תגית: חינוך חופשי

שרה שמידט

הפרדת גילאים

הפרדת גילאים

כשהתחלנו להחשיב את עצמנו כאנשי חינוך ביתי, בתי הייתה בת 4, והיו לי עשרות סיבות למה אנחנו בוחרים בדרך הזאת. למעשה, נראה שבחרנו בה לפני שהודבקה לה כל תווית. אבל חברה ומחנכת חופשית העלתה את הרעיון שבתי הספר המסורתיים אוכפים את המנהג המאוד לא טבעי של הפרדת גילאים, וכששמעתי זאת לראשונה, חשבתי שזה נשמע קצת מוזר.

"טוב, בסדר", חשבתי, "אבל האם זה לא הגיוני שהיא תשחק עם ילדים בגיל שלה?" כמו כל דבר אחר בחיי, התשובה נגלתה בפשטות בחיי היום-יום שלנו.

התחלתי להבחין איך הבת שלי לומדת מאדם בגיל העמידה במכולת או מתינוק שביקרנו. ההבנה שפעם, כחיות חברתיות, גידלנו את ילדינו בסביבה של קהילה קולקטיבית, שחיינו וגדלנו עם שכנינו – אולי אפילו למדנו אצלם מקצוע או טיפלנו בתינוקותיהם, בחלשים או במבוגרים – הבהבה במוחי, ושוב, כמו כל דבר אחר בחיי, התחלתי לראות את זה בכל מקום.

תינוק זורק את המוצץ שלו אצלנו בבית. הוא מורם בזהירות ומוחזר אליו עם חיוך, וילדתי הקטנה לומדת במהרה שזה משחק שהיא משחקת עכשיו עם התינוק. בת השנתיים שעשינו לה בייביסיטר בקיץ היא שיעור מהיר בשיתוף בשביל הילדה שלי, כמו גם שיעור בעזרה ולימוד. אחרי שלימדנו אותה להיות נחמדה לחתולים ולהתרחק מארגז החול שלהם, עכשיו היה זה תורה להדגים את המושגים האלה – וללמוד אותם יותר לעומק.

מוות וגסיסה היו שיעורים שנלמדו בכנות ממותם של אהובים, משיחות על פנים קמוטות וציוד רפואי שנשאו הזקנים. כך גם היו הסיפורים של ימים עברו, בהם הרדיו תפס את מקומו הבולט של הטלוויזיה, מכונות כביסה היו מתקנים עתידניים, וידעת בדיוק מאיפה הגיעה ארוחת הערב שלך, כי היא הגיעה בדרך כלל מהגינה. פיית העץ הקטנה שלי, באופן טבעי, רוצה עכשיו חווה משלה ולשדרג את החלקה הזעירה שלנו לגינה מרהיבה שתספק את ארוחותינו. הכנו בעצמנו חמאה, לחם ומאכלים אחרים בהשראת סיפורים כאלה, אותם היא אוכלת בהנאה וגאווה.

חיוניות הנעורים והשאיפה הטכנולוגית של הדורות המתקדמים גם הם לא פסחו על הבת שלי. הדודות והדודים שלה שיתפו את התלהבויותיהם איתה – בין אם זה לארגן את הטלפון החדש, לתכנת, לצלם או לשיר למיקרופון. לאותם מומחי-סייבר יש עוד הרבה דברים לשתף איתה, החל מאהבה לטולקין או הבייסבול של קבוצת הקרדינלס ועד טיול בשבילי מיזורי בחיפוש אחרי מאובנים וצפרדעים.

כשאני רואה אותה מתגנבת בין צלליהן של קבוצת נערות מתבגרות אותן היא מעריצה באחת מקבוצות החינוך הביתי שלנו, אני לא יכולה שלא לחייך. אמנם היא מחקה את התנועות והמחוות שלהן, אך גם הן מחקות אותה בתורן, כשהן משחקות את המשחקים הדמיוניים שלה בלי המודעות העצמית שיש להרבה נערות בגילן. הן לא מנידות עפעף כשהיא מבקשת לבנות טירה לקליפת הבננה שלה, לטחב, למקלות או לכל מה שהיא יכולה למצוא במגרש המשחקים, וכשהיא רוצה לשחק בפולשים מהחלל או מתקפת מפלצות הן נוהמות ורודפות אחריה בהתלהבות השווה לזו שלה.

אני נוטה להאמין שאותם אנשים לומדים באותה מידה מפיית העץ שלי כמו שהיא לומדת מהם.

כשאני מונה את הברכות שלי, החופש לחיות ללא בית ספר נמצא גבוה ברשימה שלי, שוב ושוב. אני לא יודעת כמה מאותם מושגי חיים מדהימים, כמה מאותן חוויות ססגוניות, היא הייתה משיגה מישיבה בכיתה לצד אותם ילדים באותם הגילאים במשך 12 שנים. אני הרבה פעמים מרגישה שהיא יודעת כל כך הרבה יותר ממני בגילה שאני מוצאת את עצמי מרחמת על הילדה שהייתי – מפחדת, מרוחקת, ילדה יחידה שהתרגלה להיות עם מבוגרים ונערים. אותה ילדה יכלה לשגשג בסביבה של חינוך חופשי, כמו שאני מאמינה שיכולים גם הרבה ילדים אחרים.

אבל אין לי מה לרחם על אותה ילדה, כי היא גדלה ובחרה לנהוג על פי תשוקותיה, לחיות בצורה אותנטית ואוהבת. היא בורכה בילדה שיכולה לקבל הרפתקאות שכאלה משלה, שיכולה כבר עכשיו להרגיש בנוח בחברת תינוק או מבוגר, וכל מה שביניהם.

אפילו אם כל הסיבות שבגללן בחרנו בחינוך חופשי היו יוצאות בפתאומיות מהמשוואה, האם הסיבה הזאת לא מספיקה על מנת לבחור בחינוך חופשי?

—————————————————————————————————————–

שרה שמידטשרה שמידט היא כותבת, אמנית, אקטיביסטית ואמא בחינוך חופשי. חיה במיזורי. היא כתבה מאמרים לעשרות אתרים, בלוגים, מגזינים וארגונים ללא מטרות רווח. היא אוהבת מיתולוגיות, פנטזיה וספרים לבני הנוער, ובאופן כללי לעשות בלאגן עם המשפחה שלה. כנסו לבלוג שלה ב: https://sarajschmidt.wordpress.com

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ

מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

מדעים בחינוך חופשי: למידה איטית, טבע והחיים

נראה שיש התפוצצות אוכלוסין של שבלולים בשכונה שלנו השנה. מעכתי עשרות מהם בטעות בהליכות היומיות שלי. בוקר אחד, ראיתי ילד קטן שהלך לבית הספר עם אמא שלו. הוא התלהב מהקונכיות שנעות באיטיות על המדרכה ושאל שאלה אחרי שאלה. אמו, בניסיון להגיע ליעד שלהם בזמן, אמרה לו שהוא בעצמו שבלול ומשכה אותו בזרוע כדי שיתחיל לזוז. רוב הסיכויים, שבמערכת השעות שלו היום יש "מדעים". יש גם סיכוי גדול שהשיעור יכלול שינון של חלקים של חיה מסוימת או שכפול מדויק של התוצאות של ניסוי מדעי שאחרים כבר עשו. סקרנות תיקח יותר מידי זמן.

אם לילד יש מזל, השבלולים יהיו שם כשהוא יצא לחופשה בקיץ. אם יש לו אפילו יותר מזל, לא רשמו אותו מיד לקייטנה, שגם אליה יהיה צריך למהר.

כשמאפשרים לילדים להיות חופשיים ולחיות בקצב שלהם, הם מדענים טבעיים. מהיום בו הם נולדים, המוח שלהם מחפש ושואל שאלות. הם תמיד בודקים, חוקרים, מנסים, עושים בלגן, לוקחים סיכונים, טועים ומנסים שוב – עוסקים במדע. כמו שכתבה אליסון גופניק בספרה The Scientist in the Crib (המדען בעריסה), המוח של ילדים מתחרה בטבעיות בזה של מדענים. יש ילדים ואנשים צעירים שיתעניינו גם במדעים הרשמיים. הם עשויים בשלב מאוחר יותר לחפש תגליות שגילו אחרים, ללמוד את התיאוריות והטבלאות, ליישם את המידע ולבנות את הידע שלהם עליהם. אבל שני דברים עלולים לכבות את סקרנותם בקשר לאיך שהעולם עובד ולהשיל מתוכם את המדען: לזרז אותם ולחייב אותם ללמוד מדעים.

למעשה, שני הדברים האלה לבדם, יכולים להפסיק את רוב הלמידה האמיתית. ברגע שסקרנותו הפנימית של הילד מופרעת על ידי זירוז, כל סיבה ללמוד מדעים הופכת להיות חמקמקה. ואז, אנחנו נשארים עם המקצוע האקדמי שנקרא "מדעים", אשר זורע פחד או לפחות תיעוב בליבם של אנשים רבים – כמו מתמטיקה והרבה מקצועות אחרים – שנחשבים למסובכים, מלאי ז'רגון ולכן קשים. וברגע שהפרדנו את המדעים ממקצועות אקדמיים אחרים, אנחנו מתעלמים מהקישורים הטבועים בעולם ומהעובדה שהמדע הוא מיסודו של כל דבר אחר. הכנסת מידע מסוג מסוים למחסן הקרוי "מדעים" קושר אותנו גם לדברים ה"לא-מדעיים" האחרים, הבלתי צפויים שאנחנו וילדינו לומדים עליהם כל הזמן.

אבל הנה הקטע: מדעים הם למעשה רק החיים… וסקרנות לגביהם. אז, אם להמשיך את גופניק, אני מעדיפה לחשוב על מדעים פשוט כתבנית לדרך בה אנחנו לומדים על החיים. לרוע המזל, רובנו שוכחים להתבונן במה שנמצא סביבנו. רובנו איבדנו את ההשתאות שהייתה לנו כשהיינו ילדים. אנחנו לא שואלים שאלות מחשש להיראות טיפשים. לניתוח של דברים יצא שם רע. אבל כשאנחנו משתחררים מהלך הרוח של בית הספר (deschool) כדי לעזור לילדים שלנו ללמוד בלי בית ספר (וכדי ללמוד יחד איתם), אנחנו רוכשים מחדש כמה מהכלים האלה של חיינו. אז אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים במדע, שאנחנו בעצם, מדע.

