תגית: טבע האדם

אלפי קוהן

מעבר לאנוכיות

פורסם ב – Psychology Today אוקטובר 1988

מעבר לאנוכיות

מאת אלפי קוהן

אתה מגלה ששכחת את הארנק שלך באוטובוס ואתה מאבד את התקווה לראות אותו שוב. אבל מישהו מתקשר אליך בערב כדי לשאול איך אפשר להחזיר לך את הארנק.

שני פעוטות משחקים בפראות כשאחד מהם מתחיל פתאום לבכות. הילד האחד רץ להביא את השמיכה האהובה עליו ומציע אותה לחבר שלו.

בעודך נוסע בדרך בין עירונית שוממת, אתה רואה מכונית שעצרה על השול, עשן מתמר ממכסה המנוע. הנהג מנופף לך נואשות, ובאופן אינסטינקטיבי אתה עוצר כדי להגיש עזרה, ומזיז הצידה כל מחשבה על הפגישות שלך.

למרות העובדה ש"מי מספר 1" היא אחת המנטרות של התרבות שלנו, דוגמאות של התנהגות "פרו-חברתית" הן ממש לא כאלה יוצאות דופן. "אפילו בחברה שלנו", אומר הפסיכולוג מרטין הופמן מאוניברסיטת ניו יורק, "הראיות מוכיחות שרוב האנשים, כשהם פוגשים מישהו במצב מצוקה, יעשו מהלך מאוד מהיר לעזור לו, אם הנסיבות מאפשרות."

עזרה יכולה להיות דרמטית כמו להסכים לתרום כליה או שגרתית כמו לתת לקונה אחר לעקוף אותך בתור. אבל רובינו עושים זאת בתדירות והתחלנו לעשות זאת בשלב צעיר מאוד בחיינו.

פסיכולוגים התווכחו במשך שנים האם ההתנהגות שלנו מושפעת יותר מהמצבים שאנחנו מוצאים את עצמינו בהם או מהמאפיינים האישיים שלנו. נראה שהתנהגות פרו-חברתית קשורה לשניהם. מצד המצב, המחקר מראה שללא קשר לאישיות שלך, יש יותר סיכוי שתבוא לעזרת מישהו אם אותו אדם מוכר לך או נתפס כדומה לך. באופן דומה, אם אתה גר בעיירה קטנה במקום בעיר, הסיכוי שתסכים לעזור עולה דרמטית. בניסוי אחד, ילד עמד ברחוב סואן ואמר להולכים ושבים, "הלכתי לאיבוד. אתה יכול להתקשר לבית שלי?" כמעט שלושה רבעים מהמבוגרים בעיירות קטנות עשו זאת, בהשוואה למעט יותר מחצי בערים גדולות. "עירוניים מסתגלים לדרישות המרובות של החיים האורבניים על ידי הפחתת המעורבות שלהם עם אחרים," הסיק החוקר.

הסיכוי שתעזור למישהו גדול יותר אם אין אף אחד באזור בזמן שאתה שומע את הקריאה לעזרה. המחקר המקורי לשאלה זאת נערך על ידי הפסיכולוגים ביב לטיין וג'ון דארלי. הם מציעים שלוש סיבות להסביר את העובדה שאנחנו פחות זריזים להציע עזרה כשיש יותר אנשים בסביבה: ראשונה, אנחנו עלולים לקבל פחד במה, לפחד להראות מטופשים אם מסתבר שלא הייתה נחוצה שום עזרה. שנייה, אנחנו עלולים להסיק מהעובדה שאנשים אחרים לא עוזרים שאין לנו גם בעצם סיבה להתערב. לבסוף, האחריות לעשות משהו מתחלקת בין כל הנוכחים, אז אנחנו לא חשים מחויבות אישית להתערב.

