תגית: חינוך

שפאלי צברי

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

ראיון עם ד"ר שפאלי צברי על הורות מודעת ללא חינוך

פורסם באתר האינטרנט של Natural Child Magazine

ד"ר שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית שמשלבת פסיכולוגיה מערבית ופילוסופיה מזרחית בעבודתה. היא המחברת של שני ספרי הורות (Out of Control (2014 ו (Conscious Parent (2010.

ש: ספרך Out of Control אומר שכל הרעיון של חינוך ילדים פגום, למה את מתכוונת בכך?

ת: חינוך, בכל צורותיו, הוא ניסיון לשלוט בילד – לגרום לילד לציית. למרות שכולנו חייבים להפוך לתרבותיים במידה מסוימת כדי לחיות ביחד בהצלחה, לכפות את התרבות זה דבר שונה מהותית מלמידה על ידי דוגמה. כשיש דברים שפשוט נעשים בצורה מסוימת במשפחה, ומעודדים את הילד ועוזרים לו להבין זאת, הוא מרגיש חלק ממה שמתרחש במקום שאותו דבר יכפה את עצמו עליהם. המפתח הוא לעודד אותם להתברג לתוך המשפחה והחברה בדרך שבאמת מייצגת אותם, לא רק על בשביל להשביע את רצונם של אחרים.

אם אתם חושבים על המילה "חינוך", היא בדרך כלל מגיעה בצורה של עונש. חייבים לחנך את האדם בשביל דבר כזה או אחר, לא רק בבית אלא גם בעבודה ובצבא.

הבעיה היא שעונש מוביל לתרעומת. מי מאתנו אוהב שמחנכים אותו? מתי זה עורר בנו חיבה כלפי מישהו או כלפי עבודתנו? זה מדכא.

אפילו בצורתו הנעימה יותר, חינוך מתקשר למילה "חניך", שיש לה קונוטציות של ללכת בעקבות מישהו. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ילכו אחרי אחר – אנחנו רוצים מנהיגים, אנשים שמכירים את הראש והלב שלהם. גם ככה יש בעולם שלנו יותר מדי כבשים שמוליכים אותם שולל.

ש: איזה השפעה שלילית יש לחינוך על הילד בשלבים מאוחרים יותר? במקום העבודה, במערכות היחסים שלו?

ת: חינוך הוא לכפות לעשות דברים. הזכרתי לפני רגע שהשפעה אחת של חינוך היא טינה. תוצר לוואי של טינה הוא שהיא חותרת תחת היוזמה של הילד, מערערת את הנטייה הטבעית שלו להתחיל דברים בצורתו הייחודית. זה כאילו שיש לך אנרגיה שלילית (טינה) שדוחפת נגד הסקרנות וההתלהבות הטבעית כלפי החיים.

עוד היבט של חינוך הוא מחיצת הנפש היצירתית, בעלת הדמיון ורבת התושייה שלהם. בדרכים מגוונות ורמות שונות, התוצאה היא שהם "מאבדים קשר" עם עצמם. כעת הם גדלים בהתאמה לתבנית שנוצרה על ידי מישהו אחר, בין אם של המשפחה, החברים או מערכת החינוך. הם חיים לפי הציפיות של אחרים, קוברים מה שבאמת מיוחד בהם.

אז התרומה שלהם לחיים, כיוון שהיא אותנטית, היא לרוב מזערית. אפילו אם הם משיגים הרבה, זה לא מגיע מזרימה, אלא מתוך כפיה "לעשות משהו" מעצמם כדי לפצות על רמיסתם.

מיותר לומר, משבר אמצע החיים יכול להיות התוצאה, דבר שגורר לא רק בעיות קריירה אלא גם בעיות במערכת היחסים, כיוון שאף אחד לא יכול להזדהות אם הם פועלים מתוך דמות במקום ממהותם. וכמובן, קונפליקט עם ילדיהם גם יהיה סוגיה, כי הם לא ידעו איך לקבל את ייחודם של ילדיהם כי הם בעצמם לא קיבלו זאת.

כמו כן, כשחינוך כולל עונש – שבטעות קרוי הרבה פעמים תוצאות – מצב חרדתי מתפתח אצל הילד. הוא יכול להופיע במגוון סימפטומים, גופניים ונפשיים, שרק מתעצמים עם הזמן אלא אם תופסים אותם בשורש. יש לנו כל כך הרבה ילדים מעורערים ולכן מבוגרים מעורערים בחברה שלנו! והרבה שלא בדיוק מעורערים גם לא באמת שמחים.

בכל פעם שנכפה עלינו לבגוד ברצונות וברגשות האמיתיים שלנו, דבר שאנחנו עושים בקלות כילדים בגלל שאנחנו צריכים את האישור של הורינו, הרגשת חרדה היא בלתי נמנעת. לא רק חרדה לגבי מצבים ואירועים, אלא לגבי עצמנו. וזה לא נעלם, אפילו כשאנחנו מתייחסים לתסמינים. זה רק יורד אל מתחת לפני השטח. זה גורם לחיים להיות קשים לעיכול. יש מין תחושה לא נוחה שנוכחת כמעט כל הזמן. אנחנו מסווים אותה, אבל היא לא חולפת. היא נוגסת בנו, מפיקה תחושה של אי שביעות רצון.

חרדה כזאת כלפי עצמנו נוטה לפקפוק עצמי. אך, פקפוק עצמי מסווה לרוב על ידי אגו נחוש. אנחנו מרגישים שאנחנו כל הזמן צריכים "להוכיח" את עצמנו. רוב החרדה שאנשים סובלים ממנה בשלב מאוחר יותר מגיעה מהחרדה להשביע את רצונם של אחרים כשהיינו צעירים. שוב, זה הדבר שמוביל לתופעת משבר גיל העמידה, כשאדם מתעורר לכך שחייו היו בגידה בהווייתו.

ש: את אומרת שאיומים, עונשים ופסקי זמן הם מחוץ לתחום. מה הפתרון שלך לשליטה בילדים?

ת: הדבר הוא לא שליטה בילדים, אלא לסייע להם בלמידה שלהם. זה נעשה הכי טוב על ידי דוגמה אישית – על ידי המוסר המשפחתי, כמו שגרת צחצוח השיניים לפני השינה, החזרת דברים למקומם, סידור המיטה, תליית המגבות שלנו.

מעודדים למידה גם על ידי כך שלא מונעים מהתוצאות ללמד את הילד – אלא אם כן יש סכנה לבריאותם.

