תגית: חינוך חופשי רדיקלי

דיינה מרטין

בלי בית ספר = בלי מרד

בלי בית ספר = בלי מרד

הורים בימינו עושים הכי טוב שהם יכולים עם המידע שיש להם, אבל הרבה מרגישים ריקנות ותוהים למה הילדים שלהם לא רוצים להיות בסביבתם. אנחנו שומעים מילים כמו מרדנות ומייחסים את זה לנורמליות, אבל מה אם לא היה מה למרוד נגדו? מה אם היינו חיים עם כבוד לילדינו כמו שאנחנו דורשים שיהיה להם כלפינו? מה אם היינו מזהים את הנבזות במודל ההענשה, שעל ידי שימוש בכח כדי לשלוט באדם אחר, אנחנו מלמדים אותם לעשות את אותו הדבר? דרך טוב לב אוהב והבנה יכולים הילדים שלנו ללמוד אהבה ושלווה ובתורם לשקף זאת חזרה לעולם.

משפחות חינוך חופשי לא מתמודדות עם "מרדנות" מצד הילדים שלהם כי אנחנו אף פעם לא החומה שעומדת בינם לבין השאיפות שלהם. למעשה, אנחנו חושבים שתפקידנו הוא לעזור לילדנו לקבל מה שהם רוצים מהחיים. אנחנו סוטים ממאבקי כח ושליטה לחיבור ושותפות. כשאנחנו עושים את השינוי, אנחנו מגלים את האהבה ורגשות האושר העמוקים שאנחנו אמורים להרגיש באופן טבעי כהורים. להמשיך לקרוא בלי בית ספר = בלי מרד

סנדרה דוד

כח

כח

נכתב ב Always Learning על ידי שוילר ווינפורת', 22 ליולי 2011, בתגובה למישהי שתיארה את התגובה של ילד צעיר להגבלות לאחר יום ארוך מחוץ לבית:

תדמייני שהיה לך יום ארוך ושאת עייפה ורעבה וכשהגעת הביתה אמרו לך שאת לא יכולה לעשות משהו שממש רצית לעשות. משהו שחשבת עליו ברגעים בהם היית בחוץ בהנאה וציפייה. משהו שידעת שיעזור לך להרגע. לשתות כוס יין, או לאכול פרוסת לחם שאפית הבוקר. לראות תוכנית בטלוויזיה ששודרה הערב, לקרוא את הפרק הבא בספר שאת ממש נהנית ממנו. מישהו שיש לו כח עלייך החליט שאת לא יכולה לעשות את מה שרצית בגלל שאת צריכה לאכול ארוחת ערב, להתקלח וללכת לישון. האם תתענגי על האוכל? האם תהני מתחושת המים החמים שנופלים עלייך במקלחת? האם תרדמי בשלווה? או האם כל אחד מהחוויות האלה יוכתם על ידי הכח שמישהו הפעיל עלייך, יורעל על ידי חוסר האונות שלך, החולשה שלך לנוכח תצוגת הכח של מישהו?

—————————————————

סנדרה דודסנדרה דוד חושבת, כותבת ומדברת על חינוך חופשי.

אתם מוזמנים להרשם למייל היומי בבלוג שלה, או באתר שלה. אני קורא אותם כל יום, מומלץ!

