תגית: ילדים

The Natural Child Project

נולדו לחקור

נולדו לחקור

הרגש הראשון והפשוט ביותר אותו אנחנו מגלים במוח האדם הוא סקרנות. ~ אדמונד ברק

ילדים הם יצורים מסקרנים. תחשבו על תינוק, על הידיים, לא מסוגל לזחול. הוא מושיט יד לעגיל בוהק או מתנדנד, למשקפיים שלך, מנסה למשוך אותם מהפנים שלך, הוא מושך באף שלך או מכניס לך אצבעות לעיניים או לפה. הוא נוטה קדימה ומושיט יד ותופס את האוכל שלך. העיניים שלו עוקבות אחרי התנועות של אנשים או חתולים או חפצים.

תחשבו על תינוקות זוחלים. הם יכולים למצוא את גרגיר האבק הקטן ביותר על השטיח ששאבת רק הרגע. הם מוצאים חרקים מתים על הרצפה שאת יכולה להישבע שלא היו שם קודם לכן. הם לועסים נעליים, צעצועים, וכן, אפילו חוטי חשמל. הם מגלגלים את נייר הטואלט עד שהוא נגמר, מכניסים ידיים לאסלה ומפילים ספרים מהמדף וקופסאות מהארון. אין להם שום מושג על שלי או שלך. כל מה שנמצא בהישג ידיהם הוא שלהם לחקור… הארנק של האורחת, הארוחה שלה, סל הקניות.

תחשבו על ילדים צעירים. הם נוגעים בכל דבר. הם רוצים לקחת דברים מהמדפים בסופר. הם רוצים לגעת בקישוטי הזכוכית בבית של השכנים. הם שואלים שאלות: מה זה? מי זה? מה הרעש הזה? מה הריח הזה? מתי נגיע? הם "נכנסים" לדברים ויכולים, אם לא מבינים אותם כראוי, לעצבן את המטפלים שלהם עד בלי די. ילדים צעירים כמו תינוקות ופעוטות, מתעניינים באופן טבעי בסביבתם. בלי הסקרנות הזאת, בלי הצורך הפנימי הזה לחקור ולהבין מה מציעה להם הסביבה שלהם, ילדים לא יצליחו ללמוד ולשגשג. היכולת שלהם ליצור קישורים ולהבין את העולם תהיה בסכנה וכך גם ההתפתחות שלהם.

כהורים, חשוב שנבין את התפקיד הקריטי שיש לסקרנות בעיצוב חייהם של ילדינו. אנחנו חייבים לכבד את המאפיין הפנימי הזה על ידי כך שנגיב לילדינו בחיוב כשהם מבקשים ללמוד. אל תענישו אותם כשהם נוגעים בדברים בבית שלהם או בבתי אחרים. אל תנזפו בהם בגלל שהם נוהגים ביצירתיות עם הדברים שהם מוצאים, כמו לקחת את כל הממחטות מהקופסה ולזרוק אותם באוויר כדי לראות אותם נופלים כמו מצנחים קטנים. אל תגערו בהם בגלל שהם עושים מה שהם נולדו לעשות, כלומר לחקור את הסביבה שלהם. מלמול "לא, לא, לא" הורי קבוע יכול להיות מבלבל עבור הילד. כשהם נוטים למשהו שמעניין אותם, הרבה יותר טוב אם ההורה יעבוד עם הילד כדי לחקור את אותו מושא עניין חדש. בין אם זה צמח, קערת פלסטיק, שלט רחוק או צעיף משי, תדברו עם הילדה שלכם לגבי מה שהיא רואה ומרגישה. תתארו לה אותו בשפה עשירה וצבעונית. תגעו בזה איתה. תיצרו אסוציאציות ותסללו דרך בה היא תוכל ליצור קישורים בין מה שהיא מצאה לבין העולם הגדול. תנו תוקף למה שמעניין אותה וכשתעשו זאת אתם מלמדים את הילדה שלכם על העולם בו היא חיה ובאופן בלתי נמנע גם תבנו את כישורי השפה שלה. עכשיו בכנות, האם זה לא יותר מכיף מאשר לנקוט ב"לא, לא. אל תיגעי."?

אם יש דברים מסוימים שאת מעריכה בבית שלך ואת מעדיפה שהילדה שלך לא תתעסק איתם, תרחיקי אותם לעת עתה מחוץ להשיג ידה. אל תתני לחפצים בבית שלך לקבל ערך גבוה יותר מאשר הצמיחה וההתפתחות של הילדה שלך. יגיע זמן שהילדים שלך יוכלו להבין שמשהו הוא בעל ערך עבורך ועבור המשפחה שלכם ואת תעריכי אותם על כך, אבל זה לא הוגן לצפות זאת מפעוט, או אפילו מילד צעיר, ולהשאיר את זה בהישג ידם רק מכין אותם לכישלון. תזכרו שילדים הם יצורים בעלי יכולת מדהימה להתמקד בדבר אחד שמעניין אותם בצורה כלשהי. תשתמשו בהזדמנות הזאת ללמד, להוביל, להעשיר את ההבנה שלהם. כשהילדים שלנו קטנים, יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לחקור לצידם, לעודד, להלהיב ולהעשיר. אם הילד שלך תמיד נע לכיוון משהו שאמרו לו להתרחק ממנו, אז הסקרנות שלו לא באה לידי סיפוק. זה עד כדי כך פשוט. הוא לא מתריס, כמו ששמעתי כל כך הרבה אנשים טוענים.

עדיין לא בטוחים מה לעשות כשסאלי הקטנה מתקדמת שוב לכיוון מדף הספרים? נצלו את הרגע. תתקשרו. תגידו לה מה היא רואה. תשחקו עם זה, תקישו על זה, תגעו בזה איתה. האם החפץ משמיע צליל מוזר כשנוקשים עליו? האם הוא חם או קר, רך או קשה, חלק או גושי? האם אפשר למצוא לזה שימוש שונה? האם זה בטיחותי להוריד את זה מהמדף כדי שהיא תוכל לשחק עם זה על הרצפה? ככל שמותר לילדים "לשחק" עם דברים בסביבתם המיידית כדי לספק את הסקרנות שלהם, כך קטן הסיכוי שהם יתפסו וימשכו דברים אקראיים בסביבות חדשות. מצד שני, אם נוזפים בילדים על כך שהם נוגעים בדברים בבית שלהם והם לא נוטים יותר כלפי אותו חפץ, זה לא אומר שהם מבינים למה אסור להם לגעת בו. במקום זאת, הם פשוט מייחסים אי נוחות לאותו חפץ והם נמנעים מהסיכוי ללמוד ולהרחיב את הידע שלהם.

ילדים מאותתים לנו ללמד אותם לגבי הדברים אותם הם רואים, שומעים ומרגישים. מידת העניין של ילד לסביבתו היא חסרת גבולות, אך חשוב יותר, היא טבעית. לבקש מילד ללא הרף לא לגעת בדברים בעולם שלו זה כמו להגיד לאדם רעב לא לאכול מהאוכל שמונח לפניו. חובה עלינו כהורים, לקבל יותר את הצורך של ילדינו ללמוד דרך חקירה. זה יכול לעזור גם לנו להפוך להיות סקרנים יותר אם נשאר מעורבים עם ילדינו במקום להרתיע את הסקרנות שלהם.

———————————-

ג'אן האנטבשביל לקרוא את הפוסט המקורי, תלחצו כאן.

הפוסט נכתב על ידי מיסי וויליס, לאתר The Natural Child Project של ג'אן האנט.
ג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby

MamaEve

הילדים שלי הם אנשים

הילדים שלי הם אנשים

מתישהו לפני כמה חודשים, היתה לי התגלות (מביכה קצת).

הילדים שלי הם אנשים.

הו.

זה קצת היכה בי כמו קיר.

פתאום תפסתי מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי מערכת יחסים איתם, והדרך בה אני מסתכלת על כל הבט של חייהם: חינוך, אוכל, בריאות, בגדים… הכל השתנה.

אני לא יכולה לתאר בדיוק איך ראיתי את הילדים שלי לפני כן. אביזרים נלווים חמודים? לא, זה לא בדיוק זה, ידעתי שהם יותר מכך. גלמים חסרי צורה? לא, ידעתי שהם גם יותר מזה. זה לא שראיתי אותם ככלום, אבל פשוט לא השוויתי "ילד" ל"אדם".

חלק מההתגלות הגיעה מקריאת הבלוג של ג'נט לנסברי והספר של מגדה גרבר, Your Self Confident Baby. חלק ממנה הגיע מזכרון הילדות שלי, ומכך שאני זוכרת שהייתי מודעת ונוכחת לגמרי גם בגיל צעיר מאוד.

זה גרם לי להבין שתפקיד ההורה ממש, ממש שונה ממה שחשבתי בהתחלה.

קלטתי ש"מורה" לא אומר "להראות להם איך לעשות כל דבר".

הבנתי ש"סמכותנית" לא אומר "מענישה" או "שתלטנית".

תפסתי ש"אמפתיה" לא אומרת "בואי נדבר על רגשות כל פעם שאת מוטרדת".

