למוטיבציה פנימית: אתגר, סקרנות, שליטה ופנטזיה.

במילותיו של הפסיכולוג החינוכי האוסטרלי ג'ון ב. ביגס, המוטיבציה הפנימית שמגיעה מארבעת הפקטורים הללו היא למידה "עמוקה", לעומת הרדודה יותר שעשויה להיות יותר כמו שינון צייתני מאשר למידה אמתית.

לסטות מהלמידה

 חוקרים כבר גילו שהצעת תגמולים חיצוניים לפעילות שמגיעה ממוטיבציה פנימית יכולה לגרום לפעילות להיות פחות מתגמלת.

דיוויד ג. מאיירס הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הופ, מישיגן, וסופר מצליח. הוא אומר שתגמולים לא הכרחיים עלולים ליצור השלכות בעייתיות נסתרות על הלמידה. “מרבית האנשים חושבים שהצעת תגמולים מוחשיים מגבירה את העניין של כל אחד\ת בפעילות כלשהי. למען האמת, להבטיח לילדים תגמול למשימה שהם כבר נהנים ממנה, יכול לגרום לתוצאה לא רצויה, לפי המחקר. בניסויים, ילדים שהובטח להם תשלום למשחק בפאזל או בצעצוע מעניינים, שיחקו בזה פחות מאשר ילדים שלא הובטח להם תשלום. אפשר להסביר את זה כך, שהילדים חושבים לעצמם: 'אם משחדים אותי לעשות את הפעילות הזאת, אז בטח לא שווה לעשות אותה לכשעצמה'."

ריצ'רד א. גריגס – פרופסור אמריטוס במחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת פלורידה – הולך רחוק יותר, ומציע שתלמידים רבים יהיו חשדניים כשמשתמשים איתם במוטיבציה חיצונית. בטקסט שלו, Psychology: A Concise Introduction, הוא כותב: “עם התוספת של חיזוק חיצוני, האדם עשוי לפרש את המשימה כיותר מדי מוצדקת ואז ינסה להבין את המניעים האמתיים שלה (חיצוני לעומת פנימי) להשתתפות בפעילות"

יש שכבר הציעו באופן ישיר, שבית-הספר, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא מיסודו מונע למידה. המחנך והפסיכולוג ג'רום ברונר כתב בספרו Toward A Theory of Instruction מ-1966, כי "הכוונה ללמוד נעשית 'בעיה' רק אחרי תנאים מיוחדים כמו בבתי-ספר, כשתוכנית הלימודים ניתנת מראש, תלמידים מוגבלים והדרך כבר נקבעה. הבעיה לא ממש קיימת בלמידה עצמה, אלא בכך שמה שבית הספר כופה, נכשל לרוב בגיוס האנרגיות הטבעיות שמאפיינות למידה ספונטנית"

דסי וראיין מסכימים. בעבודה שפרסמו ב-2000 במגזין Contemporary Educational Psychology הם כתבו: “מכיוון שהנעה פנימית מגיעה מלמידה באיכות גבוהה ויצירתיות, חשוב במיוחד לפרט את הפקטורים והכוחות שמגדירים אותה לעומת אלה שמערערים, מכשילים אותה". אחד מהכוחות השליליים הללו, הם אומרים, אלה תגמולים חיצוניים, יחד עם איומים, שוחד, דדליינים, צווים ומטרות כפויות.

זאת רק דוגמה קטנה ופשוטה של החשיבה החדשה שמראה למה חינוך חופשי עובד, ומדוע מערכות החינוך מבוססות-השינון הן בבעיה, למרות (או בגלל) הגברת בחינות ותחרות. המדע כבר עבר את המחשבות נוסח  ת'ורנדייק ו-ב.פ. סקינר, אך רוב בתי הספר – וחלק מקהילת החינוך הביתי – עדיין מנסים לחנך ילדים באמצעות הגישה מבוססת האיום\תגמול.