Chaley-Ann Scott

להפריך את חרדת הנטישה

להפריך את חרדת הנטישה

בעולם המהיר, החומרי שלנו שנשלט על ידי משפחות בהם עובדים שני ההורים, נפוץ שילדים מגיל 8 חודשים יתוייגו עם "חרדת נטישה" אם הם מוחים בחריפות נגד הפרדה מהוריהם. לכל מקום שתסתכלו, הורים מעודדים לקטוע את ההתנהגות הזאת באיבה. אפשר למצוא עלונים ומאמרים על הנושא הזה במגזינים, משפחתונים וחדרי המתנה לרופאים וכולם תומכים בגישה דומה למה שקוראים "בעיה" עם ילדינו. לכאורה, אנחנו עושים לילדינו ולנו שירות דב אם אנחנו לא נפרדים מהם בגיל מאוד מוקדם. יפול עלינו היגון אם לא נעשה כך – אחרת הם יהיו תלויים בנו מידי ולא יהיה לנו זמן לעצמינו ולדברים אחרים. לכאורה, כשאנחנו עוזבים את ילדינו, אסור לנו להסס אם הם בוכים או מוחים, אלא ללכת במהירות בלי להסתכל אחורה. רוב המשפחתונים, הרופאים והמחנכים מרגיעים אותנו, למרות שכל סיב בגופינו זועק להרים את ילדינו, שאנחנו צריכים להתעלם מהאינסטינקט שלנו. נאמר לנו שילדנו ירגע מהר בלי נזק ארוך טווח, ואנחנו יכולים ללכת לדרכינו. אבל האם אנחנו באמת צריכים להקשיב ל"מומחים" האלה או האם אנחנו צריכים להקשיב לאינסטינקטים שלנו ולילדנו?

הנזק בפרידה מוקדמת

ממשלות קידמו את הצדדים החיוביים של היפרדות מוקדמת ומעונים במשך עשורים בעזרת תמריצים כלכליים שגרמו לנו לחזור לכח העבודה כמה שיותר מהר לאחר הלידה. באוסטרליה, הוצאות הממשלה על טיפול בילדים עלו ב 4000 אחוזים במונחים ריאלים מאז 1980. אולם, מקצוע בריאות הנפש מאמין שהנזק הנפשי לילדים עקב היפרדות מוקדמת הוא רב. הפסיכולוגית הבריטית דר. פנלופי ליץ' (Your Baby and Child: From Birth to Age Five, 1997) ערכה מחקר אנונימי של 450 מומחים לבריאות הנפש לפעוטות מ 56 מדינות שונות שהיו חברים באגודה העולמית לפסיכולוגיה לפעוטות. כשנשאלו מה הטיפול שהם מחשיבים כטוב ביותר מהלידה עד גיל 36 חודשים, הרוב אמרו שמנקודת מבטו של הפעוט זה "חשוב ביותר" לתינוקות שאמם תהיה נגישה להם "למשך רוב הזמן בכל יום" ליותר משנה וה"אידיאל" לפעוטות שיטפלו בהם "בעיקר על ידי אמם למשך זמן ממוצע של 27 חודשים". ליץ' הסיקה, "הממצאים האלה מצביעים שישנם הרבה מומחים בבריאות הנפש לפעוטות שמאמינים שטובתו של הילד תסופק במידה הטובה ביותר על ידי תבניות טיפול בילד הצעיר שמנוגדות לחלוטין לאלה שפוליטיקאים מבטיחים, הוגי מדיניות שואפים לספק ואמהות שואפות למצוא."

האגודה האוסטרלית לבריאות הנפש לפעוטות מציינת שמחקרים על הריכוז של הורמון הלחץ קורטיזול בילדים צעירים שנמצאים במעון יום מלא מראים שהורמון הלחץ בפעוטות ותינוקות עד גיל 3 עולה במהלך היום בהשוואה לילדים שנשארים בבית, אפילו במעון איכותי לפעוטות ותינוקות. מאמר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין הזמן במעון יום מלא ורמות הקורטיזול בגיל הנעורים שקשורים להתנהגות לא-חברתית. הם מציינים "שיחסי התקשרות בטוחים הם אחד הבסיסים החשובים ביותר להתפתחות עתידית."

דר. ברוס פרי, מומחה עולמי במחקר על טראומות ילדות, מדגיש את החשיבות של טיפול זמין ומגע אצל תינוקות, והעובדה שככל שהילד צעיר יותר כך ההשפעה רבה יותר על המוח המתפתח. "המערכות הנוירולוגיות שמתווכות את התפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והפסיכולוגי שלנו מתפתחות בילדות, ולכן, חוויות הילדות משחקות תפקיד חשוב בעיצוב התוקף התפקודי של מערכות אלה. כשהחוויות הדרושות לא מסופקות בזמנים האופטימליים, המערכות הנוירולוגיות האלה לא מתפתחות בדרכים אופטימליות."