אבל יש עוד מגבלות ללימוד מדע. הם כוללים מה שאנחנו חושבים על מדענים, מה אנחנו חושבים על העבודה שלהם ואת הדרך בה אנחנו מכריחים ילדים לשכפל ניסויים וקוראים לזה למידה.

אולי שמעתם על ניסוי ה"צייר מדען" הפעיל, אשר התחיל בשנות החמישים. תלמידים מתבקשים לצייר מדען. התוצאות תמיד היו פחות או יותר זהות: זכר לבן עם הרבה שיער שלובש חלוק לבן ומשקפיים. גם מבוגרים שנתבקשו לעשות זאת ציירו אותו דבר. במחקר אחד, ילדים התבקשו לבחור את המדענים מתוך קבוצה של עשר תמונות. כולם היו מדענים, אבל הילדים לא חשבו שאלה שחייכו הם מדענים.

במאמר שפורסם ב 2011 ב The Science Creative Quarterly, סטודנט להנדסה בשם פיטר אויגסטר תיאר את שורשי התפיסה של מדע ומדענים. הם נפוצים מאוד, הוא אומר, כשהוא מצביע על תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים, ספרות ילדים, טלוויזיה, סרטים והמדיה המודפסת. הוא גם מציין שהפתרון עשוי להיות בלמידה יותר מבוססת חקירה ופעילויות שמקשרות בין מדע לחיי היומיום. זה נשמע כמו בית החינוך החופשי הרגיל!
הצורך ביותר למידה מבוססת חקירה מדגיש באופן אירוני את העובדה שהסטראוטיפ שגוי באותה מידה כשאנחנו מסתכלים על מהותו של המדע ומה מדענים באמת עושים.

רובנו רואים את המדע כשיטה מסודרת ושקולה של איסוף עובדות שמוכיחות היפותזה (המילה היפותזה היא כמעט כל מה שאני זוכרת משיעורי המדעים שלי בתיכון). אבל, סטוארט פיירסטיין, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת קולומביה אומר שזה לא נכון. בספרו החדש Ignorance: How It Drives Science (בורות: איך היא מניעה את המדע), הוא כותב שבורות – לא ידע – הוא המנוע האמיתי של המדע. הוא מתאר את המדע כחיפוש אחר חתול שחור בחדר חשוך, כאשר יכול להיות שאין חתול בחדר. הוא אומר שזאת "אי הידיעה" – מציאת הפתרון לשאלות – המניעה חוקרים, ומראה איך המדע – כמו כל למידה – היא מבוססת חקירה. זה מתחיל, כמו שכתבה פטריסיה וול בניו יורק טיימס בכתבה על עבודתו של פיירסטיין, "בהיעדר עובדה, הבנה, תובנה, או בהירות בנוגע למשהו."

אם כך מדענים חושבים, אני חייבת לתהות למה אנחנו מתאמצים לעבור את כל העמדת הפנים הזו שבה אנחנו מכריחים ילדים לבצע "ניסויים" על דברים שכבר ידועים במקום לעודד אותם למצוא משהו שעדיין לא ידוע. זה בטוח לא בגלל שהם לומדים יותר מדי במהלכם. מחקר חדש ממרכז ההערכה וההתקדמות החינוכית הלאומי של ארה"ב אומר לנו שתלמידים אמריקאים יכולים לערוך ניסויים מדעיים "מוצלחים", אך הם לא מצליחים להסביר את התוצאות. תוצאות שפורסמו ביוני כחלק מ"התעודה הלאומית" חשפו שתלמידי כיתות ד', ח' וי"ב הצליחו לעשות את כל הנדרש אבל לא יכלו להשתמש בידע ולא ידעו אם או למה התוצאות שלהם היו נכונות. הם גם התקשו כשנוספו משתנים או כשהיה צורך בקבלת החלטות אסטרטגית בזמן איסוף המידע. במילים אחרות, הם לא למדו הרבה. גם לא נראה שהם התעניינו במיוחד במה שהם עשו.

אז עכשיו אתם יודעים מה להגיד בפעם הבאה שמישהו שואל, "אבל מה לגבי מדעים? הרי אין לך את היכולת או המשאבים ללמד את הילד שלך מדעים…" תוכנית לימודים שנבנית על פי מומחים, ציוד מעבדה משוכלל ומורים שעברו הכשרה קפדנית לא עוזרים בהכרח לילדים ללמוד מדעים. יש לכל הדברים האלה את המקום שלהם בעבור הלומדים בנקודות שונות בחקירה שלהם, אך הם לא חיוניים בשביל לעזור לילד צעיר לתפוס מושגים מדעיים. אם ילדה מעוניינת לענות על שאלה שקשורה למדע, היא גם תרצה ללמוד את המושגים הבסיסיים קודם לכן, וישנם הרבה ספרים, חומרים באינטרנט, מוזיאוני מדע ואנשים הזמינים לעזור בכך.

בינתיים, זיכרו שילדים הם מדענים מלידה, תמיד שואלים וחוקרים כדי ללמוד מה שהם לא יודעים או לא מבינים. להורי חינוך חופשי יש את ההזדמנות לעזור להם להישאר כאלה במשך כל ילדותם ובהמשך החיים. מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות הוא להאט, להיות המגינים של סקרנותם של הילדים שלנו ולהצית מחדש את תמיהתנו לגבי העולם. יש מספיק זמן להתכופף ולהסתכל על החילזון הזה.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים. מוזמנים לבקר בבלוג שלה.

 

רו קרים

למה לבחור חינוך חופשי?

למה לבחור חינוך חופשי?

"חופש הלימוד של אדם הוא חלק מחופש המחשבה, שהיא אפילו בסיסית יותר מחופש הדיבור שלו." – ג'ון הולט

למה בחרתם חינוך חופשי ולא סוג אחר של חינוך ביתי?

תמיד ידעתי שהדרך בה "כולם" חיים לא מרגישה לי נכון. נהגתי לדמיין שכשאגדל, אחיה על אי עם המשפחה שלי. מגיל צעיר מאוד ניסיתי להבין מה משמעות החיים באמת. ככל שגדלתי, הגעתי לכמה תשובות. חיים בשבילי הם להרגיש את האדמה מתחת לרגליי ולראות את הדברים סביבי. זה ליהנות בכל רגע עם האנשים שאני אוהבת. זה לגרום לאדם אחר לחייך. זה לחשוב ולחלום, להרגיש כאב ואושר.

כשדאגני הייתה תינוקת, התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות. האם זה משנה אם אנחנו יודעים את לוח הכפל? האם הצבירה של ידע היא מטרת החיים? האם בכלל צריכה להיות מטרה לחיים? למה אנחנו צריכים לבלות את הילדות שלה בנפרד אחת מהשנייה אם שנינו רוצות כל כך להיות ביחד? האם אנחנו יכולות לרדת מהמסלול הקבוע ולמצוא אחד משלנו?

כשלמדתי שחינוך חופשי היא אפשרות, הייתי מאושרת שנוכל להמשיך לחיות באותה דרך בה חיינו מאז שדאגני נולדה. מצאתי תשובות לשאלות שלי, שבעצם ידעתי לאורך כל הדרך. ילדים צריכים להיות עם המשפחות שלהם. אין דבר חשוב יותר מלחיות בחיבור עם אלה שאתה אוהב ולחלוק את חוויות החיים. אנחנו לא יכולים אלא ללמוד כאשר אנחנו חיים מלאים ומעניינים ביחד.

כשדחינו את סוג החיים שמגיע עם מפת דרכים, היינו מסוגלים לשאול מה אנחנו רוצים מחיינו ולקבוע מה אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים אושר. אנחנו רוצים לדעת שחיינו בצורה מודעת ברגע הזה. אנחנו לא רוצים לעצב את הילדים שלנו. אנחנו רוצים שיהיה להם את החופש לבחור את חייהם. אנחנו לא רוצים להרגיש שאי פעם בזבזנו זמן בו יכולנו להיות ביחד.

הסיבות העיקריות שלנו לחינוך חופשי לא קשורות לסיבות אקדמיות, אבל כמובן שיש סיבות שבגללן בחרנו לא ללמד את הילדים שלנו. אנחנו מאמינים שילדים (אנשים) מחפשים ידע באותה דרך בה הם מחפשים הנאה ואוכל, ואנחנו מאמינים שמבוגרים יכולים לעשות הרבה כדי להפריע לתשוקה הזאת ללמוד. אנחנו לא מאמינים ששינון הוא הכרחי ושיש רשימת דברים שאדם צריך לדעת. אנחנו מאמינים שהפיכת מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת יחסים של מורה ותלמיד היא הרסנית. אנחנו רוצים שילדים יהיו אחראיים על הלמידה שלהם ושילמדו מהסיבות שלהם, לא כדי לרצות מורה.

ג'ון ואני החלטנו לפי מה אנחנו חיים, מה חשוב ומה לא. זה התפתח וממשיך להתפתח ככל שאנחנו ניצבים מול אתגרים חדשים ושמחות בחיינו. אנחנו רוצים לבחור את החיים אותם אנחנו חיים, ואנחנו רוצים שגם לילדים שלנו תהיה את האפשרות הזאת.

בסופו של דבר הייתי אומרת שבחרנו בחינוך חופשי בגלל שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו חופשיים באמת.

————————————————————————————————————————

רו קריםבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הספר Parenting a Free Child: An Unschooled Life.

רו קרים חיה באושר עם בעלה ג'ון, ושני ילדיה, רואן ודאגני. היא חסידה נלהבת של חינוך חופשי והורות מכבדת.