תוצאות לא "ניתנות", כמו שאני שומעת הרבה הורים אומרים: "אני צריכה לתת לך תוצאה". זו לא תוצאה, זה קנס. תוצאות הן הפירות הטבעיים של המעשים שלנו, זרימת הסיבה והתוצאה. אם אתה מאחר, חוץ מבמקרי חירום, אחרי פעם או פעמיים אתה תפספס את האירוע. ההורה לא ממשיך להציל אותך.

תרגול של דברים שצריך ללמוד הוא חשוב. כאן ההורה יכול ממש לעודד את הילד להתארגן ולהרגיש שבע רצון מיכולתו לעשות כך. בספר שלי, אני מדברת על משחק תפקידים לגבי דברים כמו להתלבש ולהכין את התיק כדי לא לפספס את האוטובוס לבית הספר. אנחנו מתרגלים זאת שוב ושוב עד שזה הופך לשגרה. לא בכפייה, אלא במשחק, בהרפתקה.

ש: ישנם מומחי הורות שיגידו שלא לחנך את הילד זו גישה עצלנית להורות. איך את מרגשיה כלפי זה?

ת: הטלת משמעת, עונשים, פסקי זמן – אלה הדרכים העצלות. כמו להגיד שוב ושוב, "אמרתי לך אלף פעמים… אתה אף פעם לא מקשיב?" את מכירה את הדברים השגרתיים שהורים אומרים. אלה תגובות שגרתיות, לא מענה נוכח, אותנטי ועל המקום שמתאים באמת לאירוע. תגובתיות היא עצלנות. מענה יצירתי דורש הרבה מאמץ.

גידול ילד להיות נאמן לעצמו דורש להיות מכווננן באמת לילד, להקשיב מעבר למילים, לשמוע את הלב. זה דורש גם המון עימות-עצמי כדי להתייחס לנושאים שהילד מעורר בנו שגורמים לנו להגיב. זאת לרוב מטלה קשה וכואבת. זאת הורות מעשית אמיתית, קשובה בכל רגע וצופה כל הזמן כדי לאפשר שגשוג אבל לא על מנת לשלוט או לגבור.

ש: כל הורה רוצה את מפתח הזהב לגידול ילד מחונך. מה העצות העיקריות שאת נותנת להורים?

ת: להניח את האג'נדה שלכם בצד זו העצה הראשונה שלי. תבדקו מה האג'נדה של הילד שלכם. תגלו מי זה האדם הזה באמת. הוא יראה לכם אם תפקחו את העיניים והאוזניים. לאחר מכן תעבדו איתו בשיתוף פעולה. תתייחסו לצרכים של כל המשפחה, תעזרו לו לראות איך הוא נכנס למערכת – איך הוא יכול ליצור קשר עמוק, אך לא לאבד את עצמו במערכת היחסים.

הורות מודעת משמעותה לעזור לילד לגלות ולפתח חוסן נפשי, יצירתיות, אופי. הכל כבר שם – המטרה שלנו היא לספק סביבה מזינה שמוציאה את זה החוצה. כך מתפתח חיים בעלי חינוך עצמי.

בספר "הנסיך הקטן", הבחור הקטן אומר שהורדים לא רק יפים, אלא גם יש להם קוצים. על ידי הקוצים, הוא מתייחס לגבולות שלנו. אז זאת לא הורות מתירנית, בה אנחנו מרשים לילד לדרוך עלינו. לא, להורה חייבים להיות קוצים – גבולות ברורים שאנחנו לא מרשים לילדים שלנו לחצות.

אל תבלבלו בין דימוי הקוצים לבין עונשים: הקוצים בורד לא מתקרבים אלינו ונתקעים בנו. הם פשוט יוצרים גבולות ברורים. כשאנחנו בעצמנו מוגדרים היטב, זה מלמד את הילד לפתח תחושה מוגדרת היטב של פנימיותו. המפתח הוא לזכור שלהיות מסוגלים להגדיר את עצמנו זה שונה לחלוטין מלדרוך על אחרים. העניין הוא להיות אמיתיים לעצמנו, בעודנו מעודדים אחרים להיות אמיתיים לעצמם.

—————————————————————————————————————–
שפאלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפאלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו- Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

פיטר גריי

הסכנה בחזרה לבית הספר

הסכנה בחזרה לבית הספר

משברי בריאות נפשית אצל ילדים צונחים בחודשי הקיץ ועולים בחודשי הלימודים

דמיינו מקום עבודה בו הבוס שלכם מנהל אתכם בכל פרט ופרט. נאמר לכם בדיוק מה לעשות, איך לעשות את זה ומתי לעשות את זה. מחייבים אתכם להישאר בכיסא שלכם עד שהמנהל שלכם נותן לכם רשות לקום. מעריכים ומשווים כל חלק בעבודה שלכם, כל יום, ביחס לעבודה שעושים חבריכם לעבודה. לעיתים נדירות סומכים עליכם שתחליטו בעצמכם. מחקרים על תעסוקה מראים שזאת לא רק שיטת ההעסקה המעייפת ביותר, אלא גם הכי מלחיצה. ניהול ברמת המיקרו משגע אנשים.

ילדים הם אנשים, והם מגיבים בדיוק כמו מבוגרים לניהול ברמת המיקרו, להגבלות חמורות על החופש שלהם, ולהערכה בלתי רצויה ובלתי פוסקת. בית ספר, יותר מידי פעמים, הוא בדיוק סוג העבודה מהסיוטים שתיארתי כרגע. יותר גרוע, זאת עבודה שלילדים אסור להתפטר ממנה. לא משנה כמה הם עלולים לסבול, מכריחים אותם להמשיך, אלא אם כן יש להם הורים משכילים שיש להם את האמצעים, היכולת והרצון להוציא אותם. כשכוללים שיעורי בית, השעות הן הרבה פעמים יותר מהשעות שההורים שלהם עובדים בעבודה במשרה מלאה, וחופש התנועה של ילדים בבית הספר קטן בהרבה מזה של ההורים שלהם בעבודה.

בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הרבה אנשים דאגו מההשפעות המזיקות של עבודת ילדים על התפתחותם ורווחת של ילדים, וחוקים חוקקו כדי לאסור זאת. אבל עכשיו יש לנו בתי ספר, שהורחבו לדרגה המקבילה לעבודה במשרה מלאה – עבודה במשרה מלאה שנעשית בישיבה ומלחיצה מבחינה פסיכולוגית, עבורה הילד לא מקבל שכר או את תחושות העצמאות והגאווה שמגיעות מעבודה אמיתית.

במקום אחר (כאן) הצגתי ראיות שילדים, ובמיוחד נערים, הכי פחות שמחים בבית הספר לעומת כל מקום אחר בו הם מוצאים את עצמם בקביעות ושהרחבה של בית הספר, ביחד עם הפחתת העצמאות מחוץ לבית הספר, קשורים, לאורך מספר עשורים, לעליה חדה בשיעור ההפרעות הפסיכיאטריות בקרב אנשים צעירים, הכוללים דכאון חמור ובעיות חרדה.

עכשיו באוגוסט, אנחנו מתחילים לראות את מודעות הפרסומת על החזרה לבית הספר, ותהיתי על מערכת היחסים בין הבריאות הנפשית של ילדים לשנת הלימודים. חשבתי שמדד למערכת היחסים הזאת יכול להיות מספר הביקורים של ילדים בגילאי בית ספר בחדרי מיון פסיכיאטריים. האם מספר הביקורים פוחת בחודשי הקיץ, בהם (לרוב הילדים) אין בית ספר?

בחיפוש די נרחב של הספרות המקצועית מצאתי רק מקור מידע ציבורי זמין אחד בנושא – במאמר אינטרנטי העוסק בביקורי החירום של ילדים במרכז בריאות הנפש ילדים של קונטיקט בהארטפורד (כאן). החלק העיקרי במאמר היה שמספר הביקורים עלה דרמטית בשנים האחרונות וזמני ההמתנה בחדרי המיון גדלו. אבל, גרף במאמר הראה את הביקורים בכל חודש, לכל שנה משנת 2000 עד 2013. אפילו בהצצה בחטף על הגרף אפשר לראות בבירור שבכל שנה, מספר הביקורים ירד בקיץ ועלה שוב בשנת הלימודים.

כדי לכמת זאת, חישבתי את המספר הממוצע של הביקורים, לכל חודש, במשך שלוש שנים – 2011 עד 2013. כללתי רק את אותם ביקורים שהיו חמורים מספיק בכדי להוביל לאשפוז של לפחות לילה אחד במוסד (הכללה של כל הביקורים הייתה מייצרת ממצאים דומים) הנה הנתונים:

ינואר 145

פברואר 130

מרץ 174

אפריל 156

מאי 185

יוני 102

יולי 74

אוגוסט 66

ספטמבר 103

אוקטובר 145

נובמבר 120

דצמבר 124

בדיוק כמו שחזיתי, בחודשי יולי ואוגוסט יש, בהפרש ניכר, הכי מעט ביקורים של ילדים בחדר המיון הפסיכיאטרי. למעשה, המספר הממוצע של שני החודשים האלה (70 לחודש) קטן בחצי מהממוצע של חושי שנת הלימודים (142 ביקורים לחודש לתשעה חודשים שללא כוללים את יוני, יולי ואוגוסט). יוני, בו יש מספר ימי לימודים (מספר שמשתנה לפי מספר ימי השלג שצריך להשלים), גם בו יש מעט ביקורים, אך לא באותה מידה כמו ביולי ואוגוסט. באופן מעניין, מה שלא חזיתי לפי ההנחה שלי, הוא שבספטמבר יש מספר מועט יחסית של ביקורים, כמו ביוני. סביר להניח שספטמבר הוא חודש יחסית רגוע ומשמש כחימום לשנת הלימודים. מבחנים חשובים, מטלות גדולות ותעודות עדיין לא בנמצא. עלולים לעבור מספר שבועות בבית הספר עד שהלחץ באמת תופס תאוצה.

מישהו עלול לטעון שהשינוי העונתי במשברי הבריאות הנפשית משקף את מזג האוויר, ולא את שנת הלימודים. אבל, הטיעון הזה לא מחזיק מעמד כשאנחנו מסתכלים על החודשים האחרים. החודש עם הכי הרבה ביקורים בחדרי המיון הפסיכיאטרים הוא מאי, ומאי הוא בדרך כלל חודש נהדר, מבחינת מזג האוויר, בקונטיקט, אבל הוא עשוי להיות החודש הקשה ביותר בבית הספר. מאי הוא החודש של המבחנים האחרונים, תאריך ההגשה של עבודות, והעבודה הקשה להספיק את כל לחומר הלימודים.

אלה, יש להודות, נתונים רק ממרכז אחד לבריאות הנפש. אני אשמח למצוא עוד נתונים כדי לבחון את ההנחה שלי. אם יש לכם נתונים כאלה, או אם יש לכן מוטיבציה לחקור ולמצוא נתונים על מרכזי בריאות הנפש בקהילה שלכם, תיידעו אותי! בינתיים, אם אתם הורים לילדים בגיל בית הספר וחושבים על "חזרה לבית הספר", תזכרו: הראיות הזמינות מצביעות על כך שבית הספר מזיק לבריאות הנפשית של ילדיכם. כמובן, הוא מזיק גם לבריאותם הגופנית. הטבע לא עיצב ילדים להיות מכונסים כל היום בעבודה בה הם נמצאים בישיבה ופיקוח תמידי.

———————–

לקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

אנדרה סטרן

משחק הלמידה

משחק הלמידה

אף פעם לא הלכתי לבית ספר, בגלל החלטה, או ליתר דיוק הגישה של ההורים שלי.

הגישה של ההורים שלי הי די פשוטה לסיכום. הם תמיד היו מאוד סקרנים, והסקרנות שלהם הובילה אותם לשאול את עצמם שאלה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא בהתפתחות הספונטית של הנטייה הספונטנית של הילד?"

כלומר השאלה הייתה, "מה יהיה הצעד הטבעי הבא?" ולא, "באיזה פעולה חינוכית אנחנו יכולים להשתמש כדי להוביל את הילד שלנו לצעד הבא?"

זאת מטרת החינוך: לא לנסות לחנך.

לא לנסות לחנך רומז גם על להיות מלאים בביטחון, ואני רואה הרבה פעמים – אולי חלק מכם יודעים זאת, אני פוגש הרבה הורים ששולחים את הילדים שלהם לבית ספר, והרבה כאלה שלא – שאפילו בין ההורים שלא שןלחים את הילדים שלהם לבית הספר, אני שומע הרבה פעמים את הדאגה הזאת: "אבל איך אנחנו יכולים לגרום להם, לדחוף אותם, להניע אותם, לדרבן אותם אותם?"

לאחרונה קראתי: "אבל איך נוכל לגרום להם להפסיק לשחק וסוף סוף להחליט לשחק פחות וללמוד יותר?"

וזה די מצחיק, כי בינתיים, נוירוביולוגים ומדענים אחרים הוכיחו משהו פשוט מאוד. העובדה היא שאנחנו נולדים עם הנטיה הכי פשוטה, הכי מושלמת, הכי נוחה כדי ללמוד: משחק. העובדה היא שמשחק הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד.

דרך אגב, זה מעניין, ברגע שמשאירים ילד לבד, לא משנה איפה הוא, מה יש מסביבו, מה הנסיבות, מה התנאים, ברגע שהילד נשאר לבד, מה הוא עושה? הוא משחק. ואם לא יפריעו לו, הוא ישחק לעד.

כשאני רואה זאת, אני תמיד תוהה איך אף אחד לא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה הזאת: "אז, כשילד נשאר לבד, אם הדבר הראשון שהוא עושה זה לשחק, ואם כשאין לו הפרעות הוא לא יפסיק לשחק, אולי זה יכול להעיד שזאת פעילות רלוונטית וחשובה עבורו?" זה מפתיע שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת. זה מפתיע לראות איך כולם מנסים בקנאות להפסיק את פעילות המשחק כדי להחליף אותה בחינוך.

עוד מפתיע שאף אחד לעולם לא שואל את עצמו שאלה מצחיקה: "מה יקרה לילד שיאפשרו לו לשחק כל חייו, לדוגמה 42 שנים? מה יקרה לו? האם הוא באמת יהיה פרא, בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה?"

כך אני חייתי, ואני לא בור, לא-חברותי ומחוסר עבודה. אולם, אכן, 42 שנים אחרי שנולדתי, אני עדיין משחק כמו ביום הראשון לחיי.

לכן, אני נאבק לחזרה של משחקים ולכך שיפסיקו לפקפק ולהפחית את המשחקים לכדי עיסוק שבקושי מסוגל למלא את הזמן החופשי. אני משחק כבר 42 שנים, ואם קראתם את הספר "קץ החינוך", תראו שלמעשה, ככל שאתם משחקים יותר, כך מלמדים אתכם פחות, וכך אתם לומדים יותר.

"משחק הוא העיסוק המשמעותי ביותר של הילד, החסר ערך ביותר הוא חינוך." – אלברט ברי.

———————————————————-

אנדרה סטרן מעולם לא הלך לבית הספר. הוא מוסיקאי, מלחין, יצרן גיטרות, סופר ועיתונאי. הוא נשוי ואב לבן.

MamaEve

הילדים שלי הם אנשים

הילדים שלי הם אנשים

מתישהו לפני כמה חודשים, היתה לי התגלות (מביכה קצת).

הילדים שלי הם אנשים.

הו.

זה קצת היכה בי כמו קיר.

פתאום תפסתי מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי מערכת יחסים איתם, והדרך בה אני מסתכלת על כל הבט של חייהם: חינוך, אוכל, בריאות, בגדים… הכל השתנה.

אני לא יכולה לתאר בדיוק איך ראיתי את הילדים שלי לפני כן. אביזרים נלווים חמודים? לא, זה לא בדיוק זה, ידעתי שהם יותר מכך. גלמים חסרי צורה? לא, ידעתי שהם גם יותר מזה. זה לא שראיתי אותם ככלום, אבל פשוט לא השוויתי "ילד" ל"אדם".

חלק מההתגלות הגיעה מקריאת הבלוג של ג'נט לנסברי והספר של מגדה גרבר, Your Self Confident Baby. חלק ממנה הגיע מזכרון הילדות שלי, ומכך שאני זוכרת שהייתי מודעת ונוכחת לגמרי גם בגיל צעיר מאוד.

זה גרם לי להבין שתפקיד ההורה ממש, ממש שונה ממה שחשבתי בהתחלה.

קלטתי ש"מורה" לא אומר "להראות להם איך לעשות כל דבר".

הבנתי ש"סמכותנית" לא אומר "מענישה" או "שתלטנית".

תפסתי ש"אמפתיה" לא אומרת "בואי נדבר על רגשות כל פעם שאת מוטרדת".

לראות את הילדים שלי כאנשים עזר לי להסתכל על כל אינטראקציה ולחשוב על איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי בסיטואציה הזאת. אם אני עייפה, עצבנית ומוטרדת ממשהו, מה הייתי רוצה שהאנשים שמסביבי יעשו? (לרוב רק שיחזיקו אותי). איך הייתי רוצה שאנשים יתנהגו אלי אחרי שעשיתי טעות? (שיכירו שמה שעשיתי הוא טעות אבל שלא יתנו לי להתבוסס ברגשות אשמה ולשלם על זה שוב ושוב). איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי כשאני מתוסכלת כשאני לא יכולה לקבל משהו שאני לא יכולה לקבל? (חיבוק וכתף להישען עליה מספיקים.)

ההבט הכי משחרר של התפיסה הזאת הוא שאני יכולה להפסיק לחשוב על מה היא הדרך "הנכונה" להיות הורה. אני לא צריכה יותר לתהות אם פעולה "א" הולכת להוביל לתגובה "ב", במיוחד בעוד עשר שנים.

הסתכלות על כל סיטואציה בנפרד עוזרת לי להמנע מלתייג את הילדים שלי ולהפחית אותם לשם תואר יחיד. האם הילדים שלי קשים, פרחחים, עצמאיים, אמיצים, פחדנים, ידידותיים, מתוקים? כן… הם כל אלה. הם אנשים.

וזה משהו שאני מוצאת שחסר בהרבה דיונים על הורות ומשמעת. אנחנו מדברים על הדרכים השונות שאנחנו צריכים להתייחס אל ילדים והתוצאות השונות שנשאר איתם. רק אתמול קראתי תגובה לסטטוס בפייסבוק שאמרה משהו כמו, "אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי זה מאוד מבלבל אותם כשאנשים שהם אוהבים פוגעים בהם." למרות שזה נכון, אני חושבת שזה קצת מפספס את הנקודה. אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי הם אנשים – אם להרביץ להם מיצר תוצאות טובות (ויש מחקרים שהראו שכן, כחלק ממשטר קבוע של משמעת), זה עדיין לא גורם לכך להיות בסדר.