תהיה זאת אם נדירה שתעשה משהו שהיא חושבת שיזיק לילד שלה בכל צורה שהיא. הרבה נשים עובדות יטענו שאחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, התינוקות שלהם כבר לא בוכים כשלוקחים אותם למעון. פסיכולוג הילדים המשפיע ג'ון בולבי (Attachment and Loss Volume II: Separation, 1975) טוען שזה לא בגלל שהתינוקות שלהם התסגלו, אלא בגלל שהם הייאשו מלמחות. הרבה פסיכולוגים לילדים מסכימים עם התיאוריה הזאת שמה שבאמת קורה הוא שהאמון שהיה לילד עם אמו נשבר והילד מתנתק – ההסכמה הכללית בתחום אומרת שלוקח עד ארבע שנים לילד שרגעים חטופים ללא אמא שלו יהיו בלי הרגשת אובדן. ליץ' (1997) אומרת שחשוב שנקשיב למחאות של ילדינו: "לא משנה מה אתם עושים, לא משנה איך אתם מתמודדים, אם תקשיבו לילדכם ולרגשות שלכם, יהיה משהו שאתם באמת יכולים לעשות כדי לסדר את הדברים או להוציא את הטוב ביותר מהדברים הלא טובים."

האם חרדת נטישה באמת קיימת?

חרדת נטישה היא מיתוס, המצאה, רעיון מופרך. האם ילדינו חרדים מהיפרדות מאיתנו? כן. האם זה לא נורמלי או לקוי? לא. הרעיון שזה לא נורמלי נוצר על ידי חברה שמעודדת אותנו להיפרד מילדינו בגיל כל כך צעיר, ולא תומכת בנו לעשות את ההיפך. הילדים והתינוקות שלנו רק מגיבים בדרך בה הטבע התכוון – על ידי כך שהם מוחים הכי חזק והכי הרבה שהם יכולים. לבסוף הם ירימו ידיים (לפי האישיות שלהם), אבל הם עדיין יהיו מושפעים מכך נפשית.

גורו ההורות המקשרת דר. סירס אמר ש"אמהות בעצמן חוות חרדת נטישה כשהן לא עם התינוק שלהן. אם 'החרדה' הזאת מופיעה אצל אמהות רגילות, האם זה לא יהיה נורמלי גם אצל תינוקות? תיוגים כמו 'חרדת זרים' או 'חרדת נטישה' הם ז'רגון של מבוגרים, שמשקפים את הציפיות שלנו מאיך שאנחנו רוצים שתינוקות יתנהגו בשביל הנוחות שלנו, לא איך שתינוקות הם באמת, או מה שהם באמת צריכים."

מה אם אני צריכה לעבוד?

גברים ונשים כאחד מרגישים לחץ הולך וגובר לפרנס בעולם הצרכני שלנו. יש רשימת חובה-שיהיה-לנו למשפחות קשה להשגה בשתי משכורות שלא נדבר על אחת, מה שהופך את רכבת האם העובדת והמעון לדבר שקשה ביותר לקפוץ ממנו אחרי שעלינו עליו. אנחנו יודעים שהכלכלה צריכה את כושר העבודה שלנו ואת כח הקנייה שלנו, אבל בוודאי שלילדינו יש זכות ראשונים. הצורך שלהם גדול יותר.

לנפץ את תקרת הזכוכית, שירותים טובים יותר, חוקי הטרדה מינית, שכר שווה, חופשת לידה, חוקי העסקה – כולם הישגים חשובים שנשים נלחמו קשה עבורם. אבל אמהות היא העבודה הלא גמורה של הפמיניזם. הממשלות שלנו בוחרות להתעלם מהראיות המתאספות של סכנה לבריאות הנפשית והרווחה של אמהות וילדים כתוצאה מהיפרדות מוקדמת. הן לא מקדמות תנאים סוציאליים שתומכים באמהות בריאה וטבעית יותר לילדים קטנים. למרות כל המידע הזמין על ההשפעות השליליות של המעון וההיפרדות, הטיעון ה"טוב-לנשים-טוב-לילדים" הוא חזק, ושכנע הרבה נשים במשרות הבכירות במדעי החברה והפוליטיקה שעוד טיפול לא-הורי הוא צעד חיובי קדימה.