ג'ון הולט

17 ציטוטים של ג'ון הולט

17 ציטוטים של ג'ון הולט

  • ציטוטים של ג'ון הולט"אנחנו מבקשים מילדים לעשות במשך רוב היום מה שמעט מאיתנו המבוגרים מסוגלים לעשות אפילו לשעה. כמה מאיתנו, שנמצאים בהרצאה שלא מעניינת אותנו, יכולים לשמור שמחשבותינו לא יתפזרו? כמעט אף אחד." מתוך כיצד נכשלים ילדים
  • ג'ון הולט עונה לשאלה הבאה:
    שאלה: "האם יהיה להם את ההזדמנות להתגבר על או לעשות דברים שהם חושבים שהם לא רוצים לעשות?"
    תשובה: אני לא בטוח מה הכוונה בשאלה הזאת. אם הכוונה, האם ילדים בחינוך חופשי יתנסו בדברים קשים ותובעניים כדי להשיג מטרות שהם קבעו בעצמם, הייתי אומר שכן, החיים מלאים בדרישות כאלה. אבל זה בכלל לא אותו דבר כמו לעשות משהו, ובמקרה של בית ספר משהו מטופש ומשעמם, רק בגלל שמישהו אחר אומר לך ושתיענש אם לא תעשה זאת. בין אם ילדים מתנגדים לדרישות כאלה או נכנעים להם, זה רע בעבורם. המאבק בקשיים של מטלה שאין מנוס מפניה בונה אופי, קבלת מרות של כוח חזק ממך הורס אותו." – מתוך Teach Your Own
  • "אנחנו שמאמינים שילדים רוצים ללמוד על העולם, וטובים בכך, ויכולים לעשות זאת בעזרת רק מעט כפייה או התערבות של מבוגר, אנחנו כנראה לא יותר מאחוז אחד של האוכלוסייה, אם בכלל. ואנחנו לא נהפוך להיות הרוב בימי חיי. זה לא כל כך מפריע לי יותר, כל עוד המיעוט הזה ממשיך לגדול. העבודה שלי היא לעזור לו לגדול." – מתוך Teach Your Own
  • "אני חושב שילדים צריכים הרבה יותר הזדמנויות לבוא במגע עם מבוגרים שעוסקים ברצינות בעבודתם המבוגרת, לא רק לבלות עם מבוגרים שמשעשעים או מדריכים או מתנהגים יפה לילדים. הם גם צריכים הרבה יותר הזדמנויות משיש להם להתרחק ממבוגרים, ולחיות את חייהם משוחררים מתשומת הלב החרדה של אחרים." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לגבי קריאה, ילדים לומדים משהו הרבה יותר קשה מקריאה בלי הוראה – כלומר, לדבר ולהבין את שפת האם שלהם. אני לא חושב שהם היו יכולים ללמוד אותה אם היו מדריכים אותם. אני חושב שלימודי קריאה הם אויב הקריאה." מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לחיות זה ללמוד וכשילדים חיים בצורה מלאה ונמרצת ושמחה הם לומדים הרבה, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים מה." – מתוך מכתב לג'ואן פיטקין
  • "לא צריך להכריח ילדים ללמוד כדי להשתפר, להגיד להם מה לעשות או להראות להם איך. אם ניתנת להם גישה מספקת לעולם, הם יראו בבירור מספיק מה הדברים החשובים באמת להם ולאחרים, והם יכינו לעצמם דרך טובה יותר אל העולם מאשר כל אחד אחר יכול ליצור עבורם." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
  • "הילד הוא סקרן. הוא רוצה להבין את ההיגיון בדברים, לגלות איך דברים עובדים, לפתח מיומנות ושליטה על עצמו ועל הסביבה שלו, ולעשות מה שהוא רואה אחרים עושים. הוא פתוח, חד הבחנה ומנסה דברים. הוא לא רק צופה בעולם סביבו. הוא לא סוגר את עצמו מפני העולם המוזר והמסובך שמסביבו, אלא טועם אותו, נוגע בו, שוקל אותו, מעקם אותו, שובר אותו. כדי לגלות איך עובדת המציאות, הוא עובד עליה. הוא נועז, הוא לא מפחד לעשות טעויות. הוא סבלני. הוא יכול לסבול כמויות יוצאות דופן של חוסר וודאות, בלבול, בערות ומתח… בית ספר הוא לא מקום שנותן הרבה זמן, או הזדמנות, או תגמול, לסוג כזה של חשיבה ולמידה." – מתוך כיצד לומדים ילדים
  • "מה שילדים צריכים הוא לא תוכנית לימודים טובה וחדשה יותר אלא גישה ליותר ויותר מהעולם האמיתי, מספיק זמן ומרחב לחשוב על החוויות שלהם, ולהשתמש בדימיון ומשחק כדי ליצור מהם משמעות. וגם עצות, מפות ומדריכים, בשביל לעזור להם להגיע לאן שהם רוצים להגיע (לא לאן שאנחנו חושבים שהם צריכים להגיע אליו), ולמצוא מה שהם רוצים למצוא. – מתוך Teach Your Own
  • "כדי לסמוך על ילדים אנחנו חייבים תחילה לסמוך על עצמנו… ואת רובנו כילדים לימדו לא לסמוך על עצמנו."
  • "למה אנשים מוציאים או משאירים את ילדיהם מחוץ לבית הספר? בעיקר משלוש סיבות: הם חושבים שגידול ילדיהם הוא העניין שלהם ולא של הממשלה. הם נהנים מחברת ילדיהם, מלצפות בהם ולראות אותם לומדים, הם לא רוצים לוותר על כך לטובת אחרים. הם רוצים לשמור עליהם מפגיעה נפשית, גופנית ורוחנית."
  • "אם הייתי צריך לתת כלל אחד בשביל לחיות ולעבוד עם ילדים, זה עלול להיות זה: היו זהירים מלהגיד או לעשות משהו לילד שלא הייתם עושים למבוגר אחר, שאת דעתו וחיבתו אתם מעריכים."
  • "הרעיון שילדים לא ילמדו בלי פרסים ועונשים, או בז'רגון של הביהביוריסטים, "חיזוקים חיוביים ושליליים", בדרך כלל הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אם נתייחס לילדים מספיק זמן כאילו זה היה נכון, הם יאמינו שזה נכון. כל כך הרבה אנשים אמרו לי, "אם לא נכריח ילדים לעשות דברים, הם לא יעשו דבר." או יותר גרוע, הם אומרים, "אם לא היו מכריחים אותי לעשות דברים, לא הייתי עושה דבר".
    זוהי אמונתו של עבד." – מתוך כיצד ילדים נכשלים
  • "בתי ספר מניחים שילדים לא מעוניינים בלמידה והם לא טובים בזה, שהם לא ילמדו אלא אם כן יכריחו אותם, שהם לא יכולים ללמוד אלא אם כן יראו להם איך, ושהדרך לגרום להם ללמוד היא בחלוקת החומר לרצף של מטלות זעירות שיש להתמחות בהם אחד אחד. וכשהשיטה הזאת לא עובדת, בתי הספר מניחים שמשהו לא בסדר בילדים – משהו שהם צרכים לאבחן ולטפל בו."
  • "זה לא שאני חושב שבית ספר הוא רעיון טוב שהשתבש, אלא רעיון גרוע מראשיתו. זה רעיון משוגע שיכול להיות לנו מקום בו לא קורה דבר פרט ללמידה, במנותק משאר החיים."
  • "האויב הגדול ביותר ללמידה הוא המורה המדבר."

——————————————————————-

ג'ון הולטמתוך וויקיפדיה:
ג'ון קלדוול הולט (באנגלית: John Caldwell Holt;‏ 14 באפריל 1923 – 14 בספטמבר 1985) היה מחנך וסופר אמריקאי, ונחשב לאבי תנועת החינוך החופשי.

ספריו בעברית:

  • כיצד נכשלים ילדים, הוצאת מסדה, רמת-גן , 1974.
  • בלמידה מתמדת, הוצאת פראג, תל אביב, 2004.
לורה גרייס וולדון

הדחף לגלות

הדחף לגלות

לילדים היו קרשים, מסמרים ישנים, מסור ופטישים. היו להם גם את שני המרכיבים החשובים ביותר: החשק ליצור משהו והחופש לעשות זאת. הם בילו אחר צהריים אחד בתכנון בית העץ שלהם, תוך כדי שהם מתווכחים בהתלהבות למי יש את התוכנית הכי טובה. הניסיונות הראשונים נכשלו באופן מרהיב. הם לא ויתרו, אפילו התגאו קצת ברעש שעשו הקרשים כשהם נפלו. חלק מהילדים ביקשו עצות מהמשפחה שלהם. אחרים בדקו בספרים וראו סרטוני יוטיוב בעודם מנסים להבין טכניקות בנייה בסיסיות. הם התחילו שוב, מודדים בדיוק רב יותר את בניית המבנה. התהליך לקח הרבה יותר זמן ממה שהם העריכו אבל הם דבקו במשימה. כשנגמרו להם חומרי הבנייה הם פשטו על חצרות ביום איסוף האשפה, וגררו משם חתיכות עץ. הם קיבלו כמה שריטות וחבלות. הם היו גאים גם בהם. כשהם עבדו, הם דיברו על מה שהם הלכו לעשות בבית העץ שלהם. כלל לא עלה בדעתם כמה הם למדו.

המוסכמות אומרות לנו שילדים מקבלים תועלת מהצעצועים והגאדג'טים החינוכיים החדישים ביותר, משיעורים, אימוני ספורט, ופעילויות אחרות שמתוכננות ומנוהלות על ידי מבוגרים. לפי ההיגיון הזה, ככל שיהיו יותר אפיקים של למידה מכוונת-מבוגר, כך הילדים ירוויחו יותר.

אבל ללמידה יש קשר רב יותר עם סקרנות, פתרון בעיות וחדשנות.  למשל, אם תינוקת נתקלת בצעצוע שהיא לא ראתה קודם לכן, היא תנסה להבין מה הדרך הכי טובה, או מספר הדרכים הטובות ביותר, להשתמש בו. כלומר, אלא אם כן מבוגר ידגים לה איך להשתמש בו. אז כל אפיקי השימוש הפוטנציאלים יסגרו. מחקרים מראים שמבוגרים "מסייעים" שמספקים הדרכה ישירה מסכלים למעשה את הדחף הפנימי של הילד לפתור בעיות באופן יצירתי. החוויה הזאת חוזרת אלפי פעמים בשנה בחייהם של ילדים, דבר שמלמד אותם לפנות למקורות סמכות בשביל פתרונות, וידוע כמוביל לחשיבה לינארית ופחות יצירתית. דבר זה נכון לתינוקות כמו גם לילדים ונערים.