ישנם גם מורים המנסים להשתמש בכיתות שלהם בעקרונות שעליהם מדברים מאלון ולפר: אתגרים, סקרנות, שליטה-עצמית ופנטזיה, אך הם מוגבלים באמצעות מבנה ומערכות בתי-הספר.

אוטודידקטיים או לומדים מהחיים (life learners), מצד שני, יכולים ליצור סביבה שהיא זרז מושלם לילדים בעלי "נחישות עצמאית". בעשייה זו, אנו מספקים לילדים ולנוער את האפשרות ללמוד מפעילויות המבוססות על העניין האישי שלהם ושמספקים את הצרכים הפסיכולוגיים הפנימיים שלהם לתחושת מסוגלות ועצמאות.

הערת המתרגמת:

במאמר יש הבחנה ברורה בין מוטיבציה פנימית לחיצוניתיש להבהיר שזה נכון, ושנשאף שהמוטיבציה שלנו ושל הילדים תהיה מגורמים הקשורים להנאת הלמידה, סקרנות, תחושת מסוגלות ועצמאות, ועניין פנימי בעצם הלמידה והפעילות, מכיוון שכך הלמידה היא עמוקה ומספקת יותר.

עם זאת, מצאתי שחשוב לציין, שאין באמת מוטיבציה חיצוניתכאשר ילדים מנסים ללמוד בשביל לקבל איזשהו פרס, או בשביל לרצות את המבוגרים או להרגיש שניצחו בתחרות, הם מנסים בכך גם כן לענות על צרכים שלהםוחשוב להבין שגם המניעים האלו מגיעים מתוך צרכים שונים שקיימים אצלם.

—————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

 

 

וונדי פריסניץ

מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

נראה שיש התפוצצות אוכלוסין של שבלולים בשכונה שלנו השנה. מעכתי עשרות מהם בטעות בהליכות היומיות שלי. בוקר אחד, ראיתי ילד קטן שהלך לבית הספר עם אמא שלו. הוא התלהב מהקונכיות שנעות באיטיות על המדרכה ושאל שאלה אחרי שאלה. אמו, בניסיון להגיע ליעד שלהם בזמן, אמרה לו שהוא בעצמו שבלול ומשכה אותו בזרוע כדי שיתחיל לזוז. רוב הסיכויים, שבמערכת השעות שלו היום יש "מדעים". יש גם סיכוי גדול שהשיעור יכלול שינון של חלקים של חיה מסוימת או שכפול מדויק של התוצאות של ניסוי מדעי שאחרים כבר עשו. סקרנות תיקח יותר מידי זמן.

אם לילד יש מזל, השבלולים יהיו שם כשהוא יצא לחופשה בקיץ. אם יש לו אפילו יותר מזל, לא רשמו אותו מיד לקייטנה, שגם אליה יהיה צריך למהר.

כשמאפשרים לילדים להיות חופשיים ולחיות בקצב שלהם, הם מדענים טבעיים. מהיום בו הם נולדים, המוח שלהם מחפש ושואל שאלות. הם תמיד בודקים, חוקרים, מנסים, עושים בלגן, לוקחים סיכונים, טועים ומנסים שוב – עוסקים במדע. כמו שכתבה אליסון גופניק בספרה The Scientist in the Crib (המדען בעריסה), המוח של ילדים מתחרה בטבעיות בזה של מדענים. יש ילדים ואנשים צעירים שיתעניינו גם במדעים הרשמיים. הם עשויים בשלב מאוחר יותר לחפש תגליות שגילו אחרים, ללמוד את התיאוריות והטבלאות, ליישם את המידע ולבנות את הידע שלהם עליהם. אבל שני דברים עלולים לכבות את סקרנותם בקשר לאיך שהעולם עובד ולהשיל מתוכם את המדען: לזרז אותם ולחייב אותם ללמוד מדעים.