אולם הדברים לא הולכים להשתנות בקרוב, אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לזכור שילדינו קטנים וצריכים קשר קרוב לשנים כל כך מעטות, שאם נחשוב מחוץ לקופסא, נוכל בדרך כלל למצוא דרך שתתאים לצרכים שלהם. זה כולל לעבור לדירה קטנה יותר, לעבור לאיזור זול יותר, לקחת הפסקת משכנא או הפחתה, שינוי סידורי עבודה (עבודה חלקית, עבודה מהבית, עבודה שיתופית, להביא את התינוק לעבודה), הקמת עסק משפחתי והפחתה משמעותית בהוצאות (בלי חופשות, מכונית, בגדים יקרים וכדומה) ותזכרו ש"ההקרבות" האלה הן רק לכמה שנים ונועדו לדאוג לרווחת הילדים שלנו בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכל.

מה אם אני רוצה לעבוד?

לכולנו כאמהות יש צרכים וכדאי שלא נתעלם מהם. אבל הצרכים שלנו לא צריכים לבוא על חשבון הילד שלנו. אם העבודה שלנו חשובה לנו ומספקת אותנו והיא משהו שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו במהלך השנים הקריטיות האלה, אנחנו יכולים למצוא דרך לספק את הצורך הזה שמרחיק אותנו מילדינו לפרק הזמן הקצר ביותר.

הצעות לאמהות עובדות:

  • תביאי את ילדך לעבודה אם את יכולה. זה יקל על הנקה וימזער את ההפרדה בין הילד לבינך. אולי גם תוכלי להחזיק את ילדך במנשא בזמן שאת עובדת.
  • תוודאי שילדך נשאר עם מישהו שאת יכולה לבטוח בו ושהוא מאוד קשור אליו ואוהב להיות איתו.
  • תמשיכי להניק על ידי שאיבה ותניקי לפני שאת יוצאת ואחרי שאת חוזרת כדי לעודד הקשרות. תשקלי את האפשרות שיביאו את ילדך אלייך בהפסקות או בזמן ארוחת הצהריים כדי לינוק.
  • האדם ששומר על ילדך בזמן שאת עובדת יכול אולי להביא את ילדך לביקור במהלך היום (אולי בזמן הפסקת צהריים). זה יכול ליצור הזדמנות להנקה וזמן להתחבר מחדש ולשחק עם ילדך.
  • תשקלי להחליף את סוג ולו"ז העבודה שלך כדי שיהיה יותר ידידותי לילד. לדוגמה, תקימי עסק לעבודה מהבית, או שתעבדי בשעות גמישות יותר לצרכים של ילדך (כמו למשל כשהם ישנים).
  • תשקלי לחיות ממשכורת אחת או ממשכורת שנגזרת משני הורים שעובדים בעבודה חלקית.

מסקנה

חרדת נטישה היא תגובה נורמלית שיש לילדים צעירים למצב לא-נורמלי: הפרדה מהוריהם. דרך אחת למזער את ההשפעה שיש "להפרעה" הזאת על ילדינו היא די פשוטה: להשאר הכי קרובים וקשורים שאנחנו יכולים למשך הזמן הכי ארוך שאנחנו יכולים, ולהיות פתוחים לכל הדרכים שבהם אנחנו יכולים להשיג את זה.

—————————————————–

Chaley-Ann Scottצ'יילי-אן סקוט היא סוציולוגית, כותבת ספרי הורות, יועצת ואמא לארבעה ילדים בחינוך חופשי. סקוט טבעה את המונח הורות מתקדמת (Progressive Parenting): פילוסופיית הורות שהיא הרחבה של הורות מקשרת בספרה רואת הצאן, מדריך לאמהות ללא שליטה (The Shepherdess: A Guide to Mothering Without Control). לעוד מידע, תבקרו בבלוג שלה, בדף הפייסבוק ובטוויטר.

לקריאת המאמר באנגלית תלחצו כאן.