לראות את הילדים שלי כאנשים עזר לי להסתכל על כל אינטראקציה ולחשוב על איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי בסיטואציה הזאת. אם אני עייפה, עצבנית ומוטרדת ממשהו, מה הייתי רוצה שהאנשים שמסביבי יעשו? (לרוב רק שיחזיקו אותי). איך הייתי רוצה שאנשים יתנהגו אלי אחרי שעשיתי טעות? (שיכירו שמה שעשיתי הוא טעות אבל שלא יתנו לי להתבוסס ברגשות אשמה ולשלם על זה שוב ושוב). איך הייתי רוצה שיתייחסו אלי כשאני מתוסכלת כשאני לא יכולה לקבל משהו שאני לא יכולה לקבל? (חיבוק וכתף להישען עליה מספיקים.)

ההבט הכי משחרר של התפיסה הזאת הוא שאני יכולה להפסיק לחשוב על מה היא הדרך "הנכונה" להיות הורה. אני לא צריכה יותר לתהות אם פעולה "א" הולכת להוביל לתגובה "ב", במיוחד בעוד עשר שנים.

הסתכלות על כל סיטואציה בנפרד עוזרת לי להמנע מלתייג את הילדים שלי ולהפחית אותם לשם תואר יחיד. האם הילדים שלי קשים, פרחחים, עצמאיים, אמיצים, פחדנים, ידידותיים, מתוקים? כן… הם כל אלה. הם אנשים.

וזה משהו שאני מוצאת שחסר בהרבה דיונים על הורות ומשמעת. אנחנו מדברים על הדרכים השונות שאנחנו צריכים להתייחס אל ילדים והתוצאות השונות שנשאר איתם. רק אתמול קראתי תגובה לסטטוס בפייסבוק שאמרה משהו כמו, "אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי זה מאוד מבלבל אותם כשאנשים שהם אוהבים פוגעים בהם." למרות שזה נכון, אני חושבת שזה קצת מפספס את הנקודה. אנחנו לא צריכים להרביץ לילדים כי הם אנשים – אם להרביץ להם מיצר תוצאות טובות (ויש מחקרים שהראו שכן, כחלק ממשטר קבוע של משמעת), זה עדיין לא גורם לכך להיות בסדר.

אני חושבת שזה גם מפספס את הנקודה להגיד שאנחנו תמיד צריכים להיות אדיבים ועדינים לילדים שלנו (אפילו לכתוב את זה נשמע נוקשה – אני לא חושבת שאנחנו לא צריכים להיות אדיבים ונחמדים לילדים שלנו, אבל אנחנו בני אדם). יש זמנים שאני מצוברחת ואני רק צריכה להתרחק ולתת לעצמי זמן, אפילו אם לילד שלי יש צורך. אני לא מדברת על פרקי זמן של הזנחה, אבל זה חלק ממציאות החיים שאני לא תמיד יכולה להיות זמינה גופנית ונפשית לילדים שלי, לא משנה כמה אני אוהבת אותם ורוצה.

אבל בגלל שהם אנשים עם צריכים ורגשות דומים, אני יכולה לעשות את זה ולדעת שהם יבינו, וגם שזה יעזור להם באינטראקציות שלהם במורד הדרך – בגלל שזה ילמד אותם שזה בסדר להגיד לא כשמישהו אחר צריך אותך אם את צריכה לטפל בעצמך קודם לכן.

אני מוצאת שקשה לכתוב על זה, כי זה פשוט לא נשמע חם ודואג וקרוב כמו שאני רוצה שזה יהיה. וחם, דואג וקרוב זה איך שהייתי מתארת את מערכת היחסים עם הילדים שלי. אבל לתאר את מערכת היחסים שלי איתם רק בצורה כזאת זה לא מציאותי, ולא ממש עוזר להורים אחרים. אנחנו לא עושים שום דבר שגוי כשהדברים לא מושלמים.

אני בן אדם, והילדים שלי הם אנשים. אנחנו חווים את מלוא עומק החוויה האנושית ביחד, ומערכת היחסים שלנו חזקה הרבה יותר בגלל זה.

——————————————-

MamaEveבשביל לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

מתוך הבלוג MamaEve.

האוניון

עלייה בכמות הילדים בארצות הברית המאובחנים כסובלים מהפרעת נטייה ילדותית

עלייה בכמות הילדים בארצות הברית המאובחנים כסובלים מהפרעת נטייה ילדותית

ילדה עם הפרעת נטייה ילדותיתרדלנדס, קליפורניה – ביתם של ניקולאס ובוורלי סרנה, קייטלין, עוד לא הייתה בת ארבע, אבל הם כבר ידעו שיש לה בעיה.

יום אחרי יום בהגיעה הביתה מהגן, קייטלין הייתה מתכנסת לתוך עולם פנטסיה מוזר. לפעמים, היא הייתה מעמידה פנים שהיא אנשים או דברים שהיא לא. בזמנים אחרים, בלי אזהרה, היא הייתה פורצת בשיר לא מובן. ימים אחרים היא הייתה רצה ללא כיוון בחצר האחורית של הבית הנוח של משפחת סרנה ברדלנדס, צוחקת וצורחת בזמן שהיא רודפת אחרי חפצים דמיוניים.

כאשר חודשים של טיפולים עם פסיכולוג מקומי לא סיפקו תשובה, ניקולס ובוורלי לקחו את קייטלין לניורולוג ילדים חשוב בלוס אנג'לס לבדיקות מקיפות יותר. לבסוף, ב – 11 לספטמבר, הם קיבלו את החדשות שוברות הלב: קייטלין היא מבין ההמון הגדל של ילדים בארצות הברית הסובלים מהפרעת נטייה ילדותית.

כמה שהאבחון היה נוראי, זאת הייתה הקלה לדעת סוף סוף," אמרה בוורלי. "לפחות הבנו שאנחנו לא הורים רעים. פשוט יש לנו ילדה שנולדה עם בעיה רפואית."

הפרעת נטייה ילדותית (ה.נ.י.), מצב ניורולוגי לא מובן כראוי שמייסר כ – 20 מיליון ילדים בארצות הברית, מאופיינת על ידי מגוון של פעילויות גופניות ומנטליות חסרות מובן ולא יצרניות, שאורכות לעיתים שעות בכל פעם. בשעבוד הה.נ.י. הלוקים רצים, קופצים, מטפסים, זוחלים, מסתובבים, צועקים, רוקדים, עושים גלגלונים, ונכנסים למצבים לא אמתיים, ובלתי ניתנים להסברה של "לעשות את עצמך."

"לילד הילדותי יש סוג של יחסי שנאה/אהבה עם המציאות," אומר דר. אבי גוורצמן מומחה לה.נ.י. מאוניברסיטת ג'ון הופקינס. "הם חסרי יכולת להכנס לעולם המבוגרים, והם נאבקים כדי ללמוד את ההסכמות והכללים בתהליך שעלול לקחת את כל תקופת ילדותם. באותו הזמן, הבעיות הרגשיות והתפיסתיות שלהם גורמות להם להתנהג בדרכים בלתי צפויות וילדותיות להחריד. זה כאילו הם יכולים לספוג רק כמות מסויימת של מציאות. הם צריכים להתנתק, להיות "ילדותיים" לזמן מה.

ביום סתווי יפה באשוויל, צפון קרוליינה, קמרון בורדו בן השש מתנדנד על נדנדה בפארק – פעולת הלוך ושוב מונוטונית שנראה כי נותנת לו נחמה. בהבחינו באמא שלו על ספסל קרוב, קמרון רץ אליה ושואל אותה בציפייה, "תנחשי מה?" אמו משיבה בידידותיות, "מה?"

בעליצות חסרת רסן, קמרון צועק, "תפוח אדמה!" – מילים מסתוריות שמובנות רק לו – לפני שהוא צוחק ורץ לו שוב, ומשאיר את אימו במצוקה עקב עוד אי-שיחה מבלבלת.

"אני חייבת להודות, זה היה קשה," אומרת מרי בורדו. מה אני יכולה להגיד לו כשהוא אומר משהו כזה, משהו שאין בו שום הגיון? או כשהוא רץ ברחבי הבית וצועק בזמן שאני מנסה לשלם חשבונות? את לא יכולה פשוט להגיד 'קמרון, בבקשה, שלא תהיה לך הפרעה לכמה דקות כדי שאני אצליח להתרכז.'"

הבעיות הפסיכולוגיות של קמרון עמוקות אף יותר. הוא יכול לנקוב בשמם של כל אחת מדמויות הפוקימון האהובות והמדומיינות שלו, אבל המציאויות הפשוטות של העולם האמיתי בו הוא שוכן הן חידה: תשאלו את קמרון לשמו של חבר עירייה אמיתי הנותן חסות למשאל לחידוש הפארק מעבר לרחוב – פארק בו הוא משחק כל יום – והוא לא ידע לענות לכם.

לפי דר. דינש אגרוול, מנהל פסיכולוגיית הילד במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק, ניתוק שכזה מהמציאות הוא מנגנון התמודדות לסובלים מה.נ.י. "הילד הילדותי נולד לעולם שהוא לא מבין לגמרי," אומר אגרוול. "השבילים במוח שלו עדיין מתפתחים, והם צריכים ללמוד ולחזור ללמוד על מנת להטמע אל תוך החברה. משחקי הפנטסיה המנותקים האלה עוזרים ככל הנראה למטרה הזאת."