למעשה, שני הדברים האלה לבדם, יכולים להפסיק את רוב הלמידה האמיתית. ברגע שסקרנותו הפנימית של הילד מופרעת על ידי זירוז, כל סיבה ללמוד מדעים הופכת להיות חמקמקה. ואז, אנחנו נשארים עם המקצוע האקדמי שנקרא "מדעים", אשר זורע פחד או לפחות תיעוב בליבם של אנשים רבים – כמו מתמטיקה והרבה מקצועות אחרים – שנחשבים למסובכים, מלאי ז'רגון ולכן קשים. וברגע שהפרדנו את המדעים ממקצועות אקדמיים אחרים, אנחנו מתעלמים מהקישורים הטבועים בעולם ומהעובדה שהמדע הוא מיסודו של כל דבר אחר. הכנסת מידע מסוג מסוים למחסן הקרוי "מדעים" קושר אותנו גם לדברים ה"לא-מדעיים" האחרים, הבלתי צפויים שאנחנו וילדינו לומדים עליהם כל הזמן.

אבל הנה הקטע: מדעים הם למעשה רק החיים… וסקרנות לגביהם. אז, אם להמשיך את גופניק, אני מעדיפה לחשוב על מדעים פשוט כתבנית לדרך בה אנחנו לומדים על החיים. לרוע המזל, רובנו שוכחים להתבונן במה שנמצא סביבנו. רובנו איבדנו את ההשתאות שהייתה לנו כשהיינו ילדים. אנחנו לא שואלים שאלות מחשש להיראות טיפשים. לניתוח של דברים יצא שם רע. אבל כשאנחנו משתחררים מהלך הרוח של בית הספר (deschool) כדי לעזור לילדים שלנו ללמוד בלי בית ספר (וכדי ללמוד יחד איתם), אנחנו רוכשים מחדש כמה מהכלים האלה של חיינו. אז אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים במדע, שאנחנו בעצם, מדע.

אבל יש עוד מגבלות ללימוד מדע. הם כוללים מה שאנחנו חושבים על מדענים, מה אנחנו חושבים על העבודה שלהם ואת הדרך בה אנחנו מכריחים ילדים לשכפל ניסויים וקוראים לזה למידה.

אולי שמעתם על ניסוי ה"צייר מדען" הפעיל, אשר התחיל בשנות החמישים. תלמידים מתבקשים לצייר מדען. התוצאות תמיד היו פחות או יותר זהות: זכר לבן עם הרבה שיער שלובש חלוק לבן ומשקפיים. גם מבוגרים שנתבקשו לעשות זאת ציירו אותו דבר. במחקר אחד, ילדים התבקשו לבחור את המדענים מתוך קבוצה של עשר תמונות. כולם היו מדענים, אבל הילדים לא חשבו שאלה שחייכו הם מדענים.

במאמר שפורסם ב 2011 ב The Science Creative Quarterly, סטודנט להנדסה בשם פיטר אויגסטר תיאר את שורשי התפיסה של מדע ומדענים. הם נפוצים מאוד, הוא אומר, כשהוא מצביע על תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים, ספרות ילדים, טלוויזיה, סרטים והמדיה המודפסת. הוא גם מציין שהפתרון עשוי להיות בלמידה יותר מבוססת חקירה ופעילויות שמקשרות בין מדע לחיי היומיום. זה נשמע כמו בית החינוך החופשי הרגיל!
הצורך ביותר למידה מבוססת חקירה מדגיש באופן אירוני את העובדה שהסטראוטיפ שגוי באותה מידה כשאנחנו מסתכלים על מהותו של המדע ומה מדענים באמת עושים.