דיינה מרטין

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

הצטרפו למהפכה! חינוך חופשי רדיקלי

מאת דיינה מרטין

ילדים הם האנשים הכי מופלים לרעה בתרבות שלנו היום. הרבה מהנזק שרבים מאיתנו מחלימים ממנו קשור ישירות לשיטת ההורות ולדרך בה התייחסו אלינו בזמן שגדלנו. כילדים, שלטו עלינו והתעללו בנו, אפילו אם לא היינו מודעים לכך. יכול להיות ששליטה והתעללות היו כל מה שהמבוגרים בחיינו ידעו כי כך גם הם גודלו. יש דרך טובה יותר – דרך נחמדה יותר להיות עם ילדים שמאפשרת להם את החופש לחיות באושר ובביטחון שאיתם הם נולדו באופן טבעי.

נולדנו בעידן שבו התפקיד ההורי מתמקד בצייתנות ושליטה בילדים. אימנו אותנו להאמין שהחיים הם לקבל פקודות, וזה במהות מספק רק את צרכי המבוגרים בחיינו. ילדים לומדים מה שהם חיים. כשהם גדלים בתבנית מחשבה רודנית, ילדים לומדים שהחיים הם להכריח אנשים לספק את צרכיהם. זה יוצר מעגל של נרקיסיזם כשהתרבות שלנו בעצם מאשימה את ההורים שהם לא מספיק שולטים! סדרות טלוויזה כמו "Nanny 911", מנציחות למעשה את הנרקיסיזם וההתעללות.

חינוך חופשי רדיקלי (Radical Unschooling) היא פילוסופיה הורית וחינוכית. רוב האנשים בחינוך ביתי קונים תוכנית לימודים ועושים בדיוק מה שעושה בית הספר, רק שהם עושים זאת בבית. זה אותו מודל והלך רוח, זה רק מתקיים במקום שונה. הם הולכים אחרי תוכנית של אנשים אחרים שאומרת מה שהם חושבים שילדים צריכים לדעת בגילאים מסויימים. הם מעריכים, נותנים ציונים, מענישים ומשווים את הילדים שלהם עם אחרים באותן דרכים שעושים בתי הספר. חינוך חופשי, מצד שני, משמעותו לחיות את החיים בלי בית ספר וכל המלכודות שמלוות אותו.

אנחנו לא מפרקים את החיים לפי נושאים. אנחנו לא נותנים ציונים או מאלצים את ילדינו לעשות שיעורי בית או עבודות שיגרמו להם להראות עסוקים. אנחנו סומכים על ילדינו שילמדו מה שהם צריכים לפי מסלולם בחיים כדי שהם יהיו שמחים, וכשיגיע הזמן, מצליחים. לחינוך חופשי יש בסיס של אמון בילדים שהוא כמעט חסר תקדים בתרבות שלנו, כי על רובנו לא סמכו כילדים.

זה הוביל לשנים של התרה אצל הרבה מאיתנו כדי להדליק מחדש את האמון בקול הפנימי שלנו והיכולות שלנו בחיים. אני רואה בכל יום שלתת לילדי חופש ואמון בכל תחום בחייהם משרת להשארת הקול הפנימי שלהם, האהבה העצמית והיצירתיות שלמים וחזקים. זאת אחת המתנות הגדולות ביותר שאתה יכול להעניק לבן אנוש אחר – אמון.

אני לא רואה את עצמי כמורה של ילדי. אני לא עומדת לפניהם ומוזגת לתוכם ידע כסמכות יודעת כל. עבודתי היא לתת להם כמה שיותר מהעולם כדי שילמדו ויגדלו ממנו. אני רואה את עצמי כמסייעת לתחומי העניין והשאיפות של ילדי. אני לא צריכה לדעת את כל התשובות. אני כן, בכל אופן, צריכה לדעת איך למצוא את התשובות דרך משאבים שהעולם מציע. דרך האינטרנט, טלוויזיה, ספרים, משחקי וידאו, טיולים, חופשות, משאבים קהילתיים וחונכויות אנחנו מציעים לילדינו יותר ממה שבתי ספר מסורתיים יוכלו להציע אי פעם. ילדינו לומדים שתשובות הן לא תמיד שחור או לבן. הם לומדים על פילוסופיות ותיאוריות של אחרים והם שואבים את התשובות והמסקנות שלהם לשאלות שכולנו מהרהרים בהם. בקצרה, אנחנו מגדלים חושבים חופשיים.