אבל פנטזיות כאלה מגיעות עם מחיר, ומייצרות בילדים הילדותיים חוסר עניין במחוייבויות היומיום הגובלות בבוז.

סימני אזהרה"ג'סי יודע מתי התור שלו להוציא את הזבל. עברנו על חוקי הבית עשרות פעמים," אומר ריצ'ארד טורס אב לשלושה מדוונפורט, איווה, שבנו בן התשע ג'סי אובחן לאחרונה עם ה.נ.י. "והוא עדיין מזניח את העבודה שלו פעם אחר פעם."

לאט, בשיטתיות, בעזרת מערכת משוכללת של פרסים ועונשים, ג'סי מראה שיפור. אבל הדרך עוד ארוכה.

"שמענו הרבה אמירות נדושות מהמומחים כביכול," אומר טורס. "שמענו הרבה, 'כן, זה יעבור לו עם הגיל, פשוט תנו לזה זמן.' קל להם להגיד את זה – הילד שלהם לא רץ מסביב לשכונה וטוען שהוא סופרמן."

עזרה למשפחות שמתמודדות עם ה.נ.י. עלולה להיות בדרך. בכנס של ארגון הרופאים האמריקאי של החודש האחרון, סמית'ליין-ביצ'ם חשפה את ג'ובינול, סם ה.נ.י מבטיח, שאם יאושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי, יוכל להגיע לשוק בארצות הברית כבר באביב הקרוב. העיתון השבדי אפטונבלאדט, מדווח שג'ובינול, שזמין כבר בצרפת ובשוודיה, השיג ירידה של 60 אחוזים בריצה וקפיצות בקרב המשתמשים.

אבל עד שתגיע העזרה, ההורים של הסובלים מה.נ.י. לא יכולים לעשות הרבה יותר מלנסות ולעבור כל יום ביומו.

"אני אוהבת את הילד שלי בכל ליבי," אומרת אלכסנדרה טורס, אמו של ג'סי. "אבל כשהוא ביסורים של אחת מהתקפות הדילוגים שלו, קשה לא להרגיש קנאה כלפי הורים עם ילדים בריאים ונורמלים."

אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המקורי, תלחצו כאן.

אלברט איינשטיין במכתב לבנו על למידה והנאה

אתמול חגגו בארצות הברית את יום האב. אז לרגל האירוע אני מתרגם פה מכתב קצר של אבא מאוד מפורסם…

ב 1925 – כשהוא בן 36 גר אלברט איינשטיין בברלין, אבל אישתו ושני ילדיהם, האנס אלברט ואדוארד "טטה" גרו בוינה. בארבעה בנובמבר, שבועיים לפני פרסום תיאוריית היחסות הכללית, שלח איינשטיין מכתב לבנו בן ה – 11, האנס אלברט.

ניתן למצוא את המכתב בספר Posterity: Letters of Great Americans to Their Children.

"אלברט היקר שלי,

אתמול קיבלתי את מכתבך היקר ושמחתי על כך מאוד. כבר פחדתי שלא תכתוב לי יותר. אמרת לי כשהייתי בציריך שזה מביך אותך כשאני מגיע לציריך. לכן אני חושב שיהיה טוב יותר אם נפגש במקום אחר, שם אף אחד לא יפריע לנוחות שלנו. בכל מקרה אני מפציר שנבלה ביחד חודש שלם, כדי שתראה שיש לך אבא שמחבב ואוהב אותך. תוכל גם ללמוד ממני הרבה דברים טובים ויפים, שזה משהו שאחר לא יוכל להציע בקלות. מה שהשגתי בעמל רב לא יהיה רק לטובתם של זרים אלא בעיקר בשביל הבנים שלי. בימים אלה סיימתי את אחת העבודות היפות ביותר של חיי, כשתהיה גדול יותר, אספר לך על כך.

אני שמח לשמוע שאתה מוצא הנאה מנגינה בפסנתר. זה ונגרות הם לפי דעתי משלחי היד הטובים ביותר לגילך, אפילו טובים יותר מבית הספר. בגלל שאלה דברים שמתאימים לאיש צעיר כמוך טוב מאוד. בעיקר תנגן על הפסנתר את הדברים שמהנים אותך, אפילו אם המורה לא מלמד אותם. זאת הדרך ללמוד הכי הרבה, כשאתה עושה משהו בכזאת הנאה שאתה לא מרגיש איך הזמן עובר. לפעמים אני כל כך שקוע בעבודה שלי שאני שוכח לאכול ארוחת צהריים…

נשיקות לך ולטטה,

אבא.

דרישת שלום לאמא.

לקריאת המכתב באנגלית, תלחצו כאן.

Teresa Graham Brett

האם השוני של ילדים הוא פגם?

האם השוני של ילדים הוא פגם?

כמאמנת לגיוון, שמעתי הרבה פעמים שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נתמקד במה שאנחנו דומים במקום להתמקד במה שמבדיל בינינו. אם היינו רואים אחד את השני רק כבני אדם, היינו יכולים לחסל את הדיעות הקדומות והאפליה.

אבל, אני מאמינה שאנחנו צריכים להכיר ולהבין את השוני שלנו, בין אם מדובר בשוני בין קבוצות (כמו גזע, מין, גיל, העדפה מינית) או בייחוד האישי שלנו.

וכן, אנחנו צריכים להבין גם את המאפיינים שכולנו חולקים. להמשיך לקרוא האם השוני של ילדים הוא פגם?

ג'נבייב סימפרינגהם

לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור

לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור

נכתב על ידי ג'נבייב סימפרינגהם, מאמנת ומחנכת הורים

"אי אפשר, וגם עדיף שלא, לפתור את כל הבעיות של ילדך, אבל אפשר לחלוק אותם."

אני רוצה לשתף אתכם בדוגמה מהחיים שלי לגבי שימוש בגישור כדי לעזור לקבוצה גדולה של ילדים צעירים בסכסוך גדול. הייתי לאחרונה באירוע חברתי שבו קבוצות של ילדים נהרו בבית ובחוץ, בעוד המבוגרים דיברו אחד עם השני. בזמן ששוחחתי עם חברותי, יכולתי לשמוע מספר הולך וגדל של צעקות, צריחות וזעקות שמגיעות מאחד מחדרי השינה של הילדים, בזמן שכמה הורים מעוצבנים ניכנסו ויצאו מהחדר בניסיון להשתלט על המצב. לא לקחתי חלק בזה כי בני לא היה מעורב, עד שכמה הורים באו ואמרו לי שהם צריכים עזרה מסוג ההורה השלו, אז יצאתי למבצע החילוץ, טה טה טה!! להמשיך לקרוא לעזור לילדים לעבור מסכסוך לגישור

אלפי קוהן

ממה מורכב הורה נהדר

ממה מורכב הורה נהדר

רמז: זה לא נוגע אליכם

פורסם ב 21 לאפריל ב The Homework Myth

אם החלטת שיהיה לך ילד, זה כפי הנראה בגלל שרצית להיות הורה וציפית שהחוויה תהיה מספקת. עשית את זה למען עצמך. אבל הגעת הילד דורשת שינוי רדיקלי. עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות דברים בשבילו או בשבילה. יותר מכך, אתה צריך לשים לב לעובדה שילדך הוא ישות שונה עם נקודות מבט והעדפות שונות.

זה אולי נשמע ברור, אבל יש הורים שמשתמשים בילדיהם כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלהם, ונראה שהם לא מודעים לכך. אם נאמר זאת זאת במושגים חיוביים, נוכל להגיד שהורות איכותית מוגדרת על ידי שלושה מאפיינים קרובים: (1) מודעות שחווית הילד את העולם היא לרוב שונה משלנו. (2) יכולת להבין את טבע ההבדלים האלה, לדמיין את נקודת מבט הילד ולהקשיב לצרכים שלו או שלה. (3) מוכנות לנסות למלא את הצרכים ולא לעשות רק מה שטוב לך.

כל אחד מאלה קשה יותר לאנשים מסויימים מאשר לאחרים. אלה שנגועים בספקות עצמיים לגבי הערך העצמי שלהם עלולים להיות כל כך שקועים בקבלת מה שחסר להם, פסיכולוגית, שנהיה להם בלתי אפשרי להתמקד בילדיהם או אפילו לראות אותם כמו שהם באמת (או כמו שהם לא).