רובנו רואים את המדע כשיטה מסודרת ושקולה של איסוף עובדות שמוכיחות היפותזה (המילה היפותזה היא כמעט כל מה שאני זוכרת משיעורי המדעים שלי בתיכון). אבל, סטוארט פיירסטיין, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה אומר שזה לא נכון. בספרו החדש Ignorance: How It Drives Science (בורות: איך היא מניעה את המדע), הוא כותב שבורות – לא ידע – הוא המנוע האמיתי של המדע. הוא מתאר את המדע כחיפוש אחר חתול שחור בחדר חשוך, כאשר יכול להיות שאין חתול בחדר. הוא אומר שזאת "אי הידיעה" – מציאת הפתרון לשאלות – המניעה חוקרים, ומראה איך המדע – כמו כל למידה – היא מבוססת חקירה. זה מתחיל, כמו שכתבה פטריסיה וול בניו יורק טיימס בכתבה על עבודתו של פיירסטיין, "בהיעדר עובדה, הבנה, תובנה, או בהירות בנוגע למשהו."

אם כך מדענים חושבים, אני חייבת לתהות למה אנחנו מתאמצים לעבור את כל העמדת הפנים הזו שבה אנחנו מכריחים ילדים לבצע "ניסויים" על דברים שכבר ידועים במקום לעודד אותם למצוא משהו שעדיין לא ידוע. זה בטוח לא בגלל שהם לומדים יותר מדי במהלכם. מחקר חדש ממרכז ההערכה וההתקדמות החינוכית הלאומי של ארה"ב אומר לנו שתלמידים אמריקאים יכולים לערוך ניסויים מדעיים "מוצלחים", אך הם לא מצליחים להסביר את התוצאות. תוצאות שפורסמו ביוני כחלק מ"התעודה הלאומית" חשפו שתלמידי כיתות ד', ח' וי"ב הצליחו לעשות את כל הנדרש אבל לא יכלו להשתמש בידע ולא ידעו אם או למה התוצאות שלהם היו נכונות. הם גם התקשו כשנוספו משתנים או כשהיה צורך בקבלת החלטות אסטרטגית בזמן איסוף המידע. במילים אחרות, הם לא למדו הרבה. גם לא נראה שהם התעניינו במיוחד במה שהם עשו.

אז עכשיו אתם יודעים מה להגיד בפעם הבאה שמישהו שואל, "אבל מה לגבי מדעים? הרי אין לך את היכולת או המשאבים ללמד את הילד שלך מדעים…" תוכנית לימודים שנבנית על פי מומחים, ציוד מעבדה משוכלל ומורים שעברו הכשרה קפדנית לא עוזרים בהכרח לילדים ללמוד מדעים. יש לכל הדברים האלה את המקום שלהם בעבור הלומדים בנקודות שונות בחקירה שלהם, אך הם לא חיוניים בשביל לעזור לילד צעיר לתפוס מושגים מדעיים. אם ילדה מעוניינת לענות על שאלה שקשורה למדע, היא גם תרצה ללמוד את המושגים הבסיסיים קודם לכן, וישנם הרבה ספרים, חומרים באינטרנט, מוזיאוני מדע ואנשים הזמינים לעזור בכך.

בינתיים, זיכרו שילדים הם מדענים מלידה, תמיד שואלים וחוקרים כדי ללמוד מה שהם לא יודעים או לא מבינים. להורי חינוך חופשי יש את ההזדמנות לעזור להם להישאר כאלה במשך כל ילדותם ובהמשך החיים. מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות הוא להאט, להיות המגינים של סקרנותם של הילדים שלנו ולהצית מחדש את תמיהתנו לגבי העולם. יש מספיק זמן להתכופף ולהסתכל על החילזון הזה.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

 

וונדי פריסניץ

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

"ידע מגיח מתוך המצאה והמצאה מחדש, דרך החקירה חסרת המנוח, קצרת הרוח, המתמשכת, מלאת התקווה של אנשים בעולם, עם העולם ואחד עם השני." ~ פאולו פריירה.

סקרנות היא גורם מניע מרכזי ללמידה. אכן, סקרנות חשובה לא רק לאיך שילדים (ומבוגרים) לומדים, היא הבסיס לבריאות נפשית טובה. כשאנחנו הופכים להיות אדישים, אנחנו יכולים להפוך להיות פסיביים, מתנגדים לקדמה וקהי חושים לחלקים אחרים של החיים, העבודה והפנאי שלנו.