עוד צד של פילוסופיית חינוך חופשי רדיקלי הוא לתת לילדי את הזכות האנושית הבסיסית של להרשות להם חופש מחשבה. אנחנו לא מנסים לחטט במוחם כדי להעריך מה הם יודעים. לילדים בימינו אין את הזכות האנושית הבסיסית הזאת וכל הזמן נדחפים למוחות שלהם. אני מאמינה שמה שילדי לומדים הוא העסק שלהם, וזה לא נכון או הכרחי לנסות כל הזמן להעריך אותם.

חינוך הוא לא המטרה של חינוך חופשי. המטרה שלנו היא קשר משפחתי ושקידה על תחומי העניין שלנו ביחד. ילדים באמת מקבלים חינוך כתוצר לוואי של לחיות חיים עשירים, מלאים ושופעים ביחד, אבל חינוך הוא אף פעם לא המטרה העיקרית לפני מה שבאמת חשוב. הבית שלנו מלא בדברים כיפיים ומרגשים כמו מוסיקה, אומנות, משחקים ודברי מלאכה. ארונות המטבח שלנו מלאים בחומרים לבישול וניסויים. הספריה עולה על גדותיה בחומר קריאה מעניין, מגזינים מלאי מידע, משחקים וחידות מסקרנות. הבית שלנו בהחלט לא נראה כמו בית מ"מגזין הבתים והגינות הטובים". במקום לראות את הבית שלנו כמוזיאון לדברים שלנו, אנחנו רואים אותו כסדנא לתחומי העניין שלנו.

ילדים הם בני אנוש שחיים בעכשיו. הראייה התרבותית שלנו היא שהם תמיד צריכים להתכונן לעתיד, במקום באמת לחיות ורק להיות. להכין באופן תמידי את הילדים לעתיד זה כמו מבוגרים שצריכים לשבת בכתה נגד רצונם כל היום, כל יום, ולהתכונן לפרישה. כמה מספקים יהיו חיינו אם זה מה שהיה נכפה עלינו?

חינוך הוא חלק חשוב בחיים, אבל לא לפני הנחת הבסיס המוצק והחשוב של אמון, חיבור ואושר שנובע מלחיות ביחד ולעשות דברים שאתה אוהב כמשפחה. אנחנו בוחרים לשים את המשפחה קודם. אני לא יכולה לדמיין צורך לבקש רשות לזמן עם הילדים שלי או להצטרך לחיות מסביב לתוכנית של בית ספר. צרכי בית הספר תמיד באים לפני צרכי המשפחה. זה טירוף בעיניי, ובחרתי שזה לא יהיה חלק בחיינו בכלל. אנחנו חיים את חיינו ביחד כי אנחנו רוצים להיות ביחד כמשפחה. ילדינו רוצים להיות קרובים אלינו, ואנחנו רוצים להיות קרובים לילדינו. הקרבה שלנו כמשפחה והחירות האישית שלנו היא העדיפות הראשונה שלנו. שום דבר לא קודם לזה.

הרעיון של לפרוש ממשהו לא קיים בחיינו כי ילדים ישלימו כמה שהם רוצים מנושא מסויים עד שהם מרוצים מבחינה אישית. כשהם השיגו מספיק ידע לספק את צרכיהם, הם עוברים הלאה. העבודה של ילדינו לא צריכה להיות גמורה או מושלמת בהתאם לתקנים של מישהו אחר. ילדי חינוך חופשי ממשיכים כמה שהם מבינים או רוצים. צד זה של למידה טבעית שונה ממצבי למידה בכפייה שם ילדים לא רק שחייבים לסיים דברים, אלא גם מקבלים ציונים על סמך הביצועים שלהם. המיקוד הזה בנוגע ללמידה, הוא לא על תוכן, אלא על מילוי דרישות וצייתנות מעל כל דבר אחר.