אבל זה לא רק קשור להבדלים בין הורים. סוגיות זהות משוחקות בצורות שונות לפי המצבים שאנו נקלעים אליהם. לדוגמה, כשאנחנו בחוץ, ואנשים יכולים לשפוט את יכולות ההורות שלנו, יש סיכוי רב יותר שנגיב למה שאנחנו מפרשים כהתנהגות לא נאותה של ילדינו בעזרת יותר מידי שליטה ומעט מידי אהבה וסבלנות. כשילד מתפרץ בסופר, אפילו ההורה הכי טוב צריך מאמץ מיוחד כדי לזכור שמה שמשנה הוא האתגרים שהילד עומד בפניהם, לא הצורך שלנו להראות כשיר בעיניהם של זרים. [1]

לא כל מי שטרוד בצרכים שלו או שלה מתאים לסטראוטיפ הסמכותי, הורים מענישים שלא מאפשרים שום סימן של אי-ציות. למעשה, אנשים מסויימים שמזועזעים מהמסורת הנוקשה גאים מאוד בתשומת הלב הקיצונית שלהם לילדיהם. ההנחה שלהם היא שככל שאתה עושה יותר לילדיך, כך ההורות שלך טובה יותר.

אבל זה לא בהכרח נכון. הורים מסויימים שמקריבים הכל למען ילדיהם, שנראה שכל חייהם סובבים סביבם, יוצא שהם די נרקיסיסטים. נראה שהמשפחה מתרכזת בטובת הילד, אבל למעשה משתמשים בילד כדי לספק את צרכיהם של ההורים.

ילדים עלולים להרגיש שהתפקיד שלהם הוא לרצות את ההורים, להרגיע אותם, לתת להם הרגשת מסוגלות. לפעמים מעודדים ילדים בעדינות לספק להוריהם מה שהם לא מקבלים מבן או בת הזוג שלהם (או אפילו מעצמם), ואולי לספק חברות כמו-מבוגרת. הילד עלול להיות מכוון להפוך לחבר, אולי אפילו הורה, להורה. כל זה יכול להתרחש מבלי שמישהו יבין מה קורה. אבל בלי קשר אם הילד מצליח להבין איך להפוך למה שההורה רוצה או לא, התוצאה היא שהתפתחות הילד עלולה להתעוות בגלל שצרכי המבוגרים לקחו את הבמה המרכזית.

*

במקום לראות נטייה להורות טובה (או כמעט לכל דבר) כמשהו שיש לך או שאין לך, אולי נגיד שזה לוקח לחלק מהאנשים מאמץ להגיע לרמת מיומנות שמגיעה לאחרים בקלות. יש לי חוש כיוון גרוע, למשל, אבל זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להבין איך להגיע לאיפה שאני נוסע. לכן, סוג ההורה שמתפתה להגיד לילד שלו, "קר לי. לך לשים סוודר" (לפי הדוגמה ההומוריסטית לתסמונת הקלאסית), אולי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם, "ילדתי היא לא אני. יש לה תחומי עניין שונים. רק בגלל שאיקס משמח אותי, או מעציב, לא אומר שתהיה לו אותה השפעה עליה."

זה החלק הראשון בניסוח שלושת השלבים שהזכרתי קודם: להיזהר לא לבלבל בין זהות הילדה לשלנו. החלק השני הוא להבין מי היא הילדה, מה היא מרגישה, איך עובד המוח שלה, למה היא עושה מה שהיא עושה. זה מזמין אותנו לעסוק במה שהפסיכולוגים קוראים לו "לקיחת פרספקטיבה": לצאת מחוץ לעצמינו כדי לדמיין איך הדברים נראים למישהו אחר. השאלה היא לא רק "איך אני ארגיש אם מישהו היה עושה לי את זה?" אלא "איך הוא מרגיש לגבי מה שעשו לו?" זה לא רק לשאול איך זה להיות בנעליו, אלא איך זה מרגיש עם הרגליים שלו.

שלושה מחקרים שונים, כל אחד ממדינה שונה וכולם פורסמו במקרה באותה שנה, מאמתים את חשיבות התכונה הזאת. קבוצה של חוקרים הולנדים מצאה שאחד הגורמים החשובים ביותר בחיזוי איכות ההורות היה מידת ההבנה של הצרכים ותחומי העניין המיוחדים לילדים, ביחד עם הנכונות לקחת בחשבון שנקודת המבט הזאת שונה משל ההורה. חוקרים קנדיים גילו שלהורים שהיו טובים יותר ביכולתם "לקלוט במדויק את מחשבות ורגשות הילדים (הנערים) שלהם בזמן מחלוקת" היו פחות מחלוקות – או לפחות החלטות מספקות יותר במחלוקות שכן התרחשו. ומחקר מארצות הברית על משפחות עם ילדים עד גיל 3 הראה שהורים ש"הצליחו לסגל את נקודת המבט של הילד" היו יותר קשובים לצרכים שלו או שלה כתוצאה מכך.

החלק השלישי במודל הקטן שלי מורכב מלפעול לפי מה שאנחנו מבינים על עולמו הפנימי של הילד, וזה בתורו, מצריך מחוייבות להיות פחות מרוכזים בעצמנו. זה לא אומר להביא לילד כל מה שהוא מבקש, או לעסוק בהקרבה עצמית בלתי פוסקת (שבאופן פרדוקסלי, עלולה להגיד שההורה משתמש במסירות מוגזמת כדרך להוכיח משהו לגבי עצמו), אלא פשוט להיות הורה דואג וקשוב. כמו שגילה מחקר אחר, הורים שנוטים לחשוב בעיקר על הצרכים והמטרות שלהם נוטים לקבל את ילדיהם פחות מאלה שדואגים לצרכי הילדים שלהם או לצרכי המשפחה בכללותה.

בקיצור, ההורים הטובים ביותר מכירים בצרכים של ילדיהם (כשונים משלהם), לומדים כל מה שהם יכולים על הצרכים האלה, ומחוייבים למלא אותם ככל האפשר. ואלה מאיתנו שנאבקים כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן… מנסים להראות שצריך להאבק כדי לעשות את הדברים האלה רוב הזמן.

—————————–

חלק ממאמר זה פורסם לראשונה בספרו של אלפי קוהן Unconditional Parenting: Moving from Rewards and Punishments to Love and Reason לעוד, אנא גשו ל www.unconditionalparenting.com

הערות

1. קחו בחשבון כמה ממה שאנחנו עושים עם ילדינו מונע מדאגות לגבי איך שניתפס על ידי מבוגרים אחרים. מבוגר מביא משהו לילד שלנו ואנחנו אומרים: "אתה יכול להגיד תודה?" – כביכול פונים לתינוק אפילו שברור שהוא לא יכול להגיד תודה או אולי אפילו צעיר מכדי להבין מהדוגמה שלנו. מה שאנחנו באמת עושים הוא לדבר דרך הילד שלנו אל המבוגר, כדי להראות שאנחנו יודעים מה התגובה המנומסת ושאנחנו יודעים מה הדרך הנכונה לגדל ילדים. אנשים בחברה שלנו עלולים הרבה יותר להאשים הורים על מעט מידי שליטה מאשר יותר מידי – ולאשר ילדים בגלל שהם "מתנהגים כיאות" מאשר בגלל שהם, נגיד, סקרנים. אז כשאתה מצרף את חרדת ההורים משפיטה עם הכיוון הסביר של השיפוט, אתה מקבל מסקנה לא מפתיעה: יש סיכוי רב יותר שנשתמש בטקטיקות של כפייה, ונהיה מוטרדים מהצורך בשליטה על ילדינו, כשאנחנו מחוץ לבית. כמו שנכון בהרבה פחדים אחרים, זה יכול לגרום לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שלדכא ילדים בגלל הפחד של מה שאחרים יחשבו עלינו עלול ליצור בדיוק עוד מסוג ההתנהגות שאנחנו לא רוצים שאף אחד יראה.

2. Jan R. M. Gerris et al., “The Relationship Between Social Class and Childrearing Behaviors: Parents’ Perspective Taking and Value Orientations,” Journal of Marriage and the Family 59 (1997): 834-47; Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Conflict Outcome as a Function of Parental Accuracy in Perceiving Child Cognitions and Affect,” Social Development 6 (1997): 76-90; Grazyna Kochanska, “Mutually Responsive Orientation between Mothers and Their Young Children,” Child Development 68 (1997): 94-112.

3. Paul D. Hastings and Joan E. Grusec, “Parenting Goals as Organizers of Responses to Parent-Child Disagreement,” Developmental Psychology 34 (1998): 465-79. Those who habitually put their own needs first were also more likely to believe that their children’s misbehaviors were deliberate and rooted in their nature or personality rather than emerging from a particular situation.

————————————-

אלפי קוהןמתוך וויקיפדיה:

אלפי קוהן (נולד ב-15 באוקטובר, 1957) הוא סופר ומרצה בנושאי חינוך, הורות, ומדעי החברה. הוא נחשב דמות מובילה בחינוך הפרוגרסיבי, והוא נוהג לבקר גישות מסורתיות לגבי הורות, חינוך, ניהול, והחברה בכללותה, כאשר הוא מבסס את טיעוניו על מחקרים מדעיים שנערכו במדעי החברה ובפסיכולוגיה. קוהן כתב ספרים רבים, ביניהם שני ספרים שתורגמו לעברית.

הביקורת של קון כלפי תאוריות ושיטות מקובלות, הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ביהביוריסטים, שמרנים, ואלו התומכים בשיטות שהוא נוהג לבקר, כגון תחרותיות, תכניות המבוססות על תמריצים, משמעת מסורתית, מבחנים תקניים, ציונים, שיעורי בית, ושיטות החינוך הרגילות בבתי הספר.