לילדים רומזים להתעלם ממידע פשוט מידי או מסובך מידי. מחקרים מראים שאנשים נמשכים ללמוד ממצבים "שמתאימים להם בדיוק". הם עושים הרבה שגיאות לאורך הדרך, כמו תינוקות שנופלים כשהם לומדים ללכת, אבל התמודדות עם אתגרים וטעויות הם שלבים מרכזיים בהתבגרות.

הוכח גם שהמוטיבציה הטבעית של ילדים נוטה לפחות בפעילויות מונחות-מבוגרים. אלא אם כן הם גדלו על דיאטה יציבה של בידור מן המוכן, ילדים נוטים באופן טבעי למשחק חופשי. הם מעמידים פנים, ממציאים משחקים, חולמים בהקיץ, מתפלאים ופוצחים בפרוייקטים אישיים. הם מגלים לא רק את העולם סביבם אלא גם עולם פנימי עשיר.

כמובן שמבוגרים חיוניים לחייהם של ילדים. הם מספקים בטיחות, הכוונה, אהבה ועוד הרבה יותר. ילדים יודעים שהם יכולים לבקש עזרה או עצה ממבוגר שהם סומכים עליו. הם מוכנים יותר לעשות זאת כשהם יודעים שהמבוגרים האלה לא יעמיסו עליהם מידע, יבחנו אותם על מה שהם למדו או יתפסו פיקוד. תגובות המבוגרים צריכות פשוט להיות בפרופורציה לבקשת הילד.

בשביל לראות דוגמה לכמה עוצמתי יכול להיות הדחף לגלות, בואו נבקר בשני כפרים אתיופיים. מקומות אלה יכולים להיות עשירים בדברים הלא מוחשיים כמו משפחה ומסורת, אבל הם עניים בכל דרך אחרת. שיעור הקרוא וכתוב הוא למעשה 100%. אבל אין מילים כתובות בסביבה שילדים יכולים לראות: אין ספרים, אין תוויות על אוכל מקופסה, אין תמרורים. שם One Laptop Per Child Project חילק אלף טאבלטים עם מטענים סולאריים. הם לא ניתנו בבתי הספר, אלא ישירות לילדים. המכשירים הגיעו עם מערכות הפעלה באנגלית ותוכנה שעוקבת אחרי השימוש בטאבלטים. הקופסאות הגיעו סגורות ובלי הוראות הפעלה.

תוך פחות מחמש דקות, ילד אחד (שמעולם לא ראה מתג הדלקה וכיבוי) הדליק את הטאבלט. הילדים שיתפו פעולה בזמן שהם למדו. תוך מספר ימים, הם השתמשו ב 47 אפליקציות לילד. תוך חמישה חודשים הם צילמו תמונות. זה לקח להם קצת זמן בגלל שהילדים היו צריכים ללמד את עצמם לפרוץ את מערכת האנדרואיד, כי המצלמות היו מושבתות בטעות. OLCP מצא, בכל רחבי העולם, שילדים לומדים לדבר ולקרוא במספר שפות. הם עושים חיפושים, מתכנתים ומתקשרים בקלות בעזרת טאבלטים זולים. הילדים האלה גם מלמדים את המבוגרים בכפרים שלהם לקרוא ולהשתמש במחשבים. הם עושים זאת ללא הדרכה מהמבוגרים.

אז איך הלך לבוני המצודה האלה? הם הקימו שלושה צדדים ועבדו על הצד הרביעי כשאבא של אחד הילדים התערב בשביל לעזור להם. העזרה שלו הייתה מוערכת אם הם היו מבקשים אותה, או אם הוא פשוט היה מצטרף למאמץ הקבוצתי, אבל האדם הזה, בעל הכוונות הטובות, החליט שהילדים לא עושים עבודה טובה. הוא תפס פיקוד, אמר לילדים לבנות מחדש חלק מהדברים ולבנות את השאר לפי ההוראות שלו. הם עשו זאת, אבל בלי הרבה הנאה. בית העץ הסופי נבנה בצורה יציבה יותר אבל הם השתמש בו רק כמה פעמים. שנה לאחר מכן הם לקחו משם כמה קרשים והכינו מהם מכונית קרטינג, ואז עוד אחת. הפעם הם קיבלו בברכה את עזרתו של סבא של אחד הילדים שעבד לצידם, בעודם לומדים יחד ככל שהפרוייקט  התפתח. ההתלהבות שלהם חזרה.

————————————————————————————————————————

לורה גרייס וולדוןהמאמר הזה הוא אחד המאמרים החינמיים מ – Life Learning Magazine. בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

לורה גרייס וולדון היא המחברת של Free Range Learning: How Homeschooling Changes Everything ולאט לאט עובדת על ספרה השני. היא גרה עם משפחתה בחווה בה הם מגדלים חיות משק, תוצרת חקלאית והמולה מזדמנת. תבלו איתה ב http://lauragraceweldon.com/blog-2/

וונדי פריסניץ

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

סקרנות: לכבד, לעודד ולספק אותה

"ידע מגיח מתוך המצאה והמצאה מחדש, דרך החקירה חסרת המנוח, קצרת הרוח, המתמשכת, מלאת התקווה של אנשים בעולם, עם העולם ואחד עם השני." ~ פאולו פריירה.

סקרנות היא גורם מניע מרכזי ללמידה. אכן, סקרנות חשובה לא רק לאיך שילדים (ומבוגרים) לומדים, היא הבסיס לבריאות נפשית טובה. כשאנחנו הופכים להיות אדישים, אנחנו יכולים להפוך להיות פסיביים, מתנגדים לקדמה וקהי חושים לחלקים אחרים של החיים, העבודה והפנאי שלנו.

נאמר על ילדים שהם נולדים סקרנים – וכתוצאה מכך הם לומדים. במחקר שלה והספרים העוקבים The Philosophical Baby (התינוק הפילוסופי) ו The Scientist in the Crib (המדען בעריסה) – הפסיכולוגית אליסון גופניק מדגימה את הדחף שיש לתינוקות לגילויים וניסויים, את גישתם הסקרנית לחיים שכמו מטיילים קטנים, הם מוקסמים מכל היבט של סביבתם. זאת תגובת שרשרת: כשמשהו מסקרן אותנו, הדמיון שלנו מתלהב ואנחנו סקרנים לדעת עוד.

הישר מהרחם, הסקרנות של ילדים ממריצה את הלמידה שלהם. הם בוחנים בקפידה מה עושים אחרים, מקשיבים בתשומת לב למה שאנשים אומרים, נוגעים בכל דבר, חוקרים כל דבר שנקרה בדרכם. לאחר מכן, הם שואלים שאלות ללא הפסק בניסיון להבין את הלמה והאיך של תחומי העניין ההולכים והגוברים שלהם.

כמו שכתבתי במאמר אחר, מומחים לחינוך הדגימו שכשילד רוצה לדעת משהו, יש סיכוי רב יותר שהוא ילמד ויזכור זאת. במאמר מגיליון פברואר 2013 של הירחון Educational Leadership, סוזן אנגל – מחברת, פסיכולוגית ומנהלת המחלקה להוראה באוניברסיטת וויליאמס בוויליאמסון, מסצ'וסטס – הזכירה מחקר מתחילת שנות ה-90 ששם לב שתינוקות שיחקו זמן ארוך יותר ובדקו יותר, צעצועים שהם הראו בהם עניין קודם לכן. היא כותבת, "כשתלמידים מבוגרים יותר מסוקרנים מתיאור לא צפוי או מסתורי בחומר הקריאה שלהם, יש סיכוי רב יותר שהם יזכרו את אותו חומר מאוחר יותר, ויבינו יותר לעומק את מה שהם קראו".

לצערי, רוב בתי הספר מאורגנים כדי לעצור את תגובת השרשרת של הסקרנות על עקבותיה. הסקרנות מוליכה אותנו למקום אינדיבידואלי, והיא בדרך כלל מתנגשת עם תוכנית הלימודים. בסביבת בתי הספר הסטנדרטית, התחרותית, מכוונת התוצאות, פשוט אין זמן לסטות מתוכנית הלימודים. ודרך אחת כמעט בטוחה לעמעם את סקרנותו של ילד היא לתשאל או לבחון אותו על מה שהוא למדו כתוצאה מחוויה מסוימת.

מצד שני, הורים של ילדים שחיים כאילו בתי הספר כלל לא קיימים חופשיים לגלות, לטפח ולגונן על הסקרנות של הילד שלהם. אולם, זה דורש אמונה ובטחון בילדים ובתהליך הלמידה שלהם. אפילו הורי למידה חופשית יכולים למצוא את עצמם דואגים מידי לגבי מה הילדים יודעים (או לא יודעים) מכדי לאפשר לסקרנות להיות מה שמנחה את ילדיהם. כשאנחנו דואגים שהילדים לא ילמדו על דעת עצמם מה שהם "אמורים" לדעת, אנחנו דוחקים את הסקרנות שלהם הצידה.

אולי הדאגה השכיחה ביותר שמועלה בפני על ידי הורי חינוך חופשי מתחילים משקפת את הספקות שלהם לגבי מידת הסמכתם לענות על כל השאלות של הילדים שלהם. התגובה שלי היא שתשובות קל למצוא, אלה השאלות שחשובות. השאלות יגיעו אל הילד הסקרן והפתוח – שמבוגר מסייע לו למצוא את התשובות. לצערנו, בבית הספר, הרעיון הזה התהפך לגמרי, כשהמבוגרים שואלים את השאלות (להם הם כבר יודעים את התשובות) והתלמידים אמורים לחזור על התשובות הנכונות כמו תוכים.

עוד מחסום שלא מאפשר לילדים לרדוף אחרי הסקרנות שלהם בצורה מלאה היא הדאגה שהיא תוביל אותם להתנהגות מסוכנת או למצבים או סביבות מסוכנות. ילדים שחושבים שהם יותר מידי נלהבים או סקרנים, יותר מידי פעמים, מתויגים וניתנים להם תרופות הרגעה כדי כדי לשמור עליהם ועל הסביבה שלהם, ובכן, רגועה. אבל זה לא נכון שהילדים הפסיביים הם ילדים בטוחים. הסכנות פשוט שונות – השמנת יתר מחוסר פעילות וצריכת ג'אנק פוד, למשל, לעומת "הפחד מזרים" או כל דאגה אחרת שיכולה להיות להורה נפחד .