אנחנו מכבדים את ילדינו בדרכים שלהם במה שהם רוצים לדעת בחיים. חינוך חופשי רדיקלי מתרכז באמון, חופש והאמונה שאנשים לומדים הכי טוב כשהם מונעים פנימית. כשילדים מונעים לפי התשוקות שלהם הם לומדים מה שהם צריכים, וזה לא יהיה בהתאם לרעיון של מישהו אחר לגבי מה טוב בשבילם. למידה היא דבר מהנה כשהיא לא נכפית.

לא כולנו נועדנו לדעת את אותם הדברים בחיים. ילדים בבית הספר נכפים ללמוד את אותו הדבר. לילדי חינוך חופשי יש את אותה כמות של ידע, כמו כל ילד בבית ספר, אבל הוא מסופק בצורה מושלמת למי שהם כאינדבידואלים. הידע שלהם עולה לאין ערוך מילד בבית הספר שיש לו התנסות שבלונית. הילדים שלנו הם הבעלים של הידע שלהם ומה שבמוחם הוא העסק שלהם, לא שלנו. כל מה שאני יודעת הוא שיש להם חינוך אינדיבידואלי טהור.

ילדי למדו לקרוא, פשוט על ידי היותם מוקפים במילה הכתובה. זאת למידה בהעמקה מוחלטת. הם שואלים אותנו איך לאיית ואנחנו מתקשרים איתם. בני דוין, למד לקרוא ממשחק מחשב, World of Warcraft. הוא היה כל כך מדורבן לשחק את המשחק ולהתכתב עם חבריו שהוא תפס את זה בקלות רבה ואושר. הוא למד כשהמח שלו היה מוכן וכשהייתה לו הנעה פנימית, כי קריאה הייתה כלי בחייו שעזרה לו לקבל עוד ממה שהוא רצה.

קריאה, כתיבה וחשבון הם כלים שעוזרים לנו לקבל עוד ממה שאנחנו רוצים וצריכים בחיים. הכלים השימושיים האלה יילמדו בקלות אם לא היינו כל כך משוכנעים שללמוד אותם זה מייגע וקשה, לוקח שנים של תרגול, אימון וריכוז. בחיינו, הכלים האלה נקלטים בקלות, במהירות ובטבעיות.

תחומי העניין והתשוקות של ילדינו הם משהו שאנחנו מעריכים כשלוחה של מי שהם. אני לא שופטת תחום עניין אחד כבעל ערך רב יותר בחייהם מאחר. אני רואה את הלמידה בכל מה שילדי עושים. נושאים בית ספריים הם מה שרובנו עברנו לגביהם שטיפת מח כדי לגרום לנו להאמין שהם הדבר הכי חשוב להתרכז בו. אני מאמינה ש"הנושא" הכי חשוב בחיי ילדי הוא הדבר שהם מתעניינים בו כרגע.

תחום העניין של ילדי הוא גרעין הלמידה שלהם בכל רגע נתון. כל כך הרבה מסתעף מתחום עניין נלהב. למרות שאנחנו לא חיים את החיים כמחולקים לפי נושאים, אם היינו רואים את זה במשקפי בית ספר הייתם רואים שדרך השקידה בתחום עניין אנחנו נוגעים בכל "נושאי" בית הספר המסורתיים. לימוד מדעים, חשבון, אנגלית, היסטוריה וגאוגרפיה הם תוצר לוואי טבעי של העמקה יסודית בתחום עניין. אנחנו חיים בצורה הוליסטית, זורמים עם התשוקה, ובעשותינו כך הילדים שלנו מקבלים חינוך שתפור למי שהם כאינדיבידואלים, בלי שאי פעם נצטרך לכפות עליהם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות.

הורים היום עושים הכי טוב שהם יכולים עם מה שהם יודעים, ועדיין הרבה מרגישים ריקנות ותוהים למה הילדים שלהם לא מחבבים אותם או רוצים להיות לידם. אנחנו שומעים מילים כמו מרדנות ואנחנו מסמנים את זה כחלק מהנורמליות, אבל מה היה קורה אם לא היה מה למרוד נגדו? מה אם היינו יכולים לזהות את הנבזות במודל העונשים, שדרך שימוש בכח על מנת לשלוט באדם אחר אנחנו מלמדים אותם לעשות אותו דבר? דרך טוב לב אוהב והבנה ילדינו לומדים אהבה ושלווה ובתורם הם משקפים את זה בחזרה לעולם.