אבל נראה שחלק מהאנשים הם יותר מוכוונים-אחרים מאחרים בלי קשר למצב. אנשים שמרגישים בשליטה על מה שקורה ושיש להם צורך מועט באישור מאחרים הם בעלי הסיכוי הרב ביותר לעזור לאחרים. בדומה, אנשים במצב רוח טוב, אפילו אם הוא זמני, נוטים במיוחד לעזור. "תרגיש טוב, עשה טוב" הוא הכלל הכללי, חוקרים אומרים, בלי קשר לאם אתה מרגיש טוב כי היה לך יום מוצלח במשרד או, נגיד, כי מצאת כסף ברחוב. במחקר אחד, אנשים קיבלו שיחת טלפון מאישה שאמרה שהמרכזנית נתנה לה את המספר שלהם בטעות, ועכשיו נגמר לה הכסף לטלפון בתשלום. האישה ביקשה אם האדם שענה לטלפון יכול לחפש מספר, להתקשר ולמסור את ההודעה בשבילה. מסתבר שאנשים שקיבלו בהפתעה ציוד משרדי כמה דקות לפני כן יותר סביר שיעזרו למתקשרת.

אבל חלק מהחוקרים לא מרוצים רק מלדעת מתי פעולה חברתית תתבצע ועל ידי מי. "למה שנעזור לאנשים אחרים?" למה שלא נעזור למספר אחד? זאת השאלה הבסיסית ביותר," אומר הפסיכולוג מאוניברסיטת מסצ'וסטס ארוין סטאוב, שנאבק בבעיה הזאת מאז אמצע שנות השישים.

ברור שאנחנו עוזרים אחד לשני. אבל ברור באותה מידה שהמניעים לעשות כך לא תמיד חסרי אנוכיות. התנהגות פרו-חברתית, שמשמעה התנהגות שכוונתה להועיל לאחרים, היא לא בהכרח אלטרואיסטית. הפילוסוף של הפוליטיקה מהמאה ה-17 תומס הובס, שהאמין שאנחנו תמיד מתנהגים מתוך עניין עצמי, נראה פעם מביא כסף לקבצן. כנשאל למה, הוא הסביר שזה היה בעיקר כדי להקל על המצוקה שלו בראותו את המצוקה של הקבצן.

ההסבר שלו יצלצל נכון לרבים מאיתנו. אבל האם זה מה שקורה תמיד: עזרה במטרה להרגיש טוב או להועיל לעצמינו באיזה אופן? האם אלטרואיזם אמיתי הוא מיתוס של סיפורי התנ"ך? רבים מאיתנו מניחים כך אוטומטית – לא בגלל שיש לאמונה הזאת ראיות חותכות, אלא בגלל ההנחות הבסיסיות, הלא מוכחות, שלנו לגבי טבע האדם.

מחקר חדש מתאר איך אנחנו מרגישים כשאנחנו עוזרים למישהו, אבל זה לא אומר שניגשנו לעזרת אדם זה כדי להרגיש טוב. יכול להיות שפעלנו מתוך דחף פשוט לעזור. למעשה יש ראיות טובות לקיומו של אלטרואיזם אמיתי. חישבו:

* האם אנחנו עוזרים רק כדי להרשים אחרים? "אם המניע היה להראות טוב, היה סביר שתעזור יותר לאחרים לצפות," אומר לטיין. המחקרים שלו הראו את ההפך. עוד ראיות מגיעות ממחקר שביצע סטאוב ב 1970: התגלה שלילדים שחלקו את הממתקים שלהם בהתנדבות יש צורך מועט יותר באישורם של אלה שלא חלקו. "אם אני מרגיש טוב לגבי עצמי, אני יכול להגיב לצרכם של אחרים," מסביר סטאוב. אז עזרה לא צריכה להיות מונעת מרצון לאישור.

* האם אנחנו עוזרים רק כדי להקל על מצוקתנו? לפעמים המניע שלנו הוא ללא ספק כמו זה של הובס. אבל הדרך הכי קלה להפסיק להרגיש כלפי הסבל של אחר היא, "פשוט להתעלם מזה או לעזוב," אומרת הפסיכולוגית ננסי אייזנברג מאוניברסיטת אריזונה סטייט. במקום זאת הרבה פעמים אנחנו נשארים לעזור, ו"אין סיבה להאמין שאנחנו עושים זאת רק כדי לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר."

כשאנשים במצוקה בגלל הכאב של אדם אחר הם עלולים לעזור – מסיבות אנוכיות. אבל אם יש להם סיכוי פשוט להתרחק ממקור המצוקה שלהם, הם יעשו זאת בשמחה. אנשים שבוחרים לעזור כשיש להם את ההזדמנות לחלוף ליד, כמו השומרוני הטוב מהברית החדשה, לא מונעים מחוסר נוחות. והאנשים האלה, לפי ק. דניאל באטסון, פסיכולוג מאוניברסיטת קנזס, מתארים את הרגשות שלהם כחמלה והזדהות לעומת חרדה ודאגה.