נאמר על ילדים שהם נולדים סקרנים – וכתוצאה מכך הם לומדים. במחקר שלה והספרים העוקבים The Philosophical Baby (התינוק הפילוסופי) ו The Scientist in the Crib (המדען בעריסה) – הפסיכולוגית אליסון גופניק מדגימה את הדחף שיש לתינוקות לגילויים וניסויים, את גישתם הסקרנית לחיים שכמו מטיילים קטנים, הם מוקסמים מכל היבט של סביבתם. זאת תגובת שרשרת: כשמשהו מסקרן אותנו, הדמיון שלנו מתלהב ואנחנו סקרנים לדעת עוד.

הישר מהרחם, הסקרנות של ילדים ממריצה את הלמידה שלהם. הם בוחנים בקפידה מה עושים אחרים, מקשיבים בתשומת לב למה שאנשים אומרים, נוגעים בכל דבר, חוקרים כל דבר שנקרה בדרכם. לאחר מכן, הם שואלים שאלות ללא הפסק בניסיון להבין את הלמה והאיך של תחומי העניין ההולכים והגוברים שלהם.

כמו שכתבתי במאמר אחר, מומחים לחינוך הדגימו שכשילד רוצה לדעת משהו, יש סיכוי רב יותר שהוא ילמד ויזכור זאת. במאמר מגיליון פברואר 2013 של הירחון Educational Leadership, סוזן אנגל – מחברת, פסיכולוגית ומנהלת המחלקה להוראה באוניברסיטת וויליאמס בוויליאמסון, מסצ'וסטס – הזכירה מחקר מתחילת שנות ה-90 ששם לב שתינוקות שיחקו זמן ארוך יותר ובדקו יותר, צעצועים שהם הראו בהם עניין קודם לכן. היא כותבת, "כשתלמידים מבוגרים יותר מסוקרנים מתיאור לא צפוי או מסתורי בחומר הקריאה שלהם, יש סיכוי רב יותר שהם יזכרו את אותו חומר מאוחר יותר, ויבינו יותר לעומק את מה שהם קראו".

לצערי, רוב בתי הספר מאורגנים כדי לעצור את תגובת השרשרת של הסקרנות על עקבותיה. הסקרנות מוליכה אותנו למקום אינדיבידואלי, והיא בדרך כלל מתנגשת עם תוכנית הלימודים. בסביבת בתי הספר הסטנדרטית, התחרותית, מכוונת התוצאות, פשוט אין זמן לסטות מתוכנית הלימודים. ודרך אחת כמעט בטוחה לעמעם את סקרנותו של ילד היא לתשאל או לבחון אותו על מה שהוא למדו כתוצאה מחוויה מסוימת.

מצד שני, הורים של ילדים שחיים כאילו בתי הספר כלל לא קיימים חופשיים לגלות, לטפח ולגונן על הסקרנות של הילד שלהם. אולם, זה דורש אמונה ובטחון בילדים ובתהליך הלמידה שלהם. אפילו הורי למידה חופשית יכולים למצוא את עצמם דואגים מידי לגבי מה הילדים יודעים (או לא יודעים) מכדי לאפשר לסקרנות להיות מה שמנחה את ילדיהם. כשאנחנו דואגים שהילדים לא ילמדו על דעת עצמם מה שהם "אמורים" לדעת, אנחנו דוחקים את הסקרנות שלהם הצידה.

