תגית: טראומה

אלטה סולטר

למה קיימת התנהגות בעייתית אצל ילדים

למה קיימת התנהגות בעייתית אצל ילדים

כל הילדים מתנהגים לפעמים בדרכים מעצבנות, דוחות או מכאיבות והם לא תמיד משתפים פעולה עם הבקשות שלנו. לפני שאנחנו מתמודדים עם התנהגויות בלתי הולמות אצל ילדים, יוכל לעזור לנו אם נדע למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כשאנחנו יודעים זאת, קל לנו יותר להיות פותרי בעיות. אנחנו יכולים להסביר כמעט כל התנהגות לא מקובלת אצל ילדים על ידי אחד משלושת הגורמים הבאים.

1. הילד מנסה למלא צורך לגיטימי.

לילדים יש הרבה צרכים שלא תמיד מתמלאים, אפילו על ידי ההורים הטובים ביותר. אבל, כל צורך צריך להתמלא אם אנחנו מצפים להתנהגות "טובה". הצרכים הברורים הם מזון, בגדים, מחסה ואהבה. צרכים נוספים הם קרבה גופנית, תשומת לב אישית, סביבה בעלת גירוי אינטלקטואלי, פעילויות בעלות משמעות וכבוד.

כשהצרכים של ילדים לא מסופקים, הם יעשו כל מה שישיג את תשומת ליבנו. ילד שרעב לארוחת ערב עלול להכות שוב ושוב בעיתון שאבא שלו קורא כדי להשיג את תשומת ליבו. ילד שמרגיש משועמם כשהוא מחכה בתור בבנק או בדואר עלול לספק לעצמו גירוי מעניין יותר על ידי התרוצצות. זה לא מציאותי לצפות שילדים צעירים יתנהגו יפה כשהם רעבים או משועממים. כדי למנוע בעיות כאלה, יכולים להיות לנו חטיפים בריאים בהישג יד, ואנחנו יכולים להביא צעצועים פשוטים כדי להעסיק את הילדים אם אנחנו מצפים לזמני המתנה ארוכים.

ילדים צריכים הרבה תשומת לב אישית, אבל קשה להם לבקש זאת בדרכים בוגרות. במקום זאת, הם עלולים לסרב לשעשע את עצמם, להדבק אל הוריהם או אפילו להתחיל לריב עם אח או אחות. אנשים הרבה פעמים אומרים על ילד שובב, "הוא רק מנסה להשיג תשומת לב", כשהם רומזים שהוא לא צריך לקבל תשומת לב בגלל שאין לו צורך לגיטימי. אבל, הצורך בתשומת לב הוא לגיטימי לגמרי, וילדים לא מבקשים יותר ממה שהם צריכים.

2. לילד חסר מידע (או שהוא צעיר מידי בשביל להבין או לזכור).

ילדים נולדים ללא שום ידע לגבי העולם המורכב שלנו. הם צריכים ללמוד שחלונות הם שבירים, שאנשים לא אוהבים פירורים על המיטה שלהם ושרחובות סואנים הם מסוכנים. כהורים, אנחנו צריכים לספק להם את המידע שהם צריכים בשביל לחיות בבטחה ובשמחה בחברה שלנו. מעניין לדעת שהמילה Discipline (משמעת, חינוך) מגיעה מהמילה הלטינית שמשמעותה "ללמד".

אנחנו לא יכולים לצפות מפעוטות (מתחת לגיל שנתיים) ללמוד לציית לחוקי הבית מכיוון שאין להם את היכולת להבין את המושג של חוק. הם חיים ברגע הנוכחי, ואנחנו צריכים להתנהג בכל סיטואציה בסבלנות כאילו הוא היה חדש לגמרי. מהסיבה הזאת אנחנו צריכים לבנות גבולות בגדר האפשר בסביבה של הפעוט על ידי הפיכתה לידידותית לתינוקות. כשהתנהגות לא מקובלת מתרחשת אצל ילד כה צעיר, במקום לנסות לקבוע חוקים, הגישה הטובה ביותר היא להבין מה הצרכים של הילד ברגע זה ולמצוא דרכים מקובלות לספק אותם. לדוגמה, אם הבת שלך קורעת את העיתונים שעוד לא קראת, את יכולה להניח אותם מחוץ להישג ידה, אבל להביא לה עיתונים ישנים שתוכל לקרוע.

בסביבות גיל שנתיים, רוב הילדים מתחילים להבין את הרעיון של חוקים והם יכולים לזכור ולציית למספר מוגבל. אבל אנחנו לא צריכים לצפות ליותר מידי מבני שנתיים-שלוש. בהדרגה, במהלך שנות הילדות המוקדמות, ילדים יכולים לזכור יותר מחוקי הבית והם בדרך כלל מסכימים לציית לשמוע להם, בתנאי שלא נמנעים מהם הצרכים המידיים שלהם. כשקובעים חוקים, תמיד יהיה יותר יעיל אם נסביר, בשפה שהילד יכול להבין, למה אנחנו קובעים חוקים מסוימים. (לדוגמה: "אתה יכול לשחק עם מים במקלחת אבל לא בסלון, כי אני לא רוצה שהשטיח יירטב.") תהיו מוכנים לתת תזכורות ככל שצריך.

דרך יעילה להעביר מידע היא לתת לתוצאות טבעיות להתרחש, כשזה מתאים. למשל, אם הבן שלך בוחר לא לנקות את החדר שלו, יכול להיות שהוא יצטרך את התוצאה של לא למצוא צעצוע שהוא אוהב כשהוא רוצה אותו. הוא ילמד את התועלת בסידור החדר בצורה הרבה יותר יעילה בדרך הזאת מאשר על ידי הרצאות או שליטה הורית. אף על פי שתוצאות טבעיות יכולות להיות מועילות, אני לא ממליצה ליצור תוצאות מלאכותיות או "הגיוניות", כי ילדים חווים אותם בדרך כלל כעונשים והם עלולים לכעוס ולהתרעם.

עוד דרך לתקשר מידע היא לתת "מסר-אני". למשל, "אני שונא פירורים על המיטה שלי!" צורה זו של תקשורת מאפשרת לילדים לדעת איך אנחנו מרגישים ויכולה להיות יעילה בשינוי ההתנהגות שלהם. היא הרבה יותר יעילה מלתת הוראות ("לך תאכל במקום אחר") או "מסר-אתה" ("אתה תמיד מלכלך").

ילדים ממשיכים להזדקק למידע ככל שהם גדלים. אפילו לבני נוער, עם כל כמה שהם נראים מתוחכמים, יש עדיין הרבה מה ללמוד. בכל פעם שמתרחשת התנהגות בלתי-הולמת, זה תמיד רעיון טוב לבדוק את האפשרות שפשוט חסר לילד שלכם המידע שיכול לאפשר לו להחליט החלטות חכמות יותר לגבי ההתנהגות שלו.

3. הילד סובל מלחץ או מטראומה שהוא לא החלים ממנה

זאת אולי הסיבה הכי חשובה, והכי פחות מובנת להתנהגות בלתי-הולמת. ילדים לא ממש יודעים להביע את רגשותיהם בצורה רהוטה. במקום זאת, הם מנסים להראות את הרגשות שלהם דרך ההתנהגות שלהם.

כשילד מרגיש פחד, פגיעה, קנאה, תסכול, כעס, אכזבה, רתיעה, בלבול או חוסר בטחון, הוא יתנהג בדרכים שיתנו רמזים לגבי הרגש שלו. לדוגמה, ילדה צעירה שמדמיינת עכבישים בחדר שלה עלולה להתנגד ללכת לישון. אח גדול בעל קנאה עלול להקניט את אחותו הקטנה. ילד מתוסכל או מפוחד מאוד עלול להתחיל להרביץ או לנשוך ילדים אחרים. ילד שמרגיש חוסר בחיבור או חוסר ביטחון עלול להתבכיין או להדבק למבוגר.

אחרי שפסלתם את כל הצרכים האפשריים וחלקתם מידע חיוני, אתם יכולים לשקול שהתנהגות בלתי-הולמת יכולה להיות סימן שהילד חווה רגשות עזים וכואבים. במקום להרצות או להעניש, אתם יכולים לנסות להבין למה הילד מרגיש פגוע, מתוסכל או מפוחד. אם אתם יכולים להפטר מגורם הלחץ ולספק רוגע, קרבה ואהבה, ההתנהגות של הילד עשויה להשתפר.

אולם לפעמים, אין סיבה מיידית לרגשות הפגועים של הילד. במקום זאת, הילד עלול לסבול מטראומה קודמת שהוא עוד לא החלים ממנה (כמו טראומת לידה, אשפוז במהלך הינקות, דכאון לאחר לידה של האם או התעללות). ילדים עם טראומות מוקדמות כמו אלה שומרים בליבם הרבה פעמים רגשות זעם או פחד חזקים, שעלולים להוביל לבעיות התנהגות קשות. אירועים טריים יותר, כמו ויכוח עם חבר, סרט מפחיד או אכזבה, יכולים גם להיות בבסיס ההתנהגות הבעייתית של הילד. כשילדים סובלים מההשפעות של אירועי עבר מכאיבים, סביבה נטולת לחץ ומלאת אהבה כנראה לא תספיק בשביל לשנות את ההתנהגות שלהם.

למזלנו, ילדים יודעים איך להבריא מטראומות על ידי שחרור רגשות כלואים תוך כדי משחק, צחוק, בכי והתקפי זעם. התפקיד שלנו הוא לתמוך במנגנונים משחררי הלחץ האלה המאפשרים פורקן בריא של כעס, פחד או צער. ילדים שבוכים וזועמים על אירועים חסרי חשיבות כביכול מנסים בדרך כלל להחלים מטראומות או תסכולים קודמים. אם אנחנו יכולים להיות מאזינים ולוחות תהודה אוהבים, הילדים שלנו יחלימו מהטראומה, והרבה מההתנהגויות המגעילות, המכאיבות וחוסר שיתוף הפעולה שלהם פשוט ייעלמו. חשוב לזכור שתמיד יש סיבה טובה (בין אם היא בהווה או בעבר) לדמעות והתקפי הזעם של ילדים.

כשילדים פוגעים באחרים, אנחנו יכולים לעזור על ידי התערבות והפרעה אוהבת להתנהגות (אם באופן מילולי או עם ריסון עדין). אם נראה שיש לילד יום קשה, הוא מרביץ או נושך ילדים אחרים, אתם יכולים להוציא אותו מהחברה אך תישארו איתו, תאחזו בו ותגידו לו, "אתה נראה מאוד נסער היום. בוא נשאר יחד לזמן מה." זה לרוב מאפשר בכי, שהוא מפיג המתחים הנדרש. אחרי בכי טוב בזרועותיך, הוא ירגיש הקלה וחיבור אליך, וכנראה שהוא לא יראה עוד סימנים להתנהגות תוקפנית.

לפעמים, כששני ילדים מתווכחים או רבים, גישה יעילה היא לשמש כמתווך. אתם יכולים לעודד כל ילד לספר מה קרה ולהביע את הצרכים והרגשות שלו או שלה (זה עלול לכלול גם בכי). בלי לשפוט או לצודד, אתם יכולים לשקף בחזרה מה כל ילד מרגיש ולעודד אותם למצוא פתרון לסכסוך ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנו.

סיכום

רוב ההתנהגות הבעייתית יכולה להיות מוסברת על ידי העובדה שלילד יש צורך לגיטימי, חסר לו מידע או שהוא סובל מלחץ או טראומה שהוא לא החלים ממנה. לכן, עונשים ויחס קר אף פעם לא יעזרו בטווח הארוך. זה פרדוקסלי, אך עדיין נכון: ילדים צריכים הכי הרבה תשומת לב אוהבת כשהם מתנהגים בצורה שהכי פחות ראויה לה! אם אנחנו יכולים לזכור לחפש מתחת לפני השטח כדי להבין למה ילדים פועלים בצורה מסוימת, אנחנו יכולים לתת להם את תשומת הלב המתאימה לכל סיטואציה.

—————————————————————————————————————–

אלטה סולטרבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

דר. אלטה סולטר היא פסיכולוגית התפתחותית שוויצרית/אמריקאית, שלמדה אצל ז'אן פיאז'ה בשוויץ לפני שקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה. היא מתמחה בהתקשרות, טראומות פסיכולוגיות ושיטות חינוך חסרות ענישה.

ב 1990 היא ייסדה את המכון להורות מודעת (The Aware Parenting Institute)

4 ספרים שלה תורגמו לעברית:

  • התינוק יודע (נמכר במעל ל 150,000 עותקים ברחבי העולם)
  • גם הילד יודע
  • בכי והתקפי זעם – כיצד להגיב לבכיים של תינוקות וילדים
  • משחק ההתקשרות
הרווארד גזט

ילדים צריכים מגע ותשומת לב, אומרים חוקרים מהרווארד

ילדים צריכים מגע ותשומת לב, אומרים חוקרים מהרווארד

מאת אלוין פאוול – פורסם באפריל 1998

גישת ה"לתת להם לבכות" האמריקאית כלפי ילדים עלולה להוביל ליותר פחדים ודמעות בקרב מבוגרים, לפי שני חוקרים מבית הספר לרפואה של הרווארד.

במקום להשאיר אותם לבכות, להורים אמריקאים כדאי להשאיר את התינוקות שלהם קרובים, לנחם אותם כשהם בוכים ולהביא אותם למיטה שלהם, שם הם מרגישים מוגנים, כך לפי מייקל ל. קומונס ופאטריס מ. מילר, חוקרים במחלקת הפסיכיאטריה של בית הספר לרפואה.

הצמד בחן מנהגי גידול ילדים בארצות הברית ובתרבויות אחרות והם אומרים שהמנהג האמריקאי הנפוץ של להשכיב תינוקות במיטות שונות – או אפילו בחדרים שונים – ולא להגיב בזריזות לבכי שלהם עלול להוביל למקרים של הפרעות דחק פוסט טראומתי ופאניקה כשהילדים האלה מגיעים לבגרות.

הלחץ המוקדם הנובע מההפרדה יוצר שינויים במוחות התינוקות שגורמים למבוגרים עתידיים להיות רגישים יותר ללחץ בחייהם, אומרים קומונס ומילר.

"הורים צריכים להבין שלהשאיר את התינוק שלהם בוכה פוגע בו לצמיתות," אומר קומונס. "זה משנה את מערכת העצבים בצורה כזאת שהם נהיים רגישים יותר לטראומה עתידית."

המחקר של החוקרים מהרווארד הוא ייחודי בגלל שהוא לוקח גישה חוצת תחומים, ובוחן תפקוד מוחי, למידה רגשית אצל פעוטות ושוני תרבותי, כך אומר צ'ארלס ר. פיגלי, מנהל המכון הטראומטולוגי באוניברסיטת פלורידה והעורך של ירחון הטראומטולוגיה.

"זה מאוד חריג אך חשוב ביותר למצוא סוג כזה של מחקר חוצה תחומים," אומר פיגלי. "הוא לוקח בחשבון הבדלים תרבותיים בתגובות הרגשיות של ילדים וביכולת שלהם להתמודד עם לחץ הכולל גם לחץ טראומתי."

פיגלי אומר שעבודתם של קומונס ומילר מאירה דרך למחקר נוסף ויכולות להיות לה השלכות לנושאים מגוונים החל ממאמצי ההורים לגירוי שכלי של פעוטות ועד למנהגים כמו ברית מילה."

קומונס הוא מרצה ועמית מחקר במחלקת הפסיכיאטריה של בית הספר לרפואה מאז 1987 והוא חבר בתוכנית הפסיכיאטריה והחוק של המחלקה.

מילר היא עמיתת מחקר בתוכנית בית הספר לפסיכיאטריה וחוק מאז 1994 ופרופסור משנה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סיילם מאז 1993. היא קיבלה תואר שני ודוקטורט בהתפתחות האדם מבית הספר לחינוך.

הצמד אומרים שמנהגי גידול הילדים האמריקאיים מושפעים מפחדים שהילדים יגדלו להיות תלותיים. אבל הם אומרים שההורים נמצאים בדרך הלא נכונה: מגע גופני והרגעה יעזרו לילדים להרגיש יותר בטוחים ולהיות יותר מסוגלים ליצור מערכות יחסים בוגרות כשהם יהיו מוכנים לצאת לדרך משלהם.

"הדגשנו עצמאות במידה רבה כל כך עד שזה יוצר כמה תופעות לוואי שליליות ביותר," אמרה מילר.

השניים זכו באור הזרקורים בפברואר כשהציגו את הרעיונות שלהם במפגש השנתי של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפילדלפיה.

קומונס ומילר, שהשתמשו במידע שמילר עבדה עליו וקובץ על ידי רוברט א. לוין, פרופסור לחינוך והתפתחות האדם, השוו מנהגי גידול ילדים אמריקאיים לתרבויות אחרות, במיוחד לאנשי גוסי מקניה. אמהות גוסי ישנות עם התינוקות שלהם ומגיבות במהירות כשהתינוק בוכה.

"אמהות גוסי שראו קלטות של אמהות אמריקאיות הוטרדו ממשך הזמן שלקח לאמהות להגיב לבכי של פעוט," אמרו קומונס ומילר במאמר שלהם בנושא.

הדרך בה מגדלים אותנו צובעת את כל החברה שלנו, אומרים קומונס ומילר. אמריקאים בכלליות לא אוהבים שנוגעים בהם ומתגאים בעצמאות שלהם עד לכדי בידוד, אפילו כשהם עוברים קושי או תקופה מלחיצה.

למרות החוכמה המקובלת שתינוקות צריכים ללמוד להיות לבד, מילר אומרת שהיא מאמינה שהרבה הורים "מרמים," ומשאירים את התינוק שלהם יחד איתם בחדר, לפחות בהתחלה. בנוסף, כשהילד כבר יכול לזחול, היא מאמינה שהרבה מוצאים את דרכם חזרה אל החדר של ההורים שלהם בעצמם.

הורים אמריקאיים לא צריכים לדאוג מההתנהגות הזאת או לפחד להתנהג אל התינוקות שלהם כמו אל תינוקות, אמרו קומונס ומילר. הורים צריכים להרגיש חופשיים לישון עם הפעוטות שלהם, להשאיר את הילדים הקטנים שלהם בקרבת מקום, אולי על מזרן באותו חדר, ולנחם תינוק כשהוא בוכה.

"יש דרכים לגדול ולהיות עצמאי בלי להעביר את הילדים שלכם את הטראומה הזאת," אמר קומונס. "העצה שלי היא להשאיר את הילדים בטוחים כדי שהם יוכלו לגדול ולקחת סיכונים."

מלבד פחד מתלותיות, הצמד אמר שגורמים אחרים שעזרו ליצור את מנהגי גידול הילדים שלנו כוללים פחד שילדים יפריעו לסקס אם הם חולקים את החדר של ההורים שלהם ודאגות של רופאים שהתינוק יפגע מהורה שיתגלגל עליו אם ההורה והתינוק יחלקו מיטה. בנוסף, ההון הגדל של המדינה עזר למגמת ההפרדה על ידי כך שיש למשפחות את האמצעים לקנות בתים גדולים יותר עם חדרים נפרדים לילדים.

התוצאה, אמרו קומונס ומילר, היא אומה שלא אוהבת לדאוג לילדים שלהם, אומה אלימה הנגועה במערכות יחסים רופפות ולא גופניות.

"אני חושב שיש התנגדות אמיתית בתרבות הזאת לטיפול בילדים," אמר קומונס. אבל "עונשים והזנחה אף פעם לא היו דרכים טובות לגדל אנשים חמים, דואגים ועצמאיים."

בשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.