באטסון חקר את ההתנהגות הזאת על ידי כך שנתן לסטודנטים להאזין לשידורי חדשות ברדיו על סטודנטית שהוריה נהרגו כעת בתאונה. הסטודנטים שהגיבו בצורה הכי אמפתית לבעיה שלה גם הציעו הכי הרבה עזרה, למרות שהיה להם קל להגיד לא וכלל לא לחשוב על כל הדבר הזה.

* האם אנחנו עוזרים כדי להרגיש מרוצים עם עצמנו או כדי להתחמק מאשמה? הדרך הברורה לבחון את זה, טוען באטסון, היא לראות איך אנחנו מרגישים אחרי שלמדנו ש"מישהו אחר" בא לעזרת הנפגעת. אם באמת אכפת לנו רק מלטפוח לעצמנו על השכם (או מלברוח מצביטות אשמה), נתעקש על להיות המושיעים. אבל לפעמים אנחנו דואגים רק לוודא שהאדם שצריך לקבל עזרה מקבל אותה, ללא קשר למי שמגיש את העזרה. זה מצביע על מניע אלטרואיסטי אמיתי

תדמיין שאתה אחד הנבדקים במחקר חדש של באטסון. נאמר לך שעל ידי ביצוע טוב במשחק עם מספרים, אתה עלול לעזור למישהו אחר (שאת קולו שמעת הרגע) להימנע משוקים חשמליים מתונים אך לא נעימים. מאוחר יותר, מודיעים לך שהאדם לא יקבל שוקים חשמליים למרות הכל. איך אתה מרגיש? באטסון מצא שהרבה נבדקים היו מרוצים למרות שהם לא קיבלו את הסיכוי לעשות מעשה טוב.

באטסון, דרך אגב, נהג לחשוב שאנחנו עוזרים לאחרים בעיקר כדי להועיל לעצמנו. אבל לאחר עשור של בדיקת תגובות אמפתיות למצוקה, הוא שינה את דעתו. "אני מרגיש שמרבית הראיות מצביעות בכיוון קיומו של אלטרואיזם," הוא אומר.

* אם אנחנו אנוכיים מטבענו, איך זה שהתנהגות עוזרת מתחילה כל כך מוקדם בחיינו? בין הגילאים 10 ל 14 חודשים, תינוק יראה לרוב מוטרד כשמישהו אחר נופל או בוכה. ללא ספק עצוב בגלל העצבות של מישהו אחר, הילד עשוי לחפש נחמה בחיק אמו. בשנתו השנייה, ילד יתחיל לנחם בדרך בסיסית, כמו ללטף את הראש של מישהו שנראה שהוא בכאב. "התדירות (של התנהגות זו) תשתנה, אבל רוב הילדים יעשו זאת לפעמים," אומרת אייזנברג.

עד שהילדים מגיעים לגיל 3 או 4, התנהגות פרו-חברתית היא נפוצה. קבוצה אחת של חוקרים הסריטה 26 ילדים בגילאי 3 עד 5 במשך 30 שעות של משחק חופשי וצילמה בערך 1,200 מעשים של שיתוף, עזרה, ניחום ושיתוף פעולה. ילדים יכולים להיות אנוכיים ואכזריים, מן הסתם, אבל אין סיבה לחשוב שהתכונות האלה הן יותר נפוצות או "טבעיות" מהנטיות הפרו-חברתיות.

הפסיכולוג הופמן מצביע על שני מחקרים שמראים שתינוקות בוכים בעוצמה גדולה הרבה יותר מצליל של בכי של תינוק מאשר מצליל אחר, חזק באותה מידה. "זה לא מה שאני קורא לו אמפתיה," הוא מתוודה, "אבל זאת ראיה למצביע פרימיטיבי לאמפתיה. יש נטייה אנושית בסיסית להיות קשוב לצרכים של אנשים אחרים, לא רק לשלך."

הופמן דוחה תיאוריות ביולוגיות שטוענות שאלטרואיזם מסתכם בלא יותר מ"גנים אנוכיים" שמנסים לשמר את עצמם על ידי המרצת היחיד לעזור לקרובים שחולקים את אותם גנים. אבל הוא כן מאמין "שעשוי להיות בסיס ביולוגי לנטייה לאלטרואיזם. הברירה הטבעית דרשה שבני האדם יתפתחו כיצורים עם נטייה כלפי עזרה, הושעה, הגנה על אחרים מסכנה" כמו כלפי הצרכים של עצמם.

לפי הופמן, המנגנון המולד שבונה את הבסיס לאלטרואיזם הוא אמפתיה, שהוא מגדיר כלהרגיש משהו יותר מתאים למצבו של מישהו אחר מאשר למצבך שלך. כמו שהוא רואה את זה, אמפתיה נעשית מתוחכמת יותר ככל שאנחנו גדלים. בתחילה, פעוטות לא מסוגלים לקבוע גבולות ברורים בין עצמם לבין אחרים ולפעמים מגיבים למצוקת אחרים כאילו הם, בעצמם, נפגעו.

בסביבות גיל 18 חודשים, ילדים יכולים להבחין בין "אני" ל"לא-אני" אבל עדיין יניחו שהרגשות של אחרים יהיו דומים לרגשות שלהם. לכן אם ג'ייסון רואה את אמו בוכה מכאב, הוא עשוי להביא לה את הבקבוק שלו כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר. בגיל שנתיים או שלוש, זה אפשרי להבין שאחרים מגיבים בצורה שונה וגם להזדהות עם רגשות מורכבים יותר.

לבסוף, ילדים בוגרים יותר יכולים להשתתף בצער על תנאיי החיים של אדם אחר, בהבינם שהמצוקה שלהם עשויה להיות כרונית, או להבין שהמצוקה עלולה לנבוע מהיותם חלק ממעמד מדוכא של אנשים.

פסיכולוגים אחרים, בינתיים, מאמינים שאתה עשוי יותר לעזור לאחרים לא רק אם אתה מרגיש את כאבם אלא גם אם אתה מבין את הדרך בה העולם רואה אותם. זה נקרא "לקיחת תפקיד" או "לקיחת נקודת מבט." "כשאנשים שמים את עצמם בנעלי אחרים, הם עשויים לנטות יותר להגיש להם עזרה," לפי החוקרים הקנדיים דניס קרבס וקריסטין ראסל.

כשהם שאלו ילד בן 8 ששמו אדם האם זה נראה לו נכון, הוא ענה כך: "הו כן, מה שאתה עושה הוא, אתה שוכח כל דבר אחר שיש לך בראש, ואז אתה הופך את השכל (mind) שלך לשכל שלהם. כך אתה יודע מה הם מרגישים, אז אתה יודע איך לעזור להם."

חלק מהאנשים נוטים יותר מאחרים לקחת את העצה של אדם – ובאופן כללי, להיות בעלי נטייה חברתית. סטאוב מצא שלאנשים כאלה שלוש תכונות מגדירות: יש להם השקפה חיובית על אנשים באופן כללי, הם דואגים לרווחתם של אחרים והם לוקחים אחריות אישית למצבם של אנשים אחרים.

כל אלה, אבל במיוחד הראשונה, מושפעים מסוג התרבות בה אנחנו חיים. "זה קשה לנהל חיים תחרותיים, אינדיבידואליסטיים" – כמו שאנחנו מתחנכים לעשות בחברה האמריקאית – "בלי להפחית את ערכם של אחרים במידה מסויימת," אומר סטאוב. אז לחנך ילדים לגבור על אחרים בבית הספר ובמשחק היא דרך טובה לקטוע את הנטייה שלהם לעזור.

נראה שלמעשה, הדאגה לאחרים היא חלק מטבע האדם בדיוק כמו הדאגה לעצמנו. איזה דחף יהיה מודגש הוא עניין של אימון, כך לפי המומחים. "יש לנו ביסודו של דבר הפוטנציאל להתפתח לאנשים דואגים, אלטרואיסטים, או אלימים ואגרסיביים," אומר סטאוב. "אף אחד לא יהיה אלטרואיסטי אם החוויות שלהם מלמדות אותם לדאוג רק לעצמם. אבל קשר אנושי הוא מספק באופן מהותי אם נניח לו להתקיים."

————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.