אולי הדאגה השכיחה ביותר שמועלה בפני על ידי הורי חינוך חופשי מתחילים משקפת את הספקות שלהם לגבי מידת הסמכתם לענות על כל השאלות של הילדים שלהם. התגובה שלי היא שתשובות קל למצוא, אלה השאלות שחשובות. השאלות יגיעו אל הילד הסקרן והפתוח – שמבוגר מסייע לו למצוא את התשובות. לצערנו, בבית הספר, הרעיון הזה התהפך לגמרי, כשהמבוגרים שואלים את השאלות (להם הם כבר יודעים את התשובות) והתלמידים אמורים לחזור על התשובות הנכונות כמו תוכים.

עוד מחסום שלא מאפשר לילדים לרדוף אחרי הסקרנות שלהם בצורה מלאה היא הדאגה שהיא תוביל אותם להתנהגות מסוכנת או למצבים או סביבות מסוכנות. ילדים שחושבים שהם יותר מידי נלהבים או סקרנים, יותר מידי פעמים, מתויגים וניתנים להם תרופות הרגעה כדי כדי לשמור עליהם ועל הסביבה שלהם, ובכן, רגועה. אבל זה לא נכון שהילדים הפסיביים הם ילדים בטוחים. הסכנות פשוט שונות – השמנת יתר מחוסר פעילות וצריכת ג'אנק פוד, למשל, לעומת "הפחד מזרים" או כל דאגה אחרת שיכולה להיות להורה נפחד .

למרות שכל משפחה צריכה לקבל החלטות בטיחות על סמך חייהם והשלב ההתפתחותי של הילד שלהם, אנחנו חייבים לזכור שילדים רוכשים ידע אמיתי כשהם יכולים לחוות חוויות אמיתיות, לעומת גוננות תמידית מסכנות. אני אוהבת איך לנור סקנאזי, המחברת של Free Range Kids, אמרה את זה, "ילדים חופשיים הם לא חופשיים לעשות ככל עולה על רוחם. אנחנו מאמינים בללמד את הילדים שלנו על בטיחות. אנחנו גם מאמינים שהילדים בימינו חכמים ומוגנים יותר ממה שהחברה מאמינה שהם."

ביחד עם הלמידה המבוססת סקרנות והביטחון שהילדים ההרפתקנים שלנו יהיו בטוחים, סבלנות וזמן נחוצים כדי שילדינו הלומדים בצורה חופשית יגיעו לאן שהסקרנות לוקחת אותם. ילדים צריכים זמן לא מובנה כדי לשחק, לחלום, ליצור ולחקור. כדאי לנו לזכור שלמידה היא לא משהו שאנחנו עושים לילדינו, או שאנחנו יכולים ליצור בהם. חינוך הוא לא משהו שהם "מקבלים"… זה משהו שהם יוצרים בעצמם, לכל אורך חייהם. הלמידה הטובה ביותר – אולי הלמידה האמיתית היחידית – היא זו שנובעת מתחומי העניין והחקירות של ילדינו, מהליכתם בעקבות תשוקותיהם ושאילת השאלות שלהם. התפקיד שלנו כהורים הוא לתת להם את הזמן למצוא את התשובות שלהם, לא לספק להם תשובות "נכונות".

התמיכה שלנו לסקרנותם תהיה, ככל שהילדים שלנו יתבגרו, לעתים יותר פעילה. אנחנו יכולים לספק הכוונה לגבי דרכים שונות לספק את הסקרנות שלהם: לנסח שאלות מועילות, לחפש באינטרנט, ללכת לספריה, לקיים מפגשים עם אנשים (מבוגרים או צעירים) שיודעים הרבה על הנושא, להעריך את איכות מקורות המידע וכן הלאה. אנחנו יכולים לעזור לטפח את הדמיון שלהם דרך סיפור סיפורים, קריאה בקול רם, טיולים בשכונה וזמן בטבע. חשובה באותה מידה היא הסקרנות שלנו. כשהם רואים מבוגרים שואלים שאלות, ספקניים, מחפשים הרפתקאות ולומדים תוך כדי עשייה, הם לא רק ילמדו אלא גם יפתחו שריון נגד הנטייה של החברה להירגע ולקבל את המידע שמאכילים אותנו.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים.