תגית: טלוויזיה

בוורלי פיין

הקראה היא לא פעילות פסיבית

הקראה היא לא פעילות פסיבית

קריאה היא קצת כמו לראות טלוויזיה. היא יכולה להיות פעילות פסיבית או אקטיבית. אין דבר גרוע יותר מארבעה או חמישה זומבים שדבוקים לכסאות שלהם בחדר שמואר באור כחול מוזר… אני אוהבת את שלט הטלוויזיה כי אני יכולה להשתיק את הפרסומות ולדבר על מה שראינו. אנחנו צופים ביקורתיים של הטלוויזיה. לפעמים אנחנו עושים את אותו הדבר לפרסומות, משתיקים אחת אבל לא את השניה, כדי שנוכל לדבר על הערך והיעילות של גורמים שונים שהשתמשו בהם כדי לקדם את המוצר.

כשמקריאים בקול זה רעיון טוב לעצור אם לילד יש שאלה, אם הוא נראה מבולבל, אם את רוצה להבהיר משהו לגבי הטקסט או מרגישה צורך לדבר על משהו. ישבתי במפגשי הקראה בהם כולם היו צריכים להיות בשקט ולהקשיב, וראיתי את הילדים מתרחקים, מתגנבים החוצה כדי לשחק, או שהעיניים שלהם מתערפלות בעודם נסחפים לפנטזיה פרטית… זה נראה כזה בזבוז.  תערבי את הילדים. תתני לילדים לשמוע את העניין שלך בעלילה או בקשיים של הדמויות. אם העלילה מפחידה, תשמעי מפחידה. אם המידע מדהים, תשמעי נדהמת. תקריאי עם רגש והבעה. לפני שאת מעבירה את הדף תשאלי את הילדים מה הם חושבים שעומד לקרות. תתני להם לספר לך על התמונות. לא משנה אם זה ספר על פיות או ספר עם תמונות מדוקדקות על איך עובדת המכונית – את תודהמי לדעת כמה הילדים יכולים לספר לך. תני להם להפעיל את הדמיון שלהם, ואז תעברי לדף הבא כדי לראות מה המחבר חשב.

עוד עצה יקרת ערך להקראה בקול היא ליצור קשר עין. את אומן והילד שלך הוא הקהל. תתפסי את תשומת הלב שלו על ידי קשר עין. אם את צריכה לעקוב עם האצבע אחר השורה שאת קוראת, תעשי את זה. זה יגרום לילד להרגיש בסדר לגבי שמירת המקום גם עם האצבעות שלו.

————————————————————————————————————————

בוורלי פייןבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

בוורלי פיין היא אקטיביסטית של חינוך חופשי כבר מעל 20 שנים. היא התחילה לעודד ולקדם חינוך ביתי בהפקת ניוזלטר חינוך ביתי הראשון בדרום אוסטרליה, היא אירגנה כנסים וסמינרים, העבירה סדנאות חינוך ביתי ואירגנה מחנות חינוך ביתי.

חוץ מזה יש לה אתר עם יותר מ 900 מאמרים!!!

Teresa Graham Brett

האם הטלוויזיה חתרנית?

האם הטלוויזיה חתרנית?

קראתי הרבה מאמרים במדיות המרכזיות והאלטרנטיביות על הסכנות לילדים מצפייה בטלוויזיה. בין אם זה אלימות המתוארת בתוכניות או האופי הצרכני שבפרסומות, מעודדים אותנו להגביל את החשיפה לטלוויזיה.

גם אני, האמנתי שמרטל יהיה אלים אם הוא יראה פאוור ריינג'רס או כל תוכנית אחרת מחוץ לטלוויזיה החינוכית. כשהתחלתי להשתחרר משליטה במסכים, ביליתי הרבה יותר זמן בצפייה בטלוויזיה עם מרטל.

בשנה האחרונה הוא הרחיב את טווח התוכניות האהובות עליו. רובן ב Cartoon Network והן כוללות את בן 10, הטיטאנים, Generator Rex, ו Codename: Kids Next Door.

כשהתחלתי לצפות בתוכניות האלה, לא אהבתי אותן. הן מלאות מכות וקרבות. אחר כך התחלתי לבחון יותר את הנושאים שהם מתארים. מה שהתוכניות תיארו הם אנשים צעירים וחזקים שיכולים לשנות דברים בעולמם.

לדמויות יש בדרך כלל כוחות מיוחדים שמאפשרים להם להציל את העולם או ללחום ברשע. המבוגרים בתוכניות האלה תלויים בדמויות הצעירות להצלת הקהילה שלהם. הילדים בתוכניות האלה לא צריכים ללכת לבית הספר או לעשות שיעורי בית לפי פקודת המבוגרים. הם רבי עוצמה, חכמים ומגשימים את עצמם. הם עושים דברים חשובים. למעשה, רכשתי הערכה רבה ל Codename: Kids Next Door, שאפילו אומרים שהמטרה שלהם היא ללחום ב"דיכוי של המבוגרים!"