משפחות חינוך חופשי לא מתמודדות עם "מרד" מהילדים שלהם בגלל שאנחנו אף פעם לא החומה שמפרידה בינם לבין הדברים שהם רוצים. למעשה, אנחנו רואים את התפקיד שלנו כעזרה לילדינו להשיג מה שהם רוצים בחיים. אנחנו עוברים ממאבקי כח ושליטה להקשרות ושותפות. כשאנחנו עושים את השינוי, אנחנו מגלים את האהבה ורגשות האושר העמוקים שאנחנו אמורים להרגיש באופן טבעי כהורים.

מבוגרים מתקשרים עם ילדים בצורה שונה מאוד מאשר הם מתקשרים עם מבוגרים. הם כל הזמן מאמנים אותם: עבודה טובה, עבודה רעה, אל תעשה את זה, תעשה את זה. השליטה וההערכה התמידיות האלה הן צורות מאוד לא טבעיות לתקשר עם בן אדם שאותו אתה מעריך ואוהב. ילדים מבינים זאת אינסטינקטיבית והם מרגישים את אנרגית השליטה השלילית מהמבוגרים שסביבם. לא רק זאת, אבל לחיות כשאתה רואה את עצמך בתפקיד המאמן של הילד שלך, לעומת השותף שלו בחיים, זה מתיש ולא מהנה להורה ולילד. זה פשוט לא מוביל לחיי משפחה מאושרים.

הזרם המרכזי של ההורות מבוסס על חיי פחד מהעתיד במקום להיות נוכחים, ברגע הזה. יש הבדל עצום בין שתי נקודות הראיה והדרכים המנוגדות לחיות עם ילדים. אנשים לא רואים אימון ילד כמשהו אכזרי, אבל זה מאוד מתסכל את הילד שיש מישהו שכל הזמן מנסה לשלוט בהתנהגות שלהם ואף פעם לא מעריך או מנסה להבין את הצרכים האמיתיים מאחורי ההתנהגות שלהם. ילדים הם לא מבוגרים, ולהיות במערכת יחסים בה כל הזמן מכינים אותם לבגרות, זה דבר מזיק לילד וליחסי הילד/הורה.

חינוך חופשי רדיקלי היא פילוסופית הורות וחינוך בקצה הקדמי של המחשבה החדשה. היא מבוססת על חוכמה אינסטינקטיבית, ועדיין היא מהפכנית. תבנית המחשבה של הורות מתוך שותפות צוברת תנופה בזמן שאנחנו מתפתחים כבני אדם בנקודה הזאת בהיסטוריה. התרבות שלנו צריכה לקלוט שהדרך בה אנחנו מתייחסים לילדים היא המחויבות הכי חשובה ביצירת שלום עולמי.

הדרך שבה הממשלה שלנו, המוסדות והתקשורת אומרים לנו להיות הורים מנציחה את את תבנית החשיבה הרודנית שמסיחה את דעתינו מילדינו וגוזלת מאיתנו את האושר שהטבע התכוון שיהיה לנו כהורים. קחו את החופש והאושר שמחכים לכם ותתחילו להוציא את בית הספר מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על הורות וחינוך. החופש מחכה לכם בדרכים שמעולם לא חשבתם עליהם קודם. הצטרפו למהפיכה!

————————–

דיינה מרטיןדיינה מרטין היא סופרת, נואמת ומצודדת בלידה וחינוך חופשי, הגישה הפשוטה אך המעמיקה לחיים של דיינה עזרה לאין ספור אנשים מסביב לעולם לעשות שינוי מפחד ושליטה, לאמון, שלווה והקשרות עם ילדיהם.

האתר שלה

הספר שלה (Radical Unschooling: A Revolution Has Begun)

דף הפייסבוק שלה

המאמר המקורי באנגלית