למרות שכל משפחה צריכה לקבל החלטות בטיחות על סמך חייהם והשלב ההתפתחותי של הילד שלהם, אנחנו חייבים לזכור שילדים רוכשים ידע אמיתי כשהם יכולים לחוות חוויות אמיתיות, לעומת גוננות תמידית מסכנות. אני אוהבת איך לנור סקנאזי, המחברת של Free Range Kids, אמרה את זה, "ילדים חופשיים הם לא חופשיים לעשות ככל עולה על רוחם. אנחנו מאמינים בללמד את הילדים שלנו על בטיחות. אנחנו גם מאמינים שהילדים בימינו חכמים ומוגנים יותר ממה שהחברה מאמינה שהם."

ביחד עם הלמידה המבוססת סקרנות והביטחון שהילדים ההרפתקנים שלנו יהיו בטוחים, סבלנות וזמן נחוצים כדי שילדינו הלומדים בצורה חופשית יגיעו לאן שהסקרנות לוקחת אותם. ילדים צריכים זמן לא מובנה כדי לשחק, לחלום, ליצור ולחקור. כדאי לנו לזכור שלמידה היא לא משהו שאנחנו עושים לילדינו, או שאנחנו יכולים ליצור בהם. חינוך הוא לא משהו שהם "מקבלים"… זה משהו שהם יוצרים בעצמם, לכל אורך חייהם. הלמידה הטובה ביותר – אולי הלמידה האמיתית היחידית – היא זו שנובעת מתחומי העניין והחקירות של ילדינו, מהליכתם בעקבות תשוקותיהם ושאילת השאלות שלהם. התפקיד שלנו כהורים הוא לתת להם את הזמן למצוא את התשובות שלהם, לא לספק להם תשובות "נכונות".

התמיכה שלנו לסקרנותם תהיה, ככל שהילדים שלנו יתבגרו, לעתים יותר פעילה. אנחנו יכולים לספק הכוונה לגבי דרכים שונות לספק את הסקרנות שלהם: לנסח שאלות מועילות, לחפש באינטרנט, ללכת לספריה, לקיים מפגשים עם אנשים (מבוגרים או צעירים) שיודעים הרבה על הנושא, להעריך את איכות מקורות המידע וכן הלאה. אנחנו יכולים לעזור לטפח את הדמיון שלהם דרך סיפור סיפורים, קריאה בקול רם, טיולים בשכונה וזמן בטבע. חשובה באותה מידה היא הסקרנות שלנו. כשהם רואים מבוגרים שואלים שאלות, ספקניים, מחפשים הרפתקאות ולומדים תוך כדי עשייה, הם לא רק ילמדו אלא גם יפתחו שריון נגד הנטייה של החברה להירגע ולקבל את המידע שמאכילים אותנו.

————————————————————————————————————————

וונדי פריסניץ

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

וונדי פריסניץ היא העורכת של Life Learning Magazine, אמא לשתי בנות בוגרות שגדלו בלי בית ספר והמחברת של 12 ספרים.

אידזי

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

מרד גיל ההתבגרות: מנקודת המבט של מי שגדלה בחינוך חופשי ומכבד

נראה שיש אמונה כמעט אוניברסלית בקרב הורים מצפון אמריקה (אני בטוחה שזאת תופעה גם במקומות אחרים, אבל אני מדברת על מה שראיתי באופן אישי) שהילדים שלהם, בין אם הם ילדים עתידיים תיאורתיים או ילדים בשר ודם, ובין אם הם הגיעו לגיל ההתבגרות או לא, ישנאו אותם או לכל הפחות לא יאהבו אותם. נערים ונערות שונאים את ההורים שלהם: כולם יודעים את זה.

אמא שלי אמרה לי שכשאחותי ואני היינו קטנות, היא נהגה להגיד לאבא שלי שהוא יצטרך לקחת את תפקידי ההורות העיקריים כשנגיע לגיל ההתבגרות. היא אמרה לי שהיא אהבה להיות אמא ואהבה לבלות איתנו זמן, ממש מההתחלה, אבל בגלל שהיא הייתה מוקפת באזהרות "חכי שהן יגיעו לגיל ההתבגרות!" היא תמיד חשבה שזה ישתנה כשנגדל.

אני ואמא
בטיול בסתיו 2008. כן רואים שאנחנו שונאות אחת את השניה.

אני מניחה שזאת אמונה מתקבלת על הדעת שהילדים שלך לא יאהבו אותך כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות: אחרי הכל, רוב הנערים שאני מכירה והכרתי באמת לא אהבו את ההורים שלהם! אבל מה שלא נכון הוא שזה בלתי נמנע.

שנות גיל ההתבגרות המפחידות הגיעו אל המשפחה שלי, ולהפתעת ההורים שלי, שום דבר נורא לא קרה. כלומר, בעיות צצו בחיי היומיום, זה ברור, אבל בהסתכלות לאחור, אני חושבת שבמונחים של מערכת היחסים בין הורה לילד ובעיות "משמעת", שנות ההתבגרות היו (ועדיין, כי אחותי עדיין נערה) רגועים יותר מאשר שהם היו כשהיינו צעירות יותר. אני מייחסת את זה לעובדה שזאת הייתה התקדמות מתמשכת במהלך השנים מהורות מסורתית יותר להורות מכבדת יותר (אשר שיקפה את המעבר שלנו ממשפחת חינוך ביתי רגועה למשפחת חינוך חופשי).

למרות שבהחלט יש משפחות בחינוך חופשי שאין להם מערכת יחסים טובה בין הנערים להורים, נראה שלרוב משפחות החינוך החופשי בהחלט יש. עבורי, זה דבר נפלא לראות, ואני מאמינה שהסיבה לכך היא בעצם ממש פשוטה.

כשנושא מרד גיל ההתבגרות עולה היום, אמא שלי אוהבת להגיד "למה שתמרדו, אם לא היה לכן ממש שום דבר למרוד נגדו?"

עכשיו, אני חושבת שיש הבחנה חשובה לעשות כאן: יש הורים שמתרברבים על איך הילדים שלהם לא "מרדנים", ומה שהם באמת מתכוונים הוא שהילדים שלהם מצייתים לרצונות של הוריהם (או, קיים סיכוי יותר גבוה, שהם פשוט טובים מאוד בלהחביא את ההיבטים האלה בחייהם, שההורים שלהם לא היו מאשרים).  כשאני אומרת שרוב הילדים בחינוך חופשי שאני מכירה, כולל אותי, לא מורדים או לא מרדו נגד ההורים שלהם בגיל ההתבגרות, אני לא מתכוונת שזה בגלל שהם התאימו לדמות הילד המושלם של איזה הורה צר-אופקים-סמכותני-פרברי.

בעוד שאף פעם לא הייתי ממש בכל הקטע של אלכוהול וסמים, בהחלט התחלתי לשתות הרבה לפני הגיל החוקי (למרות שאני חייבת להודות שכל התרבות במחוז הבית שלי בקוויבק שונה מאוד משאר צפון אמריקה, בכך שלמעשה כולם שותים קצת מהרגע שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, בידיעת הוריהם). אחותי, שעומדת להיות בת 18 (הגיל החוקי להתחיל לשתות בקוויבק) בקיץ הקרוב התחילה ללכת לברים מאז שהיא הייתה בת 15 או 16, בידיעת ההורים שלנו (שוב, מנהג נפוץ מאוד במונטריאול). אחותי ואני היינו שתינו נגד מדינות, היררכיה וסמכות במוצהר במשך שנים. צבעתי את השיער שלי בצבעים מוזרים, גילחתי את השיער בצידי הראש ולבשתי בגדים במהלך גיל ההתבגרות שהרבה הורים שאני מכירה לא היו מאשרים. לפעמים אנחנו נשארות בחוץ עד מאוחר מאוד בלילה. ידוע עלינו שהשתתפנו בטקסים פגניים. אנחנו מקללות בחופשיות. אנחנו מתרועעות עם אנשים שהם קצת בקטע של סמים. אם כל הדברים האלה היו נאמרים בלי הקשר, זה כנראה היה נשמע כאילו אנחנו אותם אנשים שהרבה הורים מזהירים את הילדים שלהם מפניהם (בעצם, כמה שאני יודעת, אולי הורים באמת הזהירו את הילדים שלהם מפנינו…)!

אז למה אנחנו מסתדרות כל כך טוב עם ההורים שלנו? זה די פשוט: שליטה. או ליתר דיוק, העדר שליטה.

תחשבו על הדברים הכי נפוצים שגורמים לחיכוך בין נערים ונערות וההורים שלהם: חזרה הביתה אחרי שעת הגג, ציונים לא טובים בבית ספר, הברזות מבית ספר, שימוש בסמים, אמונות דתיות ודעות פוליטיות שונות, חוסר ציות…

תשוו בין זה לבין הורה מכבד בחינוך חופשי: אין בית ספר, אין ציונים, אין שעת גג, אין פקודות ויש אמונה שנערים ונערות זכאים לאמונות משלהם.

אני רק רוצה שיהיה ברור שלהיות הורה מכבד לא אומר שמסכימים או מאשרים כל דבר שהילד עושה: זה רק אומר שמקבלים ולא מנסים לשלוט במה שהם עושים. לכן הורה שמתנגד לשימוש בכל סם שהוא יכול אולי לשתף את כל מה שיש לו להגיד בנושא עם הנער או הנערה שלו, לתת להם את המידע על למה הוא מאמין במה שהוא מאמין וכו'. אבל, למרות זאת, הוא לא יקרקע, יעניש או יבייש את הנער או הנערה שלו אם הם יחזרו הביתה מסטולים. במערכת יחסים בעלת כבוד הדדי, יש סיכוי גבוה בהרבה שילדים בגיל ההתבגרות יתחשבו  באמת בדיעה של ההורים שלהם כשהם מחליטים מה הם רוצים לעשות, אבל ילדים בגיל ההתבגרות הם עדיין אנשים שלמים ואוטונומיים בפני עצמם, ויחליטו לבד לפי מה שנראה להם הכי טוב.

הורים באופן כללי, מהכי רגילים עד הכי פחות, מבקשים לעיתים קרובות שהילדים שלהם יתקשרו איתם ויהיו כנים איתם. אבל מה שנראה שההורים היותר סמכותנים ומענישים לא מודעים לו הוא שאף אחד לא הולך להיות כן עם אדם אחר אם הם ידעו שבהתנהגות כנה, הם עלולים לחשוף את עצמם לצעקות, עונשים, בושה או שינהגו בהם בצורה לא מכבדת. נראה שגם אותם הורים לא מבינים שתקשורת טובה צריכה להיות דו-כיוונית: הורים לא יכולים לצפות מהילדים שלהם להוציא את כל סודות חייהם, כל המחשבות והמעשים החשובים שלהם, למישהו שחושב שחייו הפרטיים הם לא העסק של הילדים שלו.

אני רוצה רק להבהיר שאני לא, וגם בתור נערה לא (הייתה לי יומולדת 20 רק לפני כמה חודשים, עדיין יש לי בעיות לזכור שאני כבר לא נערה!) שיתפתי את ההורים שלי בהכל. אני אדם משל עצמי, עם חיים משלי, ודברים מסוימים נשארים פרטיים. לפעמים בגלל שזה משהו מאוד אישי, או סוד שאסור לי לשתף, ולפעמים זה בגלל שאני יודעת שזה עלול להדאיג אותם. כן, לפעמים אני שומרת דברים לעצמי (ושמרתי בעבר) שאני יודעת שההורים שלי לא יאהבו, לא בגלל פחד ש"זה יכניס אותי לצרות" או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שאני לא רוצה שהם ידאגו לגבי דברים שבסופו של דבר אין להם שליטה עליהם.

מערכת היחסים שלי (ושל אחותי) עם ההורים שלי היא נהדרת. אנחנו מדברות על דברים כמו איך אנחנו מרגישות, מה עשינו, לינקים מעניינים או חדשות באינטרנט, מה שלום החברים שלנו… אנחנו לא מתרחקות מנושאים כמו שימוש בסמים ופעילויות לא חוקיות אחרות. אני אכריז בשמחה שידיד שלי התחיל לצייר גרפיטי, ואחותי תתקשר להגיד שהיא יוצאת לבר אחרי חזרות של הלהקה שלה, אז היא תגיע הביתה מאוחר. אף פעם לא דאגתי שאני אחזור הביתה מסריחה מחשיש. בגלל מערכת היחסים שיש לנו, אחותי ואני אף פעם לא היססנו לפנות להורים שלנו לעזרה כשהיינו מודאגות שידיד שלנו לוקח סמים קשים, ואף פעם לא היססנו להתקשר הביתה במקום לנהוג הביתה עם נהג שיכור.

אני אסירת תודה למערכת היחסים שלי עם הורי, ושההורים שלי הם האנשים שהם.

אז לסיכום, הנה הדיעות המאוד לא מומחיות שלי על מה גורם לקשר טוב בין הורה לנער: כבוד, כנות, תקשורת, וחוסר בכפיה ובשליטה. בעיקרו של דבר? להתייחס אחד לשני כבני אדם שלמים ומלאים, עם רצונות, אמונות, שאיפות וחוויות שונות. זה רעיון כל כך פשוט: אל תהיה השוטר של הנער או הנערה שלך, תהיה השותף שלהם. ואם יותר הורים היו מתנהגים ככה? אז נראה לי שהיינו מתחילים לראות הרבה פחות מ"מרד גיל ההתבגרות" הזה!

————————————————————————————————————————

אידזיהכותבת של הרשומה הזאת היא אידזי, שכותרת המשנה של הבלוג שלה מסבירה את הכל:
חייה של ילדת חינוך חופשי, צמחונית, לסבית (היא כתבה Queer… אני מקווה שאני מתרגם את זה נכון), קצת פגאנית, אנרכיסטית-ירוקה, פמיניסטית, היפית.

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין

האם אפשר להצליח באנסקולינג בלי גישה חופשית לטכנולוגיה?

האם אפשר להצליח באנסקולינג בלי גישה חופשית לטכנולוגיה?

השאלה המעניינת הזאת נשאלת הרבה ב Unschool Australia (קבוצת הפייסבוק).

התשובה שלי תלויה בהגדרה של טכנולוגיה. אני אניח שאתם מתכוונים ל"מסכים", כלומר, כל דבר אינטראקטיבי עם שבב מחשב ומסך.

כשהילדים שלי היו קטנים השאלה הזאת הייתה "האם אפשר לעשות חינוך ביתי בלי טלוויזיה? חלק – הרבה מאיתנו – נלחמנו עם כל העניין הזה של התמכרות לטלוויזיה. (למעשה אני זוכרת את אמא שלי מתלוננת ש"הראש שלי כל הזמן תקוע בספר" כשהייתי ילדה אז נראה שהנושא עמוק יותר מ"טכנולוגיה").

בטח שאפשר לעשות אנסקולינג בלי להשתמש בטכנולוגיות האלה. מחשבים אישיים לא היו קיימים (באוסטרליה) כשהבת שלי נולדה, והם הגיעו מיד לאחר מכן. היוקר שלהם גרם לכך שהיא לא השתמשה במחשב עד גיל 8. אז הרבה מחבריה כבר היו שקועים באמת ובתמים במשחקים כמו Space invaders וטטריס. למעטים היה מחשב. קנינו אחד לאחר מכן אבל בגלל שהיה לנו רק חשמל סולארי היה אפשר להשתמש בו שעה אחת ביום. רק כשהיא הייתה כבר נערה הייתה לה גישה ליותר משעת מחשב אחת ביום.

חוסר גישה בלתי מוגבל לשימוש במכשירים טכנולוגיים כילדים לא הפך לבעיות בשימוש אפקטיבי בהם כמבוגרים.

בגלל אותן סיבות חשמליות הילדים שלי לא נהנו מגישה בלתי מוגבלת לטלוויזיה, וידאו ו DVD.

אני אומרת את כל זה כי נשאלה השאלה האם אפשר לעשות אנסקולינג בלי גישה בלתי מוגבלת לטכנולוגיה והתשובה היא בוודאי שכן. זה אפשרי, זה יכול לקרות, ובמקרה שלנו, זה באמת קרה.

אבל זה לא העניין. העניין שכל אחד מאיתנו צריך לעבוד עליו, בשביל עצמו ובשביל המשפחות שלנו, היא האם אנחנו מעריכים טכנולוגיה, האם אנחנו חושבים שלהכניס אותה במעט כמעט לכל היבט של החיים שלנו זה חשוב, בסדר, בריא, נחשק? מה הפחדים שלנו? אני חושבת שהדרך היחידה לענות על השאלה הזאת בהצלחה היא לחשוף את הפחדים שלנו ולעבוד עליהם בצורה לוגית ורציונלית, להתבסס על עובדות כשאפשר, ואז למצוא מה יענה על הצרכים האישיים והמשפחתיים שלנו.

השורה התחתונה עבורי היא שאם זה בבית ואנחנו כמבוגרים משתמשים בזה, אז גם הילדים שלנו צריכים להשתמש בזה. הם ירצו את זה. הם מונעים על ידי דחף עוצמתי ללמוד איך להיות אוטונומיים ועצמאיים ולחקות את מה שאנחנו עושים. הנכדה הפצפונת שלי מעדיפה לשחק עם השלט של הטלוויזיה ומפתחות המכונית ולא עם הצעצועים הצבעוניים שנראים כמוהם שקנינו בשביל לשעשע אותה. יש סיבה חשובה מאוד למה: אנחנו משחקים עם המפתחות והשלטים האמיתיים, לא עם צעצועים.

אם את לא רוצה שהילדים שלך ישתמשו ב"טכנולוגית מסכים" אל תשתמשי בזה בעצמך. אם את מעריכה את זה בשבילך – מכל סיבה שהיא – תניחי שהילדים שלך גם יעריכו את זה וירצו ללמוד איך להשתמש בזה וישתמשו בזה מאותן הסיבות שלך: ככלי לתקשורת ובידור.

————————————————————————————————————————

בוורלי פייןבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

אנדרה סטרן

משחק הלמידה

משחק הלמידה

אף פעם לא הלכתי לבית ספר, בגלל החלטה, או ליתר דיוק הגישה של ההורים שלי.

הגישה של ההורים שלי הי די פשוטה לסיכום. הם תמיד היו מאוד סקרנים, והסקרנות שלהם הובילה אותם לשאול את עצמם שאלה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא בהתפתחות הספונטית של הנטייה הספונטנית של הילד?"

כלומר השאלה הייתה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא?" ולא, "באיזה פעולה חינוכית אנחנו יכולים להשתמש כדי להוביל את הילד שלנו לצעד הבא?"

זאת מטרת החינוך: לא לנסות לחנך.

לא לנסות לחנך רומז גם על להיות מלאים בביטחון, ואני רואה הרבה פעמים – אולי חלק מכם יודעים זאת, אני פוגש הרבה הורים ששולחים את הילדים שלהם לבית ספר, והרבה כאלה שלא – שאפילו בין ההורים שלא שןלחים את הילדים שלהם לבית הספר, אני שומע הרבה פעמים את הדאגה הזאת: "אבל איך אנחנו יכולים לגרום להם, לדחוף אותם, להניע אותם, לדרבן אותם אותם?"

לאחרונה קראתי: "אבל איך נוכל לגרום להם להפסיק לשחק וסוף סוף להחליט לשחק פחות וללמוד יותר?"

וזה די מצחיק, כי בינתיים, נוירוביולוגים ומדענים אחרים הוכיחו משהו פשוט מאוד. העובדה היא שאנחנו נולדים עם הנטיה הכי פשוטה, הכי מושלמת, הכי נוחה כדי ללמוד: משחק. העובדה היא שמשחק הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד.

דרך אגב, זה מעניין, ברגע שמשאירים ילד לבד, לא משנה איפה הוא, מה יש מסביבו, מה הנסיבות, מה התנאים, ברגע שהילד נשאר לבד, מה הוא עושה? הוא משחק. ואם לא יפריעו לו, הוא ישחק לעד.

כשאני רואה זאת, אני תמיד תוהה איך אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: "אז, כשילד נשאר לבד, אם הדבר הראשון שהוא עושה זה לשחק, ואם כשאין לו הפרעות הוא לא יפסיק לשחק, אולי זה יכול להעיד שזאת פעילות רלוונטית וחשובה עבורו?" זה מפתיע שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת. זה מפתיע לראות איך כולם מנסים בקנאות להפסיק את פעילות המשחק כדי להחליף אותה בחינוך.

עוד מפתיע שאף אחד לעולם לא שואל את עצמו שאלה מצחיקה: "מה יקרה לילד שיאפשרו לו לשחק כל חייו, לדוגמה 42 שנים? מה יקרה לו? האם הוא באמת יהיה פרא, בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה?"

כך אני חייתי, ואני לא בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה. אולם, אכן, 42 שנים אחרי שנולדתי, אני עדיין משחק כמו ביום הראשון לחיי.

לכן, אני נאבק לחזרה של משחקים ולכך שיפסיקו לפקפק ולהפחית את המשחקים לכדי עיסוק שבקושי מסוגל למלא את הזמן החופשי. אני משחק כבר 42 שנים, ואם קראתם את הספר "קץ החינוך", תראו שלמעשה, ככל שאתם משחקים יותר, כך מלמדים אתכם פחות, וכך אתם לומדים יותר.

"משחק הוא העיסוק המשמעותי ביותר של הילד, החסר ערך ביותר הוא חינוך." – אלברט ברי.

———————————————————-

אנדרה סטרן מעולם לא הלך לבית הספר. הוא מוסיקאי, מלחין, יצרן גיטרות, סופר ועיתונאי. הוא נשוי ואב לבן.

חשבון

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

זן ואומנות החשבון בחינוך חופשי

תחשבו על השיטה כפלג צלול, לא מפל גועש. תעקבו אחר הפלג, תאמינו במסלולו. הוא ילך לפי דרכו, מתעקל פה, מטפטף שם. הוא ימצא את החריצים, הסדקים, הבקיעים. רק תעקבו אחריו. הוא יקח אתכם. – צ'ן (זן) מסטר שנג-ין

מדדתי אורז לארוחת הערב כשבן השמונה שלי, סול, נכנס למטבח. "האם מ 400 רבעי דולר ועוד 400 רבעי דולר יוצא 200 דולר?" הוא שאל אותי, מחכה בציפיה לגזר דין. הייתי צריכה לחשוב על זה לרגע. וסיידי בת הארבע שלי, שאוהבת לעזור לבשל אבל לא רצתה לחכות, לקחה את הרשות להוסיף מים לסיר לבד (שתי כוסות מים לכל כוס אורז). בסוף הסכמתי שכן, זה יוצא 200 דולר. מרוצה, סול רץ לסיים את מה שהוא עשה ואני נשארתי עם השאלה שהפכה לבת לויה קבועה שלי: איך הוא ידע את זה?

אחרי הכל, לילדים שלי לא היה שיעור חשבון אחד בכל חייהם.

בדיוק ביום למחרת, בזמן ששילמתי חשבונות, שמעתי אותם מסיימים משחק מנקלה. "ניצחתי בארבע!" אמרה סיידי, ולזה סול הגיב בעליצות, "ואני ניצחתי במינוס ארבע!" (יותר מאוחר הוא טען שלמעשה ניצח בשמונה פחות ארבע. "ניצחון" שנשמע יותר נחרץ, אולי?)

הנה מה שהפליא אותי: אני אף פעם לא מלמדת את הילדים שלי חשבון, אבל הם ממשיכים לרכוש במסתוריות מיומנויות חשבון יותר ויותר מתקדמות. זה כאילו יש להם שיעורי חשבון סודיים במקום כלשהו באחורי המוח שלהם כשאני לא מסתכלת, בזמן שנראה שהם סתם מציירים או משחקים עם חברים או אוכלים ארוחת צהריים. למרות שידעתי שהלמידה העצמית הזאת תתרחש, והיא תמיד מתרחשת, נהייתי מוקסמת מלצפות במופעי הבנת החשבון המסקרנים והבדרך כלל משעשעים של הילדים שלי. מצאתי את עצמי בסוג של מסע. רציתי למצוא את התשובות לשתי שאלות: איך הם לומדים את כל החשבון הזה, ולמה?

כבר הרבה זמן אני יודעת שלמידה מוכוונת-עצמית, ומונעת-הנאה עובדת אצל הילדים שלי, כי ביליתי תשע שנים בחינוך חופשי בהסתכלות עליהם לומדים כל מה שהם צריכים לדעת ויותר בשיטה הזאת. למרות שאני זמינה בעבורם, לילדים הלומדים-לבד שלי אין תוכנית לימודים או שיעורים חוץ מאלה שצצים מתוכם בצורת תחומי העניין והסקרנות שלהם.

אבל, אפילו ללומדת חופשית, חשבון יכול להראות שונה מתחומים אחרים, ברורים יותר של למידה מוכוונת-עצמי. כשתינוק מקשיב למבוגרים ומחקה את הקולות שלהם, אפשר לראות בבירור מה תורם ללמידת השפה שלו. כשילדה מגלה עניין בימי הביניים וקוראת על כך ספרים, אין כמעט ספק שזה יוביל אותה ללמוד קצת היסטוריה. ללמוד חשבון זה קצת יותר חמקמק. למרות שזה קורה, התהליך נראה סודי באופן ייחודי וזה יכול לגרום לרעיון של למידת חשבון טבעית להראות פשוט לא מציאותית.

אבל כשצפיתי בילדי, גיליתי שחשבון, כמו שפה, נמצא בכל עבר, ושילדים פשוט רוצים להשתמש בזה.

ביום הראשון, למשל, שמעתי אותם משחקים מונופול.

"אני חייבת לך ארבעים דולר, אבל אין לי שטרות של עשרים," אמרה סיידי. "אני יכולה להביא לך ארבעה שטרות של עשר."

"או שמונה של חמש," אמר סול. "גם זה יעבוד". הוא חשב לרגע, ואז המשיך, "או שאת יכולה לתת לי ארבעים שטרות של דולר אחד! אבל אני לא חושב שיש כל כך הרבה במונופול."

ביום השני, במאמץ לגרום לסיידי להפסיק להתעסק עם מצלמה של $300, סול ניסה להסביר לה במונחים של בני ארבע כמה יעלה לקנות חדשה. "את תצטרכי לשלם מאה דולר ועוד מאה דולר ועוד מאה דולר. ואת יודעת כמה שווים מאה דולר? אלף סנט. לא – עשרת אלפים סנט."

מסתבר שללמוד לעשות מניפולציות על מספרים זה משהו ממש חשוב לילדים. הם מונעים פנימית לעשות את זה מהסיבות שלהם. הם רוצים להשוות את תוצאות הקליעה למטרה שלהם, לשלש את מתכון העוגיות, להתמקח על דמי כיס גבוהים יותר ולהוציא את הכסף שהם קיבלו ליום ההולדת. הם רוצים להביע דברים עצומים, לנהל עסקים מזדמנים ודוכני לימונדה, לבנות מבני לגו אדירים ולקבל את החלק ההוגן מהפנקייקים.

"אני בן שש וחצי", אומר אחד. השני: "אני בן שש ושלושה רבעים!" ("טוב, אני בן שש ושבע שמיניות!")

"אתה יכול לקבל חצי מהעוגיה שלי." "אני יכול לקבל שני שליש במקום?"

"כמה עוד כסף אני צריך כדי לקנות את הבובה שאני רוצה?"

זה לא שאני, האמא בחינוך ביתי, משתמשת בדוגמאות האלה של חוויות יומיומיות ונוחות כמניע או כהזדמנויות לילדים שלי ללמוד. הם אלה שרוצים ללמוד את החשבון, כי הם רוצים לקחת חלק במשחק, לעקוב אחרי הנקודות, לחשב את ממוצע החבטות או לחסוך כסף כדי לקנות מתנה מיוחדת ליום האב. הם רוצים ללמוד את החשבון והם ישתמשו בכל אמצעי חיוני כדי לעשות זאת.

אם הם שואלים אותי שאלה ("כמה אני צריכה בשביל לקנות ארבעה בתים בטיילת?") אני פשוט עונה עליה. אם אני אהפוך כל שאלה לשיעור, הם מהר מאוד יתחילו לחשוב על המשחק או הפעילות (ועל לשאול אותי שאלות) כמציקות ולא שוות את המאמץ וחוץ מזה זה בכלל לא חשוב. הם לומדים את החשבון בכל מקרה וכמעט לא שואלים אותי את אותה שאלה פעמיים. (אם הם כן, אני עונה עליה שוב. איך שאני רואה את זה, זה התפקיד שלי.)

כמובן, הרבה פעמים אני מציצה לפעילות החשבון שלהם בלי להיות חטטנית כלפי המניעים הפנימיים שלהם. הם באים אלי עם שאלות שלא יכולתי לצפות, שצצות מתוכם במה שנראה כמו בזמנים אקראיים. "מה יוצא משני שתיים עשרה?" "חמש זה רבע של עשרים?" "ממינוס שתיים עשרה ועוד עשרים יוצא שמונה?" מאיפה מגיעות השאלות האלה אני לא יודעת. אני פשוט עונה עליהן והתשובות נספגות במהירות.

אפילו כשאנחנו רואים את זה קורה, בכל זאת, קשה לפעמים לדמיין איך ילדים ילמדו חשבון כשלא מלמדים אותם. הדרכים בהם הם רוכשים את הידע הזה נשארות מסתוריות ומרתקות. כשסול היה בן שש, הקשבנו ביחד למוסיקה כשהוא פנה אלי פתאום ושאל, "שני עשרים זה ארבעים?" למרות שהייתי מבולבלת שהוא בכלל יודע כפל, פשוט עניתי שכן, זה נכון, ועצרתי בזה. אבל מאוחר יותר שאלתי אותו: "סול איך הגעת לזה ששני עשרים זה ארבעים?" הוא ענה: "כי חשבתי על זה כבר כמעט שנה וניסיתי לפתור את זה כבר חודש". זה עצר אותי לרגע. אבל עדיין, התעקשתי. "אבל איך הבנת את זה?" שאלתי, עד שהוא ענה לי בסופו של דבר (עם אנחה), "הבנתי שחצי מעשרים זה עשר, אז שני עשר חייב להיות עשרים, וארבעה עשר חייב להיות ארבעים, ומשהו כזה. בילשתי את זה. עשיתי עבודת-בלשים על זה."

כשמשוחררים משיטת השינון, העפרון והדף המסורתיים, ילדים מוצאים דרכים מגוונות להפליא, יצירתיות, גאוניות ופוקחות עיניים להבין מספרים ואת יחסי הגומלין ביניהם. חשבון נעשה פתאום לא עבודה קשה, אלא פן מרתק ושימושי של המציאות שאפשר ללמוד בכל כך הרבה דרכים יצירתיות ושימושיות שאולי רק ילדים יכולים להראות לנו אותם.

כשסול, עדיין בן שש, הכריז לפתע פתאום בארוחת הבוקר שארבע פעמים שלוש זה שתיים עשרה, שאלתי אותו איך הוא יודע את זה. שוב הוא אמר שהוא גילה את זה, וכשחקרתי אותו קצת יותר על איך, מסתבר לתדהמתי שהוא השתמש במקצב. בראש שלו הוא עשה ארבע פעמות כשעל כל אחד מהם שלושה מספרים (אחת שתיים שלוש, ארבע חמש שש, שבע שמונה תשע, עשר אחת עשרה שתיים עשרה), פשוט כל כך. הרבה לפני שהיו מלמדים אותו כפל בתוכנית הלימודים של בית ספר רגיל, הוא המציא, מיוזמתו האישית, דרכים להכפיל לפי קצב, ועכשיו יכל בקלות ליצר כפולות וסכומים של שתיים, שלוש, ארבע ועוד.

ממש לאחרונה, שמעתי את סיידי, בגיל ארבע, סופרת לפי זוגות, חמישיות ועשיריות. איך היא למדה את זה? בדקתי. התשובה: היא שמעה את אח שלה סופר את הכסף שלו.

נראה שחשבון הוא לא חמקמק כמו שדמיינתי אותו. פעם חשבתי שאדם בוגר בטוח יצטרך ללמד את הילדים שלי את הפנים והחוץ של להפעיל מספרים. עכשיו אני רואה שלא הייתי יכולה לעמוד בקצב שלהם גם אם הייתי מנסה.

אבל זה הכל מאוד אקראי, יגידו חלק. מה עם למידה שיטתית של העובדות והמושגים לפי סדר, ומה עם הדברים הקשים יותר? מה שקראתם למעלה באמת נשמע כמו עובדות חשבוניות מבודדות כשמסתכלים עליהם בפרספקטיבה מסורתית (של שינון). אבל, כשילדים מגלים את התבניות האלה בעצמם, בלי עזרה חיצונית, הן פתאום לא עובדות משוננות אלא תצפיות, חלקים מפאזל שמתהוה חלק אחר חלק במוחם. כל תצפית חשבונית מובילה לבאה, הופכת כל שינון ותרגול שיטתי למיותר לחלוטין.

לראות את זה ככה עלול להיות מפחיד. אני חושבת שהרעיון לאפשר לילדים ללמוד חשבון בצורה טבעית, בעצמם, הוא מאיים כי הרבה מאיתנו, כמבוגרים, שומרים בליבנו את חוסר הנוחות שלנו עם מספרים. אנחנו מאמינים שחשבון הוא קשה, מופשט ולא מושך מיסודו. כמו שציין המחנך הנהדר ג'ון הולט, למדנו לעבוד עם סמלים מופשטים לפני שהבנו את המשמעות המוחשית מאחורי הקיצור הזה. באופן הפוך, בהנתן ההזדמנות להתבונן תחילה, לפי הקצב שלהם, איך תבניות מספריות עובדות בעולם האמיתי, ילדים יכולים לקלוט בקלות את הקיצור, שעלול אפילו להיות דרך מבורכת להביע בצורה קלה יותר מושגים שכבר הבינו.

בגיל שש, סול נתקל בדף עבודה ושאל אותי מה זה. הסברתי שזה דף עם בעיות חשבון, ובגלל שהוא לא עשה חשבון בכתב לפני כן, הוא שאל אותי מה המשמעות של הסמלים. כשאמרתי לו ש "+" אומר לחבר את המספרים ביחד ו "-" אומר לקחת את המספר השני מתוך המספר הראשון ו "=" אומר שווה, הוא הנהן בכובד ראש, ואז להפתעתי, מילא את דף העבודה בקלות בעיקר עם תשובות נכונות.

לא מעניין אותי שהילדים שלי ישננו באופן שיטתי עובדות חשבוניות, כי היכולת שלהם והשאיפה להבין את אלה שנראים אקראיים מדגימים הבנה פנימית בדיוק של המושגים האלה שהופכים את העובדות לנכונות. מיומנויות והבנה מסויימת יגיעו בטבעיות מוקדם יותר, וחלקן מאוחר יותר. העובדה שהם פיתחו הבנה של הרעיונות האלה בעצמם מבטיחה שהם ימשיכו לרכוש מיומנויות חשבוניות ותיאוריות מסובכות יותר גם בעצמם.

אחרי הכל, הדברים ה"קשים" יותר נמצאים שם ללמידה בדיוק כמו הבסיס. כשנותנים להם להחליט לבד, ילדים מגיעים למושגים מסובכים להפליא, אולי בגלל שהם לא יודעים שחשבון, "גבוה" או אחר, "אמור" להיות קשה. לילה אחד, כשהוא שוכב במיטה ומנסה להרדם, סול (אז בן שבע) הרים את ראשו בעייפות. "אם שעה היא זמן ממש ארוך, אז יום יהיה זמן ארוך עם 24 ממשים?" הייתי חייבת להודות, שבדרך הטרום אלגבראית הזאת, כן, זה יהיה.

שנה אחר כך, כשהוא היה בן שמונה ורבע (מאורע חשוב), הוא הצהיר לידיעתנו שהוא בעצם בן "שש ותשעה רבעים". קצת אחר כך הוא שינה את הגיל שלו ל"שש פחות רבע ועשרה רבעים". למה הוא העדיף את המושגים המסובכים האלה עם השברים אני לא יודעת. אבל הם תאמו בדיוק לגיל "האמתית" שלו: שמונה ורבע.

בסופו של דבר התשובה למסע שלי היא מביכה בפשטותה. נראה שהמקור המסתורי של החינוך החשבוני של הילדים שלי הוא בכלל לא מסתורי. הם פשוט מבינים את החשבון בעצמם. והם עושים את זה בגלל (במה שנראה מוזר למי שלמדה בבית ספר רגיל כמוני) שזה מעניין ושימושי להם. החיים שלהם מלאים בסיבות משכנעות להבין ולהשתמש בחשבון.

האם זה משנה שהמיומנויות האלה מגיעות אליהם במה שנראה כמו בסגנון אקראי ומבולגן, או כמו שאני מעדיפה לחשוב על זה, לפי הצורך? אני לא חושבת. או אולי, אני כן. אני חושבת שזה חשוב. הם לומדים את החשבון שהם רוצים לדעת, מתי ובגלל שהם רוצים לדעת אותו. הם לומדים שזה שימושי, למה זה שימושי, מתי זה שימושי ואיך להרגיש בנוח עם זה. והם מגלים שהם יכולים לעשות את זה לבד. זאת לא רשימת העובדות של מישהו אחר שהם צריכים לשנן. החשבון הוא שלהם. שלהם לעבוד איתו, שלהם לשחק איתו, שלהם להשתמש בו כראות עיניהם.

כהורה, המטרה הלימודית העיקרית שלי לילדי היא לא למלא את ראשיהם במידע על הנושאים המסורתיים (למרות שאין לי ספק שהם ירכשו ידע כזה לאורך הדרך). אני רוצה שהם ילמדו לחשוב, בצורה ביקורתית ובצורה יצירתית, ולדעת איך ללמוד מה שהם רוצים או צריכים לדעת על ידי שימוש במשאבים הנמצאים לרשותם. לגלות את עולם המספרים בקצב שלהם, למטרות שלהם, זה חלק מכך. זה לא החשבון לכשעצמו שחשוב, התהליך של הפקת התבניות האלה מהעולם ולעשות בהם שימוש חשוב באותה מידה.

ברור, כשהם יבואו אלי וירצו לדעת מה צריך להיות האורך של הצד השלישי של בית העץ המשולש שלהם, אני כנראה אתערב ואסביר להם על משפט פיתגורס – כי כך יוחלט המידע הזה. כשהם ירצו לדעת לחשב מה הסיכוי שיצא להם תשע בקוביות בתור הבא – או שאלה קשה אחרת – אני אתלווה אליהם לחפש את זה, או לשאול מישהו שיודע. ואם הם ירצו ללמוד חשבון אינפיניטסימלי כדי שהם יוכלו ביום מן הימים לעשות תואר בהנדסה, אז נרשום אותם לקורס. הם יהיו מוכנים.

אלא אם כן, כמובן, הם יגלו זאת בעצמם, מה שבקצב הנוכחי עלול בהחלט לקרות. אחרי הכל, הם כנראה יבינו דברים שאני בעצמי לא אוכל אף פעם לדמיין. למעשה, אתם יכולים להגיד שהם כבר עושים זאת. זמן קצר אחרי יום הולדת שבע של סול הוא יצא עם ההודעה הסתומה הזאת: "עשרים ואחת זה עשרים עשר, אם מחשיבים עשרים כעשרים ואחת." זה גרם לי לחשוב לזמן מה, כשאני מנסה להכיל את מחשבתי סביב זה. אבל ברמה מסויימת, ידעתי שמה שהוא אמר זה נכון, בצורה כזאת, שאולי רק המחשבה החופשית של ילד יכולה להבין לעומק.

————————————–

רייצ'ל גאת'רקול היא סופרת עצמאית והאמא הגאה של שני ילדים אוטודידקטיים מלבבים. היא מוקסמת לחלוטין מילדים ואמהות, ולא יכולה שלא להסתכלות בהשתאות על הלמידה המדהימה והבלתי נתפסת שנגלית יום יום לפני עיניה.

מאמר זה פורסם ב Life Learning Magazine ב 2005, והוא אחד ממספר קטן של מאמרים הנמצאים בחינם באתר. כדי לקרוא עוד מאמרים כאלה, אתם מוזמנים להרשם ל Life Learning Magazine.