התחלתי לחשוב יותר למה התוכניות האלה הדהדו אצל מרטל ואיך הם מאתגרים את העולם הנשלט על ידי המבוגרים. התוכניות האלה חותרות תחת תבנית המחשבה הדומיננטית.

כששלטתי במה שמרטל צפה, לא הרגשתי צורך לצפות איתו. החיים שלנו עשירים יותר עקב הצפייה בתוכניות האלה ביחד. אני מרגישה שאני מקבלת תובנות למה שמתרחש בתוכו כשאנחנו מדברים על התוכניות וחולקים את החוויה. עולמו נפתח בפניי בדרכים שלא נפתחו כשלא הייתי מוכנה לוותר על השליטה על בחירותיו.

מצד שני, יש מקרים בהם חלק מהתוכניות מחזקות תבניות מחשבה וסטראוטיפים אחרים בנוגע למגדר, גזע או העדפות מיניות שקשה לי איתן. חלק מהאתגר שלי כשזה קורה הוא להשאר במצב של דיאלוג עם מרטל, ולא לנאום.

למרות שיש לי דיעות מסויימות בנוגע להעדפות מיניות, גזע או מגדר, אני לא בהכרח "הבעלים" של האמת והידע. במקום לכפות את דעותיי לגבי מה שקורה, אני צריכה לעבוד כדי להתניע תהליך שיבחן את השקפות העולם של שנינו.

לשאול את מרטל איך הוא חווה דמות או תוכנית מסויימת במקום פשוט להגיד לו מה אני חושבת פותח דיאלוג שיוצר אמון וכבוד וכמו כן מעסיק את שנינו בניתוח ביקורתי של החוויות שלנו. אבל, זה יכול להיות לי קשה לא להכנס לתפקיד של שימוש בכוחי כמבוגרת כדי לגרום לו להסכים להשקפותיי בנוגע למה שנכון וצודק.

למעשה, כשאני משתמשת בשליטה ופיקוח כדי לאכוף את הערכים "הנכונים" על הילד "שלי", אני רק מחזקת דרך מעשיי שליחיד או לקבוצה השלטת יש את הכח להגדיר מהי האמת.

שימוש בדיכוי ושליטה כדי ללמד על "צדק" עלול להראות טבעי יותר בגלל חוויותי שלי כנשלטת, אך זה רק מחזק את התבנית וממשיך את הסטטוס קוו. במקום זאת, ביחד, האמת של מרטל והאמת שלי יכולות להפגש ושנינו לומדים מהתהליך, בזמן שאנחנו משנים את יחסי הכח בין מבוגר וילד.

תלחצו כאן אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי.

—————————

Teresa Graham Brettהתחלתי את חיי כילדה טיפוסית שניסתה להיות מוצלחת בעיני הוריה ומוריה, בזמן שניסיתי להשלים עם הצורך לספר על האמת שלי במהלך החיים.

מופע שיווי המשקל הזה הוליך אותי להרבה הרפתקאות בחיפוש אחר מטרה והדרך האמיתית שלי. במהלך הדרך הלכתי לאוניברסיטה והשלמתי לימודי עריכת דין. דחיתי קריירה משפטית כדי לעבוד כמנהלנית באוניברסיטה, בחושבי שאוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. ביליתי זמן בעבודה באוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, ואוניברסיטת אוסטין טקסס.

מצאתי להט בחינוך לצדק חברתי ודיאלוג בר-קיימא והתחלתי לצעוד בשביל בנסיון להפטר מרוב מה שלמדתי כילדה וכמבוגרת.

כשמרטל, הילד הראשון בחיי, הגיע לעולם, הוא איתגר אותי להתפתח מעבר לכל חוויה בחיי. הוא חשף את הצביעות שלי כאינדיבידואלית שמחוייבת לצדק על ידי כך שהראה לי איך המשכתי להנציח את הדיכוי בעמדותי ואמונותי לגבי מערכת היחסים בין ילד למבוגר.

כך התחיל המסע שלי לשלב את המחוייבות שלי לצדק, למידה והורות דרך מערכת היחסים שלי עם מרטל שעכשיו הורחבה גם לגרייסון, הילד השני בחיי.

רוב, השותף שלי, מרטל וגרייסון, מלווים אותי במסע הזה. אני מנסה לחיות את המטרה שלי כהורה, כותבת, מאמנת ומצדדת לשינוי הילדות כצעד הראשון לשינוי העולם.

דרך האתר הזה, ספרים, אימונים ותוכניות לימוד, אני מחוייבת לעזור להורים להפסיק את כאב העימות, התסכול והאכזבה שהן התוצאה של מה שלמדנו על הורות.

חוץ מהאתר, כתבתי גם מאמרים לאתרים אחרים. אני כותבת אורחת ב Kindred Community ובקרוב אנהל שם פורום.

כאשר אנחנו עוסקים בהורות עם אמון וכבוד, אנחנו לא רק משנים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים שחולקים את חיינו, אנחנו משנים את העולם.