ספרים שתורגמו לעברית

  • מעבר למשמעת: מצייתנות לקהילתיות. ירושלים : מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2000
  • החינוך שילדינו ראויים לו. בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ג 2002

————————-

זכויות יוצרים אלפי קוהן 1998. ניתן להוריד, לשכפל ולהפיץ בלי לבקש רשות כל עוד העותק מכיל את ההודעה הזאת ביחד עם האזכור (כלומר שם הירחון שבו הוא פורסם לראשונה, התאריך ושם המחבר). יש צורך באישור כדי להוציא לאור את המאמר בפרסום או כדי למכור אותו בכל צורה שהיא. בבקשה כתבו אלינו לכתובת שמופיעה בדף צרו קשר באתר.

פיטר גריי

היתרונות הרבים של משחקי מחשב עבור ילדים

היתרונות הרבים של משחקי מחשב עבור ילדים

תחשבו פעמיים לפני שאתם מגבילים את משחקי המחשב של ילדיכם, ואז אל תעשו את זה

פורסם ב 7 לינואר 2012 על ידי פיטר גריי ב Freedom to Learn

הרבה הורים שאלו אותי, בהרצאות שהעברתי, על המלצות בנוגע להגבלת זמן משחקי המחשב של ילדיהם. אחרים אמרו לי שהם מגבילים את זמן משחקי המחשב של ילדיהם, או את "זמן המסכים" היומי שלהם, בנימה שנראה שהיא מרמזת שכל הורה הגיוני יעשה זאת.

אנשים שקוראים את הבלוג הזה יכולים לנחש מה התגובה שלי. יש לי כבוד רב ליכולתם של ילדים לעשות בחירות טובות לגבי השימוש בזמן שלהם, כל עוד באמת יש להם אפשרויות. יש ילדים שעוברים זמן ממושך במה שנראה רק דבר אחד, ואז יש מבוגרים שחושבים שמשהו לא בסדר, בגלל שהם (המבוגרים) לא היו בוחרים בזה. אבל מנסיוני, אם ילדים באמת חופשיים לשחק ולחקור בהרבה דרכים שונות, ויוצא שהם משחקים או חוקרים במה שנראה כמו רק דבר אחד, אז הם עושים את זה כי הם מקבלים משהו ממש משמעותי מזה. לדוגמה נחמדה לכך, אתם יכולים לצפות בסרטון בדף הבית של בית הספר סאדברי ואלי, שם איש צעיר מספר על השנה בה הוא לא עשה כמעט כלום חוץ מלשחק משחקי מחשב.

זאת תמיד טעות, אני חושב, להגיד לילדים מה הם צריכים או לא צריכים לעשות, חוץ מבמקרים בהם אתם אומרים להם שהם חייבים לעשות את חלקם בעבודות הבית או שהם צריכים לא לעשות דברים שיפגעו בכם או באחרים. כל פעם שאנחנו מונעים מילדינו לשחק או לחקור בדרכים שהם מעדיפים, אנחנו מניחים עוד לבנה בחוצץ ביניהם לבינינו. אנחנו אומרים, במהותו של עניין, "אני לא סומך עלייך שתנהל את חייך." ילדים היום לא סובלים מעודף משחקי מחשב או זמן מסכים. הם סובלים משליטת יתר של הורים על חייהם ומחוסר בחופש מספיק (ראו מאמר על העלייה בדכאון וחרדה).

ילדים חופשיים באמת יודעים מה הכי טוב עבורם, במיוחד בנוגע לשימוש בזמן החופשי שלהם. כל ילד שונה, בדיוק כמו כל מבוגר, ואנחנו לא יכולים להכנס לראש שלהם ולברר בדיוק מה הם מקבלים ממשהו שאנחנו לא מבינים. אני מכיר ילדה אחת טוב, שבמשך שנים, בילתה מספר שעות ביום בצפייה בתוכניות שחשבתי שהן מטופשות להגעיל. אבל, עם הזמן, גיליתי שהיא מקבלת מהם הרבה. הם תרמו רבות ליכולתה כשחקנית (עם הזמן היו לה תפקידים מרכזיים בהצגות בית הספר), בגלל שהיא שיחקה את התפקידים בעקיפין, בראשה, בזמן שהיא צפתה. הם גם תרמו למשיכה שלה להיבטים של הפסיכולוגיה האנושית. כעת היא רוצה להפוך את הפסיכולוגיה הקלינית למקצוע.

הכרתי גם ילדים שבילו הרבה מאוד זמן בקריאה – הם רק ישבו וקראו, "ועשו כלום!" למשך אולי 10 שעות ביום. תמיד היו ילדים כאלה, אפילו כשאני הייתי ילד. אף פעם לא הבנתי למה הם רק רוצים לשבת ולקרוא כשהם יכולים לצאת לדוג במקום. איזה בזבוז זמן. אולם, אף פעם לא הכרתי הורה שהגביל את זמן הקריאה של הילדים שלו. למה טוב יותר להגביל משחקי מחשב מלהגביל זמן קריאת ספרים? למה אנחנו דואגים לילד שמבלה 4 או 5 שעות ביום ליד מסך המחשב, כשהוא עושה מה שהוא רוצה לעשות, אבל אנחנו לא דואגים לאותו ילד שיושב בבית הספר למשך 6 שעות ביום ואז עושה שיעורי בית לעוד שעתיים – כשהוא עושה מה שאחרים מכריחים אותו לעשות? אני מבקש מכם לשקול את האפשרות שהילד לומד שיעורים חשובים יותר במחשב מאשר בבית הספר, חלקית בגלל שהמחשב היה בחירה שלו ובית הספר לא.

מחשבים הם הכלים החשובים ביותר של החברה המודרנית. למה שנגביל את ההזדמנויות של ילדים לשחק בהם?

למה שנרצה להגביל את זמן המחשב של ילדים? המחשב, בלי ספק, הוא הכלי הכי חשוב של החברה המודרנית. ההגבלה שלנו על זמן המחשב של ילדינו היא כמו מבוגרי ציידים-לקטים שמגבילים את זמן החץ וקשת של ילדיהם. ילדים מגיעים לעולם מתוכננים להסתכל סביב ולהבין מה הם צריכים לדעת כדי להשתלב בחברה שלתוכה הם נולדים. הם הרבה יותר טובים בכך ממבוגרים. בגלל זה הם לומדים שפות כל כך מהר ולומדים על העולם סביבם הרבה יותר מהר ממבוגרים. לכן ילדים של מהגרים מקדישים יותר תשומת לב לשפה שמדברים חבריהם, בתרבות החדשה, מאשר לשפה הישנה שמדברים הוריהם. לכן גם, כל פעם שמגיע חידוש טכנולוגי, ילדים לומדים להשתמש בו יותר מהר מהוריהם. הם יודעים, אינסטינקטיבית, מה הם צריכים ללמוד כדי להצליח.

למה אנחנו ממשיכים לשמוע אזהרות מ"בעלי סמכות" – כולל האקדמיה האמריקאית של רופאי הילדים – שאנחנו חייבים להגביל את משחקי המחשב של ילדינו? חלק מהפחד מגיע, אני חושב, מנטייה כללית מאיתנו המבוגרים לחשוד בכל מדיה חדשה. פלאטו בספרו "המדינה", טען שצריך לאסור מחזות ושירה בגלל ההשפעות המזיקות שלהם על הצעירים. כשהגיעה הכתיבה ונהפכה לקלה, והצעירים תפסו אותה בתלהבות, חלק מהמבוגרים הזהירו שזה יגרום למוח שלהם להרקב, הם לא יצטרכו יותר לתרגל את הזכרון שלהם. כשספרים מודפסים הפכו זמינים להמונים, הזהירו שהם יובילו צעירים, במיוחד נערות ונשים צעירות, להדרדרות מוסרית. כשטלוויזיות התחילו להופיע בבתים, הרבה סוגים של אזהרות מבשרות רעה נשמעו לגבי הנזקים הגופניים, הפסיכולוגיים והחברתיים שהם יגרמו.

משחקי מחשב היו תחת התקפתם של מחרחרי הפחד מאז שהם הופיעו לראשונה, וההתקפות לא פחתו. אם תחפשו בגוגל על "ההשפעות הרעות של משחקי מחשב", תמצאו כל מיני טענות מפחידות. אתר אחד מזהיר שמשחקי מחשב עלולים לגרום לדכאון, תוקפנות פיסית, שינה לא טובה, הפרעות סומטופורמיות, השמנה, הפרעות ריכוז… והרשימה ממשיכה. החולי היחיד שנראה שנשכח הוא מים בברך.

התלונות השכיחות ביותר לגבי משחקי מחשב הם שהם (1) מבודדים חברתית, (2) מקטינים את ההזדמנויות לפעילויות מחוץ לבית וכך מובילים להשמנה ולבריאות ירודה וגם (3) מעודדים אלימות אצל ילדים, אם יש תוכן אלים במשחקים. על פני השטח, כמובן, שתי הטענות הראשונות צריכות להיות נכונות יותר לגבי קריאת ספרים מאשר לגבי משחקי מחשב. בנוגע לטענה השלישית, אני לא רואה איזה סיבה ברורה למה סביר יותר שרצח מדומה של דמויות מצויירות במשחקי מחשב יסית לרצח אמיתי יותר מאשר, נגיד, תיאורו של שייקספיר של רצח המלט על ידי אביו החורג. אבל אנחנו מכריחים ילדים לקרוא שייקספיר בבית הספר.