אני חושבת שזה גם מפספס את הנקודה להגיד שאנחנו תמיד צריכים להיות אדיבים ועדינים לילדים שלנו (אפילו לכתוב את זה נשמע נוקשה – אני לא חושבת שאנחנו לא צריכים להיות אדיבים ונחמדים לילדים שלנו, אבל אנחנו בני אדם). יש זמנים שאני מצוברחת ואני רק צריכה להתרחק ולתת לעצמי זמן, אפילו אם לילד שלי יש צורך. אני לא מדברת על פרקי זמן של הזנחה, אבל זה חלק ממציאות החיים שאני לא תמיד יכולה להיות זמינה גופנית ונפשית לילדים שלי, לא משנה כמה אני אוהבת אותם ורוצה.

אבל בגלל שהם אנשים עם צריכים ורגשות דומים, אני יכולה לעשות את זה ולדעת שהם יבינו, וגם שזה יעזור להם באינטראקציות שלהם במורד הדרך – בגלל שזה ילמד אותם שזה בסדר להגיד לא כשמישהו אחר צריך אותך אם את צריכה לטפל בעצמך קודם לכן.

אני מוצאת שקשה לכתוב על זה, כי זה פשוט לא נשמע חם ודואג וקרוב כמו שאני רוצה שזה יהיה. וחם, דואג וקרוב זה איך שהייתי מתארת את מערכת היחסים עם הילדים שלי. אבל לתאר את מערכת היחסים שלי איתם רק בצורה כזאת זה לא מציאותי, ולא ממש עוזר להורים אחרים. אנחנו לא עושים שום דבר שגוי כשהדברים לא מושלמים.

אני בן אדם, והילדים שלי הם אנשים. אנחנו חווים את מלוא עומק החוויה האנושית ביחד, ומערכת היחסים שלנו חזקה הרבה יותר בגלל זה.

——————————————-

MamaEveבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הבלוג MamaEve.

שפאלי צברי

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

למה כל מה שאנחנו יודעים על חינוך הוא שגוי

בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, הדאגה הכי גדולה של הורים היא לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם כמו שצריך.

אין כאן שום דבר מפתיע.

הם לרוב מתוסכלים ומותשים בגלל שהם ניסו את כל הטכניקות והשיטות הקיימות אבל הן לא הואילו. ההתנהגות של הילד שלהם לא השתנתה ויותר ספציפית, הם על סף נקודת שבירה בעצמם.

כדי לעזור להורים להבין למה הגישות החינוכיות שלהן לא עובדות, אני בדרך כלל עושה איתם תרגיל קטן.

אני מבקשת מהם להשתמש במילה "חינוך" במשפט.

בקביעות, הם אומרים משהו כמו, "איך אני יכול לחנך את הילד שלי?" או אם הם פונים לילד, הם אומרים, "אני הולך לחשוב על דרך איך לחנך אותך."

אני מציינת תחילה שהמילה "חינוך" משומשת כפועל: משהו שאתה עושה למישהו אחר.

אז אני מבקשת מהם לנתח את המשמעות הסמויה – למה הם באמת מתכוונים כשהם משתמשים במושג "חינוך"?

אם הם ממש כנים, הם יגידו משהו בסגנון, "אני רוצה דרך לשלוט עליהם" או "אני מעוצבן על הילדים שלי והם הולכים לשלם על זה" או "אני מתוסכלת כי אני לא יכולה לשנות את ההתנהגות שלהם."

וזה, אני חושפת להם, היא הסיבה שגישות חינוכיות עם הילדים שלנו מתפוצצות לנו בפנים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו התנהגות נאותה לעזור להם לפתח משמעת עצמית. אבל במקום, אימצנו אסטרטגיות שהן ההפך הישיר של לימוד ולמעשה הן רק מסווה מתוחכם של מניפולציה ושליטה.

ובגלל שאף בן אדם לא אוהב שמפעילים עליו מניפולציות, הילדים שלנו מתקוממים. הם מתקוממים נגד עצמם על ידי ניתוק מהכוח האמיתי שלהם דרך כניעות וצייתנות או שהם מורדים בדרך פעילה יותר נגד ההורים שלהם. כך או כך, הם יוצרים אישיות שקרית בתגובה לאנרגיה השתלטנית של הוריהם במקום תגובה אמיתית שנובעת מתוך מצב פנימי בסיסי יותר.

אם אנחנו אומרים שמישהו חיי "חיי משמעת", אנחנו מתכוונים למשהו שונה לחלוטין ממתי שאנחנו אומרים שהאותו אדם הוא הנמען של "פעולה חינוכית". למעשה, לחיות חיי משמעת ופעולה חינוכית הם הפכים.

הראשון מתיחס למשמעת עצמית – היכולת לויסות עצמי, ללא תלות במישהו שיעמיד אותנו במקום. אנחנו מונעים מהמצפן הפנימי שלנו לחיות חיים בהם כל החישורים של הקיום היומיומי שלנו מתחברים לנקודת המוקד שלנו, לב ליבה של ההוויה שלנו, שהיא המקור של כל הצרכים שלנו.

הביטוי השני, "פעולה חינוכית", מתיחס לפעולה מענישה שנכפית על ידי גורם חיצוני. כדי לראות את ההבדל, עוזר להבין את המקור של המילה חינוך. חינוך פירושו לימוד, הדרכה, הכשרה. אין שום דבר שקשור לעונש במושג הזה.

זה שלומד הוא מישהו שונה לגמרי ממישהו שכפוף לפעולה חינוכית. זה מישהו שרוצה ללמוד. והמורים החזקים ביותר של הילדים שלנו הם ההורים.

אם אני מכינה את עצמי להיות המורה של הילד שלי, אני צריכה דבר ראשון ללמוד משמעת עצמית. הייתי צריכה לעסוק, ולהמשיך לעסוק, בחוסר הבגרות הרגשית שלי. אני עושה זאת על ידי כך שאני הופכת להיות אדם אותנטי, נכונה לעצמי. בדרך זאת, הילד שלי לומד ממני גם כן להיות נכון לעצמו – נכון לצרכים הכי עמוקים של ליבו.

זה שונה במהותו ממיקוד יתר בהתנהגות של הילדים שלנו ו"חינוך" – שליטה – בהם כדי לגרום להם להסתגל לבקשות שלנו. המיקוד הוא במקום זאת בעצמנו כהורים, סבים, מטפלים ומורים, לוודא שאנחנו מהווים דוגמה שיוצרת בילדינו את הרצון לחכות את חיינו המיושרים והמשמעותיים.

משמעת עצמית הוא משהו שאנחנו לומדים בעצמנו, לא משהו שאי פעם אפשר לכפות על ידי מישהו אחר.

כשאנחנו, כהורים, קורנים ממשמעת עצמית, זה יהדהד חזק יותר מכל אסטרטגיה שאנחנו יכולים להסב לילדינו. זה יהדהד בדרך בה אנחנו מסדרים את המיטה שלנו בבוקר, איך אנחנו מפעילים את גופינו, האוכל שאנחנו אוכלים, הגבולות שאנחנו קובעים והדרך בה אנחנו עוסקים בתכלית שלנו. המשימה שלנו אם כן היא לא לחפש מקרוב ומרחוק אחר רופא חכם שיתן לנו טכניקות או אסטרטגיות "לתקן" ולשלוט בחיי הילדים שלנו. במקום זאת, המשימה העליונה היא לישר את חיינו עם בהירות, כוונה, תכלית ואיזון.

האם יש לנו את החוכמה ואת האומץ לאלף את האני הבלתי ממושמע שבתוכנו ולבטוח שדרך התהליך הזה הילדים שלנו ישקפו את הרוח שלנו וימריאו?

——————————————–

שפלי צבריבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

שפלי צברי היא פסיכולוגית קלינית וכתבה את הספרים The Conscious Parent ו Out of Control – Why Disciplining Your Child Doesn't Work and What Will.

אלפי קוהן

12 עקרונות מנחה למחנכים

12 עקרונות מנחה למחנכים

הניסיון שלי לזקק מה שלמדתי לגבי למידה בשני העשורים האחרונים

כדי לקדם את החינוך שילדינו ראויים לו, כנראה לא נחוץ לתכנן תוכניות ופרקטיקות פרטניות לכל מאורע. אלה ינבעו בצורה הגיונית ממספר עקרונות ליבה שנתכנן ביחד. הנה רשימה לדוגמה של עקרונות כאלה, שמטרתן להתחיל שיחה בין מחנכים, הורים (ובואו לא נשכח) והתלמידים עצמם.

1. למידה צריכה להיות מאורגנת סביב בעיות, פרוייקטים ושאלות (של התלמידים) – לא מסביב לרשימה של עובדות או מיומנויות, או מקצועות מופרדים.

2. חשיבה היא דבר מבולגן, חשיבה לעומק היא דבר מאוד מבולגן. לכן תזהרו מסטנרדטים ותוצאות קבועות מראש שיהיו יותר מדי פרטניות ומסודרות.

3. הקריטריון העיקרי של מה אנחנו עושים בבתי הספר: איך זה ישפיע על ההתעניינות של הילדים לגבי אותו נושא (ולגבי ההתלהבות שלהם מלמידה באופן כללי)?

4. אם התלמידים לא מרוכזים במשימה, הבעיה עלולה להיות במשימה, לא בילדים.

5. בכיתות מעולות, המורים מקשיבים יותר משהם מדברים, ותלמידים מדברים יותר משהם מקשיבים. למורים נהדרים יש סימני נשיכה על הלשון.

6. ילדים לומדים לעשות החלטות נכונות על ידי לקיחת החלטות, לא על ידי מילוי הנחיות.

7. כשאנחנו לא יודעים איך לפתור בעיה שקשורה לתוכנית הלימודים, הוראה או עימות בכיתה, רוב הפעמים התגובה הטובה ביותר היא לשאול את הילדים.

8. ככל שאנחנו יותר ממוקדים ב"התנהגות" של הילדים, כך אנחנו יותר מפספסים את הילדים עצמם – ביחד עם הצרכים, המניעים והסיבות שמונחות ביסוד ההתנהגות שלהם.

9. אם הילדים מקבלים פרס או שבח על העשייה של משהו (כמו קריאה, פתירת בעיות, נחמדות), הם כנראה יאבדו עניין במה שהם היו צריכים לעשות כדי לקבל את הפרס.

10. ככל שגורמים לתלמידים להתמקד בכמה טובים הם בבית הספר, כך תלך ותפחת מידת ההתעניינות שלהם לגבי מה הם עושים בבית הספר.

11. כל למידה יכולה להמדד, אבל את סוגי הלמידה החשובים ביותר קשה מאוד למדוד – ואיכות הלמידה עלולה להפגע אם ננסה לצמצם אותה למספרים.

12. מבחנים סטנדרטיים מודדים את המיומנויות הכי פחות חשובות. מבחנים כאלה גורמים בעיקר לכך ששיטות הוראה לא מרשימות יראו מצליחות.

לקריאת המאמר המקורי, תלחצו כאן.

——————————————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

עידן מלמד

במה זה יעזור?

במה זה יעזור?

בתי ספר/כלאבמה זה יעזור אם הכיתות יהיו קטנות יותר כשילדים, וכשאני אומר ילדים אני מתכוון לכל מי שנמצא במערכת החינוך, לא רואים את סבא וסבתא שלהם הולכים ומזדקנים? הם לא רואים אותם כשקשה להם ללכת, הם לא מלווים אותם לקופת חולים, הם לא רואים את השיניים התותבות בכוס ליד הכיור במהלך הלילה.

במה זה יעזור אם ישלמו למורים יותר כשילדים שמקבלים תעודת בגרות מעולם לא עזרו לטפל בתינוק שרק נולד? הם בכלל לא ראו תינוק כזה, כי אנחנו זונחים את התינוקות הנולדים לבלות שלושה חודשים  עם אמא שלהם, לבד.

נו, אז מה יעזור לנו אם יהפכו את כל בתי הספר העל יסודיים לשש שנתיים, אם מנסים לשפר להם את השכל אבל שוכחים את הלב? יכולת החיבור שלהם כל כך דלה שהם יכולים לרכוש חברים אך ורק אם הם בדיוק, אבל בדיוק, בני אותו גיל, הם לא יודעים לתקשר עם אנשים בצורה אפקטיבית, הם למדו על יחסי מין מתוכניות טלוויזיה אמריקאיות ופורנו באינטרנט וכנראה שהם הולכים להתחתן לפחות פעמיים.

במה ההצלחה במבחנים הבינלאומיים תעזור לנו אם הילדים שלנו לא יודעים מה זה כסף? ילדים עם תעודת בגרות לא יודעים מה זה צ'ק, מה זה עוסק זעיר או איך משלמים מס הכנסה. הם אף פעם לא הרוויחו כסף, הם אף פעם לא הלכו לראות איך אמא או אבא מרוויחים כסף. הם לא יודעים איך להכין תקציב משפחתי, והם כנראה יכנסו למינוס בבנק עוד לפני השחרור.

מה יעזור לנו שכל המורות יחתימו שעון נוכחות אם הילדים לא יודעים שום דבר על מחשבים? לא לימדו אותם איך לחפש בגוגל, לא לימדו אותם איזה פרטים אפשר לשתף, מאיזה טיפוסים כדאי להיזהר, איך לעבוד עם וורד או אקסל ומה לעשות אם הם נתקלים בתקלה.

ואם כבר יכניסו מחשבים לבית הספר מה זה יעזור לנו אם במשך 21 השנים הראשונות שלהם אין להם שום חופש בחירה משמעותי? הם חייבים לעשות מה שאומרים להם, מתי שאומרים להם, ואם הם לא יעשו את זה אז ישלחו אותם להרשם ויביאו את ההורים ויפחידו אותם ששום דבר כבר לא יצא מהם. איך הם אמורים לדעת מה הם רוצים לעשות או סתם לקבל החלטות אם הם אף פעם לא התנסו בזה? פלא שכולם עושים טיול אחרי צבא? או שכולם הולכים לעשות תואר?

איך עוזרים לנו כל הסמינרים למורים אם חצי אחד של התלמידים שונא מתמטיקה והחצי השני שונא ספרות? הילדים היום חושבים שלמידה היא משהו שנעשה בכיתה. הם לא מבינים שהם לומדים כל הזמן, ממשחקי מחשב, מחברים, מתוכניות טלוויזיה, מההליכה חזרה הביתה מבית הספר. הם לא מבינים שלחיות וללמוד זה אותו דבר, שאי אפשר להפריד ביניהם. הם לא מבינים שהם לומדים הכי הרבה בדיוק כשהם חושבים שהם לא לומדים בכלל.

במה זה יעזור לנו להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות אם המורים בכלל לא מכירים את הילדים? הם לא מכירים אותם כי הילדים לא מספרים להם שום דבר שבאמת חשוב להם בחיים. הילדים לא מספרים להם על ההתאהבויות, על השירים שהם אוהבים, על החלומות שלהם. גם המורים לא משתפים את הילדים בדברים שחשובים להם באמת. כי החיים לא באמת חשובים וצריך לדעת על הצהרת כורש למבחן.

אז איך כל הזמן הזה (לא שנה או שנתיים… 12 שנים!) שהילדים מעבירים בבית הספר עוזר לנו כשהם יוצאים משם בתחושה שהחיים שלהם לא חשובים, בלי יכולת לדעת מה הם או מה חברים שלהם מרגישים, חושבים שאף אחד לא מזדקן, לא יודעים לטפל בתינוקות, לא אמורים לדעת להדליק מחשב, חושבים שהם שונאים ללמוד, ואין להם מושג ירוק בכסף?

מה הם עושים שם כל הזמן הזה?

שיעור בשיעורים 1

שיעור בשיעורים

 כתבתה של תמר מור סלע שיעור בשיעורים על שיעורי בית שהתפרסמה ב 28.9.2011 במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות.

מאייר – זאב אנגלמאיר

בכתבה מוזכרים מספר אנשים:

שירה ריכטר:
אמנית פמיניסטית מולטימדיה רב-תחומית. ביניהם: צילום, קולנוע וטקסט. מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית בנושא זכויות אימהות, והכנסת לימודי מגדר למערכת החינוך הפורמלית. אמא לשני בנים. תאומים.
מפעילה בפייסבוק את הדפים שיעורי בית – למי זה טוב ו לימודי מגדר במערכת החינוך.

פרופ' עפרה מייזלס:
עפרה מייזלס (נולדה ב-1954) היא פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ודיקן הפקולטה בין 2006 ל-2012, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. פסיכולוגית קלינית מוסמכת.

מייזלס חוקרת את היחסים בין הורים לילדים, בעיקר בגיל ההתבגרות והבגרות הצעירה, ובייחוד מתמקדת בהקשר הישראלי הייחודי של המעבר מהתבגרות לבגרות. במקביל מייזלס חוקרת את המערכת המוטיבציונית של טיפול (Caring) כפי שהיא באה לידי ביטוי בהקשרים שונים וביניהם היחסים בין הורים לילדים, מורים לתלמידים, מטפלים למטופלים, ומנהיגים למונהגים. בשני תחומים אלו פירסמה מייזלס שני ספרים בעריכתה ועשרות מאמרים ופרקים.

ד"ר אליעזר יריב:
ד"ר אליעזר יריב, פסיכולוג חינוכי בכיר, מתמחה בחקר הסיבות והפתרונות לבעיות משמעת בבתי הספר בישראל. ד"ר יריב מתעד את הסטטיסטיקה ואת הסיפורים שמאחורי בעיות האלימות שבהן המורים נתקלים בשטח בזמן התרחושתן הלכה למעשה ומציע שיטות התמודדות שמוכיחות את עצמן. אתם מוזמנים לבדוק את האתר שלו ניהול משמעת בכיתה.

אפשר ללחוץ על כל תמונה כדי להגדיל אותה. להמשיך לקרוא שיעור בשיעורים

סטיפן קובי

הקשבה בעזרת טכניקת מקל הדיבור האינדיאני

הקשבה בעזרת טכניקת מקל הדיבור האינדיאני

סטיבן קובי, מחבר הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מספר על טכניקת הקשבה שהוא למד מראשי שבטים אינדיאנים.

לזה קוראים מקל דיבור אינדיאני, הוא ניתן לי על ידי ראשי שבטים אינדיאנים אחרי שאימנתי אותם מספר ימים. הם מנהלים אומות אינדיאניות בצפון אמריקה, מדינות בקנדה. הם אפילו נתנו לי את השם שלי, עיט קירח.

הוא אותנטי, מגולף במיוחד, יפייפה. אבל אתם יכולים להשתמש בעיפרון, כף, כל דבר. כל הרעיון שלו והם לימדו את זה לאבות המייסדים, טכניקת ורעיון התקשורת הכי עוצמתי שאי פעם מצאתי.

כמה מכם נמצאים בפגישות ואתם פשוט יכולים להרגיש את הכוונות הסמויות בפעולה?

האם תרצו לפרק אותן מהר?

האם תרצו לרפא קרעים במשפחה שלכם? שני ילדים שרבים אחד עם השני, פשוט תעשו את זה:

פשוט תלכו ותגידו לאדם השני, "יש לך את מקל הדיבור, אני לא יכול להגיד דבר. אני יכול אולי לשאול שאלה כדי לראות אם באמת הבנתי את הנקודה שלך, אבל אני לא יכול להבהיר את הנקודה שלי, אני לא יכול להסכים או לא להסכים כל מה שאני יכול לעשות הוא לתקשר עד שאתה תרגיש מובן. ברגע שאתה מרגיש שמבינים את מה שאתה רוצה להבהיר, תעביר את מקל הדיבור, או העפרון או מה שזה לא יהיה אלי. עכשיו תורי, ואתה שקט ומקשיב באמפתיה עד שאני מרגיש מובן. ברגע שאני מרגיש מובן, אני מעביר לך את המקל בחזרה עד שאתה מרגיש מובן ומעביר אותו אלי."