מחקרים מפריכים את המיתוסים המפחידים לגבי ההשפעות המזיקות של משחקי מחשב

אם תבדקו את הספרות המחקרית, תמצאו מעט מאוד ראיות, אם בכלל, שתומכות בטענות של מחרחרי הפחד, וראיות רבות נגד הטענות האלה. למעשה, סקרים שיטתיים הראו שילדים שמשחקים משחקי משחב באופן רגיל הם, אם כבר, יותר בכושר, בעלי סיכוי נמוך יותר להשמנה, בעלי סיכוי יותר גבוה להנות ממשחקים מחוץ לבית, מעורבים חברתית יותר, ויותר מעורבים בקהילה מחבריהם שלא משחקים במשחקי מחשבי. [1] מחקר רחב היקף בארבע ערים בהולנד הראה – בניגוד למה שאני מניח הייתה ההנחה הראשונית – שילדים שהיה להם מחשב או טלוויזיה בחדר היו בעלי סיכוי רב יותר משמעותית לשחק בחוץ מאשר ילדים דומים שלא הייתה להם גישה כל כך קלה למסכים. [2] מחקר על ידי Pew Research Center הסיק שמשחקי מחשב, הרחק מהיותם מבודדים, שימשו לחבר ילדים עם בני גילם ועם החברה בכללותה. [3] מחקר אחר תיעד, כמותית, את הדרכים הרבות בהם משחקי מחשב מעודדים אינטראקציות חברתיות וחברויות. [4] ילדים יוצרים חברויות עם שחקני מחשב אחרים, גם בעולם האמיתי וגם באינטרנט. הם מדברים אחד עם השני על המשחקים שלהם, מלמדים אחד את השני אסטרטגיות, ומשחקים לרוב ביחד, באותו חדר או באינטרנט.

בנוגע לאלימות, ניתוח של מחקרים רבים שנועד למצוא השפעות של אלימות משחקי מחשב על אלימות בעולם האמיתי הסיק, שבכללותו, יש ראיות מעטות או לא קיימות להשפעות כאלה. [5] מעניין לדעת גם, שבמהלך העשורים בהם אלימות במשחקי מחשב עולה בהדרגה, ישנה ירידה הדרגתית ומשמעותית באלימות של צעירים. [6] אני לא בא לטעון שהירידה באלימות בעולם האמיתי נגרמה באיזה מידה משמעותית מהעלייה במשחקי מחשב אלימים, אבל, ישנם ראיות שמשחקים כאלה עוזרים לאנשים ללמוד איך לשלוט בעוינות שלהם. בניסוי אחד, הוצגה לסטודנטים מטלה נפשית מתסכלת ולאחר מכן העריכו את הרגשת הדכאון והעויינות שלהם. הממצא העיקרי היה שאילו ששיחקו במשחקי מחשב אלימים הרגישו פחות מדוכאים ועויינים 45 דקות מוקדם יותר מסטודנטים דומים שלא שיחקו משחקים כאלה.[7]

אני חייב להודות שאני שונא תיאורים גרפיים של אלימות, במשחקים או בכל מקום אחר, אבל אני לא טוען למעלה מוסרית בגלל זה. אני פשוט עדין. אשתי וילדי החורגים, שהם לא-אלימים בדיוק כמוני בחיים האמיתיים, מקניטים אותי על כך. הם מדברים על סינון סרטים עבורי, והם התרגלו ללכת לסרטים מסויימים בלעדי.

למשחקי מחשב יש השפעות חיוביות על המוח

כמה מחקרים מבוקרים היטב תיעדו השפעות חיוביות של משחקי מחשב על ההתפתחות הנפשית. ניסויים חוזרים הראו שמשחקי אקשן קצביים יכולים להעלות באופן ניכר תוצאות במבחני התמצאות במרחב, כמו מבחנים שמשתמשים בהם כמרכיבים של בחינות מנת משכל.[8] מחקרים אחרים רומזים, שבתלות לסוג המשחק, משחקי מחשב יכולים גם להעלות ציונים במדידות של זכרון (היכולת להחזיק מספר פיסות מידע באותו זמן), חשיבה ביקורתית ופתירת בעיות. [9] בנוסף, יש ראיות גוברות שילדים שהראו עניין מועט בקריאה וכתיבה רוכשים כעת כישורי שפה מתקדמים דרך תקשורת מבוססת טקסט במשחקי מחשב ברשת. [10]

כששואלים ילדים, בקבוצות מיקוד ובסקרים, מה הם אוהבים במשחקי מחשב, הם לרוב מדברים על חופש, הכוונה עצמית והרגשת יכולת. [11] במשחק, הם מקבלים החלטות בעצמם ושואפים לפגוש אתגרים שהם בחרו בעצמם. בבית הספר ובהקשרי שליטת-מבוגרים נוהגים בהם כאידיוטים שצריכים הכוונה מתמדת, אבל במשחק הם האחראיים ויכולים לפתור בעיות מסובכות ולהפגין כישורים יוצאי דופן. במשחק, גיל לא משנה, אבל יכולת כן. בדרכים האלה, משחקי מחשב הם כמו כל אמצעי המשחק האחרים.

היתרונות המיוחדים של משחקי תפקידים המוניים ברשת

לאורך הזמן, משחקי מחשב הפכו למורכבים ומרובי צדדים. אולי המשחקים הכי מעניינים היום הם אלה שנקראים משחקי תפקידים המוניים ברשת, כמו World of Warcraft, שהם אפילו יותר חברתיים ממשחקי מחשב קודמים ומציעים הזדמנויות אין סופיות ליצירתיות ופתירת בעיות. [12]

במשחקי הרשת האלה, השחקנים יוצרים דמות, שיש לה יכולות גופניות ופסיכולוגיות יחודיות, ובעזרת הדמות הזאת, הם נכנסים לעולם וירטואלי מורכב ומרגש שמאוכלס בעוד אין ספור שחקנים אחרים, שבעולם האמיתי יכולים לשבת בכל מקום בעולם. שחקנים יוצאים למסעות בעולם הוירטואלי הזה, ולאורך הדרך הם פוגשים שחקנים אחרים, שיכולים להפוך לידידים או אויבים. שחקנים יכולים להתחיל לשחק לבד, ולהימנע מאחרים, אבל כדי להגיע לשלבים המתקדמים הם צריכים לרכוש חברים ולהצטרף לאחרים במסעות משותפים. רכישת חברים במשחק מצריכה בעצם את אותם הכישורים כמו רכישת חברים בעולם האמיתי. אתה לא יכול להיות גס רוח. אתה צריך להבין את כללי ההתנהגות של התרבות שאתה נמצא בה ולפעול לפיהם. אתה צריך להבין את המטרות של חבר פוטנציאלי ולעזור לו להשיג אותן. לפי איך שאתה מתנהג, שחקנים יכולים להוסיף אותך לרשימת החברים שלהם, או לרשימת ההתעלמות שלהם, והם יכולים להעביר מידע חיובי או שלילי לגביך לשחקנים אחרים. המשחק מאפשר לשחקנים הזדמנויות ללא סוף לנסות התנהגויות שונות, בעולם דמיוני שבהם אין השלכות לכישלון בעולם האמיתי.

שחקנים במשחקים האלה יכולים להצטרף לקבוצות בעלות ענין משותף הנקראות גילדות. כדי להצטרף לגילדה, שחקן (או ליתר דיוק הדמות של השחקן) חייב למלא טופס בקשה, בדומה לבקשת עבודה, שמסביר למה הם יכולים להיות חבר בעל ערך. גילדות בדרך כלל בנויות כמו חברות בעולם האמיתי, עם מנהיגים, ועד מנהל ואפילו מגייסים. משחקים כאלה הם, בהרבה דרכים, כמו המשחקים הסוציו-דרמטיים המדומיינים של ילדי הגן, אבל משוחקים בעולם וירטואלי, עם תקשורת בטקסט, ששודרגו בהרבה דרגות תחכום כדי להתאים לתחומי העניין והיכולות של ילדים גדולים יותר, בני-עשרה ומבוגרים שמשחקים בהם. כמו כל המשחקים הסוציו-דרמטיים, הם מעוגנים בהבנה של העולם האמיתי, והם מתרגלים מושגים ויכולות חברתיות מאוד ענייניות לעולם האמיתי. למעשה, מחקר מטעם IBM הסיק שכישורי המנהיגות שמתורגלים במשחקי תפקידים המוניים הם זהים למעשה לאלה שצריך בשביל ניהול של חברה מודרנית.

———————–

[1] See: (a) Wack & Trantleff-Dunn (2009), "relationship between electronic game play, obesity, and psychosocial functioning in young men; CyberPsychology & Behavior, 12, 241-244; (b) Williams et al (2008), "Who plays, how much, and why? Debunking the stereotypical gamer profile; Journal of Computer Mediated Communication, 13, 993-1018; (c) Durkin & Barber (2002); "Not so doomed: Computer game play and positive adolescent development," Applied Developmental Psychology, 23, 373-392.

[2] Aarts et al. (2010). "Environmental determinants of outdoor play in children: A large-scale cross-sectional study." American Journal of Preventive Medicine, 39, 212-219.

[3] Lenhart et al. (2008). "Teens, video games and civics: Teens gaming experiences are diverse and include significant social interactions and civic engagements," report of the Pew Research Center. Available online.

[4] (a) Olson, C. K. (2010). Children's motivation for video game play in the context of normal development. Review of General Psychology, 14, 180-187; (b) Stevens et al. (2008). "In-game, in-room, in-world: reconnecting video game play to the rest of kids' lives. pp 41-66 in K. Salen (Ed.), The ecology of games: Connecting youth, games, and learning. The John D. and Catherine T. MacArthur Foundation series on digital media and learning. Cambridge, MA: MIT Press.

[5] Ferguson, C. (2010). Blazing angels or resident evil? Can violent video games be a force for good? Review of General Psychology, 14, 68-81.

[6] Ferguson (2010).

[7] Ferguson, C., & Rueda, S. M. (2010). The Hitman study: Violent video game exposure effects on aggressive behavior, hostile feelings, and depression. European Psychologist, 15, 99-108.

[8] (a) Green, C. S., & Bavelier, D. (2003). Action video game modifies visual selective attention. Nature, 423, 534-537; (b) Spence, I., & Feng, J. (2010). Video games and spatial cognition. Review of General Psychology, 14, 92-104.

[9] Akilli, G. K. (2007) Games and simulations: A new approach in education? In D. Gibson, C. Aldrich, & M. Prensky (Eds.), Games and simulations in online learning: Research and development frameworks (pp. 1-20). Hershey, PA: Information Science.

[10] Black, R. W., & Steinkuehler, C. (2009). Literacy in virtual worlds. In L. Christenbury, R. Bomer, & P. Smargorinsky (Eds.), Handbook of adolescent literacy research (pp. 271-286). New York: Guilford.

[11] (a) McLoed, L., & Lin, L. (2010). A child' power in game-play. Computers & Education, 54, 517-527; (b) Olson, C. K. (2010). Children's motivation for video game play in the context of normal development. Review of General Psychology, 14, 180-187; (c) Przybylski, A. K., Weinstein, N., Ryan, R. M., & Rigby, C. S. (2009). Having versus wanting to play: Background and consequences of harmonious versus obsessive engagement in video games. CyberPsychology & Behavior, 12, 485-492.; (d) Yee, N. (2006). Motivations for play in online games. Cyberpsychology & Behavior, 9, 772-775.

[12] Barnett, J., & Coulson, M. (2010). Virtually real: A psychological perspective on massively multiplayer online games. Review of General Psychology, 14, 167-179.

[13] Reaves, B., & Malone, T. W. (2007). Leadership in games and work: Implications for the enterprise of massively multiplayer online role-playing games. Seriosity, Inc. Published online at www.seriosity.com/downloads/Leadership_In_Games_Seriosity_and_IBM….

———————–

פיטר גרייפיטר גריי, ד"ר. פרופסור למחקר באוניברסיטת בוסטון, המחבר של "חופשיים ללמוד" (Free To Learn, Basic Books) ו "פסיכולוגיה" (Psychology, Worth Publishers, ספר הוראה אוניברסיטאי כעת במהדורה שישית). הוא ערך ופרסם מחקרים בפסיכולוגיה השוואתית, אבולוציונית, התפתחותית וחינוכית. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה ורכש דוקטורט במדעי הביולוגיה באוניברסיטת רוקפלר. כתיבתו ומחקרו הנוכחיים מתרכזים בעיקר על דרכי הלמידה הטבעיות של ילדים ועל הערך המתמשך של משחקים. הוא משחק בעצמו לא רק במחקר וכתיבה, אלא גם ברכיבת אופניים למרחקים, קייקים, סקי למרחקים וגידול ירקות. אתם מוזמנים לבדוק את שאר הרשומות בבלוג שלו "החופש ללמוד".

ג'אן האנט

כלל הזהב להורות

כלל הזהב להורות

"התייחס לזולתך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך"

כלל הזהב הוכיח את מצויינותו כמדריך מוסרי מאז הימים הקדומים. הוגים יוונים ויהודים, קונפוציוס, ישו, ומורי אתיקה אחרים לימדו כולם את הכלל הזה, שנקרא כלל "הזהב" כדי לציין את המקום המכובד שלו ככלל האולטימטיבי לחיים. איזה שיעור טוב יותר אנחנו יכולים ליישם בגישה היומיומית שלנו להורות? וריאציה לכלל הזהב להורים תהיה "התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב."

זה עלול להיות מאיר עיניים אם נחיל את "כלל הזהב להורות" למספר שיטות חינוך, בעזרת חשיבה על מקרה של בעל ואשה "במקומם" של ילדים שאותם מחנכים בצורות שונות.

ענישה גופנית

האשה שופכת בטעות קפה על המקטורן החדש של בעלה. הוא מכה אותה.

האם האשה תהיה זהירה יותר עם חפציו בעתיד? או שאולי היא תתלונן עליו במשטרה?

פסק זמן

הבעל מתחיל לריב עם חבר שבא לביקור. האשה אומרת לו "זה לא יפה לריב עם החבר שלך! אני לא מסכימה לזה! לך תשב בחדר שלך לחצי שעה!"

האם הבעל יריב פחות? האם המבוכה מהמצב הזה תגרום לו ללכת בדרך הישר? האם הוא ירצה להתנצל כלפי חברו?

תוצאות

האשה נוהגת, שוכחת למלא את הטנק ונגמר לה הדלק. היא מטלפנת לבעלה לבקש ממנו שייקח את הרכב שלו כדי לקנות קצת דלק להביא לה. הוא מסרב, ומסביר שהיא צריכה ללמוד מה"תוצאות" כדי להיות יותר אחראית.

בפעם הבאה שמיכל הדלק יהיה כמעט ריק, האם היא תזכור למלא אותו? או שאולי דעתה תהיה מוסחת מידי בפנטזיות על גירושים מכדי לחשוב על דברים פחות חשובים כמו טיפול ברכב?

ספירה

האשה מזכירה לבעלה, שקורא את העיתון אחרי ארוחת הערב, שזה תורו לנקות את הכלים. הוא מלמל "ממ הממ", וממשיך לקרוא. האשה אומרת בתקיפות "אתה צריך לעשות את הכלים עכשיו! 1…2…"

האם הבעל ירגיש שהוא רוצה לשתף פעולה עם אשתו? או שהוא יסיק שהוא נשוי למשוגעת? והאם הוא ירגיש שאוהבים אותו ואפילו במועט?

כל שיטות החינוך נראות מגוחכות כשמסתכלים עליהן ככה. אבל הסיבה לכך היא שהחברה שלנו החליטה מתישהו שילדים ומבוגרים מגיבים אחד לשני לפי חוקי התנהגות אחרים. זאת הייתה טעות מזיקה ביותר. האמת היא שילדים, כמו מבוגרים, רוצים לשתף פעולה עם אלה שמתייחסים אליהם בטוב לב, הוקרה, הבנה וכבוד. "השיטה" היחידה ההגיונית ביחסים אנושיים – בלי הבדל בין ילד למבוגר – היא אהבה ללא תנאים.

בחברה שלנו, אנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה. אנחנו שואלים, "איזה מערכת חוקים תעבוד עם ילדים, ואיזה מערכת חוקים תעבוד עם מבוגרים?" האמת היא, לשמחתנו, פשוטה הרבה יותר: כל בני האדם מתנהגים כמו שמתנהגים אליהם. ההבדל בגיל לא משנה.

הורים שרוצים לעזור לילדיהם לגדול להיות מבוגרים אוהבים ואחראיים לא יכולים לעשות יותר טוב מלזכור את כלל הזהב להורים: " התייחס לילדך כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך אם היית באותו המצב." הוא פשוט, ישיר ויעיל. ואנחנו לא צריכים לבזבז זמן כדי לבדוק בן כמה מישהו לפני שנעזר בו. מידה אחת מתאימה לכולם.

למאמר המקורי, תלחצו כאן.

————————————————-

ג'אן האנטג'אן האנט מציעה ייעוץ טלפוני לכל העולם, בדגש על הורות, חינוך חופשי ודברים אישיים. היא המנהלת של The Natural Child Project (מומלץ!) והכותבת של The Natural Child: Parenting From The Heart וגם של A Gift For Baby.

Home Education Magazine

מטלות חופשיות

מגזין Home Education, מאי-יוני 2003, נכתב על ידי קארן קירקווד

מטלות חופשיות

עוד ריב. ג'סיקה, בת 15, מנסה לטאטא את הבית ולנקות את הדלפקים במטבח. אבל היא לא יכולה בגלל שפאטי, בת 12, לא הרימה את הנעליים והספרים שלה ולא שטפה את הכלים מארוחת הבוקר. ג'סיקה צורחת. פאטי, שיושבת על הספה ומסרבת לזוז, אומרת, "אני אעשה את המטלות שלי כשיתחשק לי."

העיניים הגדולות והחומות של ג'סיקה פונות אלי ביאוש. "אמא, זה לא הוגן."

לא, זה לא, לאף אחת מהן. ג'סיקה נוטה לנקות, לארגן, לסדר. פאטי לא שמה לב למה שקורה סביבה. הגרביים המלוכלכות שהיא שכחה מתחת לספה מביאות את ג'סיקה להיסטריה. הנדנודים הבלתי פוסקים של ג'סיקה הופכים את פאטי לאבן. כשפאטי כבר מנקה, זה לא מספיק טוב בשביל ג'סיקה. היא נוזפת בפאטי שהיא לא סידרה את המגזינים כך שישבו ביישור עם הפינה של שולחן האוכל. בכל אופן, כלי ארוחת הבוקר המאובנים של פאטי עדיין נמצאים לפעמים על השולחן לפני השינה.

במהלך השנים ניסינו הרבה דרכים שונות לכך שהמטלות יעשו בנחת. השינויים בדרך כלל עבדו לזמן קצר, אבל המטלות בדרך כלל תרמו רבות ללחץ היומי. יום אחד שתי המקסימות, כמו שסבתא שלהן קוראת להן, רדפו אחת אחרי השנייה, צורחות שמות שסבתא שלהן לא הייתה חושבת שהם מקסימים, וניסו להכות אחת בשנייה עם זיזים עבים שהורדו מהכסא התלוי שלנו. בעלי, דין, קרע את רשימת המטלות מהקיר וטלטל אותה באומרו, "זה מגוחך. זה לא עובד!"

כמה ימים מאוחר יותר בזמן שעבדתי ליד השולחן שלי, הבחנתי שדין והבנות משוחחים בשקט על הספה. הסתכלתי עליהם, והוא אמר, "אנחנו בחינוך חופשי (Unschool), למה שלא ננהל גם את המטלות שלנו באותה דרך?"

"מטלות חופשיות (Unchore)?" שאלתי.

שתי הבנות צעקו, "כן!"

הזמן עצר. התסכלתי מעבר לחדר על החזית המאוחדת שלהם. בלי רשימת מטלות? המילים צרבו כאילו קיבלתי סטירה. הדרך שלי לעשות דברים לא עבדה, אבל לא יכולתי לדמיין את ניהול הבית בלי רשימת מטלות. הרגשתי מנוכרת, פצועה, המומה.

"אבל תמיד הייתה לנו רשימת מטלות."

"הדברים משתנים. בואי ננסה משהו אחר." הזזתי את הגאווה הפצועה שלי והקשבתי בזמן ששלושתם עברו על הפרטים בהתרגשות.

אנחנו עושים מטלות חופשיות כבר מספר חודשים. השיטה לא מושלמת. למשל, ג'סיקה עובדת יותר מפאטי, אבל זה לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. בית וסביבת עבודה נקיים ומאורגנים חשובים לג'סיקה והיא לא יכולה להתחיל לעשות שיעורים לפני שהכל מסודר. היא גם אוהבת לקפל כביסה ולהזיז רהיטים – כל מה שמביא סדר לבלאגן.

השיטה של פאטי היא יותר אי-סדר, ולמרות שהיא מתוסכלת כשהיא מאבדת משהו, זה בדרך כלל עובד בשבילה. דרכתי על הבגדים שלה ונתקלתי בחיות צעצוע במשך שנים כדי לתת לה נשיקת לילה טוב. לפני שנתיים היא הכריזה שהיא הולכת לסדר את החדר והוא נשאר די מסודר מאז. פאטי אוהבת לפזר את הפרוייקטים שלה ברחבי הבית, וכמו דבורה שאוספת דבש, לעבוד עליהם בזמנים שונים במהלך היום. כשהיא צריכה את הגרביים שלה, היא תיקח אותם ממתחת לספה.

יש לנו שיחות עדינות על מה זה אומר לחיות ביחד. לא משנה עם מי נחיה, חלק מהסטנדרטים שלנו הולכים להיות שונים. לפתור את חילוקי הדעות בנחת, לקבל את החולשות אחד של השני, להתפשר ולקחת אחריות על הסטנדרטים והרצונות שלנו הם שיעורים חשובים יותר מאשר איך לשים את הכלים במדיח. זה עשה טוב לג'סיקה להבין שפאטי באמת לא רואה את הלכלוך בפינה ואפילו אם היא רואה אותו, זה לא משנה לה. וזה עשה טוב לפאטי להבין שג'סיקה באמת לא יכולה להרגע לפני שכל הכלים מפונים.

עוד חסרון של התוכנית הוא שהבית לא תמיד נקי ומסודר כמו שאני רוצה. הייתי צריכה ללמוד להרגע. למרות שחלק מהתסכול הגיע מאבטיה מלוכלכת או סלון מבולגן, רוב המתח שלי הגיע מהרעיון שהבנות לא סיימו את העבודה שלהן. היה לי יותר אכפת מהוגנות מאשר להן היה. הוגן לג'סיקה משמעו לא לעבוד מסביב ללו"ז של פאטי, לא שהמחויבויות יהיו שוות.

השיטה הזאת בטח לא הייתה עובדת לנו לפני חמש שנים. היינו צריכים שינוי במבנה ככל שהבנות התקרבו לגיל הנעורים. הגיל הזה הוא זמן למעבר לבגרות. לקיחת האישיות שלהן בחשבון והצורך שלהן בעצמאות ובכיבוד הבגרות המתגלה שלהן רמז שצריך לשנות את המדיניות המשפחתית. חיים ארבעה אנשים בבית שלנו שגדולים מספיק להאכיל ולנקות את עצמם, להיות אחראיים על הספרים והפרוייקטים שלהם במרחב המחייה הראשי, ולדאוג לבגדים ולהגיינה האישית שלהן.

יתרון של מטלות חופשיות הוא שמאמצים קבוצתיים הם יותר שכיחים עכשיו. בלי רשימה ואיתי כשותפה שווה, ארבעתנו משתפים פעולה יותר: "אם תביאי את העצים להסקה, אני אשטוף את הכלים של ארוחת הבוקר." כשבוחרים מטלות, אחריות אישית נכנסת לפעולה והן נעשות. לתת חופש לבנות ערבב את המרחב ושחרר את ארבעתנו. אני בסופו של דבר עושה את אותה כמות עבודה שעשיתי עם רשימה, אבל אני לא צריכה לאיים, לשדל, או להיאנח בקולניות כדי להשיג תוצאות.

מטלות חופשיות לא אומר שהבאלגן חוגג ושאנחנו מתבוססים בכדורי אבק וטישו מלוכלכים בגובה מטר. אני עובדת במשרה חלקית. לפני שאני הולכת לעבודה אני רושמת רשימת רעיונות למטלות לאותו יום. חלקן ספציפיות – פאטי, בבקשה תצחצחי את הכיריים, או, מברשות הצבע שהשתמשת בהן אתמול עדיין על הדלפק. אחרות הן יותר כלליות – מה דעתכן על מרק תפוחי אדמה לארוחת ערב? כיוון שג'סיקה לא תלויה יותר בכך שפאטי תסיים את המטלות שלה, היא יכולה לנקות כאוות נפשה. אם אין מרק תפוחי אדמה כשאני חוזרת, אני אפתח קופסה של שעועית אפויה בשבילי. אם הכיריים לא מצוחצחים, אני אשים את זה לרשימה מחר. אחרי כמה ימים, מישהו, כולל אותי, יקבל השראה או שימאס לו מלראות את זה ברשימה ויעשה את זה. מעטות המטלות שאם לא יעשו אותן, יזיקו לחיינו בצורה בלתי הפיכה.

הבנות עדיין רבות (זה חלק מלהיות אחיות), אבל לא על מטלות. בימים מסויימים עבודת הבית נכנסת להמתנה, לא בגלל ריבים, אלא בגלל שג'סיקה ודין עוסקים בפרוייקט בחוץ ופאטי נשארה בחדר שקועה בפרוייקט אומנות כל היום. בימים אחרים אני מגיעה הביתה והרצפה נקייה, השמיכות מקופלות בערימה על הספה, וארוחת הערב מבעבעת על כיריים מצוחצחים. זה בסדר כך או כך. ללמוד לחיות ביחד הוא תהליך למידה ארוך, ועבודות משק הבית לימדו אותנו כבוד, תקשורת, גמישות ושחרור.

———————————–

Home Education Magazineמגזין Home Education מספק כיסוי נרחב ומרוכז על חינוך בייתי ועל הנושאים החשובים למשפחות חינוך בייתי, מצדדים ותומכים. מאז 1984 המגזין מביא להורי חינוך בייתי את הכתבות העדכניות ביותר, ראיונות עומק וטורים קבועים על הנושאים איתם מתמודדים משפחות חינוך בייתי, כמו גם השמחות אותן חיי החינוך הבייתי הופך לקלים כל כך.

ניתן להירשם כאן.