עכשיו מה שקורה הוא שפשוטו כמשמעו הוא משנה אנרגיה הגנתית ושלילית לאנרגיה יצירתית מתמירה. והנה הסיבה.

כשאתה באמת מקשיב למישהו, בצורה עמוקה, עד שהם מרגישים מובנים, אתה מתקשר את ערכם, את יכולתם, אתה מאשר אותם. זה כל כך טיפולי, כל כך מרפא, שהם לא יכולים לנשוך אותך. ובהדרגה הם נפתחים יותר ויותר.

תנסו את זה הלילה עם יקיריכם. אתם רואים שני ילדים רבים, פשוט תלכו לקטן יותר ותגידו, "חמודי, יש לך את העפרון, אף אחד לא יכול לדבר עד שאתה מרגיש מובן. ואז ברגע שאתה מרגיש מובן, ואנחנו חוזרים על הנקודה שלך לשביעות רצונך, אתה תעביר את זה לאחיך או אחותך הגדולה."

פשוט תנסו את זה. אתם חושבים שזה לוקח זמן, זה יחסוך כל כך הרבה זמן. ובישיבות שאתם הולכים אליהם פשוט תגידו, "בואו נסכים לכלל הבסיס, אף אחד לא יכול להסביר את הנקודה שלו, עד שהוא מנסח מחדש את הנקודה של האדם השני. לשביעות רצונו שלו או שלה."

———————————————–

סטיפן קובישלושה ספרים של סטיבן קובי תורגמו לעברית:

Teresa Graham Brett

האם הטלוויזיה חתרנית?

האם הטלוויזיה חתרנית?

קראתי הרבה מאמרים במדיות המרכזיות והאלטרנטיביות על הסכנות לילדים מצפייה בטלוויזיה. בין אם זה אלימות המתוארת בתוכניות או האופי הצרכני שבפרסומות, מעודדים אותנו להגביל את החשיפה לטלוויזיה.

גם אני, האמנתי שמרטל יהיה אלים אם הוא יראה פאוור ריינג'רס או כל תוכנית אחרת מחוץ לטלוויזיה החינוכית. כשהתחלתי להשתחרר משליטה במסכים, ביליתי הרבה יותר זמן בצפייה בטלוויזיה עם מרטל.

בשנה האחרונה הוא הרחיב את טווח התוכניות האהובות עליו. רובן ב Cartoon Network והן כוללות את בן 10, הטיטאנים, Generator Rex, ו Codename: Kids Next Door.

כשהתחלתי לצפות בתוכניות האלה, לא אהבתי אותן. הן מלאות מכות וקרבות. אחר כך התחלתי לבחון יותר את הנושאים שהם מתארים. מה שהתוכניות תיארו הם אנשים צעירים וחזקים שיכולים לשנות דברים בעולמם.

לדמויות יש בדרך כלל כוחות מיוחדים שמאפשרים להם להציל את העולם או ללחום ברשע. המבוגרים בתוכניות האלה תלויים בדמויות הצעירות להצלת הקהילה שלהם. הילדים בתוכניות האלה לא צריכים ללכת לבית הספר או לעשות שיעורי בית לפי פקודת המבוגרים. הם רבי עוצמה, חכמים ומגשימים את עצמם. הם עושים דברים חשובים. למעשה, רכשתי הערכה רבה ל Codename: Kids Next Door, שאפילו אומרים שהמטרה שלהם היא ללחום ב"דיכוי של המבוגרים!"

התחלתי לחשוב יותר למה התוכניות האלה הדהדו אצל מרטל ואיך הם מאתגרים את העולם הנשלט על ידי המבוגרים. התוכניות האלה חותרות תחת תבנית המחשבה הדומיננטית.

כששלטתי במה שמרטל צפה, לא הרגשתי צורך לצפות איתו. החיים שלנו עשירים יותר עקב הצפייה בתוכניות האלה ביחד. אני מרגישה שאני מקבלת תובנות למה שמתרחש בתוכו כשאנחנו מדברים על התוכניות וחולקים את החוויה. עולמו נפתח בפניי בדרכים שלא נפתחו כשלא הייתי מוכנה לוותר על השליטה על בחירותיו.

מצד שני, יש מקרים בהם חלק מהתוכניות מחזקות תבניות מחשבה וסטראוטיפים אחרים בנוגע למגדר, גזע או העדפות מיניות שקשה לי איתן. חלק מהאתגר שלי כשזה קורה הוא להשאר במצב של דיאלוג עם מרטל, ולא לנאום.

למרות שיש לי דיעות מסויימות בנוגע להעדפות מיניות, גזע או מגדר, אני לא בהכרח "הבעלים" של האמת והידע. במקום לכפות את דעותיי לגבי מה שקורה, אני צריכה לעבוד כדי להתניע תהליך שיבחן את השקפות העולם של שנינו.

לשאול את מרטל איך הוא חווה דמות או תוכנית מסויימת במקום פשוט להגיד לו מה אני חושבת פותח דיאלוג שיוצר אמון וכבוד וכמו כן מעסיק את שנינו בניתוח ביקורתי של החוויות שלנו. אבל, זה יכול להיות לי קשה לא להכנס לתפקיד של שימוש בכוחי כמבוגרת כדי לגרום לו להסכים להשקפותיי בנוגע למה שנכון וצודק.

למעשה, כשאני משתמשת בשליטה ופיקוח כדי לאכוף את הערכים "הנכונים" על הילד "שלי", אני רק מחזקת דרך מעשיי שליחיד או לקבוצה השלטת יש את הכח להגדיר מהי האמת.

שימוש בדיכוי ושליטה כדי ללמד על "צדק" עלול להראות טבעי יותר בגלל חוויותי שלי כנשלטת, אך זה רק מחזק את התבנית וממשיך את הסטטוס קוו. במקום זאת, ביחד, האמת של מרטל והאמת שלי יכולות להפגש ושנינו לומדים מהתהליך, בזמן שאנחנו משנים את יחסי הכח בין מבוגר וילד.

תלחצו כאן אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי.

—————————

Teresa Graham Brettהתחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.